1. פיסות חיים

*אזהרה: הכתיבה מושפעת מאוד מקריאת הספר "חמסין וציפורים משוגעות", כתוצאה מכך מבלבל למדי*


ביום רביעי אמא מצאה בחדר כביסה ערמות על ערמות של דפים שמתעדים את החיים שהיו לנו פעם.
זה התחיל כשמהמגירה החליק הספר: "השנה הראשונה של תינוקך", ספר מתנה מקופת חולים, שבו היא תיארה בפרטי פרטים את שבעת חודשיי הראשונים בעולם. ואז כל השאר הגיע- תיק עבודות שלה מבצלאל, מסמכים ותוכניות עבודה כשהדירה עוד הייתה בשלבי בנייה, מחברת עם סיכומים במשחק חזותי, עוד כמה מסמכים והנה, מה זה, גיליון ציונים מדוד ילין שהיא חיפשה כבר שנים, ודו"ח חניה מה- 26.3.2001, ועוד כמה טפסים ומסמכים, וכמה תמונות של אבא מהצבא, ואחת כשעוד היה לו שיער ארוך בתיכון, ותמונה מדהימה של סבא כשהוא עוד היה חי ובועט, איך יכולנו לאבד את זה, ודף שנפל מהספר "אוליביה" וספר בישול ישן ותמונה שלי ושל אחי בגיגית- לא להאמין, עוד גרנו אז בקראוון- ומתכון לעוגת גבינה פירורים עם שרבוטים בצד, וגזיר עיתון ישן מאוד- כן, זה מ- 2002, והנה עוד תמונה של אבא במדים עם זיפים ואני על הידיים שלו, אולי בת שנתיים, זה בטח כשהוא חזר מ"חומת מגן"- "איך לא ידענו שכל זה כאן," אמרה אמא, ובמשך יומיים שלמים חיטטה בפיסות החיים שלנו, מוקסמת.

בשבת בצהריים חיפשתי את מחברת אזרחות במגירות השידה שבחדר שלי, ומצאתי את עצמי-של-פעם, מאוחסנת היטב בשלוש מגירות בצבעי פסטל. פרושה על דפים-
ערמות של ציורים בצבעי פנדה על הדפים ההם עם הזיג-זג בשוליים- ציורי עכברים ונסיכות ורקדניות בלט, בת כמה הייתי, גן חובה או משהו, וציורים על דפי-מחשב-מיושנים מכיתה ב', ועשרים עמודים של סיפור הסאטירים ההוא שכתבתי בכיתה ה' כולל איורים, ומה זה כאן:
"יומני היקר,
היום התעוררתי בשתים בבוקר והמשכתי לקרוא את "עלובי החיים". כבר הגעתי לקטע על ז'ן-ולז'ן. אמא נכנסה לחדר אחרי כמה זמן ולקחה לי את הספר"-- אני אמשיך אחר כך, רגע, ממתי זה בכלל? בדקתי את התאריך, לא להאמין, באמת קראתי את "עלובי החיים" בכיתה ג'- מה עוד יש כאן, קופסת פח מלאה בגירים, עוד ועוד ציורים מהגן ועד כיתה ד' לפחות, בסגנון משתנה במהירות לא נורמלית, יומן בית ספר מכיתה ה', תמונת מחזור של כיתה ב'3, מה לבשתי לעזאזל?
ומה עוד יש פה, פתקים שכתבתי לחברות (כמה זמן לא פגשתי את הבנות האלה, תמר ושיר ויערה), כל מיני מחברות, 'רשימת בגדים למחר' בכתב רציני מאוד, דפי קלסר שרוקנתי מזמן, מבחנים ומבדקים ועבודות עם מדבקה והערת "כל הכבוד!" בכתב מנוקד של מורות.
אני ממשיכה לנבור, יש פה עוד כמה דפי יומן ישנים בכתב יותר מסולסל, דף שיעורי בית צבעוני וממורקר שהשלימו לי כשהייתי חולה, תיקיית סיפורים מרופטת מגיל 8 שאמא התאמצה לשמור, והנה עוד משהו שווה קריאה, פתק שאמא השאירה לי- "מתוקה שלי, כשתתעוררי בחמש וחצי-שש ותרדי למטה כדי לקחת מהארון קוביית שוקולד, בבקשה תעשי את זה בשקט. השארתי לך בגדים על השידה, שיהיה לך יום מקסים"- אני לא מאמינה שכל זה כאן, וזה לא נגמר, הנה מחברת אזרחות אבל מי צריך אותה, הנה מחברת ציורים וקומיקסים- ישנה מאוד, לפי הסגנון, ופתאום דפי מחברת מתמטיקה תלושים מלפני שנתיים או שלוש, מתי למדנו על פונקציות?
ויש כאן גם חלק קטן מעבודת שורשים, ריאיון עם סבתא של אמא, ועוד איזה סיפור שכתבתי לפני שנים, ותרשים על שרשרת המזון משיעור מדעים מתישהו, ואפילו עוד פתק:
"אמא, אני יכולה לקחת עוד עוגייה? ממני"- ועוד מחברת ציורים, כמה היו לי אז, לפני מיליון שנה, כשהייתי ילדה אחרת.
והמשכתי לחטט במגירות בעלות התכולה האינסופית, עוד ועוד דפים מאובקים שמעוררים עיטושים וזכרונות, יותר מדי זכרונות.
וישבתי שם במשך שעות, מוקפת באלפי ניירות, כמו חלקי פאזל שהרכיבו את הילדה הזאת, את מי שהייתה פעם אני.
את הילדה ההיא, שמקופלת בין פיסות נייר.




