מורשת נתניהו: איתמר בן גביר

"זה הרעיון הטוב הראשון ששמעתי", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו על תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להגלות את הפלסטינים מרצועת עזה. זה קרה יממה אחרי שנתניהו ראה מקרוב כיצד האיש החשוב בעולם חושב על התוכנית בקול רם תוך כדי מסיבת העיתונאים שקיים איתו. על אף ההתעקשות של טראמפ שהתוכנית רצינית, נראה שסרטון הבינה המלאכותית שפרסם ושבו הוא מבלה עם נתניהו במלון "טראמפ עזה", יהיה הדבר הקרוב ביותר להגשמתה.

לעומת זאת, לכך שנתניהו אימץ את תוכנית טראמפ כמדיניות ממשלת ישראל יכולות להיות השלכות מוחשיות הרבה יותר. בטווח הקצר, ישראל עלולה להסתבך במלחמה קשה ולהקריב את החטופים החיים. בטווח הבינוני־ארוך, הדבר מקרב את הפיכתו של יו"ר עוצמה יהודית, איתמר בן גביר, למנהיג הימין ולמועמד לראשות הממשלה. ב־2007, בן גביר הורשע בפלילים כי הניף את השלט "לגרש את האויב הערבי" – היום זאת המדיניות של נתניהו. 

29 שנים אחרי שתפס את השלטון כי התחייב לקיים את הסכמי אוסלו, בסיוע יונה לבנה שהתעופפה מתוך הסיסמה "עושים שלום בטוח", אחרי 17 שנים בראשות הממשלה, וכשהוא כבר בן 75 – נתניהו הפך לטרנספריסט.

זו תוצאה של מסע ארוך שבמהלכו המנהיג החזק בתולדות הימין העביר את ישראל בכלל ואת מחנהו בפרט, מאזורי הימין הפרגמטי (לפחות לכאורה) אל הימין הקיצוני המפורש. בתחילת דרכו, נתניהו טען שבכוחו לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים – ונכשל; אחרי כן טען שבכוחו לנהל את הסכסוך – ונכשל; לבסוף טען, שבכוחו להילחם בחמאס – ונכשל. כעת, אחרי 16 חודשי מלחמה קשה, חמאס עדיין שולט בעזה ומחזיק ב־59 חטופים, וכל שיש לנתניהו להציע לעמו הוא סרט מצויר שמשמעותו היא שישראל תבצע פשע נגד האנושות כדי להקים מלונות אמריקאיים. קולוניאליזם במסורת המאה ה־19.

באמצעות החזון הנורא והמופרך הזה, נתניהו משכנע את הציבור שלו בדבר אחד: בן גביר צדק. עם הערבים – אין פתרון אחר. 

ביום בהיר רואים בשלטון את כהנא

העולם לא מבין מה טראמפ רוצה. לצד התעקשותו בנוגע לתוכנית הטרנספר, הוא מעביר גם מסרים הפוכים: השלמת עסקת החטופים חשובה לו יותר עד שהוא מנהל משא ומתן ישיר עם חמאס, וכך גם הסכם כולל עם סעודיה ("נורמליזציה") שבוודאי לא יוכל להיחתם במקביל לגירוש מעזה. ההשערה העיקרית לפיכך היא שתוכנית הטרנספר לא נועדה להתבצע אלא להלחיץ את המעורבים, או כמו שאמר המבוגר האחראי לענייני המזרח התיכון, סטיבן וויטקוף: "טראמפ לא הובן נכון". לתוכנית אין גיבוי עולמי. בארצות הברית היא זוכה ל־25 אחוזי תמיכה בלבד. היא נדחית כליל באירופה ובוודאי בעולם הערבי. אבל יש מדינה אחת שבה התוכנית נכנסה עמוק ללבבות: ישראל. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אנחנו מצויים עמוק בטראומה שסופה אינו נראה לעין, מתעוררים מדי בוקר ל־7 באוקטובר, מתמודדים עם מלוא המשמעות של תבוסה משפילה שספגנו באותן שעות. לא נוכל גם למחוק את חמאס וגם להחזיר את כל החטופים, בזמן סביר או בכלל. אנחנו חיים בקונפליקט שאין לו פתרון שיניח את דעתנו, והוא מתאבך לתוך משבר חברתי קולקטיבי עצום ממדים. 

תוכנית טראמפ אינה פתרון לקושי הזה, אלא ביטוי שלו. היא הבהירה לנו שבתקופה כה מתוחה ורגישה, ישראלים רבים מוכנים ללכת שבי אחרי הצעות לפתרון מהיר, לא משנה כמה בעייתיות ואסורות הן, בתקווה לגמור כבר את הסיוט. הם נכונים להתמכר לאשליה שאם רק נפתח את "שערי הגיהנום" מצפון ואת שערי רפיח מדרום – הבעיה תיעלם. העם שגדל על אתוס מצדה – מאמין שהפלסטינים פשוט יסתלקו. העם שזה עתה איבד 1,750 אזרחים וחיילים – חושב שפשוט לא נלחמנו מספיק. הדו־קוטביות הזאת ניכרת היטב בסקרים: מחד, רוב מכריע בציבור תומך בהפסקה המלחמה (יותר מ־70 אחוז, כולל כ־40 אחוזים מהימין). מאידך, 70 אחוזים תומכים בתוכנית טראמפ, שדורשת את חידוש המלחמה. 

ההיסטוריה לימדה אותנו דבר או שניים על מצב עניינים זה. החשוב שבהם, הוא שכמעט כל המרכיבים הדרושים לסחף אל הימין הקיצוני נבחשים כעת בקדירה הישראלית: השפלה לאומית שפגעה קשות בדימוי העצמי, כאב ואובדן, מחול האשמות פנימי, שנאה לפלסטינים ולזרים. ואכן, המומחה מספר אחת לזיהוי כיוון הרוח בימין, האיש שתמיד עמד על המפרש ולא על ההגה, בנימין נתניהו, החליט להכשיר את הלבבות לאפשרות הקיצונית ביותר. 

כששב מוושינגטון, קטע את משפטו כדי לשאת בכנסת נאום על ניצחון דמיוני. "כל הזמן דיברתם על דבר אחד, 'מה יהיה עם היום שאחרי?'", לעג לאופוזיציה, כאילו קביעת אסטרטגיה בנוגע לעתיד, במוצאי המלחמה הקשה בתולדותינו, היא ניג'וס פוליטי. "ובכן, קיבלתם את 'היום שאחרי'!", הכריז כמנצח. תוכנית ההגירה מעזה היא הפעם הראשונה בחייו הפוליטיים שנתניהו מציג יעד כלשהו בסוגיה הפלסטינית. אבל ברור שאין הוא מיועד למיגור חמאס אלא למיגור האופוזיציה: "רק שזה לא 'היום שאחרי' שאתם מטיפים לו, של נראטיב אוסלו שכשל".

