Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
בעת האחרונה נדונה מחדש האפשרות לכונן ממשל צבאי ברצועת עזה. ניכר שהמציעים – בין אם מדובר בראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן; השר לשעבר חיים רמון; או אנשי צבא שונים – מעלים את הרעיון מתוך כורח פוליטי שנכפה על המלחמה. "הכורח", כפי שברור כיום לכל, הוא התנגדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדבר ברצינות על "היום שאחרי" המלחמה. ודוק, על אף שנתניהו – לאחר למעלה מארבעה חודשי לחימה – הציג בסוף פברואר "תוכנית עקרונות" בשם "היום שאחרי חמאס", ניכר שהמסמך שאורכו עמוד ופסקה משמש בעיקר כמקל בגלגלים לרעיון ההסדרה המדינית ואיננו מהווה פתרון למצוקה ההומניטרית הממשית ברצועת עזה.
מדיניותו של נתניהו מהווה מכשול מהותי עבור אלו שמבקשים פתרון מדיני מוסכם בין הצדדים שממנו ייגזר בהכרח גם אופייה של הנוכחות הצבאית הישראלית ברצועה – בימים אלו ובעתיד לבוא. בתווך, היא גם משמרת את הכאוס ברצועת עזה – מצב שבו מאות אלפי פלסטינים נאבקים, הלכה למעשה, על הישרדותם הפיזית כשפּת לחם ומים נקיים הם אינם דבר מובן מאליו. את אחת מתוצאות העניין ראינו בפרשת ההרג ההמוני בעת חלוקת חבילות מזון, ב-29 בפברואר.
הימן, לדוגמה, כתב שהמלחמה הגיעה לנקודת מפנה אסטרטגית ו"היא יכולה להמשיך כמלחמת התשה ארוכה להחלשת חמאס, והיא יכולה להיות גם התשתית לשינוי אזורי רחב היקף. ההבדל בין השתיים תלוי רק בנו". "בנו", כלומר – בנתניהו. לדברי הימן, סירוב ליוזמה האמריקנית שמונחת כרגע על השולחן יחייב את ישראל להטיל ממשל צבאי ברצועה. לשיטתו, זהו "מצב אשר עדיף על הכאוס שיביא את חמאס בחזרה לשליטה ברצועה".
רמון כתב דברים דומים: "על הקבינט להורות אפוא למטכ"ל להכין מערך שליטה כמו שהיה בעבר ביו"ש, ולהחיל ממשל צבאי באזורים כבושים ברצועה. מי שאינו פועל להקמת ממשל צבאי באופן מיידי, מאפשר לחמאס לשקם את כוחו ולמעשה משלים עם המשך השלטון האזרחי של חמאס ברצועת עזה". יוסי ורטר דיווח בהארץ שבמשרדיו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים כבר החלו לשקוד על תוכניות להקמת מעין ממשל צבאי. מקור צבאי הבהיר שעובדים על כך "לא מרצון, אלא מכורח".
ההיגיון שבהצעות הללו ברור נוכח המציאות הפוליטית והצבאית: באזורים בצפון הרצועה שנכבשו על ידי צה"ל, חמאס חוזר להפגין שליטה אזרחית מסוימת, וההישגים הצבאיים הישראליים יורדים לטמיון. בהינתן העובדה שצה"ל (להבדיל מנתניהו) אינו מעוניין לקיים מלחמת התשה טקטית ארוכת שנים מול חמאס, ולאור סירובו של נתניהו עד השבוע לדון בהסדרה כלשהי – כשבמקביל אוכלוסיית עזה מוכה ומורעבת – ישראל נדרשת להציב כתובת שלטונית אזרחית חלופית, קרי, ממשל צבאי.
האלטרנטיבה לכך, טוענים הטוענים, היא חזרתו ההדרגתית של החמאס; לכן הממשל הוא ברירה רעה, העדיפה על פני ברירה רעה יותר. בתוכניתו של נתניהו שפורסמה עתה רק נכתב ש"ככל הניתן, הניהול באזרחי והאחריות לסדר הציבורי ברצועת עזה יתבססו על גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי". אבל זהו דיבור שלא מבהיר הרבה: מיהם הגורמים? איך זה יתבצע? ועוד.
