אני זוכר ימים טובים, של אושר בכיסים,
של שיחה לליל כוכבים, איתך אהובתי.
אני זוכר דמעות קפואות, חיוך על שפתיים מתוקות...
איך המחשבות פתאום רצות, בלי לומר לאן הולכות,
איך התרחקת ממני ככה,
אני כולי חתיכות ורסיסים...
ראיתי עיניים טובות, מביטות בי, מנחמות.
שמעתי מילים קרות, מוטחות בי, חותכות.
את היית כל שביקשתי, כשהכוכב עבר מולנו,
אני הרגשתי את זה רציני, כשלחצנו את ידינו.
עוד מנגינה מתנגנת במוחי, שומרת עליו מלחדול,
עוד קול אחד אחרון פועם באוזניי, הוא נתן לי,
תקווה ואור.
ואני בוכה בשקט, כאיש אינו רואה,
והן זולגות להן בשטף, לא מתחשבות, מכות.
ואני יושב לבד ואת לא פה,
את לא עונה לשיחות...
היה לי אור קטן, חלוש,
עכשיו הוא כבה, אופף אותי, חונק.
אם תזכרי בי יום אחד,
תדעי אני מוכן שתחזרי....
חשבתי מחשבות שמחות, על חיים טובים, על שנינו.
נזכרתי בימים גשומים, של פחד, חיבוקים.
אני רואה תמונות ועוד תמונות,
שלך עם חברות.
הלב פועם לו בחוזקה, לא מצליח לשכוח את שקרה.
זה חוזר לו שוב ושוב,
מכה בי, בשקט אך חזק.
אני רואה תמונות ועוד תמונות,
שלך עם אחרים,
והוא.
נכתב לפני שלושה שבועות
מנתקת את חוט המחשבה,
לא לחשוב על כלום.
הכל ריקני סביבי, שקט,
ועיניי עצומות מייאוש.
אני מביטה לכל עבר, בפראות,
בחיפוש אחר משהו לא ידוע.
אור בוהק חזק מופיע לידי,
מסנוור אותי ומשאיר אותי במקומי.
דמעה קטנה שקופה זולגת על לחיי,
ועוד אחת, ועוד אחת.
עצב לא מוסבר פולש אל תוכי,
שובר אותי למיליוני חתיכות.
מטה את ראשי לאחור,
לא שוברת את השקט, את דממת המתים.
מושיטה את ידי למעלה, בכניעה,
מבקשת רחמים.
אור לבן נוגה יורד, מתקרב,
מלטף אותי ברכות.
נשימה,
מבט,
עוד נשימה,
נפילה.
אל תשכח אותי עכשיו, אני מבקשת,
אל תיתן למותי להיות לשווא,
ללא זכר וערך.
--------
אז אני דיי ניסיתי לכתוב משהו שוב, כי אני מרגישה שאני מתחילה "לשכוח איך כותבים"
מקווה שאהבתם. הערות?
נכתב לפני שלושה שבועות
"...עכשו מי רוצה לתת לי דוגמא לקבוצות יחסים. כן בבקשה שרון 4:4, 5:5 ..."
"הי, הי סוזן," לחש גייק "קחי". גייק זרק לעבר סוזן פתק קטן.
~סוזן, את הולכת אתי היום הביתה ברגל, נכון? ~
אולי הוא לא משחק משחקים, אולי היא סתם כעסה עליו. זאת יכולה להיות הזדמנות לפתוח דף חדש
ביניהם, חשבה סוזן.
~בסדר, חכה לי בשער הקדמי בסוף היום, סוזן~
היא קיפלה את הפתק וזרקה אותו לעבר גייק. הוא קרא את הפתק וחייך לעבר סוזן.
"גייק, תענה בשבילנו על שאלה מספר שלוש." אמרה המורה.
גייק הסתכל על השאלה בספר ונראה עובד עצות. הוא אמר ביום הראשון שהוא שונא חשבון.
"אני לא יודע, המורה." ענה גייק .
"אוקי אם ככה, סוזן אולי תעני את על השאלה ותצילי את חברך גייק?" אמרה המורה. סוזן הסמיקה קלות
לנוכח המשפט "חברך גייק" אבל התעשטה ואמרה "בסדר." השאלה היתה לתת 5 יחסים זה היה קל.
"התשובה היא 5:5, 1:1, 6:12, 2:4 ,5:10" ענתה סוזן.
