ישראליזם / הבלוג של דורון קורן

צור אלפי ממזכרת בתיה, מקום מגוריי, הוא הנער שנספה יחד עם עוד תשע נערות באסון השיטפון בנחל צפית לפני עשרה חודשים. העניין הכאוב עד אינסוף הזה חזר לכותרות השבוע עם ההחלטה להאשים בהריגה את מנהל מכינת "בני ציון" ואת מדריך הטיול. לא כאן המקום להיכנס בין כאב ההורים וזעמם לבין טענות ההתגוננות של המנהל, רשלנות הפיקוח של משרד החינוך וכו' - הלוואי שמפעל המכינות ישרוד את המשבר הזה ויסגור את הפרצות הקוראות לאסון. אבל זו הזדמנות לספר על דבר מדהים שגיליתי באנדרטה הקטנה להנצחתו של אלפי.

בהחלטת ראש המועצה הקודם (והמצוין) מאיר דהן, נקראה כיכר הכניסה למזכרת בתיה על שמו של אלפי. בסמוך לכיכר, באנדרטת סלע צנועה שהוקמה לזכרו, חקקה המשפחה על לוח מתכת שחור פסוק קצר מספר איוב (כ"ד, ח'), הלוכד באופן מצמרר את האסון כולו, שבו ניסו הנספים להיאחז בקירות הנחל. צור, שחלם להתנדב ליחידת חילוץ צה"לית, נאחז לפי המסופר לזמן מה בסלע בגדה והושיט יד לחבריו כדי לחלצם מהשטף הפראי. הנה הפסוק המרעיד: מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ-צוּר.

אריאנה מלמד, שכותבת מעולה לא אחת, טעתה לחלוטין כשתקפה השבוע את "מוחרמים", סדרת הכתבות המצוינת והמסורה של מאור צור ב"חדשות 13" על תופעת החרם בבתי הספר. היא טעתה כשכינתה (אחרי הפרק השני מתוך ארבעה) את הסדרה האפקטיבית הזאת "כתבות גנריות משמימות" וטעתה כשקראה לטיפול המקיף של צור בנושא "טיפול חסר אחריות בנושא כאוב".

מלמד טעתה כשלעגה למפגש הסלבריטאים באחד הפרקים - יובל המבולבל, אושיית הרשת דנה זרמון ועוד, כולם מוחרמים לשעבר - עם ילדים שהוחרמו, שנועד לעודד אותם. בנוסף, היא טעתה כשהתייחסה בזלזול ציני לכך שגם ערוץ 12 עסק באותו נושא ("בקרוב בערוץ 11, הרי גם בשבוע הבא צריך למלא מהדורה") מבלי להבין כי עצם הצפת הנושא בכמה שיותר במות היא בדיוק הדבר הנחוץ כדי לטלטל את התודעה הציבורית, כדי להפוך את העניין למדובר ומטופל, כדי להביא להחרמה של החרם ושל המחרימים.

יש משהו סמלי בכך שמכל השערוריות שבהן נכרך שמו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בשנים האחרונות - הפקרת הרפואה בפריפריה, הכישלון במיגור הכאת קשישים סיעודיים בבתי אבות, הניסיון הכוחני להשליט את חסידות גור בערד, הקידום של חברות הטבק - מה שמסכן אותו באמת היא פרשת מלכה לייפר הנאשמת בפדופיליה.

המשטרה בודקת, כזכור, את החשד שליצמן ניסה למנוע את הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, אשה הנאשמת בעשרות תקיפות מיניות של נערות, כשלחץ באמצעות עוזריו על פסיכיאטרים בכירים (ובראשם פסיכיאטר מחוז ירושלים יעקב צרנס), עד שהושגה חוות דעת שלפיה לייפר אינה כשירה לעמוד לדין ולכן אינה בת הסגרה.

בשלב מסוים, כשראו בטלוויזיה שוב ושוב את פניה המוארות והנדיבות בלי גבול של אורי אנסבכר, שנאנסה ונרצחה ביום חמישי שעבר בעין יעל, קשה היה שלא להסיט את המבט. המחשבה על מה שקרה לה, ועל מה שחשבה כשזה קרה לה, היא פשוט מזעזעת ומחרידה מדי.

בהמשך פרסם ynet את השיר האחרון שנמצא במחברתה של אורי, והפעם נוסף עוד קושי: אחרי שורות הפתיחה של הדיווח החדשותי על השיר ואחרי תמונתה של אורי, מופיעה לפתע תמונת דיוקן גדולה - גדולה מדי - של הרוצח עצמו, ערפאת ארפאעיה. מבט אפל של האיש האפל שכיבה את אורי. ושוב היד גוללת במהירות כדי לדלג מעל בור הגיהנום המרושע הזה ולהגיע אל השיר עצמו.  

אמנם לא הייתי בשבוע שעבר בהופעה של ברי סחרוף בהאנגר 11 לציון 20 שנה לאלבום "נגיעות", זו שבן שלו כל כך הסתייג ממנה בביקורתו ("שוב לא נוגע" היתה הכותרת), אבל שמעתי עדות מוקסמת, הכי מהימנה שאפשר, על המופע ועל התרגשות הקהל. בכל אופן, הנושא הוא לא המופע המסוים הזה, הנושא הוא ברי סחרוף, קלסיקאי מופלא של השירה העברית. "נגיעות" הוא אלבום השיא שלו (לצד עוד שיאים), וגם עליו העיד שלו באותה ביקורת כי לא הצליח לאהוב אותו עוד כשיצא ב-1999, משום ששיריו ברובם היו "חצי אפויים, ללא יופי וללא עומק". ובמיוחד במיוחד שלֵו לא התחבר לשני השירים הגדולים באלבום, "עבדים" ו"נגיעות", שאותם הוא מגדיר ברשימתו "סתמיים".

לא אחת אני תוהה אם בן שלֵו, עמיתי לעיתון "הארץ" ומבקר המוזיקה בו, הוא פשוט תתרן, לפחות בכל הנוגע לפזמונים עבריים. מישהו שלא מסוגל לקלוט יופי ועומק כשהם מונחים פשוטים לפניו. ועם כל אי הנוחות ואי הקולגיאליות לכאורה בעימות פומבי עם עמית לעבודה, גובר מעת לעת הצורך להגיב על השחתות הטעם האלה של שלֵו בביקורות שהוא מפרסם על מיטב היצירה העברית. זה פשוט עניין חשוב מדי.

התגלגלתי לפני כחודש להאזנה בת כחצי שעה לגלגלצ (את זמן המוזיקה ברדיו אני מבלה לרוב ברשת ג' העברית) ורצף השירים שהושמעו היה גרוע יותר ממה ששיערתי. רובם באנגלית, ובין העבריים היה איזה שיר סתמי של עדן בן זקן, אחד מכמה סתמיים שלה לאחרונה (לא "תל אביב בלילה" היפה). בין הלועזיים היה אחד שלא הכרתי של זמרת שלא הכרתי, אמנם עם קול נעים, שנשמע במילותיו ובנגינתו כמו תמצית הקלישאה. בהמשך סיפר המגיש שזו אריאנה גרנדֶה, ואת שמה דווקא הכרתי, כראש החץ של הפופ כיום. בשבוע שעבר אף פורסמה ב"הארץ" כתבה נרחבת על מפיק-העל שיצר אותה, השוודי מקס מרטין, שפירט את הנוסחאות הבדוקות שלו ליצירת להיטים. ככה בדיוק נשמעה גרנדה, כמו נוסחה נדושה.

לא היה הבדל מהותי, מכל מקום, בין הפופ הסתמי של גרנדה לבין מה ששרה לפניה בן זקן - גם לה יש קול יפה. מבחינה זו, אפשר לפחות לסגור את תיק התלונה הוותיק של מקופחי הזמר המזרחי, שטענו תמיד כי תחנות הרדיו - וגלגלצ בראשן - קידמו בכבוד פופ לועזי אבל התנכרו לפופ הישראלי, שחלק ניכר ממנו נוצר בזמר המזרחי. סוף סוף שולטים בתחנות השידור שלנו (וראו למשל את המצעדים העבריים השנתיים של 2017 ו-2018) שני סוגי הפופ הממוסחר הזה, המזרחי לצד הלועזי.

ואן נויין היא משוררת טבעית, עזה, מתוחכמת, מינית, גלוית רגש גם כשתוכן השיר מובן רק בחלקו. מעטים כותבים היום שירה בצבע ובעידון כזה. יותם ראובני, אם לשפוט על פי השירים שפרסם פה ושם (למשל ב"הארץ", או באנתולוגיה לשירה מקוונת), הוא יותר מספר ממשורר. שיריו הם טקסטים פרוזאיים ביסודם, המשך מסוים לספר הפרוזה הידוע שלו "בעד ההזיה".

זה בסדר, פחות חשובה לענייננו רמת המשוררות של ראובני, אבל חשובה לגמרי העובדה שבתפקידו כמבקר הוא לוקה באי הבנה מהותית בנוגע לשירה ובנוגע להבדל בינה ובין פרוזה. הדבר השתקף בבהירות ברשימת הביקורת חסרת השחר שכתב השבוע על ספרה החדש והנהדר של נויין, "חיתוך ההבלים" (השני אחרי "עין הכמהין" המעולה). לא די שראובני לא הבין את שירתה, הוא גם השליך את אי-ההבנה שלו על השירים עצמם כשייחס להם חולשה כללית של "אי מובנות".

זאת היתה הופעה מצוינת של בנימין נתניהו. קריאה נכונה וצודקת שלו נגד עיוות המשפט בעניינו. נכון, עדיף היה לכנות מלכתחילה את האירוע "הודעה מיוחדת" או "הודעה בענייני החקירה" ולא "הודעה דרמטית", כדי לדייק יותר כלפי הציבור (התקשורת היתה באה לשדר גם "הודעה מיוחדת"), אבל לא זה העיקר. העיקר הוא עצם טענותיו של ראש הממשלה. וכל מי שצפה בדבריו באמת והקשיב באמת, כל מי שנותר בו מעט יושר אינטלקטואלי גם אם הוא נמנה עם מתנגדיו הכמעט-אוטומטיים, הרגיש, לפחות להרף עין שתוק אחד, את צדקת דבריו ותלונתו של נתניהו.

אבל כמו בתהליך פבלובי צפוי, קמה מיד ההכחשה הגורפת. ופתאום כל המשפטפטנים הופכים את הקערה על פיה. הוא נראה רע, נראה ממש מאופר "כמו מת", הוא לחוץ ורדוף, הוא מנסה "להכתיב למערכת המשפט" איך לחקור אותו - שוב הוא מתנכל למערכת המשפט. הוא השתלט על הטלוויזיה - למה לעזאזל נותנים לו במה, לטוקבקיסט המטריל הזה. ודבריו על המופרכות של טענות השוחד בתיקי 2000 ו-4000 – אלה היו ממש "מתישים". ולמה הוא לא אמר גם כמה מלים על ארנס, הוסיף והקשה אחד המהדרים בנימוסים. וכו' וכו'.

לפני יותר מתשע שנים פרסמתי במוסף "הארץ" כתבה על חוויותי כמורה לתנ"ך בכיתות ח'-ט' בתיכון במרכז הארץ, שחשפה בעיות משמעת קיצוניות במערכת החינוך (לצד התוכנית הגרועה להוראת תנ"ך שהיתה חלק מהותי מהבעיה). הכתבה נגעה מטבע הדברים להורים רבים ואכן עוררה הד גדול, שבשיאו המעשי הוזמנתי לפגישה עם שר החינוך אז, גדעון סער. השר נראה מופתע ממה שסיפרתי לו - בין השאר, על העובדה המחפירה שהתלמידים לא יודעים להקריא ברהיטות פסוק תנ"כי, בורות התורמת לשיעמום ולחוסר משמעת - ואף זימן לחדר באמצע השיחה את מנכ"ל משרד החינוך אז, שמשון שושני. לרגע ריחפה באוויר האפשרות שיתחיל טיפול בעניין כבר בשנת הלימודים הקרובה. בסוף, לא תופתעו לשמוע, לא יצא מזה כלום.

בשנה שלאחר מכן החלטתי שאלך ללמד בית ספר יסודי. כאן הילדים הם עדיין כחומר ביד המורה, אמרתי לעצמי, ואם בתיכון לימדתי על תקן בעייתי מראש של ממלא-מקום, הרי כאן אתחיל מראשית השנה. המנהלת בבית הספר ביישוב הוותיק בשפלה התרשמה מאותה כתבה וגם מהסמכתי במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. קיבלתי לאחריותי כיתה ד'. עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ, חשבון, חינוך. כל החבילה מפתחת התודעה.