לאמיתו של דבר, גם הדוברים שהזכרנו אינם מפרטים מה בדיוק תכלול התוכנית שלהם לממשל צבאי מחודש ברצועה. רמון, למשל, חושב שלַדבר יהיה "יתרונות רבים בזירה הבינלאומית", מכיוון שישראל תבהיר כך לעולם שכיבוש עזה מצד אחד והממשל הצבאי מצד שני הם זמניים עד "חיסול שלטון חמאס", ובינתיים תושג "יציבות" ברצועה. יותר מכך הוא לא הוסיף. בניגוד לרמון, הימן גורס שהחלת ממשל צבאי תתפרש דווקא בצורה שלילית בזירה הבינלאומית. הוא גם טוען, ובצדק, שכינונו של ממשל צבאי יחייב נוכחות צבאית אדירת־ממדים לזמן ממושך. זו, בתורהּ, תשפיע על הכלכלה הישראלית ותוביל חיש מהר, ובהכרח, ליצירת חיכוך מתמיד עם תושבי הרצועה – שאת תוצאותיו העגומות ראינו בהרג ההמוני למרגלות משאיות המזון שהכניס צה"ל לרצועה.
על הזמניוּת של הממשלים הצבאיים
ישראל התנסתה מספר פעמים בממשלים צבאיים. שני הניסיונות העיקריים היו הממשל הצבאי בתוך שטחי ישראל, ביישובים הערביים, מ-1948 ועד 1966; והחל מ-1967 ועד 1981, בשטחי הגדה המערבית שנכבשו במלחמת ששת הימים (בשנה זו הוקם מינהל אזרחי והשליטה בגדה שינתה את פניה, לכל הפחות מבחינה ארגונית). מה שמאפיין את שתי הדוגמאות הללו זה שהן מלכתחילה לא תוכננו כשיטות ממשל ארוכות טווח. כלומר, הן נתפסו – לבטח במקרה הראשון – כזמניוֹת.
סמכויותיו החוקיות של הממשל הצבאי ב-1948 לא היו ברורות ומוגדרות דיין בתחילה, הן מבחינת גבולותיה של המדינה (שנקבעו בסדרת הסכמי שביתת הנשק במחצית 1949), הן מבחינת סמכויות המושלים, והן מבחינת הסידורים המינהלתיים שננקטו בשטח. משפטנים טענו שפעולות הממשל הצבאי נעדרות כיסוי חוקי, ובהיעדר דרכים משפטיות לבסס את פעולות הממשל על חוקים קיימים, החלו בינואר 1950 להשעין את פעולותיו על "תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945" – אותן תקנות מנדטוריות ידועות לשמצה ששימשו את שלטון המנדט הבריטי בהצרת צעדיו של היישוב היהודי והפלסטיני.
מדוע ידועות לשמצה? במאי 1951, בדיון שעסק בתקנות ההגנה לשעת חירום, קבעה הכנסת כי התקנות הללו "עומדות בניגוד ליסודות של מדינה דמוקרטית". ועם זאת, התקנות הוסיפו להתקיים גם שנים רבות אחר כך ואף נעשה בהן שימוש נרחב בידי הממשלה הישראלית – כנגד אזרחי ישראל הפלסטינים (עד 66', כאמור), ולאחר מכן גם מעבר לקו הירוק. מאז ועד היום התקנות שונו ותוקנו בהזדמנויות שונות, אך חלקן עודנו בתוקף.
אחד מיתרונותיהן של תקנות ההגנה היה שהן לא הצריכו חקיקה חדשה ובד בבד הן כללו סמכויות רחבות לפעולות הממשל הצבאי. במובן הזה, הממשל הצבאי עקף את הרשות המחוקקת והשופטת, וריכז כוח רב בידי הממשלה ובעיקר הצבא. כך, מספטמבר 1951 ועד לפירוקו של הממשל הצבאי בדצמבר 1966, שלושת המושלים שעמדו בראש שלוש יחידות הממשל הצבאי (נגב, תיכון/משולש, גליל), היו כפופים לאלופי הפיקוד השונים ולמחלקת הממשל הצבאי במשרד הביטחון. המושלים הצבאים היו, הלכה למעשה, כל־יכולים בתוך אזורי הממשל, אף אם עיקר פעולתם עסק בהיבטים אזרחיים לחלוטין.
כשהבעייתיות נעשתה גלויה
יש דמיון מסוים בין הדרישה לכונן בימים אלה ממשל צבאי ברצועת עזה ככלי להתמודדות עם התנאים הנוראיים במקום, לבין האירועים שהתחוללו במהלך מלחמת העצמאות ב-1948.