מדוע כאשר הרוב המכריע של הציבור מוכן לעצור את המלחמה, נתניהו לא יסכים לכך "לעולם", כפי שהבהיר לנו עמית סגל? משום שנתניהו לא מעוניין במחיאות כפיים של מי שלא יצביעו לו; הוא חושש לאבד תמיכה במחנה שהוא מוביל, וכמה מנדטים שיזלגו מהליכוד ימינה יסמנו אותו כברווז צולע. 

בן גביר הוא שמכתיב לנתניהו את הדרך. העובדה שפרש מהממשלה למען עקרונותיו – מלחמה מוחלטת על חשבון חיי חטופים, חיילים ואזרחים – הפכה אותו לאלטרנטיבה ממשית עבור מחצית מחנה הימין המתנגדת לעסקה. נתניהו הבין שכל עוד בן גביר מחוץ לממשלה, ממתין לקטוף את המאוכזבים מימין, הוא ישלם מחיר אם יתמתן. לפני כחודש, טראמפ אִתגר את נתניהו כשאמר שעליו להציג אולטימטום להשבת כל החטופים. נתניהו כינס ישיבת קבינט שממנה עלה שאין לו מושג מה לדרוש מחמאס, אבל מסקנה פוליטית דווקא היתה לו: להתחנן לבן גביר שיחזור. זה הדבר הראשון שעשה. בן גביר, שהבין את חולשת נתניהו, לעג להססנותו כשהציב לכך תנאי: "קודם תחדש את המלחמה". 

בן גביר נשאר לעמוד במקום – נתניהו עשה את כל הדרך אליו. זו עליית מדרגה טבעית אחרי שנתיים שבהן שלט בנתניהו. סביב התפטרותו, התגאה בן גביר כי "באמצעות כוחנו הפוליטי, הצלחנו למנוע מעסקת [החטופים] לצאת לפועל, פעם אחר פעם". ההודאה המזעזעת מוכיחה את תקפותה של ההגדרה המבריקה של ארץ נהדרת: נתניהו הוא מחזיק תיק ראש הממשלה בממשלת בן גביר הראשונה.   

הדיאלקטיקה בין בן גביר לנתניהו נמשכת לפחות 30 שנים, והמבט הרטרוספקטיבי שיוצג כאן מוביל למסקנה המטלטלת, שבן גביר הוא בן טיפוחיו של נתניהו ומי שעתיד לרשת אותו כנראה בהנהגת הימין. עם אימוץ תוכנית טראמפ, נתניהו השלים את התזוזה לעבר בן גביר, והוא מציב אותו בעמדת הזינוק המשמעותית ביותר להיות יורשו, אידאולוגית ומנהיגותית. 

בדמוקרטיות ליברליות רבות הימין השמרני מתמודד עם החלטת מצביעיו להקצין בהצבעתם ולוותר על "המהוגנות". בישראל, מנהיג הימין השמרני מחבל מיוזמתו בכל המעצורים שאמורים היו למנוע זאת. נתניהו אישר למצביעיו לבטא את עמדותיהם באמצעות "הדבר האמיתי". למה להם להסתפק מעכשיו בחיקוי דהוי. 

הכתרת בן גביר למנהיג הימין היא התולדה המרכזית של כהונתו הממושכת והכושלת של נתניהו כראש ממשלה. 

בן גביר – קו, נתניהו – מרחב

נתניהו ובן גביר מנהלים כבר עשרות שנים ריקוד של שיתוף פעולה, המשרת את שניהם. שניהם נבנו מהתנגדותם להסכמי אוסלו. דרכיהם הצטלבו בעוצמה ב־5 באוקטובר 1995 – היום שבו אישרה הכנסת על חודם של שני קולות את הסכם אוסלו ב', שהעביר אזורים נרחבים ביהודה ושומרון לרשות הפלסטינית. במקביל לדיון בכנסת, התקיימה בירושלים הפגנת הימין הסוערת בכיכר ציון. על אף הקריאות הרמות "רבין בוגד" ו"מוות לרבין", נתניהו נשאר על המרפסת לשלהב את הרוחות – המשך לחציית הקווים האדומים האחרים שלו באותה תקופה. למטה, חולקה התמונה המפורסמת של רבין במדי אס־אס. מאות מפגינים יצאו לכנסת וכמעט הפכו את השר בנימין בן אליעזר במכוניתו. "זה היה כמו חמאס", אמר. מפגינים תלשו את סמל הקאדילק מרכבו של רבין. 

רכז פעילות הנוער של תנועת כך, איתמר בן גביר, בן 19, לקח אחריות על מרבית הפעולות. בידיעות אחרונות ובטלוויזיה איים על חיי רבין: "אם הגענו לסמל, נגיע גם לרבין". על בן אליעזר אמר שאם היה יוצא מהרכב, "היינו מטפלים בו בדרכים שתנועת כך יודעת לטפל בבוגדים". בן גביר גם היה חשוד בהפצת תמונת הנאצי של רבין. הוא נעצר, אך לא הועמד לדין. 

רבין, כדרכו, ניסח בחדות את הקשר בין נתניהו לבן גביר מאז ועד היום: "מנהיגי הימין נותנים לגיטימציה לחמומי מוח כהניסטים לנסות לפגוע בי ובשרים. מה שעושה היום הימין הקיצוני בהשראת הליכוד, הם דברים שאין להם אח ורע במדינה דמוקרטית". כעבור חודש, יגאל עמיר רצח את רבין. הלקח היחיד שנתניהו למד מהאירועים, הוא להסתובב עם שכפ"ץ. לאזכרת רבין הוא כבר לא מגיע. בן גביר פעל לשחרור הרוצח.   

נתניהו מעולם לא הציב בלם מול זרם המעמקים הכהניסטי, ואף עודד אותו בקריצה. הקמפיין הרשמי שלו ב־1996 דיבר על שלום וביטחון. הקמפיין הבלתי־רשמי, בביצוע חסידות חב"ד, היה ממלכתי פחות בואכה טינופת גזענית: "נתניהו טוב ליהודים". חב"ד היא כיום בת ברית של עוצמה יהודית.

