אתגר הסף הגרעיני של איראן

Getting your Trinity Audio player ready...

איראן פועלת בגלוי באופן שהולך ומקרב אותה להחזקת נשק גרעיני, אם כי בינתיים היא נמנעת מחציית הגבול הזה. בכירים איראנים מתנהגים ומתבטאים כאילו איראן כבר הגיעה ליכולת סף גרעינית, וטוענים שיש בידם כל המרכיבים הטכניים הדרושים לייצור נשק גרעיני. יתר על כן, הם מאיימים להשיג נשק גרעיני אם יותקפו, ומביעים סיפוק מן האפקט המרתיע שכבר השיגו.

התנהלותה של טהראן מעוררת קשיים חמורים (אם כי לא חסרי תקדים) עבור ארצות הברית ועבור העולם כולו: איך להתמודד עם מדינה שכבר רכשה את היכולת לייצר במהירות נשק גרעיני, ואיך למנוע ממנה ללכת עד הסוף. אסטרטגיה אפקטיבית להתמודדות עם איראן תצטרך לטפל גם בבעיה הספציפית של מינוף יכולת הסף הגרעינית שלה כהרשאה להתנהגות פרובוקטיבית אחרת – למשל מתקפות ישירות באמצעות טילים ורחפנים (לאחרונה נגד ישראל) או תפיסת ספינות מסחריות, וכן שימוש עקיף בשלוּחים לביצוע עוד פעולות אלימות ומערערות־יציבוּת באזור.

אבל האתגר הכללי חורג אל מעבר למקרה האיראני, ונוגע גם למדינות אחרות שעשויות לשאוב השראה מאיראן ולחקות את התנהלותה או להגיב לאיומיה. כדי לנווט בין שתי הבעיות הקשורות הללו – טיפול באיראן, מצד אחד, ומניעת הפיכתו של הסף הגרעיני למעמד רצוי עבור מדינות אחרות, מצד שני – קובעי מדיניות יצטרכו בסופו של דבר לתכנן מחדש את המדיניות העולמית המתייחסת לייצור אנרגיה גרעינית ולמניעת הפצה של נשק גרעיני.

הסף הגרעיני והחביון הגרעיני

נשק גרעיני הוא תוצר של שורת פעולות נבדלות בתחומי המדיניוּת, הטכנולוגיה והארגון: ייצור חומר בקיע (אורניום או פלוטוניום בדרגת העשרה גבוהה); תכנון מערכת נשק וראש קרב; בניית אמצעי שיגור (טילים בליסטיים וטילי שיוט או פצצות כבידה להטלה ממטוסים); יצירת תשתית צבאית לפיקוד ולשליטה עליהם; וקבלת החלטות לגבי אסטרטגיות ותוכניות לניצול הנשק הגרעיני לשם השגת תוצאות פוליטיות וצבאיות רצויות. חיבור מקומי של כל הרכיבים הללו אורך זמן רב ודורש מאמץ רציני. איראן מתקדמת אל עבר הרגע הזה זה שלושה עשורים כמעט.

תהליך הפיתוח של נשק גרעיני הוא ממושך לא רק בגלל העלות והמורכבות של הפעילויות הללו, אלא גם בגלל מערכת הסכמים גלובליים שנועדו לתמרץ ריסון ולהניא או לעצור מדינות החותרות להשיג את הפצצה. המערכת מגובה במאמצי אכיפה חד־צדדיים וקולקטיביים מצד המעצמות. מאז שנות ה־50 היו מדינות רבות ששקלו לפתח נשק גרעיני או אפילו החלו לפעול בכיוון. מרביתן ויתרו, נכשלו, או עצרו לפני הסף הזה, דבר שהופך את מעמדה הנוכחי של איראן לייחודי – אם כי אולי לא לאורך זמן.