אז, לאחר שכוחות ההגנה כבשו שטחים שעל פי תוכנית החלוקה היו עתידים להיות חלק מהמדינה הערבית (ביניהם יפו ואזורי סְפר נוספים), תושביהם הפלסטינים הושמו תחת ממשל צבאי ישראלי שנועד לשמש כמכשיר להסדרת השלטון ולהסדרת חייהם של התושבים. בעיקר, הוא נועד למנוע את המשך הביזה של רכוש פלסטיני ואת הרעב של תושבים מפוחדים שעירם או כפרם נכבשו זה עתה (בחודשים שלאחר מכן, אזורים נוספים שבהם היו מרוכזים תושבים פלסטינים הוגדרו כאזורים הנתונים תחת ממשל צבאי).
בשלושת אזורי הממשל הצבאי התגוררו כ-85 אחוזים מאזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל (שמספרם עמד על קצת מעל לכ-150 אלף אזרחים לאחר קום המדינה). כ-15 אחוז נוספים התגוררו בערים מעורבות (חיפה, ירושלים), או בערים שהממשל בוטל בהן לאחר פרק זמן קצר יחסית בשל הצטרפותה של אוכלוסייה יהודית גדולה (יפו, לוד, רמלה ואחרות).
במהלך המלחמה ומייד לאחריה, ניכר שעוד היתה הכרה מסוימת בהיגיון קיומו של ממשל צבאי. אפילו סברי ג'רייס, אינטלקטואל ופעיל פוליטי פלסטיני, כתב בספרו הערבים בישראל (1966) ש"ישנה למעשה מידה מסוימת של אמת בסברה" שהיתה נחיצות בממשל בשנים הראשונות של המדינה הצעירה, שעמדה מול "בעיות רציניות כלפי חוץ ומול אוכלוסייה ערבית, שנאמנותה למשטר החדש עמדה בסימן שאלה".
אולם חיש מהר הבינו רבים בצמרת הפוליטית והביטחונית הישראלית שהפלסטינים שנותרו בארץ אינם "גיס חמישי", ושהמציאות שבגינה הוקם הממשל כבר לא מחייבת מנגנון צבאי. כעת טענו מתנגדי הממשל הצבאי, שהמדינה על זרועותיה השונות יכולה לספק באפיקים אזרחיים את הצרכים השונים של התושבים הפלסטינים שממילא היו אזרחיה.
ועם זאת, הזמניות עליה חשבו ב-1948, התאזרחה והפכה לעובדת קבע שנמשכה עד 1966. שכן הממשל הצבאי כבר הפך בנקודה זו מכלי להסדרת שטח כבוש לכלי שנועד להשיג מטרות אחרות לגמרי: גזלת אדמות מידי האזרחים הפלסטינים, מניעת התארגנויות פוליטיות כלל ארציות, אמצעי למניעת השכלה גבוהה בקרב הפלסטינים בישראל ועוד.
בהתאם, חלק מאלו שבתחילה חייבו את הממשל הצבאי בכפוף להיגיון הזמניוּת, הביעו כעת ביקורת נוקבת על הימשכו. הבעייתיוּת נעשתה אפוא גלויה, כפי שעולה גם מדברי הרמטכ"ל השני יגאל ידין, שהודה בעדותו בפני ועדת רטנר ב-1956 ש"יש כאן, כמובן, בעיה מוסרית". לדברי ידין בעיה זו "עומדת בניגוד לכל עניין הממשל הצבאי". פתרונו של ידין להתנגשות בין המוסר מפה לממשל הצבאי מפה, היה פשוט: "אני מסיר בעיה זו [מהשולחן]". והיא אכן הוסרה: כמעט לא דיברו בה יותר. היה זה אותו ידין שקבע כי יש לדאוג לכך שמדינת ישראל לא תהפוך ל"גן עדן עלי אדמות" עבור האזרחים הערבים.
מחאות גדולות – פוליטיות ואזרחיות – ליוו אפוא את שנות הממשל הצבאי, ורק לאחר פרישתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון ביוני 1963 החל תהליך פירוקו. הוא נחתם בדצמבר 1966 וחלקים נרחבים מסמכויות מנגנון הממשל הצבאי הועברו לשב"כ ולמשטרת ישראל.
