Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
בשיחה שקיימתי לאחרונה עם חבר שעוסק בהוצאה לאור ושבמסגרת עבודתו נמצא בקשר עם גורמים רבים מחוץ לישראל, הוא סיפר שבימים אלה הולכים ומתרבים הסירובים, כמו גם ההתעלמויות, שהוא מקבל עקב היותו ישראלי. המקרה הזה לא חריג. גם כתב העת שאתם קוראים כעת נתקל ביותר ויותר סירובים לבקשות תרגום של מאמרים מאת כותבים זרים.
הנה, אחרי שנים של איומים בצונאמי מדיני שהסתיימו בטפטופים, המבול עומד בפתח. נגד מדינת ישראל מתנהלת תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג בהאשמה ברצח עם, וחקירה נוספת מתנהלת בו בנוגע לחוקיות הכיבוש. זאת ועוד, בית הדין הפלילי הבינלאומי החל בחקירה נגד גורמים ישראליים בחשד לפשעי מלחמה. שלוש מדינות שבהן מפלגות השלטון מגיעות מכל רחבי המנעד הפוליטי – ארצות הברית, קנדה וצרפת – הטילו סנקציות חריפות נגד מתנחלים אלימים, ושתי מדינות אחרות, הולנד ובלגיה, מפסיקות למכור נשק לישראל. בריטניה הודיעה שהיא שוקלת להצטרף אליהן. בשדה הלא־ממשלתי, נדמה שהקריאות להחרים את ישראל ואת הישראלים באקדמיה, בתרבות ובעולם העסקי, מתחילות להראות תוצאות משמעותיות.
למרות שכל אחד מהתהליכים הללו בפני עצמו אמור להדליק נורה אדומה בפני ממשלת ישראל, וכולם יחד היו צריכים לסנוור אותה במלוא העוצמה, זו האחרונה לא מתרגשת. האמירות המופרעות וחסרות האחריות של השרים ושל חברי הקואליציה ממשיכות כבשגרה, הבנייה ביהודה ושומרון מתרחבת, ובחסות הצבא והמשטרה, או למצער בזכות העלמת עיניהם, מתגברת האלימות כלפי פלסטינים וההשתלטות על שטחים השייכים להם. הסיוע ההומניטרי לעזה ממשיך להיחסם על ידי מפגינים כתוצאה ממדיניות רופסת של המשטרה, המכוונת כנראה מלמעלה, והממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים כאילו היא מתכוונת להיענות לאחת מדרישותיהן של ארצות הברית, מדינות המערב ומדינות האזור הידידותיות, אף שברור שכל פתרון עתידי למצב העגום בעזה מותנה בהירתמות של כולן יחדיו.
כדי להסביר את הפער הבלתי נתפס הזה, בין המציאות המבהילה להתנהלות המנותקת של הממשלה, צריך להיזכר במלחמה אחרת, הפעם ללא הרוגים – זו שהתחוללה כאן ערב ה-7 באוקטובר. בניגוד אולי למה שהיינו רוצים לחשוב, ממשלת ישראל לא שינתה מאז את דרכיה במאום. כמו בדיונים סביב ההפיכה המשטרית, גם במקרה הנוכחי האיומים בערעור אושיותיה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית, התרחקותה מהעולם המערבי ושינוי דמותהּ הערכי – כל אלה אינם מבהילים את חברי הממשלה. להפך, הם בגדר התגשמות כל מאווייהם. הם רצו בהפיכה המשטרית כדי לממש בדיוק את הפנטזיות האנטי־ליברליות האלה, והם משתמשים במלחמה ובתוצאותיה כדי לחתור ליעד הזה ביתר שאת.
עם לבדד ישכון
אין דבר שישמח את חברי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, כמו גם את הפלג החרד"לי ההולך ומתעצם בליכוד, יותר מאשר התנערות של מדינות המערב מישראל, אשר תגרור בתורה התנערות נגדית מצד ישראל. זאת משום שההיפרעות ההדדית הזאת תעניק להם, מבחינתם, חופש פעולה להגשים את הפנטזיות שלהם בנוגע לעתיד הפלסטינים בשטח שבין הנהר לים.