מוקדש לאחיות הכי קטנות שלי, שחוגגות מחר יום הולדת שנה, והכירו חיים אחרים.
ולסבא שלי, שגם הוא חוגג איתן יום הולדת, אבל לא זכה לדעת את זה.

נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים

2. קירות

רצית שאספר לך
למה אני כזאת
למה אני לא כמו האחרים
למה אני מסתכלת ככה על כל מי שסביבי
כולל אותך.

רצית שאספר לך
למה אני כבר לא הילדה הזאת
מי שהייתי פעם
התמימה, החמודה, האופטימית תמיד
אפילו שהיא יודעת שיש גם רע
שמנסה לרצות את כולם
ילדה טובה.

רצית שאספר לך
למה אני מביטה בך ככה
כאילו אני מנסה לפצח תעלומה
לקרוא אותך
לחדור לנשמתך
לחפש איפה המפלצת שבך מסתתרת
כדי לדעת מתי לברוח
ולא לחזור.

רצית שאספר לך
מאיפה כל הכעס הזה
והתוקפנות
והציניות
שמרקיעה שחקים
שאוטמת את מי שאני באמת
מסתירה אותי
מאחורי מסכה.

רצית שאספר לך
מאיפה הכאב הזה שנחשף פתאום
בבת אחת
הביטחון שלאיש לא באמת אכפת
כל אחד לעצמו
וגם אני, אני אגן על עצמי
לא תוכלו להכיר אותי
לא תוכלו להתקרב
ולפגוע.

רצית שאספר לך
שאשתף אותך
שאחשוף את עצמי
שאפתח את המנעולים
שאוריד את המסכות
רצית להכיר אותי באמת
בלי כל המגננות
לראות מה מסתתר מאחורי הכול
ומי
ולמה טרחתי להקיף את עצמי
בחומות כל כך גבוהות.

אני יודעת שרצית.


אבל אני לא נתתי לך
מספיק סדקו בי סדקים
מספיק נתתי אמון
במי שלא היה ראוי לו
ואני כבר מוקפת בשקרים וסודות
שיישארו תמיד סביבי
עוטפים אותי
מגינים עליי
חונקים אותי

והקירות
לא ייפלו.

נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים

3. ...

נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים

4. אנושית/ משוואה עם שני נעלמים

אז כן, זה היה הסיפור שלי בתחרות סיפורים, עם המשך. ואני אשמח לשמוע עוד תגובות, הערות, הארות, הצעות לשיפור ועוד...
אני מתלבטת אם להמשיך- יש רעיון, אין כישרון. אז...בבקשה. תקראו ותגיבו איך שבא לכם.