ליפן, למשל, יש שפע חומר בקיע שאפשר לעשות בו שימוש צבאי, והיא מפתחת טילים שיוכלו לשאת נשק גרעיני. היא נוהגת זה מכבר בהתאם לשלושת העקרונות הלא־גרעיניים שאימצה ב־1967, ונראה כי היא איננה שוקלת כרגע רכישה של נשק גרעיני, לא כל שכן פיתוח פעיל של הרכיבים הדרושים לו; אבל אילו החליטה לעשות כן, היכולות הכמוסות של טוקיו היו מאפשרות לה לחבר את כל הפיסות החסרות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

יפן היא דוגמה ברורה ל"חביון גרעיני": מצב שבו מדינה רוכשת "בלי כוונה" רבות מן היכולות שדרושות לפיתוח נשק גרעיני (ובפרט חומר בקיע). מדינות אחרות עשויות לרכוש יכולות כאלה בכוונה, במטרה לבנות פוטנציאל לאפשרות עתידית של נשק גרעיני, תופעה שמכונה גידור גרעיני (nuclear hedging). איראן התקדמה במפגיע צעד אחד נוסף – והוא שדורש התמקדות אנליטית ספציפית בשלב שבין הגידור לבין החזקה ממש בנשק גרעיני.

שלושה רכיבים מובחנים מייחדים מדינות שהשיגו מעמד סף. ראשית, חתירה מודעת לרכישת אותה יכולת משולבת – טכנית, צבאית וארגונית – להשיג במהירות (כנראה בתוך שלושה עד שישה חודשים מרגע קבלת ההחלטה) יכולת ראשונית לייצר פצצה גרעינית. שנית, יישום של אסטרטגיה להשגה ולניצול של המעמד הזה. ושלישית, שימוש במעמד הזה להפקת תועלת מול יריבים, בעלי ברית, ו/או הציבור המקומי.

אף על פי כן, מדינת סף נותרת רחוק מספיק מהחזקה ממש בנשק, ואפילו מן היכולת להרכיב רכיבים נבדלים לנשק גרעיני בתוך ימים ספורים ("מרחק של סיבוב מברג"). על כן היא יכולה לנסות לטעון שהיא ממשיכה לפעול לפי הכללים, לשכך חלק מחששותיה הביטחוניים, ולמנף את פוטנציאל ההחזקה תוך ניסיון לחמוק מניסיונות להסיג לאחור את יכולותיה.

האיומים של האיראנים

איראן יזמה בשנות ה־90 תוכנית חשאית מלאה לפיתוח נשק גרעיני. התוכנית נחשפה ונעצרה ב־2003, אבל לא בטרם השיגה הישגים משמעותיים. בשלב המוקדם הזה חסְרה התוכנית את החומר הבקיע הדרוש לחימוש הפצצה – חוסר מכריע, שאיראן פעלה מאז בהצלחה למלאו. ישנן היום הערכות שונות לגבי הזמן שיידרש לאיראן להשיג את הפצצה הראשונה שלה, אבל עיקרן הוא שמדובר בחודשים ולא בשנים.

דוחות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) מפרטים את ההישגים הרבים מספור שהשיגו מדענים איראנים בפיתוח תוכנית העשרה משמעותית של אורניום, ובצבירת מלאי של אורניום מועשר בדרגה גבוהה שיספיק לפצצות רבות. רפאל גרוסי, ראש סבא"א, מתח ביקורת על איראן על כך ש"צברה כמות אדירה של אורניום מועשר בדרגה גבוהה. וזה דבר שכמובן מושך את תשומת ליבנו, כי אף מדינה אחרת שאין לה נשק גרעיני אינה מעשירה בדרגות הגבוהות הללו". למעשה, מבחינה מסוימת ניצלה איראן את הפקחים כדי לתקף ולפרסם את הישגיה בתחום הגרעין. יש גם גוף ראיות על מחקר, פיתוח וניסוי של אמצעי שיגור דו־שימושיים ושאר מרכיבים וחומרים לתכנון נשק, לרבות מחקרים מקיפים שתועדו בארכיון האיראני שנתפס בידי ישראל.