מה אפשר לעשות עם העיוות של גדעון לוי שהגיע לעוד שיא במאמרו האחרון "אין בי סימפטיה לכאבם של המתנחלים"? מה כבר אפשר לומר למי שמצהיר שאין בו סימפטיה לתינוקה הרצוח של שירה איש-רן המקסימה שזיעזע את לב כל העם? מה נגיד למי שמטיל את כל האשמה כולה על המתנחלים ועל ממשלות ישראל לדורותיהן, ולא מוצא זה שנים ארוכות מלת גנאי אחת לרצחנות הזוועתית של הפלסטינים כלפינו, שהחלה עוד בראשית המאה הקודמת, שנים רבות לפני היות תירוץ "הכיבוש", ומאז לא נפסקה.

מה נאמר למי שלא מוצא בתוכו גינוי לכוונתם החוזרת ומוצהרת של הפלסטינים - בגיבוי מזדמן של מדינות האיסלאם, מסוריה ועיראק ומצרים בשעתן ועד חיזבאללה ואיראן היום - להשמיד אותנו, כוונה המגובה ברצח מכוון של ילדים ונשים וקשישים, בירי טילים למוקדי אוכלוסיה, בהתאבדות באוטובוסים, בטבח חברון בתרפ"ט ובאבנים וירי ודקירה ושחיטה של משפחות במכוניתן או בביתן בעצם השנים האלה.

הוא שר יפה והיו לו הצלחות רבות, אבל יגאל בשן היה מהזמרים שחיבבתי יותר מאשר אהבתי - חוץ משני שירים שלו שאהבתי ממש. האחד, שהוזכר רבות בימים האחרונים עם מותו הכאוב, הוא "קפה אצל ברטה" (מלים: אהוד מנור, לחן: נתן כהן הנהדר), והשני, שכמעט לא הוזכר, הוא "מכת שמש" שהופיע ב-1978: שיר אנטי-דיכאוני שנבע מהצד השמח, המשחקי והמצחיק של בשן.

את המלים כתב דורי בן זאב, זה שהצחוק תמיד אצור בגרונו וביצירתו ("לאה", "למון טרי"), ואת הלחן המצוין כתב בשן עצמו. הקליפ המובא כאן קולע למלים וללחן ובזכותו בעצם נתפסתי לשיר - כי הוא מפליא להעביר איזו הזדמרות קיץ. זה מתחיל בתחנת דלק "פז" הסמוכה לים: "מזמזם לי פזמון בפזנון/ ואני מחפש עט ונייר/ רעיון שעלה לי עכשיו/ עם ריח הדלק באף". מכאן גולשת ההתרחשות אל החוף עם הפזמון החוגג "קיץ/ בין קרניים/ שתו עוד מים/ אין גזוז", ועד השורה המסיימת - "שפוך עלי הרבה שמחַ/ והים כולו מלא". בשן באחד ממופעיו המקסימים.

האהבה לארץ ישראל היא אחת המהויות הזוהרות ממרחק השנים ביצירתו של אריק איינשטיין, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו. היא זוהרת גם בגלל שהפכה לנדירה כל כך בפזמון הישראלי ובחלקים ניכרים מישראל בכלל, וגם בזכות הטקסטים היפהפיים שנשאו אותה - משירי אלתרמן, דרך הטקסטים של עלי מוהר ועד המלים שאריק עצמו כתב. אכן, בתוך הנהייה הישראלית המתגברת זה שנים אחר המוזיקה האנגלו-אמריקאית, בתוך הבוז הוותיק למה שמריח מ"אנחנו" ולא מ"אני", בתוך הטינה למה שמריח מציונות ולא מפלסטיניות, בתוך שכחת תחושת הצדק היסודית בנוגע לעצם חיינו כאן - בתוך הדברים האלה ואחרים הלכה והסתתרה גם האהבה לארץ.

לא אצל אריק. מי שיצירתו עמדה ברוב שנותיו בלב ההתרחשות הפזמונאית העכשווית, הפורצת דרכים חדשות ומגלה יוצרים גדולים - שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר, יוני רכטר, שם טוב לוי, אתם מכירים - נשאר תמיד אוהב המקום. "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל", כמאמרו הפשוט בשירו "ארץ ישראל".

סוף סוף ראיתי במוצאי שבת האחרונה את "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש", שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה, והוא אכן מקסים ושובה לב ושובר מוסכמות, כמו שסיפרו. ההקרנה היתה בסינמטק הרצליה, ואחריה התכנסנו כולנו בחלל הפאב הצמוד, לשאלות ולמסיבה עם גיבור הסרט וזמר הלהקה, ז'אן פייר ברדה הכריזמטי, שעבר לחיות בישראל לפני שלוש שנים. אליו נלוותה זמרת הלהקה, דומיניקה פז'ינסקי, שהגיעה לאירוע כחלק מירח דבש בישראל עם חברה מזה שנים ובן זוגה הטרי (הם נישאו לפני שבוע), אנדרס בּוֹרְג. בורג הוא שר האוצר לשעבר של שוודיה (2006 עד 2014), ובמאי הסרט, אסף גלאי, סיפר לי שהוא נחשב לגיבור לאומי בארצו אחרי שהציל את הכלכלה המקומית, ושבחתונתו השתתפו שלושה ראשי ממשלה (הנוכחי ושני קודמיו), ורבים מעשירי המדינה. 

מכיוון שדומיניקה, כמו ז'אן פייר, גם היא יהודיה (היא נולדה בפולין ומשפחתה עברה לשוודיה כשהיתה בת שש), החתונה היתה ברוח יהודית ליברלית, וכל האורחים הנכבדים רקדו בה הורה לצלילי כלייזמר. "זה היה כמו סרט של לארס פון טרייר שפוגש את בית התפוצות", סיפר גלאי.

לא הסכמתי עם שבחיה הנסחפים של אריאנה מלמד לפני כשבוע לרומי נוימרק ומהדורת חדשות הלילה שלה בכאן 11, ולפיהם היא "המגישה הטובה בישראל". נוימרק היא מגישה נבונה עם איזו נינוחות איטית (אני עצמי שיבחתי אותה לפני כשנה), אבל היא בהחלט לא טובה יותר מהמגישות (והמגיש קושמרו) המצוינות בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות, הזריזות והאינטנסיביות יותר. לא הסכמתי גם עם טענתה של מלמד בכותרת מאמרה כי נוימרק "חפה ממניירות": יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת.

לא הייתי נזכר בכך שוב אלמלא נחת השבוע בתיבת הדואר האלקטרוני שלי נוסח ההסכם הקיבוצי החדש בין ועד עובדי "הארץ" לבין ההנהלה, ובו גיליתי, למרבה המבוכה והבדיחה, שהפנייה בלשון נקבה מסתמנת כמגמה. בהסכם הזה העברית כבר ממש עברה ניתוח לשינוי מין: אחרי סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך" - הפנייה מכאן והלאה לנמעני ההסכם היא בלשון נקבה. למשל, "הסכם זה יחול על כל העיתונאיות המועסקות בחברה", או "שכרן של העיתונאיות לא יפחת מהאמור בטבלה" או "עיתונאיות שנקלטו לצורך העסקה זמנית" - וכך לאורך 19 עמודים וכ-140 סעיפי ההסכם. "עיתונאיות", מיששתי את עצמי כדי להיזכר, זה גם אני. פשוט הלבישו עלי שמלה. עלי ועל העברית. את ההסכם עצמו, מיותר לציין, לא המשכתי לקרוא. יש מעקשים שאני נוטה לעקוף.

קשה להאמין לסיפור שהביא גלעד שלמור ב"החדשות" בשבוע שעבר, קשה להאמין לרשעות, לטמטום ולאטימות המנגנונית. אבל הוא קרה, וכמוהו קורים שוב ושוב אירועים דומים בחסות משרד הפנים שלנו, הנתון זה שנים ארוכות לשלטון שרי ש"ס, כלומר לרוח החשוכה והמגרשת של הרבנות החרדית המתבטאת בתקנות רשות האוכלוסין וההגירה. וכל זה אינו רק עניינו של משרד הפנים, הרוע הזה שפוך על הפנים של כולנו. אם מדברים על הדתה, כאן פועלת אחת ההדתות הסמויות, הוותיקות והמרכזיות ביותר של חיינו בארץ.

הנה הסיפור: סוסנה גרסייה הגיעה לישראל כעובדת חוקית לפני 13 שנה, ולפני שמונה שנים התחברה בקשר זוגיות ואהבה עם ישראלי בשם ציון. אחרי בדיקות קפדניות השתכנע גם משרד הפנים באמיתיות הקשר וסוסנה החלה בהליך של קבלת מעמד אזרחי במסגרת חיים משותפים, ואף קיבלה תעודת זהות זמנית. כחלק מתהליך ההתאזרחות הסיזיפי האופייני לישראל, התחייב הזוג להתייצב אחת לשנה ברשות האוכלוסין וההגירה כדי להוכיח שהקשר ביניהם נמשך.

"ילדי ישראל נתונים למתקפת הדתה... נפשותיהם הרכות מופקרות לשטיפת מוח מיסיונרית ואין מי שייחלץ לעזרתם", כתב אורי משגב בפוסט האחרון שלו, וקשה היה להתעלם מקריאת הגעוואלד. כדוגמה בולטת הביא משגב בית ספר ממלכתי בתל אביב שבו נתלו בכיתת מדעים פוסטרים על גוף האדם, כאשר "ליד איור של הלב הופיע פסוק מתהילים: 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'. ליד שרטוט של מערכת העיכול עוד פסוק מתהילים: 'והיה לבי כדונג נמס בתוך מעי'. ליד דיאגרמה של מחזור הדם, הציטוטים 'הלב - מלך על כל האיברים' (אבן עזרא) ו'הדם הוא הנפש'".

ואני מנסה להבין: מה רע בשילוב פסוקי התנ"ך המעולים האלה בלימודי מדעים? מה רע בשילוב תחומי הדעת, ברוח ימי האקדמיה הקלאסיים שחיברו מדע ושירה ופילוסופיה, וגם ברוח מגמה עכשווית במערכת החינוך לשילוב תחומי לימוד. "הדם הוא הנפש" הוא פסוק מרתק מספר דברים המתייחס בהקשר זה לכך שהדם מקיים את החיים ושהרכבו - המושפע למשל ממה שאנחנו אוכלים - משפיע על הנפש. והלב הוא אכן "מלך האיברים" במובן המכאני הפשוט. אז ברור, פסוק כמו "לבי ובשרי ירננו אֶל אֵל חי" מזעזע את משגב, שמשוכנע כי אין שום אל חי וכי עצם האמירה "אֵל" היא בגדר הדתה. אבל זה הרי טיבו של התנ"ך, הוא מספר על אלוהים ועל אנשים.

מצעדי הפזמונים השנתיים מאחורינו וגם אלה של תשע"ח הציגו מבחר ממוסחר, מביך בשטחיותו, ששולט בו פופ ציני המתחנף בין השאר לנערות שמחבבות הבטחות אהבה ריקות. השירים האלה דחקו לשוליים שירים יפים באמת - והיו השנה גם לא מעט כאלה.

אופייני בהקשר זה המשפט שאמר אבי אוחיון, הכותב המרכזי בפזמון העברי בשנים האחרונות, לאיתי שטרן בראיון ראש השנה, בו ניסה האחרון לחלוב מחאה מזרחית מכמה נציגים של "הזמר הים תיכוני". אוחיון התנגד - בצדק במקרה זה - לניסיון לגייס אותו למה שהוא לא ("שירי מחאה? וואט דה פאק") והסביר איפה כן מונח החוזק שלו: "שירי אהבה כשהם מדויקים, הם עובדים. קח את 'שני משוגעים' של עומר אדם, אתה רואה מה עובד". במלה "מדויקים" אוחיון התכוון בוודאי לנוסחה המייצרת שירי אהבה - בראיון כלשהו לאחרונה אף שמעתי אותו מפרט את הנוסחה: כך וכך זמן לקטע הפתיחה, כך וכך לפזמון. אבל שירי אהבה אמיתיים, שירים אמיתיים בכלל, הם כידוע ההיפך מנוסחה.

זה היה זמן קסם, למרות שאת השיר הנפלא הזה שכתב שחר אריאל על סף שנת 2000 ("זה זמן קסם", הלחינו ושרו יזהר אשדות וברי סחרוף), הוא לא ביצע בהופעה שלו השבוע בזאפה תל אביב. בגיל 49, השיק אריאל בהופעה את אלבומו הראשון, הנפלא גם הוא. הוא סיפר על הבמה שאביו, מאיר אריאל, הרגיע לפני שנים בשיחה ביניהם את מוטרדותו הצעירה מכך שאינו יוצא לאור כיוצר והזכיר לו שגם הוא הוציא את אלבומו הראשון רק בסוף שנות השלושים שלו.