אני יושבת באוטובוס, שעונה על החלון. נראית משועממת אבל שקועה במחשבות שטסות במהירות של אלפי קילומטרים לשעה.
אני מחייכת לעצמי, ויודעת שאף אחד לא חושב כמוני.
אבל נערה קטנטונת עם תיק ענקי מתיישבת לידי וקוטעת לי את חוט המחשבה.
שיט.
שכחתי את כל הטריקים שיגרמו לאנשים לא לשבת לידי, ועכשיו אני אצטרך לסבול את נוכחותה.
"נו," אני חושבת," תוציאי כבר את האייפוד שלך או מה שלא יהיה , תשמעי שירי פופ מטומטמים, תשחקי טמפל ראן ותעזבי אותי בשקט."
אבל לא, היא מתיישבת ורק בוחנת סביבה את המקום. אני מנצלת את ההזדמנות ומסתכלת עליה.
תמיד אמרו לי שאני שמה לב לפרטים הכי קטנים, ואני בטוחה שאף אחד לא היה שם לב שהיא לועסת מסטיק מנטה כבר די הרבה זמן, שהיא הרגע חזרה מהלימודים, שיש לה חורים ריקים-מעגילים באוזניים ושמתחיל לה חצ'קון על האף.
אני בדיוק בוחנת את הבגדים שלה כשהיא מסובבת את ראשה אליי ומביטה בי במבט חודר לא פחות משלי.
אני יודעת מה היא רואה- נערה שמנמנה ונמוכה עם שיער בלונדיני דליל, עור מנומש, משקפיים מוזרים, סוודר חלק וטרנינג כחול. חנונית.
אני מחזירה לה מבט, סוקרת אותה בעצמי: פנים חיוורות ורזות, שיער שחור, משקפיים יותר אופנתיים משלי, סוודר מפוספס, חצאית רחבה- אבל חצאית אמיתית, כאילו, לא חגורות-הג'ינס שבנות מהכיתה שלי לובשות בתור חצאיות -ומגפיים כחולים בוהקים עד הברך. אבל הדבר הכי מפתיע היה קצוות השיער החלק, שהיו צבועים בכחול זרחני ולא-טבעי בעליל.
המממ. היא לא נראית כמו רוב הבנות הסתומות שאני מכירה, אבל אין לי מושג לאיזו מגירה לשייך אותה. ומזמן לא נתקלתי בבן אדם כזה.
לבסוף היא מסבה ממני את מבטה, שולפת מהתיק עט ומחברת ומתחילה לפתור משוואות. אני לא יכולה להתאפק ומביטה.
היא לא גרועה, כמו רוב האנשים, ולא מעולה, כמוני. אבל כשהיא טועה בחלק ממש בסיסי, אני לא יכולה שלא לומר: "אמממ, את התבלבלת- עשית בטעות שתיים כפול שלוש במקום פלוס שלוש. זה יכול לדפוק לך את כל המשוואה."
היא מביטה בי כאילו אני עב"מ, ואני מתחרטת על מה שעשיתי. "את יודעת שאת לא טובה עם אנשים," אני נוזפת בעצמי, "ומי אמר לך שהיא שונה מכל השאר? טיפשה. את יודעת שאף אחד לא מבין אותך ואת השריטות שלך."
אבל בעיצומה של ההלקאה העצמית- היא מהנהנת, להפתעתי. "תודה, אני תמיד עושה את הטעויות הדביליות האלה. אני פשוט מתה מעייפות.."
אה, היא דברנית. אולי בכל זאת יצא מזה משהו, אומר בתוכי הקול האופטימי שאני תמיד משתיקה.
אני שמה לב שהיא התחילה לצייר בשולי הדף כשהיא התייאשה מאחת המשוואות. להפתעתי, היא מציירת קריקטורות של האנשים שיושבים לידנו באוטובוס. חלק מהן לא משהו, אבל הרוב דומות להפליא.
אני כל כך מקנאה באנשים שיודעים לצייר, ליצור דברים חדשים, להגחיך את המציאות. במצבים כאלה אני שוכחת את זה שאני מחוננת, שאני אלופה בשחמט, את כל הנקודות האחרות הטובות שלי. אבל לפני שאני מספיקה לשקוע בדכדוך, אני רואה להפתעתי שהנערה ציירה בשולי הדף עוד מישהו- פרצוף עגלגל, משקפיים מצחיקים, שיער בהיר, הבעה ידענית, נמשים ומספרים סביב הראש. בכמה קווים פשוטים, אי אפשר להתבלבל- היא ציירה אותי.
אני מחייכת לעצמי. הנה מישהי שהייתי רוצה להכיר, שאני אהיה החברה הכי טובה שלה או האויבת הכי גדולה שלה.
מה שבטוח, משהו טוב יצא מזה.
כשהיא מסיטה את הראש, אני כותבת עוד כמה מספרים ליד הדמות המצוירת שלי.
אני יורדת מהאוטובוס עם הרגשה שלא הייתה לי הרבה זמן- שיהיה לי עם מי לדבר.
כשהנערה שאני אפילו לא יודעת את שמה תחזור אל שיעורי הבית שלה, היא תגלה שלצד הקריקטורה שהיא ציירה כתובות שתי שורות, קצרות וטומנות בחובן הזמנה.
"050-4457898
מילי [עמליה], הפריקית של מתמטיקה שישבה לידך באוטובוס."
נותר רק לחכות.
****
כשאני מגיעה הביתה, עדיין אין לי שום הודעות בפלאפון. וכשמישהו סוף סוף מצלצל אליי, זאת רק אמא שלי שמבקשת ממני להכניס את הכביסה למייבש ואם אני רוצה, יש גם פסטה במקרר והיא תחזור בשבע בערב. אמא שלי, לא הפסטה.
אני מכינה שיעורי בית תוך רבע שעה, אוכלת פסטה ואז קורנפלקס עם חלב ואז סלט גזר שנשאר מאתמול ואז חטיף שוקולד, ובסוף אני אפילו מכניסה באמת את הכביסה למייבש.
כלום.