על אף שזה שנים אחדות איראן קרובה למדי ליכולת הרכבה של נשק גרעיני, היא גיבשה יחדיו את מצבי הסף שלה רק אחרי 2018. החלטתו באותה השנה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לסגת באופן חד־צדדי מהסכם הגרעין שחררה את איראן מהאילוצים שהוטלו במשא ומתן על תוכנית הגרעין שלה. מאז, החלו בכירים איראנים, באופן שנעשה יותר ויותר החלטי ועקבי, להודות בגלוי במעמד הסף של איראן, וגם לנסות למנף אותו לתועלתה. בהקשר זה, הצהרות שהשמיעו בכירי משטר שונים מדברות בעד עצמן:

בפברואר 2024 הכריז עלי אכבר סאלחי, לשעבר ראש הארגון לאנרגיה אטומית של איראן: "אנחנו מחזיקים בכל הרכיבים המדעיים והטכנולוגיים. חצינו את כל הקווים, התגברנו על כל המכשולים. זה כמו כשמחזיקים בכל החלקים הדרושים לבניית מכונית: יש לנו מרכב, מנוע, תיבת ההילוכים, הכל. כל רכיב משרת את מטרתו, והכל כבר בידינו".

בינואר 2024 הכריז ראשו הנוכחי של אותו ארגון, מוחמד אסלאמי: "זה לא עניין של יכולת [לייצר נשק גרעיני]. העניין הוא שאנחנו לא רוצים לעשות את זה. במונחי הביטחון הלאומי שלנו, אנחנו לא רוצים לעשות את זה. זה לא עניין של חוסר יכולת. זאת נקודה חשובה מאוד. הביטחון הלאומי שלנו בתחום הזה דורש מאיתנו להמשיך לחתור למטרות שלנו ולרכוש השפעה. אני חושב שהשגנו הרתעה כזאת".

באפריל 2024 טען מחמוד־רזא אקא־מירי, נשיא אוניברסיטת שהיד בהשתי: "העניין הוא לא עצם הייצור של פצצת אטום. כשיש לך יכולות גבוהות, המשמעות היא כוח. כמו שאמרת, ההליכה בכיוון הזה היא בעייתית ואסורה כרגע לדעת המנהיג, אבל מאחר שהוא פוסק הלכה, זה יכול להשתנות מחר או מאוחר יותר". באותו חודש, אפריל 2024, צייץ בטוויטר חבר המג'לֶס (הפרלמנט) האיראני, ג'וואד כרימי־קודוסי, על היכולות הגרעיניות של איראן, ואמר ש"אם תינתן הפקודה, ניסוי ראשון יתקיים בתוך שבוע".

ואילו כמאל ח'ראזי, יועץ בכיר למנהיג העליון, האייתוללה עלי ח'אמנאי, קבע במאי 2024: "לא התקבלה החלטה לבנות פצצת גרעין, אבל אם קיומה של איראן יעמוד בסכנה, לא תהיה ברירה אלא לשנות את הדוקטרינה הצבאית שלנו". באותה רוח הכריז הגנרל אחמד חק־טלב, מפקד יחידת ההגנה והביטחון הגרעיני במשמרות המהפכה, ש"שינוי בדוקטרינת הגרעין ובמדיניות הגרעינית של הרפובליקה האסלאמית, וסטייה משיקולים שהוצהר עליהם בעבר, הם אפשריים ומתקבלים על הדעת".

הצהרות אלה נועדו לשדר מסר ברור לאוזניים זרות ומקומיות כאחד: לתקף את השגתו של סף גרעיני ולהצדיק את הקורבנות הכלכליים שנכרכו בו; להזהיר שאפשר לחצות את הסף לעבר החזקה של ממש בנשק גרעיני במהירות, בכל רגע נתון – בהתבסס על הפיכת הפתווה (פסק הלכה) הידועה של המנהיג העליון משנת 2004 האוסרת על החזקה בנשק כזה; ועם זאת, לשדר ריסון – לפחות לעת עתה.

