האמנות העדינה של בניית איש קש

באותו היום שבו שלושה לוחמים נוספים נפלו בקרבות בעזה, משפחות התצפיתניות החטופות החליטו לפרסם את הסרטון המזעזע המתעד את שעות החטיפה, ושלוש מדינות אירופיות יצאו בהצהרה פומבית שהן מכירות במדינה פלסטינית, עמית סגל החליט להעלות סרטון שבו הוא מסביר את המקור לכל צרותינו הנוכחיות. אל חשש, לעובדה שהימין שלט פה ב־15 השנים האחרונות אין שום קשר אליהן.

הטיעון של סגל, שכהרגלו ארוז בסלוגן מרשרש, גורס ש"נסיגות הורגות". פעם אחר פעם "נביאי השמאל", בלשונו, הבטיחו שאפשר לסגת צבאית משטח מסוים – בהסכמי אוסלו, בהתנתקות, ובנסיגה ב־2000 מלבנון – ושאם ארגון טרור כזה או אחר ירים את ראשו בשטח שממנו נסוגנו, נוכל לפגוע בו קשות, וכך נבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל.

ואולם, ממשיך סגל, היו אלה הבטחות שווא: שוב ושוב המנהיגים שלנו לא היו אמיצים דיים כדי להיכנס מחדש לשטח ולהגיב בעוצמה; מבחינה בינלאומית לא היתה לנו לגיטימציה למדיניות "אפס הכלה"; וכך צמחו להם אל מול עינינו ארגוני טרור רצחניים בעזה ובלבנון.

בקיצור, הסרטון צולם במטרה לבסס נוסחה ימנית פשוטה ונושנה: עזבנו שטחים וקיבלנו טרור. והכל, איך לא, באשמת השמאל. המסקנה המתבקשת לפיכך מההיסטוריה העגומה של הנסיגות היא שאסור לסגת בעתיד מיהודה ושומרון ולהקים מדינה פלסטינית. המסקנה השנייה (גם אם היא לא מופיעה בסרטון באופן ישיר), היא שאסור לסגת צבאית מעזה לאחר כיבושה במלחמה הנוכחית ואף רצוי להקים שם התנחלויות אזרחיות (כפי שטען סגל במקום אחר). מנגד, אלו שטוענים שכיבוש צבאי של עזה (ובעקבותיו הקמת התנחלויות אזרחיות שם) הם מקח טעות, מוכרים לנו פעם נוספת הבטחות שווא.

זהו עוד מקרה שבו סגל משתמש בפלטפורמות השונות והסופר־פופולריות שלו בשביל לקדם תעמולה פוליטית פשטנית וזולה שעטופה במהוגנות חדשותית, בניסיון לשוות לה מראה של טיעון רציני. הפעם הסיפור הַקליט והמפתה שלו מתבסס על מספר הנחות יסוד שגויות ותיאורים עובדתיים מסולפים. זה לא הפריע לסרטון לרשום למעלה ממיליון צפיות, לטענת סגל, ולכן חשוב להתייחס אליו ברצינות ולהראות מדוע הוא שגוי מיסודו. בסופו של דבר, מדובר בביטחון של כולנו.

אדוני, היכן הנסיגה החשובה ביותר?

ראשית, סגל בוחר להתחיל את הסיפור ההיסטורי שלו עם הסכמי אוסלו וכך משמיט "בטעות" את הנסיגה הגדולה ביותר – מחצי האי סיני – שאפשרה את ההישג הביטחוני המשמעותי בתולדות המדינה: חתימה על הסכם שלום עם מצרים. ההסכם שעליו חתם מנהיג הליכוד מנחם בגין ב־1979 הוציא את מצרים ממעגל הלחימה נגד ישראל (רק שש שנים קודם לכן טנקים שלה איימו להתקדם עד תל אביב), וכתוצאה מכך פירק למעשה את קואליציית צבאות ערב הקונבנציונליים שהציבה איום קיומי ישיר על מדינת ישראל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כל זה קרה חרף האזהרות הנחרצות של אנשי הימין האידאולוגי, שותפיו של סגל, מקטסטרופה ביטחונית. היום מעטים זוכרים זאת, אבל הכוח המניע מאחורי המחאה נגד הנסיגה מימית היה של אנשי גוש אמונים שהתיישבו בעיר באופן מאורגן. הם שגו. לראיה, בראיון מרתק לסדרה הדוקומנטרית ימי בגין, שאל המראיין את איש הימין פרופ' אריה אלדד האם ממרחק הזמן הוא סבור שהסכם השלום עם מצרים היה בגדר טעות. אלדד השיב בנחרצות "לא" והוסיף: "אני […] חשבתי שהשלום עלול להיות מלכודת ושמצרים תשתמש בו מייד להקים בסיסים צבאיים בסיני ולתקוף משם אותנו – זה לא קרה. ממרחק הזמן השלום הזה לא היה טעות".