היה משהו נינוח ומחשמל בערב הזה. מלווה בלהקה חדשה, חדת צליל ונהדרת, "היוצאים מהסבך", במראה טבעי, מעט מרושל, שר אריאל שירים פנימיים, רגשיים, מבודחים או מסתוריים לרגע, ושוב ושוב נשבה מתוכם רוח האב עד שלרגעים כמעט לא ידעת מי הוא השר. בשיר "תמיד אתה איתי", סיפר על הנוכחות הזאת בחייו: "אבל תמיד אתה איתי, ניחוח פתע, הרף ריס/ מלים של פעם ואף פעם/ זה ערגונות, זו התחכמות, זה כפרסלי אלביס". ה"ערגונות" הם כזכור מ"זרעי קיץ", וה"כפרסלי אלביס" הוא מהשיר "אולה בבו" (תודה למגיבים שהעירו) והוא גם הנוכחות הכוכבית של האב בחיי הבן העורג. "ותמיד אנחנו ביחד בלילה בלי הרף, ציידים וטרף, שד מתרוצץ/ ציירים, היא נפתחת, מגבעות ומטפחת/ אין עוני אלא בדעת, אומר וקורץ".

אחרי שדיברנו על אחריות משרד העבודה והרווחה למות הפועלים באתרי הבנייה, עקב פיקוח לקוי וסנקציות רפות על קבלנים עברייניים, צריך להקשיב גם למה שאמר השר חיים כץ ב"פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח במוצאי שבת. שר העבודה והרווחה דיבר על 18 אלף אתרי בנייה שעליהם מופקדים 29 פקחים בלבד, ואחרי שטען לשיפור הפיקוח בתקופתו, הבטיח כי במושב הכנסת הבא ידרוש סמכות לסגור אתרי בנייה לא בטיחותיים, שכן "לא ראיתי את רשם הקבלנים סוגר אף אתר שיש בו ליקויי בנייה".

זו הערה מהותית כי משרד השיכון והבינוי בראשות השר יואב גלנט, שבו פועל רשם הקבלנים, אכן אחראי הרבה יותר לאסונות. בנייה היא בתחום הגדרתו וסמכותו וסגירה של אתר מסכן חיים היא כלי אפקטיבי הרבה יותר מקנס של פקחי משרד העבודה. כתבת "הארץ" המצוינת לי ירון כבר ציינה לפני כחודש כי בשמונה השנים האחרונות ביטל הרשם אילן אליהו יותר מ-2,700 רישיונות של קבלנים - אבל אף לא אחד מהם בשל ליקויי בטיחות.

ברור, אריתה פרנקלין היתה זמרת גדולה, וחלק מהותי מגדולתה היה הקול הצועק והפולח שלה בימים שהשחורים התקשו להשמיע את קולם. כשהיא קראה "פרידום" בשיר Think ב"האחים בלוז" המגניב, היא היתה לגמרי נכונה וקוּלית. כששרה "ליטל פרייר פור יו", שיר שאהבתי במיוחד בנעוריי, זו היתה תפילת אהבה נהדרת. וכשהיא שרה "שינוי עומד לבוא" זה נגע ללב וניבא עתיד. היתה עם זאת, יש לומר, איזו פשטנות פּוֹפית בטקסטים שלה, כולל You make me feel like natural woman  שהיא שרה גם בהשבעה של אובמה. אבל כן, ברור למה ועד כמה היא יקרה לאמריקה (ובמיוחד לחלק באמריקה שהיום מתעב את טראמפ ומתגעגע לאובמה). הכבוד והאהבה מגיעים לה.

מה שהתקשיתי יותר להבין זה איך גרמה פרנקלין למבקר המוזיקה בן שלו, איש צונן ומסויג בדרך כלל כשמדובר במיטב היוצרים הישראלים, שלרוב זוכים ממנו לשבח קמצני או לקטילות - להשתפך עם מותה של פרנקלין ולקבוע כי היא היתה "באר של רגש" וגם "ההתגלמות הנעלה ביותר של השירה האנושית בתקופתנו. עם מותה (...) נגרע משהו מיופיו של העולם". וואו.

לקטאר יש משימת בנייה - מתקני המונדיאל לשנת 2022. מאות רבות של עובדים זרים, מנפאל והודו ועוד מדינות, כבר מתו בבנייתם, בחום ובנפילות מגובה, ומעריכים שעד תאריך היעד ימותו כ-4,000 איש. גם לישראל יש משימת בנייה, גם אצלה רוב ככל ההרוגים הם עובדים זרים או ערבים, ואמנם אנחנו רק חצינו זה עתה את רף 300 הנספים בשמונה השנים האחרונות, אבל השנה למשל חלה עלייה של כ-50% במספר ההרוגים לעומת התקופה המקבילה אשתקד (27 הרוגים מאז ינואר, ועוד שני עוברי אורח), ככה שאנחנו בכיוון. האדישות של הרשויות כאן ובקטאר, מכל מקום, נראית דומה.

אתמול נהרגו אצלנו שלושה: רמי באדר, בן 34, ואיברהים אל חדידי, בן 32, שניהם מרמאללה, צנחו אל מותם מהקומה ה-15, במעלית-פיגום שניתקה באתר בראש העין של חברת "אלקטרה בנייה". תמונתם לא פורסמה. ונהרג גם פועל סיני בנפילה מהקומה הרביעית באתר בנייה של חברת "תדהר" במושב אחיסמך. שמו, כרגיל, לא פורסם ובוודאי שלא תמונתו. יש מיליארד סינים, ויהודי, כאמור, הוא לא.

איתמר זהר, עמיתי לעבודה, הוא ידען גדול במוזיקה ואוהב אמיתי שלה, אבל גם בעל טינות זרות לכל מיני שירים מקסימים. אתמול זה נעשה מוגזם במיוחד, כשהתנפל על שני שירים יפהפיים ועדינים שכתבו חיילים: הראשון הוא "געגועיי" של שי המבר המעולה (היא כתבה, הלחינה ומבצעת), שיצא בימים אלה במסגרת הלהקות הצבאיות המתחדשות, והשני הוא "אצלנו בגן" של שי לי עטרי מימי מבצע "צוק איתן" (מילים ולחן: יפתח קרזנר).

חזרת הלהקות הצבאיות היא בשורה גדולה, ואם השירים האלה הם מבשריה ומדגימיה, היא גם עשויה להצליח מאוד ולהכניס קצת טעם טוב ועומק לטבלאות ההשמעה בתחנות הרדיו, ששולטים בהן כיום שירי פופ חקייני וממוסחר, בגרסתו המזרחית או הלטינית או הכמו-אנגלית - רק תבחרו.

אפשר להסתדר עם ענן הסיסמאות הנדושות והכוזבות בגנות ישראל וצה"ל - "מדינה פשיסטית", "נאצית", אפרטהייד", "מיליטריסטית" וכיו"ב - אבל קשה להסתדר עם המקרים שבהם ישראל באמת פועלת ברשעות וגומלת רעה למיטיביה. לא מדובר הפעם בעלבון הדרוזים (יפה היתה האחווה הדרוזית-יהודית-ישראלית ויפה אהבת צה"ל והמדינה שבקעו מתוך הכעס על חוק הלאום) - אלא במקרה נסתר וחריף הרבה יותר: זה המקרה של הפלסטיני שהציל את משפחת מרק בפיגוע ב-2016 ליד עתניאל, שבו נרצח האב, מיכי מרק. את שני הילדים והאשה שנלכדו ברכב חילץ ממוות תושב אזור חברון שהזדמן למקום עם אשתו ופינה למכוניתם את הפצועים. בימים הבאים התנכלו לו בני עמו, יידו על רכבו בקבוקי תבערה, מנעו עבודה מאשתו, אחות בבית חולים, ואיימו על חייו. הוא נמלט לישראל ומצא בה מקלט דחוק. בימים אלה החליט המינהל האזרחי שאשרת השהייה שלו לא תוארך והוא יוחזר למקום שבו חייו נתונים בסכנה.

בני משפחת מרק אסירי התודה פנו למינהל בבקשה לא לגרש אותו. הוא עצמו סיפר בראיון לגל גבאי בגל"צ ביום חמישי האחרון, שבו הזדהה בשם יוסוף: "הם (במינהל) יודעים שיהרגו אותי שם. אחרי שעזרתי למשפחה התקשרו ואמרו שאני משת"פ. זרקו עלי בקבוקי אש ואבנים כשהייתי ברכב עם אשתי, פעם אמרו שירצחו אותי, יָרו בי. אני פה (בישראל) כמעט שנה וחצי, שנתיים, ואני סובל. לא נתנו לי אישור לעבוד. גם שם - אשתי הולכת לקנות משהו, מאיימים עליה. גם על הילדים".

זו לא היתה בדיוק תוכנית קלה לצפייה אבל היא היתה חזקה, כנה באופן נדיר. בתוכנית השנייה של "סליחה על השאלה" בכאן 11 הופיעו נשים וגברים באמצע שנותיהם, חולים במחלה סופנית (רובם בסרטן וחלקם בניוון שרירים) וענו בענייניות חשופה, לעתים קלילה, לשאלות ישירות כתובות על דף. על השאלה "אתה פוחד למות?" ענו מחציתם שלא. על "מה הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות?" נעו התשובות בין "קפה וסיגריה בשמש", "סקס טוב", "הרואין" ו"לחבק את הילדים" - אבל התשובות המצוטטות כאן אינן מעבירות את החוזק של האנשים המדברים עצמם.

גם התוכנית הראשונה בסדרה זו, שבה הופיעו טרנסג'נדרים, היתה מעניינת, וגם בה נראו המרואיינים כמי ששמחים על ההזדמנות לענות ולהבהיר. לכן טעתה מאוד בעיני אריאנה מלמד, מבקרת טלוויזיה מעולה בדרך כלל, אמנם עם נטייה מסוימת לצדקנות, כשקטלה לפני כשבועיים את הסדרה הזאת, שמקורה באוסטרליה, בטענה שהיא "מציצנית", שהשאלות "קשות, מטומטמות, בוטות" והשואלים "נותרים עלומים". לא, ממש לא. זוהי תוכנית אנושית ואמיתית עם שאלות שמבטלות מחיצות ועם נשאלים שרצו לדבר. לא במקרה סיכמו הקרובים-למותם בסוף התוכנית את החוויה באמירות כמו "תודה לכם", "היה כיף", ו"קיבלתי תשומת לב, מה עוד אני צריך?".

הכתבה המזעזעת ב"פנים אמיתיות" של אמנון לוי אמש, שעסקה בתופעת האלימות בכיתות הלימוד החרדיות המתחילה כבר בחיידר, המחישה שוב עד כמה החברה הזאת, המעלה ומורידה אצלנו ממשלות, המתחזה לשומרת אוצרות הרוח שלנו - "לומדי התורה" כביכול, בני שבט לוי כביכול המשרתים בקודש ולכן הם פטורים מצבא ומעבודה - חיה באפלה נפשית ורוחנית ולמעשה חיה ככת. כת ענקית, 15 מנדטים בערך, שהמכות הן אחד האמצעים לשימורה ככת.

המרואיינים סיפרו על מקלות ההכאה - היו כמה סוגים, כל מלמד מתעלל וסגנונו - שהיו מונחים דרך קבע על שולחן המורה. הם סיפרו על מכות כואבות במיוחד בקצות האצבעות ובציפורניים, על סטירות ומכות בגוף עד זוב דם ועד חבלות, שהם אף פעם לא דיברו עליהם בבית, כי "המלמד הוא חצי אלוהים" וההורים ממילא היו תומכים בו. מישהו סיפר איך ליקק את אותיות הא'-ב' בדבש ביומו הראשון בחיידר, כמנהג היום הראשון ללימודים, אבל כבר למחרת הפסיק ללקק דבש והחל לחטוף מכות.

סתימת-הפיות המוסרנית האחרונה בעידן הטפות המוסר שאנחנו מצויים בו, כללה את ההתנפלות על המשפטנית אורית קמיר לאחר הראיון המרתק והחשוב שלה שנתן פתחון-פה לארי שביט, שהתנצל מעומק ליבו, ואת הניסיון למנוע מחיים רמון ש"לא התנצל מספיק" להרצות באוניברסיטה, ואת ההשחתה של עשרות שלטי-חוצות מהופעת אייל גולן, באמצעות ציטוטים מתוך חקירתו (שלא הניבה כזכור כתב אישום), כולל ציטוט האמירה המפורסמת שלו "למרות שיש לך סטייק אנטריקוט אתה רוצה לפעמים שוקולד". כי גם על עזיבת אשתו אילנית לא סולחים לגולן בכנסיית הצניעות החדשה שלנו, שבה העונש למי שריצו את עונשם או למי שלא נשפטו כלל או למי שסתם הודו ועזבו - כדוגמת ארי שביט - לעולם לא נגמר ולעולם לא ירוחם.