אני שרועה על המיטה, מקלפת מהאצבע את הלק השקוף ממילא ומחכה.
אולי אפילו אין לה פלאפון, אולי נגמרה לה הסוללה, אולי היא לא פתחה עדיין את המחברת.
ואולי היא פשוט לא רוצה להתקשר למוזרה כמוני.

אחרי המון ניסיונות כושלים להעסיק את עצמי כדי שהזמן יעבור, אני מתקשרת לשלי, החברה-הכי-טובה-וכמעט-היחידה שיש לי. אני מספרת לה הכול ומנסה להציג לה את זה כמשהו מצחיק, אבל היא קולטת מבין השורות ועונה לי בעידוד, כהרגלה: "מילי, זה לא נורא, את תמיד יכולה לעזור לי עם המשוואות. חוץ מזה, בעיה שלה אם היא לא מתקשרת. היי, ינחם אותך אם גם אני אצבע את הקצוות בכחול? זה ילך טוב עם השיער שלי, נכון?"

אחרי הערה עוקצנית ומרושעת מצדי על שיער שנראה כמו ערימת קפיצים חלודים, אני מנתקת.
ההורים שלי חוזרים הביתה, וגם אחותי הפרחה- שהדבר היחיד שמשותף לי ולה זה העובדה שלשתינו יש שמות עתיקים ומכוערים. שמעתם כבר על פרחה שקוראים לה אבישג?
אני אוכלת בשתיקה לא-אופיינית ארוחת ערב, אבל אף אחד לא שם לב אליי. אבא שלי קורא עיתון, אמא שלי מתווכחת עם מישהו בטלפון ואחותי לא מפסיקה לסמס לחברות האידיוטיות שלה. אפילו לא שואלים אותי איך היה בבית ספר או אם הצלחתי במבחן.
אני עולה לחדר שלי אכולת רחמים עצמיים.

אחרי עוד חצי שעה של בהייה חסרת תועלת באותה פסקה ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אני לא יכולה לסבול את זה אפילו עוד דקה ויורדת לראות טלוויזיה.
אני נכנסת לסלון עם טוסט ביד, ומגלה שאחותי נמצאת שם, לבושה בגופיית מרקר זוהרת בחושך ובמכנסיים שראויים יותר לשם "תחתונים עם כיסים". אין לי מושג איך היא לא קופאת מקור. אני מסתובבת חזרה ומנסה לחשוב אם יש איזה סרט מעניין במחשב, אבל להפתעתי היא מסמנת לי להתיישב לידה, אז להפתעתה אני מתיישבת.
אחרי כמה דקות דוממות מול "מאסטר שף", אבישג פותחת את הפה. "טוב, מה נהיה? בדרך כלל את לא סותמת כשרואים טלוויזיה." לשם שינוי, היא צודקת- בדרך כלל אני הולכת לראות טלוויזיה עם שלי, כי אף אחד במשפחה הזאת לא יכול לסבול ביקורות נוקבות ובלתי פוסקות לאורך כל התוכנית.
"סתם, אני...מחכה לטלפון."
"מה, מאיזה בן?" היא מחייכת בהתגרות. "אני רק צוחקת. פשוט לא ידעתי שקיים הדבר שישתיק אותך ערב שלם, אני צריכה להשיג אותו." אבל היא לא אומרת את זה בלעג, לכן אני מבינה שהיא באחד מהתקפי אחות- גדולה- ותומכת שלה.
"זאת סתם מישהי שאמורה לענות לי על משהו, זה הכול."
"את רצינית? זה מה שגרם לך להיות בדיכאון? זה פשוט מוזר." אז היא לא הייתה עד כדי כך שקועה באסמסים שלה. אני מופתעת.
"פחות או יותר, אבל- היי! מה זה אמור להיות? היא ברצינות שמה על החצילים ריבה? טוב, אין פלא, אם היא לובשת חולצה כזאת ו-"
"יופי, חזרת עצמך, עכשיו תהיי בשקט ותני לראות."
אני נאנחת. אני כבר אראה את הפרק בשידור חוזר. אז אני עולה לישון ומרגישה קצת מעודדת ומופתעת מהבן אדם שזה בא ממנו.
ואז, בדיוק כשאני כבר מכורבלת בפיג'מה במיטה לי, הפלאפון שלי משמיע צפצוף.
"4x-(2x-22)+6y (4y+15)
איך מפשטים את זה לעזאזל??"
וכשאני מתקשרת אל המספר שממנו נשלחה ההודעה, ואני יודעת בדיוק למי הוא שייך- אני לא יכולה שלא לחייך.
אולי אני אנושית אחרי הכול.