בן גביר הציג כל השנים דרך עקבית. הוא תמך בטרנספר כשהיה נער כהניסט ("הפתרון של הסכסוך הערבי–יהודי הוא לגרש ערבים"), הוא חזר על כך אחרי הבחירות בדרכו לצמרת ממשלת נתניהו ("לא תומך בגירוש כל הערבים"), ובזמן המלחמה ("לעודד מרצון שיילכו מכאן"). 

נתניהו, לעומתו, הגדיר במעשיו מרחב פעולה. בקוטב הפרגמטי שלו, חתם על הסכמי חברון ו־וואי, תמך בהתנתקות, נשא את נאום בר־אילן, הקפיא את הבנייה בשטחים, ניהל משא ומתן מדיני ואימץ את "תוכנית המאה". נתניהו התמחה בהצגת עמדה שלכאורה מעוניינת בהסדר מדיני, אך העמיד תנאים בלתי אפשריים כדי להיתמם ולטעון בדיעבד לסרבנות פלסטינית.

בקוטב הימני של מרחב הפעולה שלו, נתניהו קרוב מאוד לאזורי בן גביר: שלילת הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, אמונה בזכות יהודית בלעדית על הארץ ועידוד ההתנחלויות. המעריץ עמית סגל חזר וטען שנתניהו לא רק הוריד את הסוגיה הפלסטינית מהשולחן אלא "חנק את הרעיון הלאומי הפלסטיני". בקוטב הזה, נתניהו מסביר שעצר את תהליך אוסלו, התפטר בגלל ההתנתקות, בלם את המשא ומתן המדיני עד כי לראשונה מאז הסכם אוסלו, ישראל והרשות חדלו להתדיין על פתרון לסכסוך, וקידם סיפוח. ההתגמשויות המדיניות מהפיסקה הקודמת הוצגו כתרגילי התחמקות מול נשיא אמריקאי דמוקרטי (ביל קלינטון, ברק אובמה, ג'ו ביידן) או מול שותפים קואליציוניים "שמאלנים" (אהוד ברק, ציפי לבני, יאיר לפיד). 

מרחב הפעולה נועד לאפשר לנתניהו להישאר בראש. הוא איחד תחתיו את הימין העמוק שסמך עליו שימנע מדינה פלסטינית, לצד הפלח ההכרחי מבחינה אלקטורלית של מרכז־ימין, שאדיש להתנחלויות אבל תמך בהבטחה, הנישאת בקול בריטון, לשקט ביטחוני ולפריחה כלכלית. המרכיב הפרגמטי אִפשר לנתניהו גם ליהנות מלגיטימציה בינלאומית, המשדרת אחריות לקהל בישראל.

המרחב הזה התאפשר רק משום שנתניהו, האיש שכיהן הכי הרבה זמן כראש ממשלת ישראל, נמנע מלהציג פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני – בסך הכול הסוגיה הלאומית החשובה ביותר. הוא העמיד את מדיניותו כמקח וממכר הנתון ללחצים חיצוניים – פוליטיים, קואליציוניים, בינלאומיים ואחרים – ואמר לכל אחד מבעלי העניין את מה שרצה לשמוע. בשורה התחתונה, הוא מעולם לא תמך בפשרה טריטוריאלית, אך הוא גם לא ביטל את הסכמי אוסלו, לא ביצע סיפוח, ולא הציע טרנספר. כמו במערכון ההוא, הוא העביר זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. 

הזחיחות של נתניהו בנושא הפלסטיני היא אבי־אבות הקונספציה: הוא הורה לצבא להתרכז באיראן ובחזבאללה, וחשב שיוכל להסתדר עם ארגון עובדי חמאס באמצעות כסף קטרי ואישורי עבודה, ועם ועד עובדי פתח באמצעות כספי המסים ואישורי עבודה. הוא התרברב שבכוחו האישי שינה סדרי בראשית: בניגוד לתזה "השמאלנית" שוויתורים לפלסטינים יובילו לשלום אזורי ולעוצמה ישראלית, הוא מוכיח שעוצמה ישראלית מובילה לשלום אזורי, ואז גם הפלסטינים יבואו. 

הוא ניסח מרחב פעולה מדומיין שבו סירוב לתהליך שלום עם הפלסטינים מביא שלום עם הפלסטינים. ונתניהו צדק: הוא התקרב לסעודיה וקטר, והפלסטינים אכן באו – בטויוטות לבנות. ואילו עכשיו, אחרי שהרִיק האסטרטגי של נתניהו קרס, הוא מציע קריסה מוסרית: את דרך בן גביר וטראמפ. טרנספר.

הריקוד הממושך של בן גביר ונתניהו בנושא הפלסטיני – האחד צמוד לקיר הרחוק, והשני עושה סיבובים ברחבי החדר ורק מנסה לשמור על שיווי משקל – הסתיים בסלואו צמוד בפינה הכי חשוכה.  

מוחרם על ידי המרכז, המסכן

הצעד המכריע שנתניהו עשה באחרונה אל עבר אידאולוגיית בן גביר, הוא המשך ישיר של התנהלותו מתחילת הכהונה הנוכחית. 

כשחזר לשלטון בנובמבר 22', נתניהו חשב שיעסוק במדינאות גבוהה בציר ארצות הברית–סעודיה–איראן–כנף ציון–רון דרמר–פרס נובל לשלום, ואילו את מדמנת הזירה הפלסטינית שמציעה רק יחסי ציבור גרועים, הותיר בהפקרוּת מוחלטת לבן גביר ולסמוטריץ'. היתה להם תוכנית: סיפוח התנחלויות וקרקעות, עידוד אלימות יהודית ושינוי הסטטוס קוו בהר הבית. נתניהו היה נכון למחוק את מרחב הפעולה הגמיש שהגדיר את דרכו עד עתה, ולהותיר ממנו נקודה בקצה הימני ביותר של הספטקרום, מתוך מחשבה שיוכל לנהל את הזירה הפלסטינית מרחוק. על הביצוע הופקדו קבלנים.