בתוך בלבול הדעת הצדקני והרודפני הזה, שתפח עלינו לצד קמפיין #MeToo, הגיעה בשבוע שעבר השיחה השפויה והנדירה-בחוכמתה של אורית קמיר בפודקאסט "הארץ", והיתה כמו מי מעיין צוננים בקיץ הזוי. ברקע עמד אותו ראיון שלה עם ארי שביט, ובשיחת הרדיו עם ליאור קודנר הציגה קמיר ראייה מורכבת, חדה ובקיאה של הזמן העכשווי ביחסי גברים ונשים. באותו פודקאסט נפלא בן 20 דקות התרכזו בבהירות כמה עניינים עקרוניים במיוחד (שקמיר כבר נגעה בהם במאמריה וגם באותו ראיון עם שביט), ואני מבקש לצטט מתוכו בהרחבה יחסית.

לא רק אנשי ש"ס מדברים ככה, גם אנשי יהדות התורה עם דגל התורה, ולאחרונה גם רבני הציונות הדתית - אבל אתמול היה זה הח"כ ינון אזולאי מש"ס שטימא את שפתיו בדברי בלע מתועבים נגד היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארצות הברית. הח"כ הצעיר קישר בין רעידת האדמה ובין פשרת הכותל הדחוקה והמשפילה כלפי הרפורמים, כשאמר: "אולי נעשה קצת חשבון נפש שרעידת האדמה הזאת היא בגלל שמישהו פה מנסה לגעת בקדוש לנו". וכדי שהניסיון להעליב את יהודי אמריקה יהיה ברור, הוסיף ואמר להם: "מה לכם ולעתיקות של אבני הכותל? אני מציע לכם הצעה, קחו את הכסף שאתם משקיעים במדינת ישראל ותבנו לכם כותל בארה"ב".

ובמקרה הזה, החוצפה גרועה אף יותר מן הטיפשות גסת הרוח. הטיפשות ברורה: כמו שר הפנים השס"י לשעבר יצחק פרץ, שקישר ב-1985 בין אסון אוטובוס התלמידים במחלף הבונים ובין מזוזות פסולות, גם הח"כ החרדי הצעיר והפוחז הזה נכנס לנעלי נביא ובא להסביר לנו את סכנות חיינו מתוך השקפת דתו הילדותית, הפרימיטיבית והשתלטנית. הרי לפי אותו היגיון אפשר לטעון למשל כי גם מחלתו הקשה של דוד אזולאי, השר לענייני דתות ואביו של ינון, שבעטיה הוא התפטר מהכנסת במרץ השנה (ובמקומו נכנס הבן ינון), נגרמה בגלל אמירתו לפני שלוש שנים, כשר דתות חדש, כי הוא "לא יכול להגיד שהרפורמים הם יהודים". אותה אמירה מזיקה צוטטה ב"ניו יורק טיימס" וחוללה סערה בארה"ב, שכ-35% מיהודיה מגדירים עצמם רפורמים (וזיכתה את השר אזולאי בנזיפה מראש הממשלה נתניהו). אני לא טוען שדברי ההבל של דוד אזולאי הם הסיבה למחלתו, ומאחל לו באמת רפואה שלמה, אבל ההיגיון המצוץ מהאצבע של בנו הוא כפי שניתן לראות חרב פיפיות.

הטינה האוטומטית לנתניהו והאווילות של "חקר המקרא" - ענף מחקרי שאחראי בין השאר להשחתת לימודי התנ"ך במערכת החינוך והמתתם בהרדמה אקדמית - חברו יחד לדיון קטן ומוזר שהציג השבוע רועי צ'יקי ארד במוסף "הארץ". מתברר שנמצא חותם בירושלים מהמאה ה-7 לפני הספירה, ועליו כתוב "לנתניהו בן יאש". באותה מאה מלך בירושלים המלך יֹאשיהו, כך שעולה האפשרות שהמילה "יאש" מתייחסת לשמו.

אבל הדיון סביב החותם הלך לכיוון אחר: האם "יאש" צריך להיקרא כ"יָאוּש" או כ"יוֹאָש" (שמו של מלך מוקדם יותר). מתברר שראש הממשלה נתניהו בחר ב"יואש" באחד מנאומיו, שבו הזכיר את החותם כעדות נוספת לקשר של עם ישראל לארצו, והגרסה הזאת אומצה גם בכרזה ארכיאולוגית ליד הכותל. זה ממש הרגיז את חתן פרס ישראל לחקר המקרא, פרופ' שמואל אחיטוב, שטען בתוקף כי מדובר דווקא ב"יָאוש", שם שהתגלה בחרסי לכיש ונגזר מהשורש או"ש שמשמעו באוגריתית ובערבית "הענקת מתנה". הבנתם? זה בכלל לא עברית אלא אוגריתית וערבית. אם כך, אולי מדובר בכלל במלך ערבי ושמו יָאוּש? כאן גם אחיטוב וגם הארכיאולוגית שמצאה את החותם, ד"ר שלומית וקסלר בדולח, מודים כי "יָּאוּש" מתייחס כנראה לשם יאשיהו. אם ככה, למה בשום מקום בתנ"ך לא הוגים יָאוּשיהו.

בדומייה כמעט מוחלטת, בלי שום מחאה, התקבלה בשבוע שעבר החלטת בג"ץ בנושא מהותי מאוד - זכות הנשים על גופן בלידה. ברוב של שני שופטים נגד אחד דחה בג"ץ את עתירתו של מרכז הלידה הטבעית "בית יולדות" בגדרה (ולצדו עוד כמה גופים), שהוא אחד המרכזים הבודדים בארץ וכנראה המאורגן ביותר בהם, נגד סגירתו ב-2017 בידי משרד הבריאות לאחר שפעל להפליא כשש שנים. משמע: אשה הרה שלא מעוניינת ללדת בבית חולים ומבקשת לעצמה לידה אינטימית נטולת התערבויות תרופתיות וכירורגיות למיניהן - תתקשה היום הרבה יותר למצוא אלטרנטיבות.

האבסורד המשווע הוא שלידת-בית עדיין מותרת היום (תחת מגבלות בטיחות מקובלות כמו מרחק מבית החולים) - אבל במרכז הלידה, מקום מצויד ובטוח יותר, קרוב לבית חולים, עם מיילדות מנוסות במיוחד - הדבר נאסר. השופט יוסף אלרון, אחד משני דוחי העתירה, אף הודה בסוף פסיקתו בצורך לפתור את האבסורד הזה. ובלטה בפסיקה המאכזבת של בג"ץ דעת המיעוט הנאורה והמבריקה של השופט עופר גרוסקופף, שבניגוד לעמיתיו קיבל את העתירה והפריך בשיטתיות את עמדת משרד הבריאות - הן מצדה המהותי והן מצד חוקיותה - שאותה הוא כינה "הכבדה על הכבדה".

קשה היה לעקוב אחר סבך הדימויים במאמרו הכעוס של אביגדור פלדמן השבוע על גדי טאוב שכתב על אירועי הגדר ("עלילת דם בעזה", 7.6), אבל נדמה לי שהמסרים העיקריים היו אלה: פלדמן מדמה את עצמו, במין הפוך על הפוך מתנשא, לטיל כיפת ברזל שבא "לקרוע את הצורה" כדבריו, לטאוב, המושווה לעפיפון אש; פלדמן מאוכזב מטאוב שהפסיק להיות איש שמאל; ובעיקר - פלדמן מלגלג על טאוב ש"לא טורח להסביר למה לא ראינו אקדחים, בקבוקי תבערה, רימוני יד ואמצעי לחימה אחרים, אם אלה אכן היו קיימים. למה צה"ל מסתיר אותם מאיתנו". כלומר, עורך-הדין הפלילי רומז שצה"ל משקר ואין בכלל ראיות לדיווחי התקשורת על בקת"בים, אקדחים ורימונים, מטעני נפץ בגדר ולאחרונה עפיפוני נפץ (בקישורים כאן מובאות בכל זאת כמה ראיות). האם את השריפות פלדמן לפחות ראה?

וכיוון שלפי פלדמן אין ראיות, הרי שביום הדמים של ה-14.5 (מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים) הרגנו בעיניו לחינם 61 חפים מפשע שכלל לא עמדו לחצות את הגדר למרות שניסו שוב ושוב לחתוך אותה, וכלל לא התכוונו לחדור ברבבותיהם במסגרת "השיבה הגדולה לפלסטין" כדי "לשים קץ למפעל הציוני", כהבטחת הנייה שלושה ימים קודם לכן, וכלל לא עמדו לסכן את יישובי עוטף עזה.

העונה האחרונה של "משחקי הכס" תעלה אמנם רק ב-2019, אבל השבוע התבשרנו שכבר החלה העבודה גם על סדרה מקדימה (פריקוול), ככה שהובטח עתידם של המכורים לדרמת הדרקונים, הזוועות והתככים הילדותית והמלוטשת הזאת, שהיא רק דוגמה בולטת לנהייה הישראלית אחר הסדרות האמריקאיות הרבות מספור. אני לא בדיוק משוויץ בכך שאני לא רואה אף אחת מהן: לצד פנטזיות אלימוּת ובעתה נוסח "משחקי הכס" או "המתים המהלכים" הפופולריות במיוחד, יש בוודאי גם סדרות משובחות, ומגוחך לטעון נגד כל הסדרות שברובן אפילו לא הצצתי. ובכל זאת, עצם המחשבה להתמכר לסדרה אמריקאית מומצאת כלשהי, עם כל דידקטיות הפי-סי המוסווית או הגלויה, עם כל האנגלית שהיא לא העברית המופלאה (מבלי לגרוע מגדולת האנגלית), עם כל הבדיה שאיננה מציאות, עם כל עמדת ההתבטלות התרבותית שביסוד הצפייה הזאת - כל זה משעמם אותי מראש.

הנה לעומת זאת כמה דברים מרתקים ואמיתיים לגמרי שכן ראיתי בטלוויזיה בשבוע החולף. למשל כתבתו המקסימה של איתי ורד ביומן ליל שבת של חדשות עשר, על מתקפת עורבים עונתית בכמה יישובים בארץ: אחת המותקפות היתה כוכבת הילדים מיקי מוכתר, שעורב חבט בראשה (לרוב מדובר רק במעוף הרתעה). בכתבה לא נמצא אמנם פתרון לתופעה המציקה אבל כן פוענחה סיבת התנהגותם של העופות החכמים האלה: חגית חנן, ספרית כלבים ומצילת עורבים פגועים, הסבירה כי זוהי תקופת החניכה של הגוזלים הבוגרים לקראת תעופה עצמאית, וכשגוזל כזה עומד למשל על גדר ברחוב, להקת העורבים משגיחה עליו מרחוק ומאיימת על כל מי שבעיניה מסכן אותו.

אחרי שסילקה כמה רעות חולות מתוכניות הוראת התנ"ך הקודמות, המשמימות והאקדמיות עד לזרא, שהמאיסו על התלמידים את המקצוע וניכרו אותם מהתנ"ך - מציבה לעצמה התוכנית החדשה לכיתות א'-י"ב, שהופיעה לפני חודש, את המטרה "להאהיב את התנ"ך". הלוואי שיצליחו. אבל בהכירנו את התלמיד הישראלי, ממש לא נראה שזה הולך לקרות. קודם כל משום שהתוכנית הזאת, על פי הדגשיה, לא תצמיח אף תלמיד שיודע להקריא ללא שגיאות את פסוקי התנ"ך המנוקדים - ואיך אפשר לאהוב משהו שאינך מסוגל לקרוא בו בביטחון?

מבחינה זו, מזכירה גם התוכנית הזאת, למרבה הצער, את הבחור ההוא מהשיר "יו-יה" של כוורת, ש"למד שחייה בהתכתבות". ללמוד תנ"ך בלי להגות בשפתיך ולשמוע באוזניך את טעמם וצליליהם של הפסוקים הנפלאים - הרי זה ללמוד ממרחק. וכדי להתאהב בתנ"ך צריך לחוש את יופיו מקרוב, במגע הלשון עם הפסוקים.