"יפה מאוד," אמרה המורה "אני מקווה שחברך הבין יופי את התשובה וידע לענות להבא."
"כן המורה, ועם לא הבין השאל את סוזן." אמר גייק כשחיוך מרוח מאוזן לאוזן על פניו. היא התחילה לחשוב
שהמשפט "חברך גייק" נשמע ממש יפה, כאילו נורמאלי, כאילו אם תמיד היו חברים.
מה, מה פתאום אני חושבת ככה?, חשבה סוזן לעצמה. האם יכול להיות שהחברות שלה מתחילות להשפיע
עליה?
"טוב תלמידים השיעור נגמר להיום." אמרה המורה.
סוזן עדיין היתה שקועה במחשבותיה, עד ששמע את גייק קורא לה.
"סליחה, אמרת משהו?" אמרה סוזן.
"כן, אמרתי שהמורה אמרה שהשיעור נגמר. אפשר ללכת הביתה." אמר גייק.
"אה אוקי, בוא נלך."
גייק וסוזן מתחילים ללכת ובדרך פוגשים את מור ומיקה.
"הי, איפה אור?" שאלה סוזן.
"יש לה חוג היום, אז היא נשארת שעות נוספות בבית הספר." ענתה מיקה.
"באמת באיזה חוג היא?" שאל גייק.
"היא במצוינות ספורט, היא מאוד אוהבת ריצה והתעמלות קרקע." אמרה מיקה.
"אה, ואת לא שם. נכון, למישהי פה יש בעיות בספורט." עקץ גייק.
מיקה הסתכלה על גייק, נתנה לו פרצוף חמוץ והסתלקה משם כשהיא גוררת אחריה את מור.
"להתראות לכן, ביי." אמרה מור.
"להתראות" אמרו סוזן וגייק.
"אתה לא חייב לעקוץ תמיד את מיקה אתה יודע, אתה יכול לנסות להיות נחמד יותר." אמרה סוזן.
הם ירדו בירידה ועברו את תחנת האוטובוס של בית הספר.
"טוב אמרתי לך שאני לא טוב ביצירת קשרים אם חברים. ככה אני." אמר גייק. הוא נשמע כאילו קרה משהו
שהרחיק ממנו את חבריו. משהו עצוב.
"למה? אתה יכול להגיד לי, אחרי הכל, אני המשגיחה שלך ותפקידי לוודא שתמצא חברים." אמרה סוזן בנחישות. היא הסתכלה עליו, אך פניו עדיין היו נפולות, לכן הוסיפה: "אבל אני גם חברה שלך, שזה אומר שיש לך כבר חברה אחת, ויש לך גם את החברות שלי כך שביחד כולנו חמש."
עכשו פניו כבר האירו, והוא התחיל לצחוק בשקט.
"מה, מה כל כך מצחיק?" שאלה סוזן. היא שמה לב שזאת הפעם הראשונה שהיא רואה את הפנים הצוחקות
של גייק, והם נראו כאילו הם קורנות ,כאילו הוא לא צחק הרבה זמן.
"את באמת יודעת לעודד אנשים. אני מבין לגמרי למה אנשים אוהבים אותך; וגם למה את המשגיחה שלי."
אמר גייק. הוא צחק כל כך חזק, עד שהתחילו לצאת לו דמעות.
"מה זאת אומרת 'למה כולם אוהבים אותי' ?" שאלה סוזן.
"את תמיד מלאה בשמחה וחיוכים, ואת תמיד יודעת מה להגיד כשאת רואה מישהו עצוב. ואני מתערב שיש
לך ציונים טובים, ולכן נותנים לך לעזור לתלמידים חדשים." אמר גייק והביט בה. אור השמש מאחוריה העניק לה מראה כאילו יש לה הילה או כנפיים. היא היתה יפה מאוד.
הם עברו ליד חנות ממתקים וסוזן אמרה לגייק שיחכה מעט כי היא רוצה לקנות משהו.
סוזן נכנסה לחנות ויצאה עם שקית שוקולדים וממתקי גומי. גייק שאל אותה אם היא קנתה אותם למשהו מיוחד.
"לא, סתם התחשק לי משהו מתוק. ראיתי אותם בבוקר מהחלון אבל החנות היתה סגורה; אז החלטתי לעבור שם בסוף היום." אמרה סוזן. היא לקחה 2 נחשי גומי; אחד נתנה לגייק ואחד לעצמה.