חלוקת העבודה הובהרה ארבעה ימים לאחר הקמת הממשלה, כשהתיר לבן גביר לעלות להר הבית על אף איומי חמאס, אזהרה מדויקת של יאיר לפיד וחשש כבד ששרר בין גופי הביטחון. כשכיפת הסלע מאחוריו, השר החדש התגרה: "הממשלה לא תיכנע לאיומי חמאס. הר הבית הוא המקום החשוב ביותר לעם ישראל […] יהודים יעלו להר, ומי שמאיים צריך לטפל בו ביד ברזל". ח"כ צביקה פוגל ממפלגתו אמר: "חמאס יראה מאיפה משתין בן גביר", ושאם הביקור יוביל למלחמה, "זה יהיה שווה את זה, כי זו תהיה המלחמה האחרונה". נתניהו ניסה לטעון שאין שינוי בסטטוס קוו, אבל לא שכנע איש. המצב נעשַה ברור: הוא לא איבד שליטה – הוא ויתר עליה במודע. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט יאמר לימים שמידע מודיעיני הראה שהמופע של בן גביר בהר הבית היה זרז משמעותי להחלטת חמאס לצאת למתקפה. הזרז השני היה מסלול הסיפוח של סמוטריץ', והשלישי, הערוץ הסעודי של נתניהו. תוכנית הימין הקיצוני לחרחר מלחמה צלחה. 

ההסבר הרווח בקרב פרשנים פוליטיים מלומדים להתיישרות של נתניהו לדרישות בן גביר בכהונתו הנוכחית, נצמד לספין הקורבני של נתניהו שהוא "מוחרם" על ידי המרכז, ולכן – בצר לו – תלוי פוליטית בעוצמה יהודית, המסכן. ההסבר הזה מתעלם מהעובדות: נתניהו בנה את בן גביר במשך שנים, הוא אחראי לכוחו האלקטורלי, והוא שבחר בו להיות גורם מכריע בממשלתו, מבלי שבחן כלל אפשרות לממשלת אחדות עם מפלגות המרכז.

בבחירות 2015, בטרם סערת החקירות, נתניהו גילה אדישות לריצתה הכושלת של הרשימה המשותפת לאלי ישי ולעוצמה יהודית, ש"בזבזה" למחנה הימין שלושה מנדטים וחצי. אבל לקראת בחירות 2019, אז נאבק בסחף ציבורי בשל החקירות וכתב האישום המסתמן, נתניהו כבר שינה גישה והחל להיאבק למען עוצמה יהודית. 

באותן בחירות, מפלגות הבית היהודי (בראשות רפי פרץ) והאיחוד הלאומי (בראשות סמוטריץ') רצו יחדיו. נתניהו הפעיל עליהן לחץ כבד שיתאחדו עם עוצמה יהודית. המפלגות סירבו, בטענה שאין לעוצמה מצביעים והיא תקבל מקום בכנסת על חשבונן. נתניהו דחה פגישה עם פוטין כדי לרוץ לדאוג לכהניסטים. הוא פיצה את המפלגות: יו"ר עוצמה, מיכאל בן ארי, יוצב בצמרת הרשימה, ונתניהו ישריין מועמד מהבית היהודי ברשימת הליכוד – תעלול חסר תקדים שאפילו ספר החוקים לא ידע איך לתקוף. 

איפא"ק, השדולה הישראלית בארצות הברית, הימנית יש לומר, הוציאה הודעת גינוי חריפה: "השקפות עוצמה יהודית לא משקפות את ערכי היסוד שעליהם הוקמה מדינת ישראל". היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט כתב חוות דעת שקבעה שיש לפסול את בן ארי בשל "הסתה לגזענות כמטרה דומיננטית ומרכזית של משנתו". אבל נתניהו לא ביטא כל אי נחת מוסרית, ואף בחר להדגיש (בתגובה לסטורי של רותם סלע) שישראל אינה מדינתם של אזרחיה הערבים. בית המשפט אכן פסל את בן ארי, אך אישר לבן גביר להתמודד, "אף שמצבור הראיות מטריד ביותר, והוא התקרב לתחום המונע התמודדות". 

הנימוק של נתניהו לתמיכה העזה בעוצמה יהודית היה שאסור לגוש הימין לאבד קולות. אבל זה היה ספין. הוא אמנם הציל כך כמנדט אבל בו־בזמן מחק את הימין החדש (בראשות נפתלי בנט) ואת זהות (בראשות משה פייגלין), בטענה הריקה שהליכוד חייב להיות המפלגה הכי גדולה, וכך השאיר כשמונה מנדטים ימניים מתחת לאחוז החסימה. האלטר־אגו עמית סגל דווקא התמוגג: "ריסק את השמאל, מיגר את בנט ושקד, סיכל את פייגלין… זה לא יתואר". 

המסר של נתניהו לעוצמה יהודית, כמו לבוחרים, היה חד משמעי: יש בינו לבינם זהות אינטרסים. מחנה נתניהו אינו מונוליטי: המפלגות החרדיות, שסולדות מעוצמה יהודית משלל סיבות, עשויות בנסיבות מסוימות לשתף פעולה עם מפלגות המרכז. עוצמה יהודית, לעומת זאת, נאמנה יותר לליכוד. נתניהו גומל לה על כך. בנוסף, הסקרים ותוצאות הבחירות מלמדים שיש זרם מצביעים הנע בין הליכוד לעוצמה ולהפך, יותר מאשר למפלגות האחרות. עוצמה היא אפוא מפלגת לוויין של הליכוד. ואכן, אחרי הבחירות, סמוטריץ' ופרץ לא אפשרו לבן גביר להיכנס לכנסת. לפיכך, רץ האחרון בבחירות ספטמבר 2019 לבד, שרף יותר משני מנדטים (כ־80 אלף קולות), אך העלה את מחירו. 

מי ניסה להצילו? כמובן, נתניהו. לקראת בחירות מרס 2020, הוא הפעיל לחצים כבדים על ימינה של בנט, שתתאחד עם עוצמה יהודית. הוא אפילו איים על בנט, שיפטר אותו ממשרד הביטחון. אבל בנט הציב את הגבול המוסרי שנתניהו מעולם לא חשב להציב: "לא אכלול ברשימה מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם [ברוך גולדשטיין] שרצח 29 איש חפים מפשע", אמר. והוסיף: "חבריי בליכוד, אם אתם כל כך רוצים את בן גביר, שריינו אותו אצלכם". בן גביר נאלץ לרוץ לבד והשיג פחות מ־20 אלף קולות. בנט ידע מה אמר – תוצאות הבחירות לימדו שמצביעי עוצמה אכן עברו לנתניהו. 

זה צריך היה להיות הסוף של בן גביר. אבל מי נזעק שוב? נכון, פטרונו נתניהו. לפני בחירות 2021, הוא הפעיל לחץ כבד על סמוטריץ' שיתאחד עם בן גביר, ושוב סייע עם תעלול השריון מפוקפק ברשימת הליכוד. בן גביר הוצב במקום השלישי והודות לנתניהו הפך לראשונה לחבר כנסת. 