נכתב לפני 6 שנים

5. סיפור אמיתי בהחלט על הימים האחרונים...(:

אז הייתי רוצה להגיד שהפרויקט-העסקת-ילדי-עובדים בעבודה של אבא שלי הוא הדרך הכי מגניבה וכיפית שלי להרוויח כסף החופש, אבל לא, מישהו היה חייב לגרום לזה ש-90% אחוז מהילדי-עובדים האחרים יהיו ערסים ופרחות ממדרגה ראשונה. ואני אסכם את זה ככה-

הבנות: "וואו מאמי לשתינו יש לק ורוד זוהר! איזה מהממות אנחנו!" מה שתגידי, מוח אפונה. "איזה מעלפת החולצה שלך!" זו לא חולצה, זאת רשת לבנה עם חורים לידיים, חמודה. יש הבדל לא קטן, ולמרבה הצער הבדל קטן זה מה שאין בין המוח שלך לבין גרגיר חול.

הבנים: "מי זאת הילדה הנמוכה עם המשקפיים?" תודה רבה. או: "אני הבן של יעל, יש לך בעיה???" ואת זה אמר ערס מגודל עם מוהוק, גבות גזורות ופירסינג לאבא שלי. תרגיע, קוף.

חוץ מזה, אני לא עושה הרבה. אני מצלמת דפים במכונה בגודל טנק שאפילו מסדרת את הדפים בערמה בידיים, ממיינת מספרי עובדים ותיקים וקלסרים, נותנת את הדף הזה לאופירה מהכספים ואת הדף ההוא לאיילת מהנוכחות ואת המטאטא הזה להוא מהתחזוקה [או שלא]. בקיצור, בימים האחרונים התעסקתי בכל כך הרבה דפים שזה ממש מפליא שהידיים שלי לא מלאות בחתכים מנייר. אבל בכל זאת, זה נחמד יחסית. יש לי עכשיו שולחן משלי עם מחשב [כי העובדת הלכה לחופשה], ובין תיוק למיון אני יכולה להיות במחשב ולהיכנס לסימניה ולאכול, ולהגיד לחברות שלי ש"אני עובדת במשרד ראש הממשלה אז אם אני אספר לכם מה אני עושה אני אצטרך להרוג אתכם, מוהאהאהאהא!"

אבל מה- די נמאס לי להגיד למאבטחים כל הזמן הבת של מי אני [משרד ראש הממשלה, הבנתי, אבל למה להחליף מאבטחים כל חצי שעה?], לשמוע כמה אני דומה לאבא שלי, ולראות עובדים מעצבנים שמתפעלים מהגיל שלי ["היי, חמודה, איזה גדולה! את עולה לכיתה ו'? אה, כיתה ט'! וואו, באמת גדולה! איזה מותק!" לכו להכין לעצמכם עוד קפה עם סוכרזית ותעזבו אותי בשקט].

חוץ מזה שקודם עבדתי עם מישהי שיודעת לדבר עם אנשים בגילי כאילו הם באמת בני 14 ולא בני 4, ועם ילדה שהפקאציות שלה דווקא מוטלת בספק והיא ממש כיפית. אבל עכשיו אני במשרד גדול יותר אמנם, אבל עם 3 זקנות שמתייחסות אליי כאילו אני תינוקת וכל רגע בודקות שלא התעלפתי מהמאמץ העצום של לדפדף בקלסר, או שלא מתתי מהתייבשות ברבע השעה שעברה מאז ששתיתי 2 כוסות. שלא לדבר על זה שבתג העבודה שלי יש תמונה מזעזעת שאני מכחישה את שייכותה לפרצוף שלי. וגם, הילדה החמודה שעבדתי איתה קודם? עכשיו יש איתה מישהי סנובית מעצבנת ומתנשאת שהולכת איתה כל הזמן, לא עושה כלום ומסתכלת עליי מלמעלה [לא שזה קשה, בתור מטר וחצי וגם זה אחרי קפיצת גדילה].