בתירוץ של בריאות הציבור, היו סוגרים בתי מרקחת
18 שנות הממשל הצבאי פחות או יותר "נמחקו" מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. יש לשער כי אחת הסיבות לכך היא שחצי שנה בלבד לאחר ביטולו, הוא כונן מחדש – הפעם מחוץ לישראל, בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. דהיינו, בגדה המערבית, ברצועת עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן (מזרח ירושלים, שנכבשה גם היא, סופחה לישראל מייד לאחר המלחמה ולכן גורלה היה שונה). נתיני הממשל הצבאי החדש היו ערבים "אחרים" – לא אזרחי המדינה, כי אם פלסטינים שהיו עד זה לא כבר אזרחי מדינות אויב.
מייד לאחר מלחמת ששת הימים הפקיד המטה הכללי את ניהול הממשל הצבאי בידי שלמה גזית, שכיהן כראש מחלקת מחקר באגף המודיעין. כעבור שנה, הוא מונה לאחראי על כל המערכת המינהלית־משקית בשטחים, והיה הראשון לעמוד בראש היחידה לתיאום הפעולות בשטחים. בספרו המקל והגזר – הממשל הישראלי ביהודה ושומרון (1985), תיאר גזית כמה מקווי המדיניות שהנחו את פעולת ישראל בשטח. כדאי לעמוד על קווי מדיניות אלו מכיוון שאין שום סיבה להניח שהם לא יחזרו על עצמם גם בעזה, במקרה שהצבא הישראלי יחזור לשלוט שם.
"יש למנוע מתושבי השטחים את ההשתתפות בעיצוב עתידו הפוליטי של השטח", טען גזית ופירט כי אחד האמצעים המרכזיים להשיג זאת היה איסור מוחלט על כל התארגנות פוליטית. אם התארגנה, לדוגמה, שביתה של התושבים הפלסטינים נגד הממשל הצבאי, היה גזית סוגר בתגובה עשרות חנויות בצו מינהלי, "עד להודעה חדשה". כך, האוכלוסייה המקומית "למדה על בשרה" מהן תוצאות השביתה.
אם למשל השמיע אדם "הכרזות לאומניות קיצוניות", בלשונו של גזית, נגד הממשל, נמצאו הדרכים לפגוע בעסקיו וברכושו. "בתירוץ של חיפוש מחבלים, היו סוגרים אזור פרדסים דווקא בעונת ההשקיה או הקטיף הבוערת. בתירוץ של בטיחות הציבור, היו סוגרים בתי מרקחת, בתירוץ של תברואה – מסעדה. הנוגע בדבר וסביבתו [כלומר, משפחתו ושכניו] הבינו היטב את ה'רמז', אך היו עומדים חסרי אונים ולא יכלו להתגונן נגד צעדי הממשל", כתב גזית בישירות.
בראיון שהעניק ב-1985 למכון דיוויסשל האוניברסיטה העברית, ולא נועד לפרסום בזמן אמת, הבהיר גזית – בדומה לדברי ידין למעלה – כי "המדיניות בשטחים לא עבדה לפי כללים של צדק אבסולוטי, של חוק ומשפט אבסולוטי". במקום אחר הוא עמד על נקודה הרלוונטית עד מאוד לדיוננו היום: קשה לקיים, כתב גזית, "שלטון כיבוש מתמשך" אלא אם נוקטים "צעדי דיכוי חמורים וקיצוניים".
הממשל הצבאי בשטחים הכבושים התבסס אפוא על אותו מנגנון שהופעל חודשים קודם לכן בתוך ישראל. סמכויות השלטון בשטחים הופקדו בידי קצין צה"ל בדרגת תת־אלוף שהיה מפקד הכוחות באזור, והיה באחריותו הן התחום הצבאי (הסדר הציבורי, לדוגמה) והן התחום האזרחי (מתן רישיונות עבודה, אספקת שירותים לאוכלוסייה המקומית, גביית מסים, וכולי).
מנגנון הממשל שילב לצד אנשי מערכת הביטחון גם אזרחים שהיו אמונים על טיפול בתחומי החיים האזרחיים של הפלסטינים. נוצר כך ייצור כלאיים שבמסגרתו האזרחים שעבדו במנגנון הממשל הצבאי היו כפופים למפקד האזור, אך פעלו תחת הנחיות מקצועיות של משרדי הממשלה הרלוונטיים. הללו כונו אז "המינהל האזרחי של הממשל הצבאי".