פרשת הסכם השלום עם מצרים היא מקרה קלאסי לבחון באמצעותו את ההיפותזה של סגל – גם נסיגה, גם פינוי אגרסיבי של התנחלויות אזרחיות, גם סדר אזורי חדש. היא גם הדוגמה הטובה ביותר לעמדה העקבית של השמאל הישראלי במשך עשורים: לא תמיכה בנסיגה חד־צדדית בלי הסכם אלא תמיכה בנסיגות המלוות בהסכם שלום המוביל לביטחון. אך מכיוון שהיא לא מתיישבת עם הנראטיב הפוליטי שסגל מקדם, היא כנראה ירדה בעריכה.

אלופי העולם בטקטיקה

חשוב לזכור שהן הנסיגה מלבנון הן ההתנתקות מעזה, שני המקרים שבהם סגל עוסק במרבית דקות הסרטון שלו, מעולם לא היוו אסטרטגיה ביטחונית מקיפה. הם היו צעדים טקטיים. מבחינת אהוד ברק, שהכריע בעד הנסיגה מלבנון, היא היתה הגיונית כי האזור כולו אמור היה להשתנות (על הפרק עמדו הסכמי שלום עם הפלסטינים, שהתרסקו כמה חודשים אחר כך בקמפ־דיוויד, ואפילו עם סוריה). מבחינת אריאל שרון, שהוביל את ההתנתקות, היא היתה רק הצעד הראשון; "תוכנית ההתכנסות" בגדה המערבית אמורה היתה להיות הצעד שני, ואכן, מחליפו אהוד אולמרט ניסה להשלים את המהלך באמצעות חתירה להסדר קבע כולל.

בהחלט ייתכן שללא הסדרה קבועה ויציבה – לא רק מול הפלסטינים, אלא בכלל באזור – נסיגות נקודתיות אכן עלולות ליצור נזק. אולם אין זה מפתיע. "נסיגה" היא צעד טקטי, וטקטיקה אמורה להיות, מעצם הגדרתה, מרכיב באסטרטגיה רחבה יותר.

הימין ניתק את הצעדים הטקטיים הללו מאסטרטגיה כוללת, העצים את הגורמים המסוכנים ביותר באזור (בין שבאמצעות מימון חמאס והפיכתו למפלצת בחצר האחורית ובין שבאמצעות העלמת עין במשך שנים מהתעצמות חזבאללה עד כדי הפיכתו סכנה קיומית על ישראל), ועכשיו הוא מאשים במחדלים שלו את "הנסיגות" ואת "השמאל".

למעשה, סגל ממציא אידאולוגיה שהשמאל הישראלי לא באמת תומך בה – "צריך עוד נסיגות" – ומשתמש בה כאיש קש, כדי לתקוף בעקיפין את הטענה האמיתית שבה השמאל תומך ושאליה הוא כלל לא מתייחס – "יש לפתור את הסכסוך".

מי אשם בהכלה

גם אם מתייחסים לנסיגות באופן מבודד, זה סיפור מורכב להכריע האם הנסיגות עצמן מלבנון ומעזה הן אלו שיצרו את התנאים להתחזקות חזבאללה וחמאס, או שאולי תחת הנהגה אחרת, אמיצה יותר ורצינית יותר, הנסיגות כן היו מיתרגמות להישגים ביטחוניים משמעותיים.