מעניין שהצהרתו של אסלאמי מעידה על המניע לשימור הסטטוס קוו, הלוא הוא העובדה שאיראן נהנית מהתועלת הגלומה בהרתעה גרעינית מבלי שתצטרך לקחת על עצמה את הסיכונים הכרוכים בהחזקה בפועל של נשק גרעיני. הוא גם הכריז ש"ההרתעה הזו הושגה בעזרת אללה, מבלי שנצטרך להפר חוקים וכללים כלשהם". מדאיגה אמונתה של איראן, המודגשת בהצהרה זו ונתמכת במידה רבה בידי רוסיה, ולפיה – למרות מחאותיו הנשנות של גרוסי – השגת הסף הגרעיני נעשתה באופן לגיטימי ומבלי להפר נורמות בינלאומיות כלשהן.

זיהוי, הרתעה – והרגעה

מעמד הסף שהשיגה איראן חושף נקודות תורפה במערכת מניעת ההפצה העולמית, שקובעי המדיניות יצטרכו לפתור כדי למנוע ממדינות אחרות ללכת בעקבות טהראן. מערכת האי־הפצה הבינלאומית נסמכת בראש ובראשונה על הרתעה באמצעות חשיפה – משימה שמוטלת על הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. מדינה שאינה מצהירה בפני הסוכנות באופן מלא ומדויק על כל החומרים הבקיעים שברשותה ועל הפעילויות הקשורות בהם, מסתכנת בכך שפקחים יחשפו אותה (כפי שקרה לצפון קוריאה בראשית שנות ה־90). חשיפה של הונאה כזו עלולה לגרום לחברות הקהילה הבינלאומית להגיב הן חד־צדדית הן קולקטיבית ולהפעיל סוגים שונים של ענישה. כלכלת איראן והציבור האיראני סבלו בלי ספק ממחיר הסנקציות שהוטלו עליה לאורך השנים בעקבות גילוי של מעשי ההונאה שלה בתחום הגרעין.

המערכת עשויה לתפקד היטב בחשיפת פעילות אסורה ובהרתעת מדינות בשלבים מוקדמים; אבל יעילותה פוחתת ככל שמדינה מתקרבת באופן גלוי להשגת חומרים בקיעים בדרגת העשרה שמתאימה לנשק גרעיני. הסיבה לכך פשוטה: אין איסור רשמי על צבירה של אורניום מועשר בדרגה גבוהה (או של פלוטוניום המתאים לנשק גרעיני), על אף שאין לצבירה כזו כל היגיון מסחרי; ואילו סמכותה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אינה חלה על שאר הפעילויות הדרושות להשגת פצצה – כלומר תכנון הנשק עצמו, יכולות השיגור, או אפילו התגרענות צבאית. עבור מדינה כמו איראן, שכבר מחזיקה בשפע חומר בקיע, האינדיקטורים הרלוונטיים ביותר להתקדמות אל עבר נשק גרעיני יימצאו ככל הנראה בתחומים שהסוכנות כלל אינה מפקחת עליהם היום.

לכן, אתגר הסף הגרעיני פירושו שמדינות אחרות צריכות להיות מסוגלות להבהיר למנהיגי המדינה המפתחת נשק גרעיני שביכולתן לזהות במהירות (באמצעים מודיעיניים) את שאר המאפיינים של ההחלטה להתקדם אל עבר נשק גרעיני, וגם לשכנע אותם שהתקדמות כזו תחשוף אותם לתגובות ענישה מהירות (אולי צבאיות). יישום מוצלח של אסטרטגיה זו תרם, בלי ספק, לכך שאיראן נמנעה מחציית הסף הזה ב־20 השנים האחרונות; לעתים הוא אף פיתה אותה להסדרים דיפלומטיים שהאטו את הפיתוח הגרעיני שלה.