"זה נראה יקר כל אלה. זו כמות ענקית." אמר גייק ונגס בנחש הגומי שלו.
"דודה שלי עובדת שם, אז אני מקבלת הנחה..." אמרה סוזן. הם הגיעו לביתה של סוזן וגייק נפרד מימנה לשלום. הוא התחיל ללכת לביתו וחשב על סוזן. כל כך הרבה קרה מאז שפגש אותה. הוא כבר התחיל להאמין שהיא זאת שהוא חיפש.
הכל התחיל בחודש השני של החופש הגדול בכיתה ז.
הכל בגלל החלומות.
הוא קם בוקר אחד וחש צריבה בבטנו. הוא קרא לאימו. היא אמרה לו להישאר במיטה עד שתחזור.
"אני מצערת, אבל אני חייבת ללכת עבודה. הם תרגיש שהמצב מחמיר תתקשר אליי מייד."
"בסדר, להתראות אמא." אמר.
היה חופש והוא היה לבד בבית. אביו הלך לעבודה מוקדם, ואימו עכשו, אבל הבית נשאר מבולגן. הוא החליט שכל עוד הוא יכול לזוז, הוא ינקה את הבית כמה שהוא יכול.
הוא התחיל בסלון ועבר ללמטבח ולבסוף הגיע לעליית הגג. הוא פתח את הדלת וראה משהו מוזר.
המדף התחיל לזהור.
הוא התקרב בזהירות למדף ושלף משם ספר.
הספר היה מעוטר בחוטי זהב וכסף שזהרו והשאירו אחריהם שובל באוויר.
הוא פתח את הספר וקרא כמעט ולא מאמין.
'זה מתחיל נכון ? אתה כבר חש בצריבה'
"מה... מה זה... מי זה?" שאל גייק בקול רועד.
'חלמת עליה, נכון? על הילדה עם חיוך מלאך' שאל הקול בספר.
"כו, אבל אני לא יודע מי זאת. לא ראיתי אותה אף פעם." אמר. עכשו הביטחון חזר לקולו, משהבין שהקול שבספר לא הולך לפגוע בו.
'היא מישהי מעברך. בגלגול הקודם שלך, אתם נשבעתם במילתכם האחרונה שתהיו ביחד. הרוח שלה חיכתה הרבה זמן ועכשו היא חזרה. היא פתחה אותי כדי לכוון אותך אליה'
"אז איך אני יכול להגיע אליה ?" שאל גייק. הוא תמיד האמין בניסים כי תמיד היו חלומות מוזרים שגרמו לו תמיד לעבור ביתי ספר ; עכשו הוא רואה ספר שמדבר וזוהר, הוא יוביל אותו לילדה שבחלומותיו.
הוא היה מוכן לזה .
'אני יומר לך את שמה ומיקומה. היא נמצאת בארצות הברית, בבית הספר סנט לואיז .
והשם שלה בדור הזה הוא סוזן אלן'
אופ, זה נראה לי קצר... בכללי הפרקים ממש ארוכים בוורוד, אני חושבת שאני פשוט יעלה אותם ככה שלמים..
נכתב לפני חודשיים
' יומני היקר !
יש לי וידוי. אני חושבת שהתאהבתי בו.
יום ההולדת שלו קרוב מאוד ואני רוצה לקנות לו מתנה יפה, אבל לא יודעת מה בדיוק.
אני לא רוצה להתייעץ אם אמא ואבא כי אני מתביישת. אני חושבת אולי....'
"לא יאמן." אמרה סוזן. כשנכנסה לספריה הסודית ופתחה את הספר הדק, היא לא חשבה שמה שתמצא יהיה יומן, ועוד של אחת מאבותיה!
התאריך של היומן היה 30.7, זה היה התאריך של אותו היום. היא עברה על שמות הספרים. את חלקם היא לא הצליחה לפתוח, וזה הטריד אותה, אבל היא תבדוק את זה אחר כך.
היא ראתה שם ספרים על גיאוגרפיה, ספרות, שירה, ועוד נושאים שרק שמעה עליהם. היא הסתכלה על הספרים שלא הצליחה לפתוח. לא היה עליהם תמונה או עטיפה רק השם "אליסון" והתאריך בקטן בחלק האחורי של הספר."אליסון, זה בטח השם של כותבת היומן. מעניין איזה סוג של אישה היא הייתה. " אמרה בעודה חושבת על הספרייה. זה בטח צירוף מקרים. כן בטוח. לא היה נראה לה הגיוני סדר המקרים של היומיים האחרונים.