ולמרות כל קיטוריי, זה נחמד. אני אוהבת את המכונת-צילום שמסדרת את הדפים בערימה עם הגומי הקטן והמוזר שמחזיק את כל הדפים במקום, ואת זה שיש פה כספות עם כיתובים כמו "מכתבים להשמדה", "ועדת השמות הממלכתית" ו"חומר סודי ביותר". זאת הרגשה כאילו אני עובדת בשב"כ, וזה מגניב...^^

חוץ מזה, יש פה משרדים על הגג, ויש קיוסק מלא בשוקולד, וכיף ללכת למטבחון ולהכין לעצמי קפה מזויף ולקרוא את "אשמת הכוכבים" או "גנבת הספרים" בין התיוקים עם כוס ביד, והעבודה ממש לא קשה ואני צריכה את הכסף, ובינתיים אני יכולה לגלות בכרטיס עבודה של אחד הערסים שיש לו 0 שנות לימוד...[סיפור אמיתי לחלוטין!].
וגם, עשיתי ביום שישי סאן-אין בשיער ואני נהנית לראות איך הפרחות מגיבות בקנאה [או בפרצוף אידיוטי] כשהן רואות שהפכתי מחומת-שיער-עם-קצת-חימצון-שנשאר-משנה-שעברה, לערמונית/ג'ינג'ית עם המון גוונים מגניבים ביותר. לפחות יותר מהשיער-יבש-מרוב-מחליק שלהן. ואם אתם חושבים שאני מרושעת אליהן יותר מדי, אז תדעו שמגיע לי צל"ש על זה שאני לא אומרת להן ללכת לעשות ניתוח השתלת מוח ובאותה הזדמנות- ניתוח להוצאת הוורוד מהוורידים, כמו שאני רוצה לעשות מהשנייה שראיתי אותן.

אז בקיצור, אנשים...אני קצת מיואשת, אבל יהיה טוב כל עוד יהיה שוקולד. [אני עכשיו אחרי צילום של ערימות דפים וחוברות ומיון, כשהסנובית לא עזרה לי בכלל, והרגליים שלי כואבות!!!] אני אצלח את זה, עם כל הדפים והעובדים המעצבנים והסנוביות והפרחות והערסים וכל שאר הדברים שהם ממש, באופן חד משמעי ובהחלט לא מגניבים.
אחרי הכול, גם אני מרוויחה מזה משהו, או כמה משהואים, או לפחות כמה בדיחות מרושעות על ערסים ופרחות ועובדי משרד עם סוכרזית בקפה. או לפחות איזה קטע מגניב.

נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים

6. "לא טוב לשקוע בחלומות ולשכוח לחיות. זכור את זה." ~ אלבוס דמבלדור להארי פוטר

הכי קל לשקוע
לא להירדם בלילה
ובבוקר בקושי להתעורר
לברוח לשינה שלא באה
לשוטט בבית טרוטת עיניים
באותם הבגדים
אולי דבק בהם הריח שלו.

הכי קל להיעלם
להתכנס בעצמך, להתקפל
לדבר בעיניים בוהות וריקות
להתרחק מכל השאר
לספוג ולשמוע בלי להקשיב
רק חומות סביבך
שרק ילכו כבר כולם.

הכי קל לעצור
לגרור רגליים בלי מטרה
להביט בלי לקלוט דבר
לעשות הכול לאט, אם בכלל
או פשוט להפסיק ולהזניח
למי אכפת
הוא אפילו לא יידע עוד.

הכי קל לשתוק
אפילו לא לפתוח את פה
לא לדבר גם כשהמילים באוויר
מתחננות שיאמרו אותן,
להשאיר את האוכל בצלחת
מיותם, או לאכול
בלי להרגיש את הטעם.

אבל היית כבר בדרך הקלה
את יכולה לבחור אחרת, את יודעת
אי אפשר לחיות מתוך זיכרון
מהעבר, במה שכבר היה
להיאחז בערפל.
את נאחזת בחיים
בכל הכוח, רק לא ליפול
לא לקוות שייגמר הכול
להילחם כל בוקר עם עצמך
ועם אלה שירדו אל האדמה
ומנסים למשוך איתם אותך.



תגובות...?

נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים

7. משוגעת

קטע שכתבתי די מזמן וחשבתי אפילו לשלוח אותו לתחרות סיפורים...תודה לגאיה הארטישוק שדירבנה אותי לפרסם! ^^
****