ניצן הורוביץ זרח מאוד ב"לילה טוב ישראל" (רשת 13) עם דוריה למפל שלשום, כששיבח את האפיפיור פרנסיסקוס שאמר לצעיר הומו מצ'ילה: "ככה ברא אותך אלוהים וככה הוא אוהב אותך". ואכן, הקהילה הלהט"בית כולה הזדרזה לברך על הדברים, וכמוה גם ערוצי השידור שראו בהם אמירה פורצת דרך. אבל קשה מאוד להתפעל מהאמירה הזאת, שיש בה כמדומה צד מניפולטיבי שבא להסוות את אחריותה של הכנסייה הקתולית לבעיית הפדופיליה החמורה במוסדות החינוך שלה.

כי כשהאפיפיור אמר "ככה ברא אותך אלוהים", הוא בעיקר ניסה - ואכן הצליח - להסיט את האש מן הטענה שההתעללות המינית בקטינים במוסדות שהוא ממונה עליהם היא זו שמערערת את זהותם המינית, כולל זהותו של אותו צעיר צ'יליאני. ובמילים פשוטות: ייתכן מאוד שהם לא נבראו ככה בידי אלוהים אלא נעשו ככה בידי הכמרים שאנסו אותם.

בשבוע שעבר נפל אל מותו באתר בנייה של סולל בונה בהר חוצבים בירושלים פועל סיני. יש לו שם שלא נודע לנו ופנים שלא הכרנו, יש לו משפחה, היו לו אהבות. איש תם ומקצועי שבא לעבוד. דמו של האיש הזה בראשם של שר הכלכלה אלי כהן, שר האוצר משה כחלון, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך ומנכ"ל סולל בונה אהוד דנוך (באלפי האסונות האחרים בשנים האחרונות חטאו מנכ"לים אחרים בחברות בנייה אחרות). כל ראשי הגופים הממשלתיים והכלכליים האלה אחראים לכך שהרג הבנייה נמשך בישראל באין מפריע ובאין בודק.

קו לעובד ועמותת מען עתרו בשבוע שעבר נגד המפכ"ל והשרים האלה, ודרשו בין השאר להקים במשטרה יחידה לחקירת תאונות בנייה - המתעכבת מטעמים תקציביים - ולפתוח חקירה פלילית בכל תאונה שגורמת למוות או לפציעה קשה ובינונית. האם בית המשפט יכפה מרות משפטית על האחראים האטומים, או שמורא פסקת ההתגברות כבר הוטל עליו? האם המשטרה, שמגישה בקול תרועה כתבי אישום בכל מקום שזרקורי התקשורת שוזפים אותו - תתחיל להגיש גם בפשעי הרשלנות הקטלניים והבלתי-פוסקים האלה, הסמויים מעין הציבור?

אפשר היה לנחש שדברי האהבה לישראל שהשמיעה נטע ברזילי לפני ואחרי הזכייה באירוויזיון יפוגגו את חינה בסביבת "הארץ", ושהדיבור הלאומי שלה ייחשב ללאומנות. ובמיוחד עם ה"בשנה הבאה בירושלים" שאמרה והתחבר ככה לטקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (טקס שהופגנה בו ידידות רבת השראה, חשובה מאין כמותה לישראל). כי עם כל הכבוד לדגל הפמיניסטי ולדימוי הגוף המשוחרר שהניף "Toy" בביצועה המושלם של ברזילי, גבוה מעליהם מתנוסס אצלנו דגל "הכיבוש". הכיבוש עם כל דבר.

אייל גרוס למשל, פירסם למחרת הזכייה מאמר שבו מחה על כך ש"בימים שבהם השתתפה ברזילי בתחרות, המשיכה ישראל לכבוש מיליוני פלסטינים חסרי זכויות... כך מטושטשים המציאות של כיבוש ואפרטהייד". מה הקשר? הנה הקשר. רוגל אלפר מצידו שוב לא הפתיע וקבע ש"נטע ברזילי שרה את פס הקול של ישראל הלאומנית ושיכורת הכוח".

צור אלפי ממזכרת בתיה, מקום מגוריי, הוא הנער שנספה יחד עם עוד תשע נערות באסון השיטפון בנחל צפית לפני עשרה חודשים. העניין הכאוב עד אינסוף הזה חזר לכותרות השבוע עם ההחלטה להאשים בהריגה את מנהל מכינת "בני ציון" ואת מדריך הטיול. לא כאן המקום להיכנס בין כאב ההורים וזעמם לבין טענות ההתגוננות של המנהל, רשלנות הפיקוח של משרד החינוך וכו' - הלוואי שמפעל המכינות ישרוד את המשבר הזה ויסגור את הפרצות הקוראות לאסון. אבל זו הזדמנות לספר על דבר מדהים שגיליתי באנדרטה הקטנה להנצחתו של אלפי.

בהחלטת ראש המועצה הקודם (והמצוין) מאיר דהן, נקראה כיכר הכניסה למזכרת בתיה על שמו של אלפי. בסמוך לכיכר, באנדרטת סלע צנועה שהוקמה לזכרו, חקקה המשפחה על לוח מתכת שחור פסוק קצר מספר איוב (כ"ד, ח'), הלוכד באופן מצמרר את האסון כולו, שבו ניסו הנספים להיאחז בקירות הנחל. צור, שחלם להתנדב ליחידת חילוץ צה"לית, נאחז לפי המסופר לזמן מה בסלע בגדה והושיט יד לחבריו כדי לחלצם מהשטף הפראי. הנה הפסוק המרעיד: מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ-צוּר.

אריאנה מלמד, שכותבת מעולה לא אחת, טעתה לחלוטין כשתקפה השבוע את "מוחרמים", סדרת הכתבות המצוינת והמסורה של מאור צור ב"חדשות 13" על תופעת החרם בבתי הספר. היא טעתה כשכינתה (אחרי הפרק השני מתוך ארבעה) את הסדרה האפקטיבית הזאת "כתבות גנריות משמימות" וטעתה כשקראה לטיפול המקיף של צור בנושא "טיפול חסר אחריות בנושא כאוב".

מלמד טעתה כשלעגה למפגש הסלבריטאים באחד הפרקים - יובל המבולבל, אושיית הרשת דנה זרמון ועוד, כולם מוחרמים לשעבר - עם ילדים שהוחרמו, שנועד לעודד אותם. בנוסף, היא טעתה כשהתייחסה בזלזול ציני לכך שגם ערוץ 12 עסק באותו נושא ("בקרוב בערוץ 11, הרי גם בשבוע הבא צריך למלא מהדורה") מבלי להבין כי עצם הצפת הנושא בכמה שיותר במות היא בדיוק הדבר הנחוץ כדי לטלטל את התודעה הציבורית, כדי להפוך את העניין למדובר ומטופל, כדי להביא להחרמה של החרם ושל המחרימים.

יש משהו סמלי בכך שמכל השערוריות שבהן נכרך שמו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בשנים האחרונות - הפקרת הרפואה בפריפריה, הכישלון במיגור הכאת קשישים סיעודיים בבתי אבות, הניסיון הכוחני להשליט את חסידות גור בערד, הקידום של חברות הטבק - מה שמסכן אותו באמת היא פרשת מלכה לייפר הנאשמת בפדופיליה.

המשטרה בודקת, כזכור, את החשד שליצמן ניסה למנוע את הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, אשה הנאשמת בעשרות תקיפות מיניות של נערות, כשלחץ באמצעות עוזריו על פסיכיאטרים בכירים (ובראשם פסיכיאטר מחוז ירושלים יעקב צרנס), עד שהושגה חוות דעת שלפיה לייפר אינה כשירה לעמוד לדין ולכן אינה בת הסגרה.

בשלב מסוים, כשראו בטלוויזיה שוב ושוב את פניה המוארות והנדיבות בלי גבול של אורי אנסבכר, שנאנסה ונרצחה ביום חמישי שעבר בעין יעל, קשה היה שלא להסיט את המבט. המחשבה על מה שקרה לה, ועל מה שחשבה כשזה קרה לה, היא פשוט מזעזעת ומחרידה מדי.

בהמשך פרסם ynet את השיר האחרון שנמצא במחברתה של אורי, והפעם נוסף עוד קושי: אחרי שורות הפתיחה של הדיווח החדשותי על השיר ואחרי תמונתה של אורי, מופיעה לפתע תמונת דיוקן גדולה - גדולה מדי - של הרוצח עצמו, ערפאת ארפאעיה. מבט אפל של האיש האפל שכיבה את אורי. ושוב היד גוללת במהירות כדי לדלג מעל בור הגיהנום המרושע הזה ולהגיע אל השיר עצמו.  

אמנם לא הייתי בשבוע שעבר בהופעה של ברי סחרוף בהאנגר 11 לציון 20 שנה לאלבום "נגיעות", זו שבן שלו כל כך הסתייג ממנה בביקורתו ("שוב לא נוגע" היתה הכותרת), אבל שמעתי עדות מוקסמת, הכי מהימנה שאפשר, על המופע ועל התרגשות הקהל. בכל אופן, הנושא הוא לא המופע המסוים הזה, הנושא הוא ברי סחרוף, קלסיקאי מופלא של השירה העברית. "נגיעות" הוא אלבום השיא שלו (לצד עוד שיאים), וגם עליו העיד שלו באותה ביקורת כי לא הצליח לאהוב אותו עוד כשיצא ב-1999, משום ששיריו ברובם היו "חצי אפויים, ללא יופי וללא עומק". ובמיוחד במיוחד שלֵו לא התחבר לשני השירים הגדולים באלבום, "עבדים" ו"נגיעות", שאותם הוא מגדיר ברשימתו "סתמיים".

לא אחת אני תוהה אם בן שלֵו, עמיתי לעיתון "הארץ" ומבקר המוזיקה בו, הוא פשוט תתרן, לפחות בכל הנוגע לפזמונים עבריים. מישהו שלא מסוגל לקלוט יופי ועומק כשהם מונחים פשוטים לפניו. ועם כל אי הנוחות ואי הקולגיאליות לכאורה בעימות פומבי עם עמית לעבודה, גובר מעת לעת הצורך להגיב על השחתות הטעם האלה של שלֵו בביקורות שהוא מפרסם על מיטב היצירה העברית. זה פשוט עניין חשוב מדי.

התגלגלתי לפני כחודש להאזנה בת כחצי שעה לגלגלצ (את זמן המוזיקה ברדיו אני מבלה לרוב ברשת ג' העברית) ורצף השירים שהושמעו היה גרוע יותר ממה ששיערתי. רובם באנגלית, ובין העבריים היה איזה שיר סתמי של עדן בן זקן, אחד מכמה סתמיים שלה לאחרונה (לא "תל אביב בלילה" היפה). בין הלועזיים היה אחד שלא הכרתי של זמרת שלא הכרתי, אמנם עם קול נעים, שנשמע במילותיו ובנגינתו כמו תמצית הקלישאה. בהמשך סיפר המגיש שזו אריאנה גרנדֶה, ואת שמה דווקא הכרתי, כראש החץ של הפופ כיום. בשבוע שעבר אף פורסמה ב"הארץ" כתבה נרחבת על מפיק-העל שיצר אותה, השוודי מקס מרטין, שפירט את הנוסחאות הבדוקות שלו ליצירת להיטים. ככה בדיוק נשמעה גרנדה, כמו נוסחה נדושה.

לא היה הבדל מהותי, מכל מקום, בין הפופ הסתמי של גרנדה לבין מה ששרה לפניה בן זקן - גם לה יש קול יפה. מבחינה זו, אפשר לפחות לסגור את תיק התלונה הוותיק של מקופחי הזמר המזרחי, שטענו תמיד כי תחנות הרדיו - וגלגלצ בראשן - קידמו בכבוד פופ לועזי אבל התנכרו לפופ הישראלי, שחלק ניכר ממנו נוצר בזמר המזרחי. סוף סוף שולטים בתחנות השידור שלנו (וראו למשל את המצעדים העבריים השנתיים של 2017 ו-2018) שני סוגי הפופ הממוסחר הזה, המזרחי לצד הלועזי.

ואן נויין היא משוררת טבעית, עזה, מתוחכמת, מינית, גלוית רגש גם כשתוכן השיר מובן רק בחלקו. מעטים כותבים היום שירה בצבע ובעידון כזה. יותם ראובני, אם לשפוט על פי השירים שפרסם פה ושם (למשל ב"הארץ", או באנתולוגיה לשירה מקוונת), הוא יותר מספר ממשורר. שיריו הם טקסטים פרוזאיים ביסודם, המשך מסוים לספר הפרוזה הידוע שלו "בעד ההזיה".