קודם, יש לה חלום על איזה ילד, אחר כך מצטרף לכיתתה ילד חדש בשם גייק, ופתאום היא מגלה ספריה סודית במרתף ביתה !
היא הניחה בעדינות את הספר במדף ולקחה מבט גדול על החדר.
הוא לא היה גבוה, אבל רחב מאוד. היו שם לפחות 20-30 מדפים על כל קיר. חלקם ספרים בלבד, וחלקם יומנים וספרים כאחד. היא החליטה שלעת עתה היא תניח לספריה, תחקור אותה בפעם אחרת .
היא עדיין לא ידעה שכל יומן נפתח רק בתאריך שלו, ושזה חלק מהכישוף המשפחתי.
***
"רגע,חכי ,למה את לא רוצה לומר לי את השם שלך?" אמר גייק. עוד פעם תקף אותו החלום הטורדני הזה. רק שהפעם הוא מרגיש מאושר.
"בוא אחרי אם אתה רוצה לדעת מה השם שלי. " צחקה הנערה. היא לבשה אותה תלבושת אחידה כמו שלו. הוא לא ראה בבירור את פניה, כי הכובע שלבשה הסתיר את עיניה. הוא ראה רק כובע פרחוני ואת
חיוכה. השקיעה מאחוריה השוותה לחיוכה מראה חינני. הוא התקרב עליה, צעד אחר צעד, ואז...
"גייק קום. אם הקרא בשמך עוד פעם אחת אתה תפספס את האוטובוס." צעקה אימו. היא הייתה עצבנית. גייק היה בטוח שהיה יוכל לחוש את זעמה באוויר.
הוא התלבש וירד לאכול אם אימו ואביו. השעה איתה 7:30 ואימו הודיעה שהיא הולכת לעבודה. אימו,
מדלן רואס עובדת בבית קפה. המקום אומנם קטן, אבל הרוויח רווחים נאים והיה תמיד בתפוסה מלאה.
"להתראות אמא "אמר גייק .
"גייק חמודי, אתה רוצה שאני הסיע אותך לבית הספר לפני שאני הולך לעבודה?" שאל אביו. אבא של גייק, אד רואס, עובד בחנות מחשבים.
"לא תודה אבא. אני הולך מהיום באוטובוס כדי שלא תאחר לעבודה. " אמר גייק. הוא נשמע כאילו איחורו של אביו לעבודה נבע מהעובדה שהסיע את בנו לבית הספר, רק שלא נשמע שמח במיוחד.
אביו נתן לו חיבוק גדול וליווה אותו לאוטובוס.
"להתראות אבא" אמר.
"להתראות גייק. אני יאחר היום, אז תגיד לאמא לא לדאוג." אמר אביו.
גייק חיכה לאוטובוס. 'יש עוד סיבה למה אני הולך באוטובוס,' אבא חשב גייק. הוא קיווה שסוזן, התלמידה שפגש אתמול תבוא ותעלה איתו.
הוא עלה לאוטובוס. ניראה שהוא עובר בארבע תחנות לפני שהוא עוצר בבית הספר. הוא לא עלה לאוטובוס הרבה זמן. מין הסתם שכח את ההרגשה של כל הקפיצות, העצירות, וההמתנות הבלתי סופיות בכל פעם שמישהו עולה.
הוא ירד מהאוטובוס והחל ללכת לכיוון הכיתה שלו כשלפתע ראה את סוזן. היא יצאה מהמכונית של ההורים שלה, ונופפה להם לשלום.
הוא התקדם לעברה באיטיות מנסה לראות אם היא תראה אותו בעצמה. היא הסתובבה עליו ונופפה לו לשלום.
"בוקר טוב גייק." אמרה סוזן.
"בוקר טוב סוזן. חשבתי שתבואי ותעלי איתי היום באוטובוס. את יודעת זה ממש מבאס כשאתה התלמיד היחיד באוטובוס. זה לא כזה כיף לשבת ליד אנשים זקנים." אמר גייק. הוא קיווה שזה נשמע כאילו הוא
צוחק למרות שזה היה נכון.
"רוצה ללכת ביח-"
"הי סוזן בוקר טוב" צעקו חברותיה .
'אחח עוד הפעם אלה.' חשב גייק. מור מיקה ואור תמיד הסתובבו אם סוזן. כמובן שמידי פעם היו עוד בנות, אבל אלה לא עזבו אותה.