היא יושבת שם, מול המחברת שלה, בליל חורף, וכותבת.
היא יושבת שם כבר זמן רב, והעיפרון שאחוז בין אצבעותיה לא הפסיק לנוע משך כל אותו זמן.
היא יושבת שם ומתענגת על המחשבה שכלי הכתיבה הקטן שלה משרטט עולם שלם, מצייר את דיוקנם של אנשים שקיימים רק על הדף, דמויות שבעורקיהן זורם דיו. והן שלה בלבד, והיא יכולה לעשות בהן כרצונה.
היא יושבת שם ובוררת את המילים, אך לעיתים מתפרץ ממנה זרם של מילים בשטף, כל כך מהיר עד שהיא חוששת שלא תספיק לעמוד בקצב, ולכמה רגעים היא מרגישה כאילו העיפרון שולט בה ומזיז את אצבעותיה, שהוא זה שמכתיב לה את המילים.
היא יושבת שם ומתארת את העולם הקטן שלה בבהירות כזאת עד שהוא ממש עומד לנגד עיניה, ולעיתים היא לא מבדילה בין העולם האמיתי ובין עולמה שלה, וחושבת, מה זה משנה?
היא יושבת שם ופתאום מתעורר בה חשק עז להיכנס לשם, אל תוך עולמה, להתהלך בסמטאות העיר ההיא ולפגוש שם אותו, את מי שהשתוקקה כל כך לפגוש מהרגע שהעיפרון החל לרוץ על הדף בפעם הראשונה. ולעיתים היא כבר לא זוכרת אם הוא פרי דמיונה או שפגשה בו פעם ושכחה. אבל פעמים אינספור אמרה לעצמה, שאם הייתה פוגשת בו, ליבה לא היה מניח לה לשכוח אותו.
היא יושבת שם ובוראת לעצמה עולם משלה, ומשתעשעת בו, ולפעמים תוהה בחרדה אם זה לא תפקיד גדול מדי, אם היא מסוגלת לקחת אחריות על מה שהיא מעוללת בדמיונה הפרוע.
היא יושבת שם וכותבת בלי סוף, ופתאום דמעה נושרת על הדף ואחריה עוד אחת, ועוד, ושוב זרם שוטף את הדף אך הפעם זה לא זרם של מילים. משוגעת, היא אומרת לעצמה, איך את מחריבה במו ידייך את כל מה שיצרת, ובכזאת הנאה מרושעת. ואז היא נוזפת בעצמה, מה את בוכה, טיפשה, אלה רק מילים! מה אכפת לך מה קורה לאנשים האלה, למקום הזה, הכול סתם מומצא!
אבל את התשובה היא כבר יודעת; העולם הזה, הדמויות האלה, הם בשר מבשרה, הם נוצרו מתוך נשמתה. והיא ממשיכה לומר לעצמה, מה את בוכה, כל מה שיצרת זה רק אותיות, רק כמה סימנים על נייר. והיא חושבת, אני משתגעת, מה שעיפרון ודף מסוגלים לעולל לי, ואני בכלל זו ששולטת בהם, זה לא ההפך!

והיא יודעת את כל זה.

אבל זה לא עוצר בה מלבכות עד עלות השחר.

והיא בעצמה לא מבינה מדוע.

נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים

8. אלרגיה- סיפור קצר וקצת מדוכא שכל מילה בו מתיימרת להיות אמיתית

שבע בבוקר. אני פותחת את החלון; דווקא יפה בחוץ.
שמש, רוח חמימה, פרחים ופרפרים ועצים, ציפורים מצייצות.
בוקר אביבי טיפוסי שגורם לרוב האנשים לחייך ולהיות נחמדים יותר.
איכס.
החלון נסגר בטריקה זועמת.

בכניסה לבית הספר אני פוגשת את הבן אדם היחיד בעולם שמסוגל לסבול אותי 99.9% מהזמן וגם יבין את מצבי- ג'ינג'ית בשם רותם, שהפנים שלה הם ערבובייה של נמשים וחצ'קונים, מטר שישים ושתיים, קוביות תכולות בשיניים, טרנינג וטריקו ונעלי ספורט וחיוך ענקי.
אני משיבה לה חיוך, ויודעת שכשאנחנו צועדות ביחד אנשים מסתכלים עלינו, כי אני נראית כמו הילדות שרותם דווקא הכי תתרחק מהן- שיער חום עם גוונים כחולים, עיניים כהות וגדולות ופעורות, נעליים צבאיות, עגילים מוזרים, בגדים צבעוניים, ומדברת המון בחוצפה והתלהבות וקולניות- כשמנגד היא שותקת חצי מהזמן בחיוך ובחצי השני מתווכחת איתי בלי סוף.