אבל איומים לבדם לא ירתיעו מדינות סף לאורך זמן, וכדי שיישארו אפקטיביים יש לצרף אליהם יסודות של הרגעה. אם מנהיגי מדינת הסף יחשבו שבלי הרתעה גרעינית הם יסבלו מן ההשלכות שבהן מאיימים עליהם בלי קשר לשאלה אם ירסנו את עצמם אם לאו, התמריץ שלהם להימנע מפיתוח גרעיני יפחת מאוד. הרתעה שאין בצדה הרגעה עלולה אף לדחוף מדינות לחציית הסף בלי משים. לכן, מדינות העומדות מול מדינות סף צריכות למצוא אמצעים אמינים לתקשר שאי־התקדמות אל עבר חציית הסף תבטיח כיבוד של אינטרסי ליבה של מדינות הסף בתחום הביטחון, ומנגד – שלא יינקטו נגדן צעדי ענישה נוספים.

האתגר החריף שמציב מעמדה הגרעיני הנוכחי של איראן הוא ברור. מאמצים דיפלומטיים ואמצעי הענישה הנוכחיים (סנקציות) לא יגרמו לה לסגת מן ההתקדמות שכבר רשמה בתחום. אמצעים חשאיים הסתברו כבלתי אפקטיביים מבחינה אסטרטגית, ואילו האיום במתקפת מנע – אמריקאית ו/או ישראלית – נגד תשתיות הגרעין האיראניות אינו נראה אמין במיוחד בנסיבות הנוכחיות, ובפרט לאור הגיבוי שמעניקה רוסיה לאיראן ושיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המדינות.

לאור סדר העדיפויות של הנהגת איראן, התחום המשמעותי יותר שבו ארצות הברית ומדינות אחרות יכולות להפעיל לחץ כרגע עשוי אפוא להיות יציבותה וביטחונה של הרפובליקה האסלאמית. איום על הישרדות המשטר עשוי בכל זאת להניא את איראן מפני נקיטת הצעדים הבאים אל עבר חציית הקו. אבל כל איום כזה יצטרך להיעשות בעדינות, ובצדו יצטרכו לבוא צעדי הרגעה ויד מושטת לחידוש המגעים הדיפלומטיים.

גישה משולבת שכזאת תצטרך להימנע מליבוי השקפתו האינטרסנטית של המשטר האיראני ולפיה מידה כלשהי של חיכוך עם ארצות הברית בנוגע לשאיפות הגרעין שלה מסייעת להבטיח את הישרדות המשטר, ובה בעת מספקת מטריה אפקטיבית לפעילויות חתרניות ברחבי המזרח התיכון. יתר על כן, ארצות הברית ושותפותיה האירופיות ירצו להימנע ממתן לגיטימציה או פרס להשגת מעמד הסף, וכן מהכלת התנהגותה הממארת של מדינת הסף בתחומים אחרים.

ניהול אתגר הסף במובנו הרחב יותר

איראן מבשרת בעיה גדולה יותר, משום שהיא עלולה לשמש לא רק מודל לחיקוי אלא גם זרז למדינות אחרות שירצו להשיג יכולת סף דומה – הן במזרח התיכון (מצרים, טורקיה וסעודיה הן המועמדות הטבעיות) הן הרחק מעבר אליו (דרום קוריאה ויפן). יתר על כן, ההתעניינות הגוברת בהפקה של אנרגיה גרעינית לצורכי שמירה על האקלים וביטחון אנרגטי עלולה להביא לגידול משמעותי בהתפשטות הציוד, החומרים והידע הדרושים לפיתוח נשק גרעיני.

מגמה זו מחריפה עוד יותר עקב ההתעניינות ביישומים צבאיים "בלתי אסורים" כמו צוללות גרעיניות, כורים ניידים לצורכי אספקת חשמל לבסיסים צבאיים, וכן מערכות להנעה בחלל. חמור מכך – היריבות בין המעצמות הגדולות, ובפרט הקרע המתרחב עם רוסיה (ושיתוף הפעולה הצבאי הראשוני שלה, שהולך ומתהדק, עם איראן וצפון קוריאה כאחת), מערערים את שיתוף הפעולה הגלובלי המסורתי שנועד למנוע התפשטות של נשק גרעיני.