קשה להאמין, אבל בכירים בליכוד עוד ניסו להרגיע אז שבן גביר לא יהיה בקואליציה. ומי התעקש? נתניהו שהכריז: "בן גביר לא יהיה שר, אבל [יהיה] בקואליציה". סוכן הכאוס התחיל לעבוד מתוך בית המחוקקים. מייד לאחר הבחירות היה לח"כ בן גביר תפקיד מכריע בליבוי מהומות "שומר החומות", כפי שטען בתוקף המפכ"ל דאז קובי שבתאי. אבל נתניהו נהג בו בכפפות של משי, בין היתר משום שהמהומות שירתו אותו פוליטית כשסיבכו את הקמת ממשלת השינוי. 

בסופו של דבר ממשלת בנט־לפיד קמה, נתניהו ובן גביר נדחקו לאופוזיציה, ושם חידשו את ההרמוניה מימי ממשלת רבין. כמו בשנות ה־90, נתניהו פנה להסתה חסרת מעצורים: "בנט ממשיך במכירת החיסול של המדינה למועצת השורא של האחים המוסלמים", מטרתו היא "הצפת ישראל במיליוני מהגרים מוסלמים שיבטלו את הרוב היהודי במדינה", וכבר "אי אפשר להניף דגלי ישראל בלב ירושלים, מניפים דגלי אש"ף". כמו אז, ניצל גם את פיגועי הטרור: "תחת נתניהו, החמאס ידע שישלם מחיר. תחת בנט הם מרגישים את החולשה – ומעזים. כשהטרור פוגש חולשה, הוא מרים ראש. כשהטרור פוגש עוצמה הוא מוריד ראש". 

כמו אז, בן גביר איים פיזית על שר בממשלה, הפעם עמר בר־לב, בזירת פיגוע. שנה אחר כך, יסביר ראש הממשלה נתניהו לבג"ץ שבן גביר מתאים להיות בעצמו השר הממונה על המשטרה, מכיוון שעסק בתחום במסגרת פעילותו הציבורית, "בין השאר בכך שהיה מבקר ידוע של השר עמר בר־לב". 

עם שקר על 50 מיליארד שקל שהועברו למנסור עבאס "ולאחים המוסלמים" והפיכת נפילתו של חייל מג"ב בראל חדריה־שמואלי לאסון לאומי, יצרו השניים אווירת חירום ציבורית שהקשתה מאוד על האגף הימני בממשלה וכך גרמו להתפרקותה. ההתנהלות הפרועה של בן גביר הביאה להתחזקותו בסקרים ולעליית קרנו בעיני נתניהו. "נתניהו סבור שבן גביר הוא השחקן הימני היחיד כיום שיודע לעורר את המחנה, תפקיד שהיה שמור רק לנתניהו, ובעיקר להוציא מהבתים מצביעי ימין אדישים כך שהוא מגדיל את הגוש ומספק את שובר השוויון הדרוש", הסבירה את הפלא מורן אזולאי ב־Ynet. 

לפני בחירות 2022, סמוטריץ' שוב העדיף לא לרוץ עם בן גביר. אך מי בא לעזור? נתניהו, שהתאמץ עבור בן טיפוחיו והפעם באופן ישיר. הוא הזמין אותו לביתו והודיע לסמוטריץ' שהם רצים ביחד כשלבן גביר חמישה מושבים בעשירייה הראשונה. אם רק שנה לפני כן, נתניהו עוד הרגיע שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו, עתה לא רק שהתחייב למנותו, אלא השתמש בו ככוכב המקדם את הליכוד: "בן גביר יהיה שר, רק אם הליכוד יהיה גדול" – כלומר, מי שרוצה שבן גביר יהיה שר, צריך לוודא שהליכוד ינצח בבחירות בתור המפלגה הגדולה ביותר. המסר ששקע בשוך אבק הספין: בן גביר הוא הליכוד, הליכוד הוא בן גביר.

נתניהו עדיין שמר על מרחק קל, כאשר סירב להצטלם עם בן גביר – אבל זו היתה לא יותר ממשמעת קמפיין. הוא השיג 64 מנדטים למחנה, 14 לציונות הדתית, שישה לבן גביר (ושבעה כיום בשל החוק הנורווגי). הנאמנות של נתניהו לבן גביר כה חזקה עד שאחרי 7 באוקטובר, דחה את הצעתו של יאיר לפיד להקים ממשלת אחדות בלעדיו.

הריקוד שהחל בתחילת שנות ה־90 – נתניהו על המרפסת ובן גביר ברחוב – הסתיים ברומן רומנטי. "הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך', אמרתי לו, 'אני אוהב אותך'. התחבקנו", סיפר בן גביר על פגישתם, אחרי שעוצמה הצביעה נגד התקציב בדצמבר. 

אני ואתה נפרק את המדינה

כאשר נתניהו העביר במסגרת ההסכמים הקואליציוניים את השליטה בסוגיה הפלסטינית למפלגת הציונות הדתית, תשומת ליבו היתה מרוכזת בהפיכה המשטרית – זו שהיתה אמורה לעצור את משפטו, כפי שהודה "הפרשן" יעקב ברדוגו. 

ההפיכה המשטרית היא המהלך המשמעותי ביותר שבו נתניהו סגר את הפער התפיסתי מבן גביר: שניהם כעת רואים את שלטון החוק כיריב אידאולוגי. לטענתם, זהו כלי פוליטי המופעל נגדם על ידי אליטה השולטת במערכת ומתנגדת להם ולאידאולוגיה שלהם. לכן, מותר גם להם להפוך את החוק לפוליטי – לצד שלהם. 

בכהונתו הראשונה, נתניהו נחלץ בעור שיניו מפרשת בר־און–חברון ומפרשת ההובלות ("פרשת עמדי"), אולם שמר על אמונו במערכת המשפט, בין שמסיבות תועלתניות, בין שמסיבות ערכיות. הכול השתנה עם החקירות ב־2016. הן הגיעו בשיא כוחו, לאחר ניצחונו המכריע ב־2015 שזיכה אותו בתואר "King Bibi". נתניהו לא הסכים לרוע הגזירה והשתחרר מהעוגן שקיבע אותו אל המחוזות הממלכתיים. 

הפנייה הפרנואידית־קונספירטיבית שלו נגד כל מוסדות המדינה בעידוד בנו ואשתו, והחלטתו להילחם במערכת אכיפת החוק, סחפה את תומכיו לאווירה מהפכנית רדיקלית, אנטי־מדינתית. 