הטענה הבסיסית של סגל היא שראשי הממשלה הישראלים מאז אוסלו לא נקטו במדיניות "אי־הכלה" כפי שהבטיחו – כלומר, הם נתנו לטרור להתעצם מבלי להגיב. אלא שבמקרה או לא, הוא משמיט את העובדה השולית שמי שעמד בראש המדינה ב־14 מתוך ה־15 שנים האחרונות – כמעט חצי מהתקופה שחלפה מאז הסכמי אוסלו – היה נתניהו.

מה מנע מנתניהו, או משותפיו האחרים בימין (ליברמן, בנט, יעלון, סמוטריץ' והרשימה עוד ארוכה), לתקוף באגרסיביות כשחמאס עוד היה חלש (כפי שאולמרט עשה ב"עפרת יצוקה" ב־2008–2009, למשל)? מה מנע מהם להיות יותר תקיפים בלבנון (כפי שאולמרט נהג ב־2006, כשפתח במלחמה בתגובה לחטיפת שני חיילים, וכפי שגם נהג נגד הגרעין בסוריה, ב־2007)?

מסיבותיו־שלו, סגל מתמקד בסרטון בשרון ובברק, אבל על אף שהם אכן היו אחראיים על הנסיגות, מי שהיה צריך לאכוף את מדיניות אי ההכלה, כפי שסגל מייחל, היה אחד – בנימין נתניהו שמו.

לפיכך, אל מול טענתו של סגל כי במשך 20 שנה התנסינו בנסיגות, הניסוי נכשל והביא לצרות ולהרוגים – טיעון תקף יותר יישמע כך: התנסינו בנסיגות, הן יצרו תנאים שיכולנו לנצל כדי לקדם שלום וביטחון, היה להן הפוטנציאל להצליח, ובמקום לנצל זאת, הימין בראשות נתניהו בחר לחזק את חמאס, חשב שאפשר לנהל את הסכסוך ואולי גם את הקונפליקט מול חזבאללה, לא הפעיל כוח כשהיה צריך, וידע רק לאיים במקום לעשות; על כן, הוא זה שגרם לכישלון, לא הנסיגה עצמה.

ההתנחלויות לא מעניקות ביטחון, להפך

לאורך הסרטון כולו, סגל בוחר להשתמש בטריק הרטורי הקבוע שלו ושל שותפיו בימין המתנחלי: הם מטשטשים בכוונה את האבחנה בין נסיגה אזרחית (פינוי התנחלויות) לבין נסיגה צבאית. כך, פינוי התנחלויות מהגדה המערבית שווה לנסיגה צבאית מהגדה המערבית; פינוי התנחלויות מעזה שווה לנסיגה צבאית מעזה. התוצאה היא מהלך לוגי שקרי: אם נסיגות פוגעות בביטחון, ופינוי התנחלויות שווה נסיגה, אזי פינוי התנחלויות פוגע בביטחון.

מה שמשתמע מכך בנוגע למלחמה הנוכחית, זה שלא מספיק רק לכבוש צבאית את הרצועה (ואולי גם את דרום לבנון?), אלא יש להקים בה גם התנחלויות אזרחיות (ואולי גם בדרום לבנון?); רק כך ינוטרל באופן מלא הסיכון הביטחוני שנשקף מהשטח. אותה טענה גם נשמעת שוב ושוב בנוגע להתנחלויות בגדה המערבית – ההתנחלויות האזרחיות תורמות לביטחון ישראל, ונסיגה אזרחית מהגדה תפגע בביטחון.

ובכן, נדמה שאין מנוס מלחזור על כך פעם אחר פעם, אבל מה שטבח ה־7 באוקטובר הוכיח זה שהתנחלויות אזרחיות לא תורמות לביטחון אלא דווקא מכבידות על צה"ל. הן שואבות עוד ועוד כוחות שיעסקו בהגנה על נשים וילדים ובמשימות שיטור בלב שטח עוין, ומכריחות את צה"ל להיפרש בצורה לא יעילה ולא טובה על חשבון הקצאת כוחות למקומות שבהם קריטי להיערך בהגנה.