זה בסדר, פחות חשובה לענייננו רמת המשוררות של ראובני, אבל חשובה לגמרי העובדה שבתפקידו כמבקר הוא לוקה באי הבנה מהותית בנוגע לשירה ובנוגע להבדל בינה ובין פרוזה. הדבר השתקף בבהירות ברשימת הביקורת חסרת השחר שכתב השבוע על ספרה החדש והנהדר של נויין, "חיתוך ההבלים" (השני אחרי "עין הכמהין" המעולה). לא די שראובני לא הבין את שירתה, הוא גם השליך את אי-ההבנה שלו על השירים עצמם כשייחס להם חולשה כללית של "אי מובנות".

זאת היתה הופעה מצוינת של בנימין נתניהו. קריאה נכונה וצודקת שלו נגד עיוות המשפט בעניינו. נכון, עדיף היה לכנות מלכתחילה את האירוע "הודעה מיוחדת" או "הודעה בענייני החקירה" ולא "הודעה דרמטית", כדי לדייק יותר כלפי הציבור (התקשורת היתה באה לשדר גם "הודעה מיוחדת"), אבל לא זה העיקר. העיקר הוא עצם טענותיו של ראש הממשלה. וכל מי שצפה בדבריו באמת והקשיב באמת, כל מי שנותר בו מעט יושר אינטלקטואלי גם אם הוא נמנה עם מתנגדיו הכמעט-אוטומטיים, הרגיש, לפחות להרף עין שתוק אחד, את צדקת דבריו ותלונתו של נתניהו.

אבל כמו בתהליך פבלובי צפוי, קמה מיד ההכחשה הגורפת. ופתאום כל המשפטפטנים הופכים את הקערה על פיה. הוא נראה רע, נראה ממש מאופר "כמו מת", הוא לחוץ ורדוף, הוא מנסה "להכתיב למערכת המשפט" איך לחקור אותו - שוב הוא מתנכל למערכת המשפט. הוא השתלט על הטלוויזיה - למה לעזאזל נותנים לו במה, לטוקבקיסט המטריל הזה. ודבריו על המופרכות של טענות השוחד בתיקי 2000 ו-4000 – אלה היו ממש "מתישים". ולמה הוא לא אמר גם כמה מלים על ארנס, הוסיף והקשה אחד המהדרים בנימוסים. וכו' וכו'.

לפני יותר מתשע שנים פרסמתי במוסף "הארץ" כתבה על חוויותי כמורה לתנ"ך בכיתות ח'-ט' בתיכון במרכז הארץ, שחשפה בעיות משמעת קיצוניות במערכת החינוך (לצד התוכנית הגרועה להוראת תנ"ך שהיתה חלק מהותי מהבעיה). הכתבה נגעה מטבע הדברים להורים רבים ואכן עוררה הד גדול, שבשיאו המעשי הוזמנתי לפגישה עם שר החינוך אז, גדעון סער. השר נראה מופתע ממה שסיפרתי לו - בין השאר, על העובדה המחפירה שהתלמידים לא יודעים להקריא ברהיטות פסוק תנ"כי, בורות התורמת לשיעמום ולחוסר משמעת - ואף זימן לחדר באמצע השיחה את מנכ"ל משרד החינוך אז, שמשון שושני. לרגע ריחפה באוויר האפשרות שיתחיל טיפול בעניין כבר בשנת הלימודים הקרובה. בסוף, לא תופתעו לשמוע, לא יצא מזה כלום.

בשנה שלאחר מכן החלטתי שאלך ללמד בית ספר יסודי. כאן הילדים הם עדיין כחומר ביד המורה, אמרתי לעצמי, ואם בתיכון לימדתי על תקן בעייתי מראש של ממלא-מקום, הרי כאן אתחיל מראשית השנה. המנהלת בבית הספר ביישוב הוותיק בשפלה התרשמה מאותה כתבה וגם מהסמכתי במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. קיבלתי לאחריותי כיתה ד'. עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ, חשבון, חינוך. כל החבילה מפתחת התודעה.

מה אפשר לעשות עם העיוות של גדעון לוי שהגיע לעוד שיא במאמרו האחרון "אין בי סימפטיה לכאבם של המתנחלים"? מה כבר אפשר לומר למי שמצהיר שאין בו סימפטיה לתינוקה הרצוח של שירה איש-רן המקסימה שזיעזע את לב כל העם? מה נגיד למי שמטיל את כל האשמה כולה על המתנחלים ועל ממשלות ישראל לדורותיהן, ולא מוצא זה שנים ארוכות מלת גנאי אחת לרצחנות הזוועתית של הפלסטינים כלפינו, שהחלה עוד בראשית המאה הקודמת, שנים רבות לפני היות תירוץ "הכיבוש", ומאז לא נפסקה.

מה נאמר למי שלא מוצא בתוכו גינוי לכוונתם החוזרת ומוצהרת של הפלסטינים - בגיבוי מזדמן של מדינות האיסלאם, מסוריה ועיראק ומצרים בשעתן ועד חיזבאללה ואיראן היום - להשמיד אותנו, כוונה המגובה ברצח מכוון של ילדים ונשים וקשישים, בירי טילים למוקדי אוכלוסיה, בהתאבדות באוטובוסים, בטבח חברון בתרפ"ט ובאבנים וירי ודקירה ושחיטה של משפחות במכוניתן או בביתן בעצם השנים האלה.

הוא שר יפה והיו לו הצלחות רבות, אבל יגאל בשן היה מהזמרים שחיבבתי יותר מאשר אהבתי - חוץ משני שירים שלו שאהבתי ממש. האחד, שהוזכר רבות בימים האחרונים עם מותו הכאוב, הוא "קפה אצל ברטה" (מלים: אהוד מנור, לחן: נתן כהן הנהדר), והשני, שכמעט לא הוזכר, הוא "מכת שמש" שהופיע ב-1978: שיר אנטי-דיכאוני שנבע מהצד השמח, המשחקי והמצחיק של בשן.

את המלים כתב דורי בן זאב, זה שהצחוק תמיד אצור בגרונו וביצירתו ("לאה", "למון טרי"), ואת הלחן המצוין כתב בשן עצמו. הקליפ המובא כאן קולע למלים וללחן ובזכותו בעצם נתפסתי לשיר - כי הוא מפליא להעביר איזו הזדמרות קיץ. זה מתחיל בתחנת דלק "פז" הסמוכה לים: "מזמזם לי פזמון בפזנון/ ואני מחפש עט ונייר/ רעיון שעלה לי עכשיו/ עם ריח הדלק באף". מכאן גולשת ההתרחשות אל החוף עם הפזמון החוגג "קיץ/ בין קרניים/ שתו עוד מים/ אין גזוז", ועד השורה המסיימת - "שפוך עלי הרבה שמחַ/ והים כולו מלא". בשן באחד ממופעיו המקסימים.

האהבה לארץ ישראל היא אחת המהויות הזוהרות ממרחק השנים ביצירתו של אריק איינשטיין, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו. היא זוהרת גם בגלל שהפכה לנדירה כל כך בפזמון הישראלי ובחלקים ניכרים מישראל בכלל, וגם בזכות הטקסטים היפהפיים שנשאו אותה - משירי אלתרמן, דרך הטקסטים של עלי מוהר ועד המלים שאריק עצמו כתב. אכן, בתוך הנהייה הישראלית המתגברת זה שנים אחר המוזיקה האנגלו-אמריקאית, בתוך הבוז הוותיק למה שמריח מ"אנחנו" ולא מ"אני", בתוך הטינה למה שמריח מציונות ולא מפלסטיניות, בתוך שכחת תחושת הצדק היסודית בנוגע לעצם חיינו כאן - בתוך הדברים האלה ואחרים הלכה והסתתרה גם האהבה לארץ.

לא אצל אריק. מי שיצירתו עמדה ברוב שנותיו בלב ההתרחשות הפזמונאית העכשווית, הפורצת דרכים חדשות ומגלה יוצרים גדולים - שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר, יוני רכטר, שם טוב לוי, אתם מכירים - נשאר תמיד אוהב המקום. "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל", כמאמרו הפשוט בשירו "ארץ ישראל".

סוף סוף ראיתי במוצאי שבת האחרונה את "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש", שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה, והוא אכן מקסים ושובה לב ושובר מוסכמות, כמו שסיפרו. ההקרנה היתה בסינמטק הרצליה, ואחריה התכנסנו כולנו בחלל הפאב הצמוד, לשאלות ולמסיבה עם גיבור הסרט וזמר הלהקה, ז'אן פייר ברדה הכריזמטי, שעבר לחיות בישראל לפני שלוש שנים. אליו נלוותה זמרת הלהקה, דומיניקה פז'ינסקי, שהגיעה לאירוע כחלק מירח דבש בישראל עם חברה מזה שנים ובן זוגה הטרי (הם נישאו לפני שבוע), אנדרס בּוֹרְג. בורג הוא שר האוצר לשעבר של שוודיה (2006 עד 2014), ובמאי הסרט, אסף גלאי, סיפר לי שהוא נחשב לגיבור לאומי בארצו אחרי שהציל את הכלכלה המקומית, ושבחתונתו השתתפו שלושה ראשי ממשלה (הנוכחי ושני קודמיו), ורבים מעשירי המדינה. 

מכיוון שדומיניקה, כמו ז'אן פייר, גם היא יהודיה (היא נולדה בפולין ומשפחתה עברה לשוודיה כשהיתה בת שש), החתונה היתה ברוח יהודית ליברלית, וכל האורחים הנכבדים רקדו בה הורה לצלילי כלייזמר. "זה היה כמו סרט של לארס פון טרייר שפוגש את בית התפוצות", סיפר גלאי.

לא הסכמתי עם שבחיה הנסחפים של אריאנה מלמד לפני כשבוע לרומי נוימרק ומהדורת חדשות הלילה שלה בכאן 11, ולפיהם היא "המגישה הטובה בישראל". נוימרק היא מגישה נבונה עם איזו נינוחות איטית (אני עצמי שיבחתי אותה לפני כשנה), אבל היא בהחלט לא טובה יותר מהמגישות (והמגיש קושמרו) המצוינות בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות, הזריזות והאינטנסיביות יותר. לא הסכמתי גם עם טענתה של מלמד בכותרת מאמרה כי נוימרק "חפה ממניירות": יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת.

לא הייתי נזכר בכך שוב אלמלא נחת השבוע בתיבת הדואר האלקטרוני שלי נוסח ההסכם הקיבוצי החדש בין ועד עובדי "הארץ" לבין ההנהלה, ובו גיליתי, למרבה המבוכה והבדיחה, שהפנייה בלשון נקבה מסתמנת כמגמה. בהסכם הזה העברית כבר ממש עברה ניתוח לשינוי מין: אחרי סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך" - הפנייה מכאן והלאה לנמעני ההסכם היא בלשון נקבה. למשל, "הסכם זה יחול על כל העיתונאיות המועסקות בחברה", או "שכרן של העיתונאיות לא יפחת מהאמור בטבלה" או "עיתונאיות שנקלטו לצורך העסקה זמנית" - וכך לאורך 19 עמודים וכ-140 סעיפי ההסכם. "עיתונאיות", מיששתי את עצמי כדי להיזכר, זה גם אני. פשוט הלבישו עלי שמלה. עלי ועל העברית. את ההסכם עצמו, מיותר לציין, לא המשכתי לקרוא. יש מעקשים שאני נוטה לעקוף.

קשה להאמין לסיפור שהביא גלעד שלמור ב"החדשות" בשבוע שעבר, קשה להאמין לרשעות, לטמטום ולאטימות המנגנונית. אבל הוא קרה, וכמוהו קורים שוב ושוב אירועים דומים בחסות משרד הפנים שלנו, הנתון זה שנים ארוכות לשלטון שרי ש"ס, כלומר לרוח החשוכה והמגרשת של הרבנות החרדית המתבטאת בתקנות רשות האוכלוסין וההגירה. וכל זה אינו רק עניינו של משרד הפנים, הרוע הזה שפוך על הפנים של כולנו. אם מדברים על הדתה, כאן פועלת אחת ההדתות הסמויות, הוותיקות והמרכזיות ביותר של חיינו בארץ.

הנה הסיפור: סוסנה גרסייה הגיעה לישראל כעובדת חוקית לפני 13 שנה, ולפני שמונה שנים התחברה בקשר זוגיות ואהבה עם ישראלי בשם ציון. אחרי בדיקות קפדניות השתכנע גם משרד הפנים באמיתיות הקשר וסוסנה החלה בהליך של קבלת מעמד אזרחי במסגרת חיים משותפים, ואף קיבלה תעודת זהות זמנית. כחלק מתהליך ההתאזרחות הסיזיפי האופייני לישראל, התחייב הזוג להתייצב אחת לשנה ברשות האוכלוסין וההגירה כדי להוכיח שהקשר ביניהם נמשך.