על סמך ניסיונות העבר להתמודד עם מדינות סף גרעיניות, יש עוד תקווה כלשהי בניסיונות השילוב בין הרתעה להרגעה. בפרט, לקיום ואף לחיזוק של ערובות ביטחוניות דו־צדדיות או רב־צדדיות אמינות יהיה משקל מכריע בעידוד של ריסון גרעיני בקרב ידידותיה ושותפותיה של ארצות הברית. ממשל ביידן פועל בגישה זו מול דרום קוריאה, יפן ואוסטרליה, וכן באמצעות הרחבת החברוּת בנאט"ו לשבדיה ולפינלנד. בה בעת, וושינגטון תצטרך ככל הנראה לנקוט לשון מפורשת יותר להדגשת הזיקה הפוטנציאלית בין המחויבויות הביטחוניות שלה לבין הצורך באיפוק גרעיני בקרב בעלות ברית ושותפות אחרות.

אבל כדי לטפל באתגר הכללי יותר, קובעי מדיניות יצטרכו גם להתאים ולשנות את הגישות הקיימות המשמשות למניעת הפצה של נשק גרעיני. יפן ואיראן הן שני מקרים מאלפים בהקשר זה. שתיהן מחזיקות בכמויות גדולות של חומר בקיע. אבל רק איראן – לפחות ככל הידוע באופן פומבי – חתרה לתכנן נשק גרעיני ולבנות את הטילים ואת מבנה הפיקוד הדרוש לשיגורם.

פעילויות החימוש הללו הן הבעייתיות ביותר – להבדיל מעצם היכולת לייצר חומר בקיע. קובעי מדיניות יצטרכו אפוא לגבש נורמות ברורות יותר לגבי פעילויות שמכוונות להתגרענות צבאית, ואז למקד מאמצי איתור וניתוח רבים יותר בהחלתן. ובהתאם, סבא"א תצטרך לקבל סמכויות נרחבות יותר להערכת הפעילויות הללו.

חידוד ההבחנה בין אנרגיה גרעינית לנשק גרעיני והתרחקות מהתמקדות בלעדית בייצור של חומר בקיע חשובים גם בהקשר של קידום כושר הייצור של אנרגיה גרעינית למטרות שמירה על האקלים, ביטחון אנרגטי ויעדי פיתוח בני קיימא. בפרט, גישה כזו תהיה הכרחית לשם השגת תמיכה בנורמות החדשות מצד מדינות שמתעניינות באופן לגיטימי בייצור דלק לתוכניות האנרגיה הגרעינית שלהן.

קובעי מדיניות יכולים לחזק את ההבחנה הזו באמצעות גיבוש מסגרת להתנהגות אחראית בתחום הייצור של אנרגיה גרעינית, מסגרת שתתבסס על פרקטיקות מיטביות בתחומי הבטיחות, הביטחון, אי ההפצה, הסביבה והאחריות – שיעלו בקנה אחד עם שאיפות גרעין לא־צבאיות. הדבר יעניק אמינות למפעלים מסחריים של ייצור אנרגיה גרעינית, וזאת על סמך החלה של אמצעי בטיחות ושקיפות, במקום בהתבסס על עצם הגישה לטכנולוגיה.

ניסוח ותמרוץ של מסגרת נורמטיבית חזקה יותר לייצור אנרגיה גרעינית יוכלו להפחית מקסמהּ של החתירה לסף גרעיני צבאי, ובמקביל להקל על הפיקוח עליה. מסגרת כזו גם תאפשר להנהגה איראנית מתונה יותר להרגיע מדינות אחרות באופן אמין לגבי כוונותיה הגרעיניות הלא־צבאיות, וזאת בלא צורך לסמן אותה וכך להבחין בינה לבין שאר מדינות העולם.

תרגום: יניב פרקש

על טובי דלטון

עמית בכיר ומנהל שותף בתוכנית מדיניות הגרעין בקרן למען שלום בינלאומי ע"ש קרנגי.

על אריאל (אלי) לויטה

עמית בכיר בקרן קרנגי ומחברם של אינספור מאמרים וניירות עמדה בנושא הגידור הגרעיני.

המאמר פורסם לראשונה באתר War on the rocks.