זאת ועוד: בדיוק כמו השותפוֹת ש"ס ויהדות התורה, הם גם אינם מעוניינים במדינה ששוויון הוא ערך חשוב מבחינתה. תחת זאת, הם רוצים מדינה שמאפשרת ומעודדת אפליית ערבים, נשים, להט"ב ויהודים לא־אורתודקסים. ניתוק מהמערב, כמו שאירע לרוסיה בעשור האחרון וביתר שאת מאז הפלישה לכל חלקי אוקראינה לפני שנתיים בדיוק, הוא דרך המלך להגשמת כל המאוויים הללו. שכן, הוא יסיר שאריות אחרונות של פיקוח מצד העולם המערבי על ישראל (במסגרת הסכמי סחר, תוכניות מחקר משותפות ועוד), הנעשה על פי קנה מידה ליברלי של שוויון זכויות וזכויות אדם. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
מובן שלא ניתן היה לקדם את המדיניות הזאת אלמלא החתיכה הנוספת, המרכזית, בפאזל הקואליציוני — מפלגת השלטון. נתניהו וחבריו בליכוד מעוניינים, מטעמיהם־שלהם, במדינה מושחתת וקליינטליסטית (המספקת שירותים ותקציבים תמורת תמיכה פוליטית), שמתגמלת את האישים והקבוצות החברתיות המקורבים לשלטון, ואינה מנסה לקיים אפילו מראית עין של מדיניוּת אוניברסלית שוויונית. כדי להגשים את החזון הזה, כל חלקי הפאזל גם יחד זקוקים למערכת משפט מוחלשת שלא תוכל לאכוף את ערך השוויון על המערכת השלטונית. ובשביל זה היתה נחוצה (ועודנה) ההפיכה המשטרית – התנאי הנוסף, לצד ההתנתקות מהמערב, למדינה מן הסוג שעליו הם חולמים. ודוק, שני הדברים הללו הולכים יחדיו. האחד מזין את האחר.
ח'אמנאי צדק
בדיוק כמו כוונותיהם של חברי הקואליציה, כך גם האופן שבו הם זוממים להוציא אותן לפועל נחשף זה לא כבר. הם קיצצו, ועודם מקצצים, מאות מיליונים מתקציב החינוך הממלכתי, ההשכלה הגבוהה, תקציבי המחקר והפיתוח במשרדי הממשלה, הספריות ותנועות הנוער; מבטלים את פרסי ישראל למחקר; ומגדילים במיליארדים את תקציב הישיבות, החינוך החרדי המפלגתי, ארגוני "הזהות היהודית", ארגוני הנוער החרדיים וה"שומר החדש", והמאחזים הלא חוקיים.
הקיצוצים הללו פוגעים בליבת הזהות של הציבור הליברלי, כמו גם ביכולת לקיים חינוך ראוי לשמו להשכלה כללית, קרי, לערכים הומניים, ליברליים ויהודיים־לא־אורתודוקסים או לא־לאומניים. מנגד, התוספות מגיעות כמעט כולן לבתי היוצר של החינוך החרדי־מפלגתי ושל הארגונים והרשתות החרד"ליים. זו מלחמת תרבות גלויה, והצדדים בה ברורים מאי פעם.
על המציאות הזאת הודבקה ב-7 באוקטובר שכבה נוספת, ובשביל היסודות הרדיקליים בממשלה היתה זו בגדר הזדמנות פז. הכאוס בעזה הוא עבורם פתח לגאולה וסיבה לריקודים. וכך, בזמן שמרביתם המוחלט של הישראלים מסתכל בסלידה בחמאס ובתומכיו, יש גורמים בקואליציה שמסתכלים בו ומקנאים, פשוטו כמשמעו.