הממשל הצבאי בשטחים הכבושים פעל באותה המתכונת שבּה קם עד 1981, אולם אז נחקק חוק רמת הגולן שסיפח את השטח לישראל והממשל הצבאי בו בוטל. כן הוקם באותה השנה המינהל האזרחי בגדה המערבית וברצועת עזה (בחצי האי סיני הסתיים הממשל הצבאי סופית ב-1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים). הכיבוש, כידוע, נמשך – רק שינה את פניו.
מה אפשר ללמוד מאז על היום?
מה אפשר ללמוד מאפיזודות אלו על המציאות כיום? בראש ובראשונה, שלעתים "כוונות טובות" מתגלגלות חיש מהר לתוצאות מרות. אכן, היו מי שייחלו לשליטה ארוכת טווח בשטחים שנכבשו ב-67' ואף חתרו לכך, ומבחינתם הפיכת הממשל הצבאי לעובדת קבע ארוכת טווח היתה מבורכת. אולם רוב רובה של הצמרת הפוליטית הישראלית ב-67' – בטח החלקים "הביטחוניסטיים" שבה – לא ייחלו לזאת אלא להסדרה ירדנית־פלסטינית, והמציאות טפחה על פניהם מסיבות שלא נדון בהן פה.
במובן זה, דומה שיש קווי דמיון בין הימן, רמון ושאר מחייבי הממשל הצבאי הנוכחי, למחייבי הממשל הצבאי ב-1948. אז והיום נמצאים אלו שמוּנעים על ידי רצון לסייע ובהכרתם מונח היגיון הזמניוּת, אולם הם עלולים לסייע בייצור מערכת ארוכת טווח של כיבוש וגזל.
באזורים שנכבשו ברצועת עזה קרסו מרבית המערכות האזרחיות, והשאלה כיצד לאפשר לחיים להמשיך כסדרם בתנאים של קור, רעב ומחלות מחמירים, עולה במלוא חריפותה. במצב הנוכחי, שבו המדיניות הישראלית נתונה בצבת שבין ראש הממשלה נתניהו מצד אחד, לבין בני גנץ, גדי איזנקוט ובכירים במערכת הביטחון מצד שני, הממשל הצבאי עולה כמעין פשרה זמנית להסדרת היבטים אזרחיים ברצועה. כלומר, הממשל הצבאי – מנקודת המבט של האחרונים – הוא אלטרנטיבה לכיבוש ארוך טווח. דבר זה עולה בבירור מדרישת גנץ ואיזנקוט להקים מנגנון צבאי חלופי לחלוקת הסיוע ההומניטרי – שלפי דיווחים שונים כ-60 אחוזים ממנו מגיעים לידי החמאס – רק עד שתתבצע הסדרה של "היום שאחרי". לא בכדי תיארה ציפי לבני בניו יורק טיימס את המחלוקות בקבינט המצומצם לגבי עתיד רצועת עזה "[כ]שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין".
ברמה הצבאית, ישראל יכולה להמשיך ולנצח בקרבות טקטיים בעזה, אבל ללא הסדרה ראויה לשמה, הרצועה תוסיף להידרדר ותהפוך למרחב אלים תחת שלטון כנופיות ואי יציבות פוליטית מתמשכת. שלא לדבר על הפגיעה האדירה בתושבים. מהבחינה המדינית, זו תבוסה ישראלית משמעותית. ישראל תהפוך למדינה מצורעת שבשל סירוב ראש ממשלתה לדון בהסדרה כלשהי, תיתפס בצדק רב כאחראית על אסון הומניטרי מתמשך.
האם כינונו של ממשל צבאי זמני הוא הפתרון הנכון נוכח התנגדותו של נתניהו להסדיר את עתיד הרצועה? קשה לומר. אכן, קשה שלא להיות ספקן עד מאוד כשאנו שומעים ששר האוצר בצלאל סמוטריץ תומך בכך. "הדרך היחידה להבטיח את השליטה שלנו ברצועת עזה לאורך זמן היא באמצעות הקמת ממשל צבאי", אמר לאחרונה. לדידו, הממשל הצבאי הוא רק אתחלתא דגאולה.
על אדם רז
חוקר ב"עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני". בין היתר, עורך אסופת המסמכים הממשל הצבאי 1948-1966 שיצאה לאור בהוצאת מכון עקבות, ומחבר הספר הדמגוג שיצא בהוצאת אופק.