היסטורית, היחס לשלטון החוק, לממלכתיות ולדמוקרטיה היה, אולי, ההבדל המרכזי בין הליכוד לתנועת כהנא, יותר מאשר הפערים בנוגע לארץ ישראל או לדת. כבר בשנות ה־80 חששו בליכוד שתנועת כך תגנוב מהם מצביעים שיעדיפו את "הימין האמיתי", ולכן הפכו את הפער בתפיסת הדמוקרטיה לנקודת מחלוקת מוצהרת. הליכוד החרים את כהנא, פגע בלגיטימיות שלו, ובהמשך יזם את השינוי בחוק יסוד: הכנסת שמנע ממפלגתו להשתתף בבחירות. 

נתניהו מאס בגישה זו. תחילה, היה אדיש לניסיון של תנועת כהנא להיכנס לכנסת, ומיאן להחרים אותה. ב־2019, כשמצוקתו הפוליטית החמירה בשל הסתבכותו הפלילית, לא זו בלבד שהידק את הקשר הפוליטי עם עוצמה, אלא התקרב אליה אידאולוגית. כאשר פנה עורף למסורת הליכוד ביחס לדמוקרטיה – הוא עבר לעמוד היכן שבן גביר ניצב מאז ומעולם.

בן גביר התפרסם מראשית דרכו כבריון הכופר בשלטון החוק ומאמין בפרשנות התורה של הרב כהנא. הוא הצטרף לתנועת כך כשהיה בן 14, אחרי שכבר נפסלה מלרוץ לכנסת, והתבגר בתוכה בתרבות עבריינית של התנגשות רצופה עם מערכת החוק. המחלקה היהודית של שב"כ התמקדה בתנועה בשל מעורבות חבריה באלימות נגד פלסטינים. בן גביר התקדם והפך לרכז הנוער בתנועה שהתנהלה כסוג של מחתרת. 

לאחר טבח מערת המכפלה ב־1994, כך הוגדרה ארגון טרור והוצאה אל מחוץ לחוק. בן גביר, שהיה בן 17, נותר נאמן לדרך, בחר במודע להיות חבר בתנועה בלתי חוקית – ולא להתגייס. כיום הוא מיתמם שרצה להתגייס, וטוען שצה"ל מנע זאת ממנו מסיבות פוליטיות. זהו ספין דמגוגי. בפורים 1995, בעוד עשרות אלפי בני גילו התגייסו כדי לדאוג לביטחונו, בן גביר בן ה־18 הזמין את הטלוויזיה שתצלם אותו מחופש לרוצח ברוך גולדשטיין – "הגיבור שלי", לדבריו. כשהאידאולוגיה שלך היא להשתמש בנשק ובמדים צה"ליים כדי לטבוח בחפים מפשע בזמן תפילה, אז אכן, לא תגויס מסיבות אידאולוגיות. זאת הבחירה של בן גביר.

תנועת כך הוצאה מהחוק, כאמור, אך בן גביר התעקש לקדם אותה. בשנה שעברה, בתגובה לעתירה לבג"ץ נגד מינויו לשר, חשפה הפרקליטות שבין 1993 ל־2007 הוגשו נגדו 15 כתבי אישום, מהם הורשע ב־13 באופן מלא או חלקי בעבירות מתחום הטרור, הגזענות והפרת הסדר הציבורי, כשגם בשני כתבי האישום האחרים נקבע שביצע את העבירות. העונשים הגיעו עד מאסר על תנאי ומאסר בעבודות שירות. מאז 2007, לא הועמד לדין וב־2021 הרישום הפלילי שלו נמחק בהתיישנות. 

סביב 2010 למד משפטים. האם התמתן במשהו? ב־2015 השתתף בחתונת השנאה וגם הפך דוכנים בחברון, כחבר כנסת שלף ב־2021 נשק נגד מאבטח ערבי בתל אביב (התיק נגדו נסגר) וב־2022 על פלסטינים שזרקו אבנים בירושלים. אחרי שהצית מהומות בזמן שומר החומות, הקים "לשכה פרלמנטרית" בשכונת שייח ג'ראח בניסיון להציתן מחדש. 

הוא הקיף את עצמו בבני נוער במצוקה כפי שהעידו רוני חן וגילעד שדה (בן גביר תבע אותו דיבה על חלק מטענותיו). חן סיפרה שבן גביר היה קורא להם "דבר תורה" מספרי כהנא, ואז מפזר מילות קוד שמהן הבינו שעליהם לצאת למסע אלים. ב־2011 היא ביצעה פעולת טרור ("תג מחיר") בבסיס צה"ל. "איזה ביצים יש למי שעשה את זה", אמר לדבריה בן גביר. "התכוונת ביציות", היא ענתה לו. ככל הידוע, הוא לא הסגיר אותה. כעורך דין, הגן בחירוף נפש על נערי הגבעות. כיום הוא טוען שאין טרור יהודי, והמשטרה מיישרת קו.   

גם את אשתו אילה הכיר, ב־2002, כנערה מחפשת דרך, בת 15. הקשר ביניהם התהדק אחרי שנעצרה פעמיים. "הדייט" הראשון שלהם היה בקבר גולדשטיין. שם גם ערכו ברית מילה לבנם הבכור, שובאל. אחר כך תלו את תמונת הרוצח בסלון. "הם עצרו אותי כי אין להם דרך להתמודד איתנו. לא כי עשיתי משהו רע", אמרה ב־2004 אילה בת ה־17. 

ומי עוד טוען כמו נערת הגבעות, שהרשויות "תופרות תיקים" נגדו ומשתמשות בסמכות החוק בלי צידוק פלילי, רק משום שאינן יכולות להתמודד עם האידאולוגיה שלו? ראש ממשלת ישראל. כך בדיוק אמר נתניהו בהצהרתו המפורסמת בפתח משפטו ב־2020: "זה ניסיון לסכל את רצון העם: להפיל אותי ואת מחנה הימין. זה למעלה מעשור שהשמאל לא מצליח לעשות זאת בקלפי. בשנים האחרונות מצאו פטנט חדש. גורמים במשטרה ופרקליטות חברו לעיתוני השמאל כדי לתפור לי תיקים מופרכים והזויים, במטרה להפיל ראש ממשלה חזק מהימין". 

נתניהו יכול להזדהות מאוד גם עם דבריו של נער גבעות אחר, חנמאל דורפמן בן ה־18, מהמאחז הבלתי חוקי מגרון, שאמר ב־2013, כאשר פרקליטו ופטרונו בן גביר לצדו: "המדינה פוגעת בנו [היהודים] יותר מכל שלטון אחר שהיה פה […] איך אתה יכול לדרוש ממני להאמין במדינה כשאני בונה פה בית והורסים לי אותו?". ועל שב"כ אמר: "הוא פועל נגדך […] אפשר להגדיר את זה כאויב […] באופן ברור מישהו שרוצה ברעתי".