"שימו לב מה קורה בעזה, שימו לב מה קורה בחמאס – יש להם כוח אינסופי. הם גאים במוות שלהם, הם גאים בעוני שלהם, הם גאים בסבל שהם עוברים, כי יש להם אללה", התפעמה חברת הכנסת והשרה לשעבר גלית דיסטל־אטבריאן בדיון בכנסת, והמשיכה: "לנו גדעו את השורשים מתחת לרגליים […] הילדים שלנו לא יודעים מה זה להיות יהודים […] זה חוסן, זה זהות, זה שורשים, זה הכוח להילחם. ישראל צריכה לעשות אתחול מחדש למערכת החינוך. היהדות זה לא מה שמכון הרטמן [מרכז חינוך ומחקר יהודי פלורליסטי; אה"ר] עוטף אותה. היהדות זה לא 'האחר הוא אני' או הגישה הפרוגרסיבית למשנה ולתנ"ך. היהדות זו אמת נצחית".
החרה־החזיק אחרי דיסטל־אטבריאן פרשן ערוץ 14 שמעון ריקלין: "יותר ממיליון איש ברצועה גרים באוהלים בחורף", אמר בהערצה. "הבית שלהם נהרס. הם חיים מהיד לפה. במצוקה. ולא אומרים מילת תלונה. לדעתי זה בגלל שרוחם עזה. ובישראל תלונות הפגנות וקיטורים כל הזמן[…] לא אתם בני האדם של החומר מנהלים פה את העסק. אלא אלוקים".
זאת אפוא המציאות שתומכי הממשלה שואפים ליצור פה. מדינה אולטרה־שמרנית, פונדמנטליסטית, לא־שוויונית, הדומה בשיטת המשטר שלה לשאר מדינות המזרח התיכון; ג'ונגל בווילה. ראיות לכך לא חסרות. "ח'אמנאי באחד מנאומיו אמר: 'ישראלים לא צריכים אויב חיצוני, הערכים שלהם הם האויב המרכזי שלהם'", כתב רגע לפני ה-7 באוקטובר אליהו יוסיאן, גיבור השעה בכלי תקשורת ימניים וחוקר באחד ממכוני הבת של פורום קהלת, "לאחר העלייה [יוסיאן עלה מאיראן בגיל 23; אה"ר], עם הבנת תמונת המצב בארץ, תפיסת עולמי התגבשה עוד יותר ואומר מפורשות – ח'אמנאי צודק. חילוניזם ליברליזם הוא סרטן בגוף האומה היהודית".
כחצי שנה לפני כן, בימי ההפיכה המשטרית, כתב בצהלה אחד היועצים הבכירים של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ש"מבני המדינה הישנים נשחקים לטובת תהליך שיוביל בסופו של דבר למונרכיה 'דוידית' יראת א-ל ומגינת חירות". במאמר שכתב לעיתון מקור ראשון כחודש לאחר הטבח, המשורר אלחי סלומון, עורך כתב העת יהי ואוצר בית אורי צבי גרינברג, קרא למדינה הנכספת הזאת, זו שאליה אנחנו צריכים לצעוד, "מנהר ועד נהר, ישראל מקדש על הר", במעין פרפרזה לסיסמת השמאל הרדיקלי בעולם.
אחרים, כמו יוסף רוסו, מייסד ועורך עולם קטן, אחד מעלוני השבת הפופולריים ביותר בציונות הדתית, אם לא הפופולרי שבהם, מרחיקים לכת ורואים במותם המזעזע של חברי קיבוצי עוטף עזה, המזוהים כחילונים, ליברלים ושמאלנים, את קריסת תפיסת עולמם של הקורבנות וניצחונה הסופי של תפיסת העולם האמונית־ימנית. "המציאות מחדדת סופית שכל השקר החילוני הפוסט־מודרני שאנשי עוטף עזה ייצגו באופן כמעט קיצוני קרס לנוכח הטבח הזוועתי", כתב במאמר מערכת בעלונו, "זו במובנים מסוימים בחירה בין אחת מהשתיים: להיכנע ולומר 'משה אמת ותורתו אמת', ואז כל התפיסה החילונית־מערבית־רציונלית קורסת, או להמשיך ולהגביר את הווליום כדי שאיש לא יעז להשמיע את האמת המתבקשת".