החמישה עלתה לכיתה וכל אחד התחיל לספר למה הוא מחכה ללמוד. אור חיכתה לשיעור מוזיקה, מור ומיקה לשיעור ספרות.
"למה אני מחכה ללמוד?" אמר גייק והסתכל על הבנות. "לא יודע אני חושב שלשיעור ספורט."
"בהצלחה אם זה, בדרך כלל בתחילת שנה עושים מבחנים כדי לבדוק מה רמת הכושר הגופני של כל תלמיד. " אמרה מיקה. היא תמיד הגיעה אחרונה במבחני הריצה ולכן לא ממש אהבה את שיעור ספורט.
"טוב," אמר גייק והתקרב אל מיקה. "אנחנו כבר נראה מה רמת הכושר שלי מי, לא?" פניו היו ממש קרובים לפניה. היא נהפכה אדומה ונפלה מהכיסא.
ארבעת החברים התחילו לצחוק ומיקה רדפה אחרי גייק.
לאורך כל השיעור הרגישה סוזן שמשהו לא בסדר.
היא הרגישה שגייק נועץ בה מבטים, וזה ממש הטריד אותה. בכל פעם שהסתכלה הצידה היא ראתה את פרצופו. עיניו הביעו משהו שלא הצליחה לזהות.
היה גם החיוך המעוקל על שפתיו. היא הבטיחה לעצמה שלא תביט לכיוונו. לבסוף הלחץ גבר עליה והיא
נכנעה ובקשה מהמורה לצאת לשירותים.
היא נעמדה מול המראה ונשמה באיטיות. יציאה מהשיעור מותרת ל5-10 דקות בלבד.
היא חשבה על גייק ועל החיוך המעוקל שלו ולפתע היה לה הבזק זיכרון מהחלום שחלמה יום לפני תחילת הלימודים.
היא ישנה במקום כלשהו, ולצידה ישב ילד. הוא נראה כאילו הוא בוכה. עכשיו כשחושבים על זה, הילד
באמת נראה לה דומה לגייק, אבל לא יכול להיות שזה הוא, הרי היא פגשה את גייק רק לא מזמן, והחלומות הטרידו אותה לאורך כל החופש. היא הסתכלה בשעון שבידה 11 דקות עברו מאז יצאה מהשיעור הגיעה הזמן לחזור.
"סוזן, הכל בסדר?" שאלה אור .
סוזן חזרה בדיוק לפני סיום השיעור ונאלצה להשלים את החומר מאור.
"כן, תודה פשוט הרגשתי קצת לא טוב. "שיקרה.
"אז מיקה, את מוכנה לשיעור ספורט" שאל גייק .
אור,מיקה,מור ,וסוזן הסתובבו לעברו בהפתעה כאילו רק עכשיו ראו אותו. הוא ישב שם בערך מתחילת
הפסקת האוכל והאזין לכל השיחה. הוא ניחש שהן לא שמו לב עליו אבל חשב שעשו זאת בכוונה.
"מה אתה עושה פה " שאלה מור, מופתעת. היא התפלאה שהוא ישב מאחוריה כל הזמן והיא לא הרגישה או ראתה אותו.
"מה זאת אומרת מה אני עושה פה? " השאלה באמת הפתיעה אותו. "אני אוכל ארוחת בוקר אם חברים," הוא הגניב מבט לעבר סוזן וראה שהיא מתעלמת ממנו בכוונה והוסיף, "אנחנו חברים, לא סוזן? או שאתן לא רוצות אותי פה. אני יכול ללכת, אם סוזן תבקש."
ואוו הוא מזה מאוהב בה, חשבו הבנות.
אם אני יגיד לו להישאר אם יחשבו שאני אוהבת אותו, חשבה סוזן בתסכול. ואם אני יגיד לא ללכת זה
רק ייתן להן עוד סיבה לחשוב שאני מאוהבת בו.
'נראה איך את יוצאת מזה עכשיו, סוזן.' חשב גייק בהנאה לעצמו.
"אני צריכה ללכת. "אמרה סוזן וקמה.
"הי חכי, לאן את הולכת?" שאל גייק. הוא קיווה שתהיה להם הזדמנות להיות לבד. הוא רצה להגיד לה משהו. משהו חשוב.