"ילדי ישראל נתונים למתקפת הדתה... נפשותיהם הרכות מופקרות לשטיפת מוח מיסיונרית ואין מי שייחלץ לעזרתם", כתב אורי משגב בפוסט האחרון שלו, וקשה היה להתעלם מקריאת הגעוואלד. כדוגמה בולטת הביא משגב בית ספר ממלכתי בתל אביב שבו נתלו בכיתת מדעים פוסטרים על גוף האדם, כאשר "ליד איור של הלב הופיע פסוק מתהילים: 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'. ליד שרטוט של מערכת העיכול עוד פסוק מתהילים: 'והיה לבי כדונג נמס בתוך מעי'. ליד דיאגרמה של מחזור הדם, הציטוטים 'הלב - מלך על כל האיברים' (אבן עזרא) ו'הדם הוא הנפש'".

ואני מנסה להבין: מה רע בשילוב פסוקי התנ"ך המעולים האלה בלימודי מדעים? מה רע בשילוב תחומי הדעת, ברוח ימי האקדמיה הקלאסיים שחיברו מדע ושירה ופילוסופיה, וגם ברוח מגמה עכשווית במערכת החינוך לשילוב תחומי לימוד. "הדם הוא הנפש" הוא פסוק מרתק מספר דברים המתייחס בהקשר זה לכך שהדם מקיים את החיים ושהרכבו - המושפע למשל ממה שאנחנו אוכלים - משפיע על הנפש. והלב הוא אכן "מלך האיברים" במובן המכאני הפשוט. אז ברור, פסוק כמו "לבי ובשרי ירננו אֶל אֵל חי" מזעזע את משגב, שמשוכנע כי אין שום אל חי וכי עצם האמירה "אֵל" היא בגדר הדתה. אבל זה הרי טיבו של התנ"ך, הוא מספר על אלוהים ועל אנשים.

מצעדי הפזמונים השנתיים מאחורינו וגם אלה של תשע"ח הציגו מבחר ממוסחר, מביך בשטחיותו, ששולט בו פופ ציני המתחנף בין השאר לנערות שמחבבות הבטחות אהבה ריקות. השירים האלה דחקו לשוליים שירים יפים באמת - והיו השנה גם לא מעט כאלה.

אופייני בהקשר זה המשפט שאמר אבי אוחיון, הכותב המרכזי בפזמון העברי בשנים האחרונות, לאיתי שטרן בראיון ראש השנה, בו ניסה האחרון לחלוב מחאה מזרחית מכמה נציגים של "הזמר הים תיכוני". אוחיון התנגד - בצדק במקרה זה - לניסיון לגייס אותו למה שהוא לא ("שירי מחאה? וואט דה פאק") והסביר איפה כן מונח החוזק שלו: "שירי אהבה כשהם מדויקים, הם עובדים. קח את 'שני משוגעים' של עומר אדם, אתה רואה מה עובד". במלה "מדויקים" אוחיון התכוון בוודאי לנוסחה המייצרת שירי אהבה - בראיון כלשהו לאחרונה אף שמעתי אותו מפרט את הנוסחה: כך וכך זמן לקטע הפתיחה, כך וכך לפזמון. אבל שירי אהבה אמיתיים, שירים אמיתיים בכלל, הם כידוע ההיפך מנוסחה.

זה היה זמן קסם, למרות שאת השיר הנפלא הזה שכתב שחר אריאל על סף שנת 2000 ("זה זמן קסם", הלחינו ושרו יזהר אשדות וברי סחרוף), הוא לא ביצע בהופעה שלו השבוע בזאפה תל אביב. בגיל 49, השיק אריאל בהופעה את אלבומו הראשון, הנפלא גם הוא. הוא סיפר על הבמה שאביו, מאיר אריאל, הרגיע לפני שנים בשיחה ביניהם את מוטרדותו הצעירה מכך שאינו יוצא לאור כיוצר והזכיר לו שגם הוא הוציא את אלבומו הראשון רק בסוף שנות השלושים שלו.

היה משהו נינוח ומחשמל בערב הזה. מלווה בלהקה חדשה, חדת צליל ונהדרת, "היוצאים מהסבך", במראה טבעי, מעט מרושל, שר אריאל שירים פנימיים, רגשיים, מבודחים או מסתוריים לרגע, ושוב ושוב נשבה מתוכם רוח האב עד שלרגעים כמעט לא ידעת מי הוא השר. בשיר "תמיד אתה איתי", סיפר על הנוכחות הזאת בחייו: "אבל תמיד אתה איתי, ניחוח פתע, הרף ריס/ מלים של פעם ואף פעם/ זה ערגונות, זו התחכמות, זה כפרסלי אלביס". ה"ערגונות" הם כזכור מ"זרעי קיץ", וה"כפרסלי אלביס" הוא מהשיר "אולה בבו" (תודה למגיבים שהעירו) והוא גם הנוכחות הכוכבית של האב בחיי הבן העורג. "ותמיד אנחנו ביחד בלילה בלי הרף, ציידים וטרף, שד מתרוצץ/ ציירים, היא נפתחת, מגבעות ומטפחת/ אין עוני אלא בדעת, אומר וקורץ".

אחרי שדיברנו על אחריות משרד העבודה והרווחה למות הפועלים באתרי הבנייה, עקב פיקוח לקוי וסנקציות רפות על קבלנים עברייניים, צריך להקשיב גם למה שאמר השר חיים כץ ב"פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח במוצאי שבת. שר העבודה והרווחה דיבר על 18 אלף אתרי בנייה שעליהם מופקדים 29 פקחים בלבד, ואחרי שטען לשיפור הפיקוח בתקופתו, הבטיח כי במושב הכנסת הבא ידרוש סמכות לסגור אתרי בנייה לא בטיחותיים, שכן "לא ראיתי את רשם הקבלנים סוגר אף אתר שיש בו ליקויי בנייה".

זו הערה מהותית כי משרד השיכון והבינוי בראשות השר יואב גלנט, שבו פועל רשם הקבלנים, אכן אחראי הרבה יותר לאסונות. בנייה היא בתחום הגדרתו וסמכותו וסגירה של אתר מסכן חיים היא כלי אפקטיבי הרבה יותר מקנס של פקחי משרד העבודה. כתבת "הארץ" המצוינת לי ירון כבר ציינה לפני כחודש כי בשמונה השנים האחרונות ביטל הרשם אילן אליהו יותר מ-2,700 רישיונות של קבלנים - אבל אף לא אחד מהם בשל ליקויי בטיחות.

ברור, אריתה פרנקלין היתה זמרת גדולה, וחלק מהותי מגדולתה היה הקול הצועק והפולח שלה בימים שהשחורים התקשו להשמיע את קולם. כשהיא קראה "פרידום" בשיר Think ב"האחים בלוז" המגניב, היא היתה לגמרי נכונה וקוּלית. כששרה "ליטל פרייר פור יו", שיר שאהבתי במיוחד בנעוריי, זו היתה תפילת אהבה נהדרת. וכשהיא שרה "שינוי עומד לבוא" זה נגע ללב וניבא עתיד. היתה עם זאת, יש לומר, איזו פשטנות פּוֹפית בטקסטים שלה, כולל You make me feel like natural woman  שהיא שרה גם בהשבעה של אובמה. אבל כן, ברור למה ועד כמה היא יקרה לאמריקה (ובמיוחד לחלק באמריקה שהיום מתעב את טראמפ ומתגעגע לאובמה). הכבוד והאהבה מגיעים לה.

מה שהתקשיתי יותר להבין זה איך גרמה פרנקלין למבקר המוזיקה בן שלו, איש צונן ומסויג בדרך כלל כשמדובר במיטב היוצרים הישראלים, שלרוב זוכים ממנו לשבח קמצני או לקטילות - להשתפך עם מותה של פרנקלין ולקבוע כי היא היתה "באר של רגש" וגם "ההתגלמות הנעלה ביותר של השירה האנושית בתקופתנו. עם מותה (...) נגרע משהו מיופיו של העולם". וואו.

לקטאר יש משימת בנייה - מתקני המונדיאל לשנת 2022. מאות רבות של עובדים זרים, מנפאל והודו ועוד מדינות, כבר מתו בבנייתם, בחום ובנפילות מגובה, ומעריכים שעד תאריך היעד ימותו כ-4,000 איש. גם לישראל יש משימת בנייה, גם אצלה רוב ככל ההרוגים הם עובדים זרים או ערבים, ואמנם אנחנו רק חצינו זה עתה את רף 300 הנספים בשמונה השנים האחרונות, אבל השנה למשל חלה עלייה של כ-50% במספר ההרוגים לעומת התקופה המקבילה אשתקד (27 הרוגים מאז ינואר, ועוד שני עוברי אורח), ככה שאנחנו בכיוון. האדישות של הרשויות כאן ובקטאר, מכל מקום, נראית דומה.

אתמול נהרגו אצלנו שלושה: רמי באדר, בן 34, ואיברהים אל חדידי, בן 32, שניהם מרמאללה, צנחו אל מותם מהקומה ה-15, במעלית-פיגום שניתקה באתר בראש העין של חברת "אלקטרה בנייה". תמונתם לא פורסמה. ונהרג גם פועל סיני בנפילה מהקומה הרביעית באתר בנייה של חברת "תדהר" במושב אחיסמך. שמו, כרגיל, לא פורסם ובוודאי שלא תמונתו. יש מיליארד סינים, ויהודי, כאמור, הוא לא.

איתמר זהר, עמיתי לעבודה, הוא ידען גדול במוזיקה ואוהב אמיתי שלה, אבל גם בעל טינות זרות לכל מיני שירים מקסימים. אתמול זה נעשה מוגזם במיוחד, כשהתנפל על שני שירים יפהפיים ועדינים שכתבו חיילים: הראשון הוא "געגועיי" של שי המבר המעולה (היא כתבה, הלחינה ומבצעת), שיצא בימים אלה במסגרת הלהקות הצבאיות המתחדשות, והשני הוא "אצלנו בגן" של שי לי עטרי מימי מבצע "צוק איתן" (מילים ולחן: יפתח קרזנר).

חזרת הלהקות הצבאיות היא בשורה גדולה, ואם השירים האלה הם מבשריה ומדגימיה, היא גם עשויה להצליח מאוד ולהכניס קצת טעם טוב ועומק לטבלאות ההשמעה בתחנות הרדיו, ששולטים בהן כיום שירי פופ חקייני וממוסחר, בגרסתו המזרחית או הלטינית או הכמו-אנגלית - רק תבחרו.

אפשר להסתדר עם ענן הסיסמאות הנדושות והכוזבות בגנות ישראל וצה"ל - "מדינה פשיסטית", "נאצית", אפרטהייד", "מיליטריסטית" וכיו"ב - אבל קשה להסתדר עם המקרים שבהם ישראל באמת פועלת ברשעות וגומלת רעה למיטיביה. לא מדובר הפעם בעלבון הדרוזים (יפה היתה האחווה הדרוזית-יהודית-ישראלית ויפה אהבת צה"ל והמדינה שבקעו מתוך הכעס על חוק הלאום) - אלא במקרה נסתר וחריף הרבה יותר: זה המקרה של הפלסטיני שהציל את משפחת מרק בפיגוע ב-2016 ליד עתניאל, שבו נרצח האב, מיכי מרק. את שני הילדים והאשה שנלכדו ברכב חילץ ממוות תושב אזור חברון שהזדמן למקום עם אשתו ופינה למכוניתם את הפצועים. בימים הבאים התנכלו לו בני עמו, יידו על רכבו בקבוקי תבערה, מנעו עבודה מאשתו, אחות בבית חולים, ואיימו על חייו. הוא נמלט לישראל ומצא בה מקלט דחוק. בימים אלה החליט המינהל האזרחי שאשרת השהייה שלו לא תוארך והוא יוחזר למקום שבו חייו נתונים בסכנה.

בני משפחת מרק אסירי התודה פנו למינהל בבקשה לא לגרש אותו. הוא עצמו סיפר בראיון לגל גבאי בגל"צ ביום חמישי האחרון, שבו הזדהה בשם יוסוף: "הם (במינהל) יודעים שיהרגו אותי שם. אחרי שעזרתי למשפחה התקשרו ואמרו שאני משת"פ. זרקו עלי בקבוקי אש ואבנים כשהייתי ברכב עם אשתי, פעם אמרו שירצחו אותי, יָרו בי. אני פה (בישראל) כמעט שנה וחצי, שנתיים, ואני סובל. לא נתנו לי אישור לעבוד. גם שם - אשתי הולכת לקנות משהו, מאיימים עליה. גם על הילדים".