הפערים בין סד"כ הכוחות ביהודה ושומרון אל מול סד"כ הכוחות בגבול עזה ערב ה־7 באוקטובר, הם רק דוגמאות קצה לתופעה הזו, שנמשכת כבר שנים רבות. למעשה, גם במלחמה הנוכחית, צה"ל מיהר מאוד לפנות יישובים אזרחיים (ויש עדיין מאות אלפי אזרחים ישראלים שהם פליטים בארצם חודשים רבים בגלל המדיניות הזו). רוצה לומר, יישובים אזרחיים אינם שומרים עלינו והם לא קובעים את קו ההגנה. צה"ל עושה את זה. לכן פינוי התנחלויות נותר צורך ישראלי ראשון במעלה, שכדאי שיקרה במוקדם מאשר במאוחר. בכל מקרה, פינוי התנחלויות אזרחיות איננו שווה נסיגה צבאית – אלו שני דברים שונים בתכלית.

הערה אחרונה בנוגע לסרטון של סגל היא סמנטית אך חשובה: סגל בחר בו בסלוגן "נסיגות השמאל" שאיננו, בלשון המעטה, נאמן למציאות שאותה הוא מתאר. בעוד ששתיים מתוך ארבע הנסיגות המשמעותיות שנרשמו בהיסטוריה הישראלית הובלו בידי ראש ממשלה מהשמאל (הסכם אוסלו שיזם רבין, והנסיגה מלבנון שיזם ברק), ההתנתקות והנסיגה מסיני הן יצירות של ראשי ממשלה מהימין – שרון ובגין. גם להצגה נכונה של העובדות יש משמעות.

מפיץ דף מסרים פוליטי

הרשו לי להציע אלטרנטיבה לסיפור של סגל. הימין אמר לנו שאפשר לנהל את הסכסוך. שאם רק נפעיל כוח ועוד כוח, בסוף הערבים יבינו. לא צריך לפתור את המצב בגדה, לא צריך לבחון מחדש את המדיניות בעזה, לא צריך לבנות שותפות עם ארגונים פלסטיניים מתונים. קוקטייל של כוח צבאי, הרתעה, התנחלויות אזרחיות, ונאומים יפים באנגלית של נתניהו, זה מה שאמור – לפי הימין – להגן עלינו.

כתוצאה מכך, ב־15 השנים האחרונות, הימין חיזק את חמאס והעביר לו מיליארדים, אִפשר לחזבאללה להתעצם ללא שיעור בדרום לבנון, נכשל במניעת פיתוח היכולות הגרעיניות של איראן (ואף חטף ממנה טילים לראשונה בהיסטוריה); כל זה, בשעה שעשרות יישובים בצפון ובדרום ננטשו, נטבחו ונשרפו, שדעת הקהל בעולם המערבי פונה נגדנו, ושבנות בריתנו מכירות לראשונה במדינה פלסטינית. וזוהי רק רשימה חלקית של הישגיה המרשימים של הממשלה הכי ימנית בהיסטוריה של מדינת ישראל.

זה נשמע לי הסבר יותר משכנע, יותר קוהרנטי, ויותר סביר מבחינה סיבתית למצב שאליו נקלענו, מאשר הסיסמאות החלולות הרגילות על "נביאי השמאל", "ההתנתקות" ו"טרור". בסופו של יום, הסרטון המושקע של סגל והדיבור המהיר והרהוט שלו נועדו לסייע בהפצה של דף מסרים פוליטי: השמאל אמר שאחרי נסיגות יהיה סבבה, ולא היה סבבה. אז השמאל אשם.

זו תעמולה פשוטה ולא רצינית שלא באה להציע פתרונות למדינת ישראל, אלא לסמן אשמים. רטורית זה אכן מהלך מרשים ואפקטיבי. אבל חיבור למציאות, לא תמצאו שם.

על ש"י אגמון

פוסט־דוקטורנט באוניברסיטת אוקספורד, ועמית מחקר במכון מולד.