לכל אלה יש להוסיף את ההתנגשות הגלויה של הממשלה בראשות נתניהו בנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שקשה שלא לראות אותה כיריקה בפרצופו, לאחר התמיכה הגלויה, חסרת התקדים, שהעניק לישראל מאז ה-7 באוקטובר, חרף המחיר הפוליטי שהוא משלם עליה. ההתנגשות הזו, שהגיעה לשיאה בימים האחרונים, משתלבת בַמגמה ארוכת השנים ביחסי החוץ שמנהל נתניהו, של כרסום הקשר בין ישראל למערב (המשולב בחיזור אחר מדינות מערביות או מערביות־למחצה שהשלטון בהן פופוליסטי, כמו הונגריה ופולין, ואחר מועמדים פופוליסטים כמו טראמפ בארצות הברית), ותחתיו ניסיון לבנות בריתות עם הציר האוטוקרטי בראשות סין ורוסיה.
גם אחרי שהובן עד כמה ניסיונות אלה נואלים, בעקבות הבחירה של מדינות הציר האוטוקרטי בצד של חמאס במלחמתו בישראל, נתניהו לא חדל ממאמציו לשרוף את הקשרים עם המערב הדמוקרטי והליברלי, ואף העצים את המאמצים האלה. יש בכך משום הוכחה שהניתוק מהמערב הוא המטרה, ולא אמצעי עבור השגת תכלית אחרת, כגון מפנה כלפי המזרח (המושקע כל כולו ביחסים עם איראן).
הציבור לא שׁם
המזל הגדול הוא שמרבית הציבור הישראלי לא שם. כמעט כל הסקרים הרלוונטיים מראים שרבים מקרב אלה שהצביעו למפלגות הקואליציה אינם מרוצים מהמגמות שבנדון. תפיסת עולמם אמנם הקשיחה בכל מה שנוגע להיבטים ביטחוניים ביחס לסכסוך, אבל אין זה אומר שהם מעוניינים שמדינת ישראל תחדל להיות דמוקרטיה ליברלית (יחסית); שעצמאות מערכת המשפט שלה תחוסל; שתחדל להיות שוויונית כלפי כלל אזרחיה; או שהחירות תהיה בה פריבילגיה של מעטים.
גם כאן, הראיות ניצחות. מפלגות הקואליציה מתרסקות בסקרים השונים, באופן עקבי, בכ-20 מנדטים. 73 אחוז מהציבור חושב שראש הממשלה נתניהו צריך להתפטר מתפקידו. 60 אחוז מהציבור מתנגד לרפורמה המשפטית. 68 אחוז מעדיפים הפרדת דת ומדינה על פני חקיקה דתית. ו-53 אחוז מהציבור חושבים שישראל צריכה להסכים להסדר מדיני־ביטחוני בתמיכת ארצות הברית, שכולל הסכמה למיסוד מדינה פלסטינית, בתמורה להכרה של מדינות ערב במדינת ישראל והסכמי נורמליזציה.
רוב מוצק של אזרחים מבינים אפוא שמאחר שישראל מוקפת אויבים וכמעט שאין בה משאבי טבע – אלמלא תהיה דמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי, היא פשוט לא תהיה. בד בבד, הם מזועזעים מהכישלון האדיר של ה-7 באוקטובר ומאי־לקיחת האחריות של הממשלה והעומד בראשה, ומשוועים להחלפת השלטון (53 אחוז אף משוכנעים שנתניהו מאריך את המלחמה בשל ניסיונו לשרוד פוליטית).
לאור הנתונים החד־משמעיים, לא פלא שנתניהו ושותפיו לשלטון עובדים כל כך קשה, ומוכנים להתפשר על כל כך הרבה, על מנת שהממשלה תמלא את ימיה ושהבחירות יהיו רק עוד כמה שנים. גם הם יודעים שהסיכוי שלהם להרכיב קואליציה אפסי. אבל יש לכך סיבה נוספת: הם גם יודעים שעד אז התהליכים שתוארו כאן יבשילו, יישאר הרבה פחות מה להציל, והבחירות יהיו פחות שוויוניות (כשלפחות חלק מהמפלגות הערביות ייפסלו). אסור לנו לתת לכל זה לקרות.