זו לא היתה בדיוק תוכנית קלה לצפייה אבל היא היתה חזקה, כנה באופן נדיר. בתוכנית השנייה של "סליחה על השאלה" בכאן 11 הופיעו נשים וגברים באמצע שנותיהם, חולים במחלה סופנית (רובם בסרטן וחלקם בניוון שרירים) וענו בענייניות חשופה, לעתים קלילה, לשאלות ישירות כתובות על דף. על השאלה "אתה פוחד למות?" ענו מחציתם שלא. על "מה הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות?" נעו התשובות בין "קפה וסיגריה בשמש", "סקס טוב", "הרואין" ו"לחבק את הילדים" - אבל התשובות המצוטטות כאן אינן מעבירות את החוזק של האנשים המדברים עצמם.

גם התוכנית הראשונה בסדרה זו, שבה הופיעו טרנסג'נדרים, היתה מעניינת, וגם בה נראו המרואיינים כמי ששמחים על ההזדמנות לענות ולהבהיר. לכן טעתה מאוד בעיני אריאנה מלמד, מבקרת טלוויזיה מעולה בדרך כלל, אמנם עם נטייה מסוימת לצדקנות, כשקטלה לפני כשבועיים את הסדרה הזאת, שמקורה באוסטרליה, בטענה שהיא "מציצנית", שהשאלות "קשות, מטומטמות, בוטות" והשואלים "נותרים עלומים". לא, ממש לא. זוהי תוכנית אנושית ואמיתית עם שאלות שמבטלות מחיצות ועם נשאלים שרצו לדבר. לא במקרה סיכמו הקרובים-למותם בסוף התוכנית את החוויה באמירות כמו "תודה לכם", "היה כיף", ו"קיבלתי תשומת לב, מה עוד אני צריך?".

הכתבה המזעזעת ב"פנים אמיתיות" של אמנון לוי אמש, שעסקה בתופעת האלימות בכיתות הלימוד החרדיות המתחילה כבר בחיידר, המחישה שוב עד כמה החברה הזאת, המעלה ומורידה אצלנו ממשלות, המתחזה לשומרת אוצרות הרוח שלנו - "לומדי התורה" כביכול, בני שבט לוי כביכול המשרתים בקודש ולכן הם פטורים מצבא ומעבודה - חיה באפלה נפשית ורוחנית ולמעשה חיה ככת. כת ענקית, 15 מנדטים בערך, שהמכות הן אחד האמצעים לשימורה ככת.

המרואיינים סיפרו על מקלות ההכאה - היו כמה סוגים, כל מלמד מתעלל וסגנונו - שהיו מונחים דרך קבע על שולחן המורה. הם סיפרו על מכות כואבות במיוחד בקצות האצבעות ובציפורניים, על סטירות ומכות בגוף עד זוב דם ועד חבלות, שהם אף פעם לא דיברו עליהם בבית, כי "המלמד הוא חצי אלוהים" וההורים ממילא היו תומכים בו. מישהו סיפר איך ליקק את אותיות הא'-ב' בדבש ביומו הראשון בחיידר, כמנהג היום הראשון ללימודים, אבל כבר למחרת הפסיק ללקק דבש והחל לחטוף מכות.

סתימת-הפיות המוסרנית האחרונה בעידן הטפות המוסר שאנחנו מצויים בו, כללה את ההתנפלות על המשפטנית אורית קמיר לאחר הראיון המרתק והחשוב שלה שנתן פתחון-פה לארי שביט, שהתנצל מעומק ליבו, ואת הניסיון למנוע מחיים רמון ש"לא התנצל מספיק" להרצות באוניברסיטה, ואת ההשחתה של עשרות שלטי-חוצות מהופעת אייל גולן, באמצעות ציטוטים מתוך חקירתו (שלא הניבה כזכור כתב אישום), כולל ציטוט האמירה המפורסמת שלו "למרות שיש לך סטייק אנטריקוט אתה רוצה לפעמים שוקולד". כי גם על עזיבת אשתו אילנית לא סולחים לגולן בכנסיית הצניעות החדשה שלנו, שבה העונש למי שריצו את עונשם או למי שלא נשפטו כלל או למי שסתם הודו ועזבו - כדוגמת ארי שביט - לעולם לא נגמר ולעולם לא ירוחם.

בתוך בלבול הדעת הצדקני והרודפני הזה, שתפח עלינו לצד קמפיין #MeToo, הגיעה בשבוע שעבר השיחה השפויה והנדירה-בחוכמתה של אורית קמיר בפודקאסט "הארץ", והיתה כמו מי מעיין צוננים בקיץ הזוי. ברקע עמד אותו ראיון שלה עם ארי שביט, ובשיחת הרדיו עם ליאור קודנר הציגה קמיר ראייה מורכבת, חדה ובקיאה של הזמן העכשווי ביחסי גברים ונשים. באותו פודקאסט נפלא בן 20 דקות התרכזו בבהירות כמה עניינים עקרוניים במיוחד (שקמיר כבר נגעה בהם במאמריה וגם באותו ראיון עם שביט), ואני מבקש לצטט מתוכו בהרחבה יחסית.

לא רק אנשי ש"ס מדברים ככה, גם אנשי יהדות התורה עם דגל התורה, ולאחרונה גם רבני הציונות הדתית - אבל אתמול היה זה הח"כ ינון אזולאי מש"ס שטימא את שפתיו בדברי בלע מתועבים נגד היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארצות הברית. הח"כ הצעיר קישר בין רעידת האדמה ובין פשרת הכותל הדחוקה והמשפילה כלפי הרפורמים, כשאמר: "אולי נעשה קצת חשבון נפש שרעידת האדמה הזאת היא בגלל שמישהו פה מנסה לגעת בקדוש לנו". וכדי שהניסיון להעליב את יהודי אמריקה יהיה ברור, הוסיף ואמר להם: "מה לכם ולעתיקות של אבני הכותל? אני מציע לכם הצעה, קחו את הכסף שאתם משקיעים במדינת ישראל ותבנו לכם כותל בארה"ב".

ובמקרה הזה, החוצפה גרועה אף יותר מן הטיפשות גסת הרוח. הטיפשות ברורה: כמו שר הפנים השס"י לשעבר יצחק פרץ, שקישר ב-1985 בין אסון אוטובוס התלמידים במחלף הבונים ובין מזוזות פסולות, גם הח"כ החרדי הצעיר והפוחז הזה נכנס לנעלי נביא ובא להסביר לנו את סכנות חיינו מתוך השקפת דתו הילדותית, הפרימיטיבית והשתלטנית. הרי לפי אותו היגיון אפשר לטעון למשל כי גם מחלתו הקשה של דוד אזולאי, השר לענייני דתות ואביו של ינון, שבעטיה הוא התפטר מהכנסת במרץ השנה (ובמקומו נכנס הבן ינון), נגרמה בגלל אמירתו לפני שלוש שנים, כשר דתות חדש, כי הוא "לא יכול להגיד שהרפורמים הם יהודים". אותה אמירה מזיקה צוטטה ב"ניו יורק טיימס" וחוללה סערה בארה"ב, שכ-35% מיהודיה מגדירים עצמם רפורמים (וזיכתה את השר אזולאי בנזיפה מראש הממשלה נתניהו). אני לא טוען שדברי ההבל של דוד אזולאי הם הסיבה למחלתו, ומאחל לו באמת רפואה שלמה, אבל ההיגיון המצוץ מהאצבע של בנו הוא כפי שניתן לראות חרב פיפיות.

הטינה האוטומטית לנתניהו והאווילות של "חקר המקרא" - ענף מחקרי שאחראי בין השאר להשחתת לימודי התנ"ך במערכת החינוך והמתתם בהרדמה אקדמית - חברו יחד לדיון קטן ומוזר שהציג השבוע רועי צ'יקי ארד במוסף "הארץ". מתברר שנמצא חותם בירושלים מהמאה ה-7 לפני הספירה, ועליו כתוב "לנתניהו בן יאש". באותה מאה מלך בירושלים המלך יֹאשיהו, כך שעולה האפשרות שהמילה "יאש" מתייחסת לשמו.

אבל הדיון סביב החותם הלך לכיוון אחר: האם "יאש" צריך להיקרא כ"יָאוּש" או כ"יוֹאָש" (שמו של מלך מוקדם יותר). מתברר שראש הממשלה נתניהו בחר ב"יואש" באחד מנאומיו, שבו הזכיר את החותם כעדות נוספת לקשר של עם ישראל לארצו, והגרסה הזאת אומצה גם בכרזה ארכיאולוגית ליד הכותל. זה ממש הרגיז את חתן פרס ישראל לחקר המקרא, פרופ' שמואל אחיטוב, שטען בתוקף כי מדובר דווקא ב"יָאוש", שם שהתגלה בחרסי לכיש ונגזר מהשורש או"ש שמשמעו באוגריתית ובערבית "הענקת מתנה". הבנתם? זה בכלל לא עברית אלא אוגריתית וערבית. אם כך, אולי מדובר בכלל במלך ערבי ושמו יָאוּש? כאן גם אחיטוב וגם הארכיאולוגית שמצאה את החותם, ד"ר שלומית וקסלר בדולח, מודים כי "יָּאוּש" מתייחס כנראה לשם יאשיהו. אם ככה, למה בשום מקום בתנ"ך לא הוגים יָאוּשיהו.

בדומייה כמעט מוחלטת, בלי שום מחאה, התקבלה בשבוע שעבר החלטת בג"ץ בנושא מהותי מאוד - זכות הנשים על גופן בלידה. ברוב של שני שופטים נגד אחד דחה בג"ץ את עתירתו של מרכז הלידה הטבעית "בית יולדות" בגדרה (ולצדו עוד כמה גופים), שהוא אחד המרכזים הבודדים בארץ וכנראה המאורגן ביותר בהם, נגד סגירתו ב-2017 בידי משרד הבריאות לאחר שפעל להפליא כשש שנים. משמע: אשה הרה שלא מעוניינת ללדת בבית חולים ומבקשת לעצמה לידה אינטימית נטולת התערבויות תרופתיות וכירורגיות למיניהן - תתקשה היום הרבה יותר למצוא אלטרנטיבות.

האבסורד המשווע הוא שלידת-בית עדיין מותרת היום (תחת מגבלות בטיחות מקובלות כמו מרחק מבית החולים) - אבל במרכז הלידה, מקום מצויד ובטוח יותר, קרוב לבית חולים, עם מיילדות מנוסות במיוחד - הדבר נאסר. השופט יוסף אלרון, אחד משני דוחי העתירה, אף הודה בסוף פסיקתו בצורך לפתור את האבסורד הזה. ובלטה בפסיקה המאכזבת של בג"ץ דעת המיעוט הנאורה והמבריקה של השופט עופר גרוסקופף, שבניגוד לעמיתיו קיבל את העתירה והפריך בשיטתיות את עמדת משרד הבריאות - הן מצדה המהותי והן מצד חוקיותה - שאותה הוא כינה "הכבדה על הכבדה".

קשה היה לעקוב אחר סבך הדימויים במאמרו הכעוס של אביגדור פלדמן השבוע על גדי טאוב שכתב על אירועי הגדר ("עלילת דם בעזה", 7.6), אבל נדמה לי שהמסרים העיקריים היו אלה: פלדמן מדמה את עצמו, במין הפוך על הפוך מתנשא, לטיל כיפת ברזל שבא "לקרוע את הצורה" כדבריו, לטאוב, המושווה לעפיפון אש; פלדמן מאוכזב מטאוב שהפסיק להיות איש שמאל; ובעיקר - פלדמן מלגלג על טאוב ש"לא טורח להסביר למה לא ראינו אקדחים, בקבוקי תבערה, רימוני יד ואמצעי לחימה אחרים, אם אלה אכן היו קיימים. למה צה"ל מסתיר אותם מאיתנו". כלומר, עורך-הדין הפלילי רומז שצה"ל משקר ואין בכלל ראיות לדיווחי התקשורת על בקת"בים, אקדחים ורימונים, מטעני נפץ בגדר ולאחרונה עפיפוני נפץ (בקישורים כאן מובאות בכל זאת כמה ראיות). האם את השריפות פלדמן לפחות ראה?

וכיוון שלפי פלדמן אין ראיות, הרי שביום הדמים של ה-14.5 (מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים) הרגנו בעיניו לחינם 61 חפים מפשע שכלל לא עמדו לחצות את הגדר למרות שניסו שוב ושוב לחתוך אותה, וכלל לא התכוונו לחדור ברבבותיהם במסגרת "השיבה הגדולה לפלסטין" כדי "לשים קץ למפעל הציוני", כהבטחת הנייה שלושה ימים קודם לכן, וכלל לא עמדו לסכן את יישובי עוטף עזה.