פעם היו לנו הרבה דברים במשותף- גם אני הייתי פעם טומבוי ביישנית וקצת חנונית שמקשיבה למורה וקוראת ספרי פנטזיה ומסתובבת עם חיוך לכל העולם.
מאז נפטרתי מהביישנות והצייתנות והמשקפיים, התחלתי לקרוא עוד ספרים והפריבילגיה על החיוכים עברה לרותם בלבד.
*****
בשיעור מתמטיקה הכול קשור לחשבון; 11:00 בבוקר, 45 דקות שיעור, עמודים 127-135, מורה אחת שצועקת על התלמידים 32 פעמים בממוצע כבר 41 שנים, 29 תלמידים שיושבים בכיתה ופותרים תרגילים [או שלא], ושתי נערות מרדניות שמטפסות על גדר החניון של בית הספר-גובהה כמטר וחצי- וקונות במכולת שוקולד וטופי וצ'יפס במחיר של 18.85 שקלים.
חשב כמה צעקות בממוצע תחטוף כל תלמידה אם וכאשר ייתפסו מבריזות מהשיעור.
*****
שתינו יושבות ליד עץ על הגבעה של הפארק, מנשנשות ומביטות על מנקה וזקן עם כלב שמן ואישה עם עגלת תאומים.
כשאני במצב רוח כזה, אלוהים יודע שמה שיגרום לי לדבר ולהירגע קצת זה רק מנה גדושה של שוקולד-נוגט וטופי קרמל, רצוי מחוץ לבית הספר.
אלוהים, ורותם.

אז אנחנו יושבות ומדברות. "פעם לא הייתי מבריזה בכזאת קלות," מקניטה רותם, "תראי לאן דירדרת אותי."
אני מקניטה אותה בחזרה."כן, את באמת נראית מלאת נקיפות מצפון, יושבת לך עם שוקולד וצ'יפס יחד עם החברה הכי מושלמת שלך." היא דוחפת אותי בתגובה ותוחבת לפה חופן צ'יפס. "כן, החיים קשים."
והדיבורים מתגלגלים, ואנחנו מקשקשות על הספר האחרון שקראנו ועל בנות בכיתה ועל מאסטר שף והמורה הנוראית לספורט והמורה החמודה להיסטוריה והעבודה באנגלית, ואז אני מספרת קצת תיאוריות קונספירציה על הממסד הרקוב שמנצל כוח עבודה חינמי-אנחנו- למטרותיו האגואיסיטיות, כי זה מצחיק את שתינו.
ובסוף אנחנו מגיעות לעניין.
את מבינה? זה כמו שקר כזה, כאילו צוחקים לי בפרצוף, שדווקא כשהחופש כמעט מתחיל ובחוץ כיפי וכמעט קיצי כל זה קורה. כאילו, למה בסרטים כל המלחמות הן בליל סופה וברקים? כי זה מה שאמור להיות, כשעצוב לך העולם אמור לבכות איתך, לא?!
זה פשוט אירוני בצורה אכזרית, לבקר אנשים מתים כשכולם שמחים והכול נראה מושלם, נכון?"
אני לועסת טופי כדי להירגע, ומבלי משים תולשת צרורות גבעולי דשא.
"לא ידעתי שאת רוצה לכסת את הדשא פה ידנית," היא מנסה לצחוק. "עכשיו זה אשכרה מתחיל, כל הגועל נפש הזה שיש לך כל שנה, נכון?"
"בדיוק," אני אומרת ומתעטשת בפעם המאה הבוקר.
רותם מושיטה לי טישו בחצי חיוך. "מי מצונן בחום הזה? את אלרגית למשהו?"
"כן," אני מהנהנת בעיניים אדומות ולחות ואף מגורה, ולא רק בגלל העיטוש אלא בגלל הכול, הכול.
"אלרגית לאביב."

נכתב לפני 6 שנים ו-3 חודשים

9. שיר די מוזר שכתבתי אתמול בלילה...חומר למחשבה

ראיתי בעיתון, בעמוד השני
את פינת "השיר השבועי".
זה היה נראה לי מוזר ביותר
והשיר דווקא די מקצועי.

לי זה מוזר, משונה ומצחיק
לחשוב על איש שכזה
שפעם בשבוע, ביום קבוע
מגיש שיר לעורך, זה נחתם בחוזה.

ואיך שירים יכולים להיכתב
ככה סתם על בסיס קבוע?
איך המשורר יוצר מן הלב
שיר אחד מדי שבוע?

והשיר לא נכתב מתוך השראה,
רגשות, תהיות, מחשבות?
איך בקביעות אפשר כך לכתוב
חלומות, הגיגים ותקוות?

והאם זה מוריד את ערך השיר
שהוא עבור כסף נכתב?
האם זה מוכיח דבר מה על המשורר
שכך מוכר לו את רגשותיו?

כמו בסרט נע נכתבים השירים
חרוז אחרי חרוז, שורה אחר שורה
ואדם קונה עיתון, בקושי מביט
והשיר נזרק לפח בנפש קרה.

אני לא יודעת, אולי עוד אגדל
אדפדף בעיתון ואראה פינת שירים
ואמשוך בכתפיי, מה אכפת, זה רגיל
כך עובדים היום המשוררים.

נכתב לפני 6 שנים ו-4 חודשים