תשע שנים אחר כך, נתניהו הפך את בן גביר לשר לביטחון לאומי ובן גביר הפך את דורפמן לראש מטה במשרדו. גם נתניהו הסביר במשפטו, במרס השנה, ששב"כ הוא אויב אידאולוגי: "זה לא חדש שראשי המוסד ושב"כ נגדי. כולם שייכים לחונטה".

לאחר שהפך לעורך דין, בן גביר העביר לכאורה את פעולותיו אל גבולות החוק. הוא הבין שגמישות מעשית קלה היא מגבר כוח לאידאולוגיה, או כמו שאמר לנערה רוני חן: "את הרב כהנא הוציאו מחוץ לחוק. אני אשחק עם החוקים שלהם. אותי הם לא יוציאו מחוץ לחוק".

התנועה הכהניסטית המציאה את עצמה מחדש ב־2003 כמפלגת "חזית יהודית לאומית". בן גביר היה רביעי בהיררכיה, אולם ב־2019, בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין נפסלו מלרוץ אחרי שדבקו באידאולוגיה על חשבון הכרה בחוק ובמדינה. בן גביר המתוחכם שלא נפסל נותר מנהיג התנועה, לתסכולם של חלק מקודמיו שטענו שגנב להם את המפלגה. בן גביר "חינך" את סביבתו להכיר בגבולות החוק, החליף את הקריאות "מוות לערבים" ב"מוות למחבלים" (מתברר שזה מותר), הודיע שהוא כבר לא תומך "בגירוש של כל הערבים" (תמיכה בגירוש חלקי, כך התברר, לא מונעת ריצה לכנסת), והלך לקחת את הקופה הגדולה: מדינת ישראל. 

קשה שלא לראות את הדמיון בין בן גביר ונתניהו. שניהם הסתבכו עם החוק; כמעט כל סביבתם הסתבכה עם החוק בשליחותם; הם מוקפים ברשימה בלתי נגמרת של חשודים, נחקרים, נאשמים, מורשעים ועדי מדינה; והחוק מבחינתם אינו מצפן המכוון דרך, אלא מכשול שיש למצוא כל הזמן כיצד לעקוף אותו. 

לאחר שנתניהו מינה את האדם שהורשע 13 פעמים לאחראי על אכיפת החוק בישראל, הוא מסר לבג"ץ כי "שלושה חודשים מעת מינויו […] אני סבור ביתר שאת כי מינוי זה ראוי וסביר". הוא גם סיפר שבן גביר הציג לו את גיליון הרשעותיו – אירוע שלא חשבנו שיתרחש אי פעם בעת הקמת ממשלה – והבהיר לו ש"העבר שלו מאחוריו". באמת, איך יכול היה נתניהו לצפות שימיו של בן גביר בממשלה יהיו כר פורה לחשדות חמורים לעבירות שלו ושל מקורביו, כמו חלוקת רישיונות נשק בניגוד לחוק, העברת מידע מחקירות בתמורה לקידום, וסיכול חקירות? 

אולם נתניהו לא מוותר על בן גביר. אחרי שפרש מהממשלה, הוא לא מינה למשרדים שבהם שלטה מפלגתו שרים קבועים, אלא העביר אותם כפיקדון זמני לחיים כץ, כדי לאותת לבן גביר שהוא מעוניין בחזרתו. ויש אפילו אפשרות שלמען בן טיפוחיו, נתניהו יכניס את ישראל למשבר החוקתי הגדול בתולדותיה שבין רשות המבצעת לרשות השופטת. בקצרה, היועצת המשפטית לממשלה הבהירה לנתניהו שנוכח החשדות הרבים שעלו בכהונת בן גביר, עליו לשקול מחדש את מינויו כשר. אולם לפי פרסומים שונים, מה שנתניהו שוקל הוא לא להישמע להחלטת בג"ץ, אם יקבע שמינוי בן גביר – שיבקש לחזור לממשלה – אינו סביר. בן גביר עשוי להיות הגבעה שעליה ימית את שלטון החוק.

כריזמה בעלת ניחוח קרימינלי

הכריזמה בעלת הניחוח הקרימינלי עובדת – כפי שמלמדים נתניהו, בן גביר וטראמפ. ציבור רחב סבור שכוחנות, עורמה, התעלמות מגבולות של מותר ואסור, ותשוקה חסרת מעצורים – הם הדרך לנהל מדינה. שלושתם נוהגים בשלטון בסגנון המזכיר מנהיגי ארגוני פשע ולא משרתי ציבור: סמכותניים, דורשים כבוד ונאמנות אישית, משתמשים במילות קוד, נמנעים לעתים מרישום פרוטוקול מסודר, מסתבכים עם החוק ומזלזלים באנשי מערכת החוק.  

כשר לביטחון פנים, בן גביר הוכיח שגם המשטרה יכולה לפעול לפי הקודים האלה. בחוכמה, הוא התכונן לתפקיד, ועוד לפני הקמת הממשלה, התייעץ עם צוות ניצבים בדימוס, דרש את תיקון פקודת המשטרה ("חוק בן גביר") כך שתעניק לו סמכויות חסרות תקדים, והבהיר לקצינים שהוא בעל הבית. התיקון גם העניק לו לגיטימציה כשזכה לאישור בג"ץ (בית המשפט ביטל רק את הסעיף הנוגע לשליטתו בחקירות, וגם זה בהכרעת רוב של שופט אחד). חשוב אולי מכול – בן גביר ידע לנצל את החוק הקיים כדי לשלוט במינוי הקצינים. 

מרגע שהשיג שליטה, החל להשחית את המשטרה: קצינים בכל הדרגות שירתו אותו אישית, העבירו לו מידע פנימי (לפי החשד), התיישרו למדיניותו, הצהירו על נאמנות אישית כלפיו. השליטה של בן גביר במשטרה, וקידום ההתחמשות האזרחית (גם היא בניגוד לחוק, לפי החשד), חשובה לתומכיו יותר מהתמודדות עם הפשיעה.   

הכריזמה בעלת הניחוח הקרימינלי של בן גביר עובדת גם על התקשורת שבנתה אותו. כבר בנעוריו עיתונאים התמסרו לפרובוקציות שלו, פיתחו איתו קשרי תן וקח אינטנסיביים, ונתנו לו במה בחוסר פרופורציה למשקלו הציבורי. כשהוא הפך לגורם המשפיע ביותר בממשלה, הממטרים הקלים הפכו למבול. 

