כמעט שמונה שנים עברו בין ימיה המאושרים של רחל כצעירה בת 21 בחוות כינרת, ב-1911, לצד א"ד גורדון וברל כצנלסון, ועד ששבה בחזרה אל הכינרת אהובתה כשהצטרפה לקבוצת דגניה. באמצע תקופה זו היא בילתה בצרפת בלימודי חקלאות (שם הכירה את אהובה עליו נכתב השיר "התשמע קולי") וגם כמה שנים ברוסיה, בה נתקעה לתקופת המלחמה וסייעה לילדי פליטים יהודים שמהם כנראה נדבקה בשחפת. כשחזרה סוף סוף לדגניה, סולקה ממנה עד מהרה עקב מחלתה, על דעת רוב חברי הקבוצה.

לפי המסופר, המשפט המעשי המזעזע שנאמר לה היה: "את חולה ואנחנו בריאים, לכן את צריכה לעזוב".

אחרי שמונה שנים נוספות - בהן נדדה לצפת ולירושלים עד שהשתקעה בעליית גג ברחוב בוגרשוב בתל אביב, בה כילתה את ימיה בשחפת ובבדידות וכתבה את מיטב שיריה - נכתב גם השיר המופלא "ואולי". רק 16 שנה בסך הכל, אבל נהר של זמן בין עכשיו לבין האושר האבוד ב"ואולי" - עם ימי העבודה החקלאית הקשה הנלהבת בישראל המתחדשת, חום הקיץ היוקד והשירה בקול וההיטהרות בתכלת האגם ובמי האגם. רחל מטילה ספק בכך שכל זה קרה, אבל עצם ההיזכרות בדברים עם כתיבתם כשיר היא החייאתם.

אסון מחלתה הפך לאלומת זיכרון חדה במיוחד אל מה שאבד ("רק אשר אבד לי - קנייני לעד", היא כתבה במקום אחר), ואסונה הוא גם מה שהפך אותה למשוררת פורצת הדרך שהיתה, נדירת העברית הפשוטה, החותכת והעדינה, עמוקת הרגש.

ולא היה הבדל בין עוצמת אהבתה לגברים המסופרים בשיריה, לעוצמת אהבתה לכינרת ולעבודת הגן ולחיים העבריים בארץ. כמוה, גם נעמי שמר אחריה תהיה בכמה משיריה כינור לכינרת. טוב להיזכר בתשוקה הגדולה והחמה הזאת לארץ ישראל, שהלכה והתביישה עם השנים, הלכה והוחשדה, הלכה והעכירה.  

יהודה שרת הלחין את "ואולי" וחיים משה שר נפלא, בקול ערב וצלול כמו מים, מהדהד כמרחק זיכרון, בהנמכת קול רכה בשורות הפזמון המרעידות - "של כינרת שלי, הוי כנרת שלי" - בתוגה שיש בה אושר.

ואולי לא היו הדברים...

ואולי לא היו הדברים מעולם,

אולי

מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, 

לעובדו בזיעת אפָּי? 
 

מעולם, בימים ארוכים ויוקדים 

של קציר, 

במרומי עגלה עמוסת אלומות 

לא נתתי קולי בשיר?
 

מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה

ובתום 

של כינרת שלי... הוי, כינרת שלי, 

ההיית, או חלמתי חלום?