זהו קו דמיון נוסף לנתניהו: בן גביר, כמוהו, הוא כוכב תקשורת. ובדומה לנתניהו, בשל הבולטות והבוטות שלו, הוא מעורר אמוציות קשות בקרב המחנה המתנגד לו. 

כיום, קשה לזהות במחנה הפוליטי המזדהה עם נתניהו, אדם המתאים יותר לתפוס את מקומו מבחינת הכריזמה, התמיכה הציבורית, המעמד התקשורתי, והמטען הסמלי שהוא נושא בעיני תומכיו. פוליטיקאים שנחשבו כיורשים אפשריים של נתניהו – אביגדור ליברמן, גדעון סער, נפתלי בנט, משה כחלון – כשלו במשימת הירושה לאחר שהורחקו בחשדנות וחוסלו בשיטתיות על ידי נתניהו ומשפחתו, ונאלצו לפנות לאלקטורט מרכזי יותר. בן גביר הוא תמונת התשליל שלהם. בתוך המחנה הנאמן לנתניהו, הוא היחיד המסוגל לשאת את הציפיות והרגשות של תומכי האב המייסד. לא לחינם הקריאה המזוהה איתו היא: "רק בן גביר!". הוא שומר על עצמאות ומבדל את עצמו מנתניהו תוך שהוא נותר נאמן למנהיגותו של האחרון. הוא מייצג את 20 האחוזים בציבור המתנגדים להסכם חטופים וזוכה על כך לתמורה אלקטורלית עם שמונה מנדטים בסקרים. ואותו, נתניהו בחר לטפח.

אחרי עידן נתניהו, עוצמה יהודית בראשות בן גביר עשויה לקסום למצביעי המחנה יותר ממי שיירש את נתניהו בליכוד. אבל עוד הרבה לפני כן, לבן גביר פתוחה הדרך להיכנס עם מפלגתו לליכוד. זאת לא תהיה רעידת אדמה אלא איחוד כמעט טבעי: הליכוד בהנהגת נתניהו הוא היום מפלגת טרנספר אמונית, הבזה לשלטון החוק ולדמוקרטיה הישראלית. כפי שהראה פרופ' נעם גדרון במאמרו "הנמר הפופוליסטי", בישראל, הדרך של מפלגת הימין השמרני להיאבק בימין הקיצוני, הוא להפוך לפופוליסטית יותר בעצמה. אם עוצמה יהודית תגיע לבחירות הבאות עם סקרים שנעים בין שישה לעשרה מנדטים, בן גביר יוכל לנצל את הלחץ של נתניהו להישאר המפלגה הגדולה ביותר, כדי לרוץ ברשימה אחת עם הליכוד (כמו ליברמן ב־2013), או להתמזג לליכוד (כמו כחלון ב־2019ב). 

השלב הבא יהיה השתלטות על הליכוד. כאן יסייע לבן גביר ההבדל המרכזי בינו לנתניהו: הוא נציג של האלקטורט העיקרי של הליכוד, הציבור המזרחי־אמוני, שנמתח משומרי המסורת, דרך דתיים לאומיים ועד חרדים. השינוי הסוציולוגי הגדול בישראל ב־30 השנים האחרונות הוא השגשוג של הציבור הזה, שנמצא בעמדת השפעה תרבותית, תקשורתית, פוליטית, כלכלית וצבאית. 

הציבור המזרחי־מסורתי־אמוני תמיד הזדהה ברובו הגדול עם הליכוד, אך בחר במנהיגים אשכנזים. זו לא היתה הנמכת קומה אלא הסתגלות למציאות החברתית. הבחירה בנתניהו היתה פרי הכרה שלהם באיכותו כפוליטיקאי וכמנהיג שיֵדע לנוע בטבעיות בין במות בינלאומיות ועממיות, כמו גם הבנה שכדי להגיע לשלטון, יש לשתף פעולה עם קבוצות אשכנזיות כמו הימין החילוני והדתיים הלאומיים. 

אלא שהיום יש לציבור הזה נציגים שכבר בשלים ולהוטים להוביל את הימין, ושנהנים מתמיכה משמעותית. כמחצית מרשימת הליכוד הם חובשי כיפה או מסורתיים־מזרחיים. משה סעדה התחיל כמועמד של סמוטריץ'. אביחי בוארון הוא מתנחל ומחזיר בתשובה. עידית סילמן החלה את דרכה בבית היהודי. מאי גולן – בעוצמה יהודית. בימים אלה, עושה אלמוג כהן את אותה הדרך בטבעיות. כל הנחלים מובילים לליכוד הבן גביריסטי. כבר ב־2021 ניסים ואטורי כתב "בן גביר זה אח". רבים נוספים מהח"כים בליכוד השמיעו דעות בן־גביריסטיות. בניגוד לימין החילוני שנחרד מהפיכת הליכוד למפלגה מלוכנית, מזרחית, אמונית ואנטי־ממסדית והוא מוצא בית חדש אצל ליברמן, גנץ, בנט ואף יאיר לפיד, יחד עם דתיים לאומיים רבים – לציבור המזרחי־מסורתי אין בית פוליטי אחר, אם הוא רוצה מנהיגים החולקים אותו רקע, זולת הליכוד. 

ובן גביר הוא מנהיג מלהיב ואותנטי בעיני ציבור ליכודי גדול ואהוב בעיניהם. את יום ההולדת הקודם שלו ארגן לכבודו פעיל ליכוד מרכזי המקורב לנתניהו. באותה מסיבה פגש בן גביר את בכירי המשטרה, כולל המפכ"ל לעתיד דני לוי. מי שכנראה חיבר את לוי לבן גביר הוא דובר המשטרה כיום, סנ"צ אריה דורון, פעיל ליכוד משפיע. כל הדרכים מובילות, שוב, לליכוד. 

אנחנו קרובים לסופן של שנות נתניהו. מכל הפוליטיקאים שסבבו אותו, בן גביר נראה כמועמד המרכזי להוביל אחריו את המחנה. הליכודניקיות הפכה לביביזם, והביביזם לכהניזם. יש אפשרות ממשית שהבריון האלים שנשבע שיביא למצב של "חצי מדינה כהנא", יהיה מועמד לראשות הממשלה באחת ממערכות הבחירות הקרובות. 

על אורי תובל

עורך משנה בכתב העת תלם. בעבר עיתונאי בהארץ ובכלכליסט, מורה, מחנך, פעיל ציבור ומפתח בינה מלאכותית.