"רחוק ממך זה בטוח." אמרה סוזן. היא לא יודעת למה, אבל היא הרגישה קצת עצבנית. היא קלטה שזה משחק, והיא אהבה משחקים, אבל שנאה שמשחקים אותם על חשבונה.
היא יצאה החוצה והתיישבה על הספסל. היא ידעה שגייק עוקב אחריה, אבל לא ידעה מה להגיד לו.
"טוב, אולי פשוט תצא ותגיד לי מה אתה רוצה, זה מתחיל להרגיז אותי."
גייק יצא ממחבואו. הוא הסתתר מאחורי עץ גדול ונעמד לפני סוזן. הוא היה שלו, כאילו הוא היה רגיל
לעקוב אחרי אנשים. כאילו לא הפתיע אותו שסוזן ידעה.
"העדפתי לחכות, את נראית לי עצבנית לגמרי ולא רציתי להיקלע לזעם שלך" אמר.
"טוב נראה שעשית בשכל." אמרה סוזן. כעסה שכח במעט.
"את רוצה לספר לי למה את כועסת? " שאל גייק.
"אולי אתה תגיד לי למה אתה משחק איתי כל הזמן".
למה את מתכוונת? " שאל.
"מה אתה רוצה?! מה שאמרת שם נשמע כאילו אתה משועמם ורוצה לצחוק על חשבוני." אמרה סוזן
"מה? זה מה שאת חושבת? " אמר גייק ומבט עצוב היה על פניו. 'היא לא הבינה את המסר בכל זאת,' חשב גייק.
הוא התיישב לצידה והחזיק את ידה בביישנות. היא הייתה מופתעת והסמיקה קלות.
"אני אמרתי את זה בגלל שאני- " דינג דונג דינג דונג ...
"טוב, אני... אה... בוא נחזור לכיתה לפני שהמורה תבוא " גמגמה סוזן. היא קפאה כשהחזיק את ידה. היא לא חשבה שהמחווה העדינה תהיה כל כך נורמאלית , ושידו תהיה חמה ונעימה כל כך .
"הא, כן, טוב קדימה" אמר גייק . הוא לא הצליח לומר לה היום אבל הוא בהחלט לא מוכן לוותר.
~סוף חלק א'~
נכתב לפני חודשיים
טוב, אז אני פשוט מעתיקה אותו מהוורוד אז תגידו לי אם יש שגיאות או כל בעיה אחרת, בסדר?
~כמה שנים אחר כך~
שלום, קוראים לי סוזן אלן, אני בת 14, ואני לומדת בבית הספר סנט לואיס,שבארצות הברית.
עד אתמול חיי היו רגילים לגמרי. טוב לפחות עד אותו בוקר...
"סוזן ! קומי זה היום הראשון ללימודים ואת לא רוצה לאחר אז קדימה "
צעקה אמה מקומת הקרקע. סוזן קמה חצי ערה חצי ישנה. היא התרגשה כל כך אתמול לחזור לבית הספר ולראות את חברותיה עד שלא נרדמה בכלל.
עוד פעם היה לי החלום המוזר הזה, חשבה סוזן, כל פעם אותו ילד ואותם פנים שנעלמות ברגע שאני מנסה לדבר איתו. טוב אבל זה לא חשוב, כדאי שאצא מהמיטה והתחיל להתארגן אם אני לא רוצה לגרום לאמא לעלות לפה....
***
"גייק קום כבר 7:30 בבוקר. זה היום הראשון ללימודים בבית ספר חדש, ואסור לך לאחר !"
"אחח, בסדר בסדר אני קם"
***
סוזן הסתכלה על עצמה במראה ובדקה את התלבושת שלה. חולצה לבנה מכופתרת, חצאית אדומה משובצת, ועניבה בכחול\שחור עם פסים. היא ירדה במדרגות למטבח ואכלה ארוחת בוקר עם אמה ואביה.
"סוזן את יכולה לרדת למרתף לעזור לי לנקות קצת לפני בית הספר? " אמא של סוזן, מולי אלן אישה חיננית למראה בעלת גובה ממוצע, יכולה להיות לפעמים חולת ניקיון. לאורך כל החופשה עזרה סוזן לאמה לנקות את המרתף לפני שהלכה לעבוד. בתחילת החופשה כשראתה את המרתף לראשונה הבינה מייד מדוע אמה צריכה עזרה. המרתף נראה לה כמו בית מכשפות. מכל עבר ראתה אבק וקורי עכביש. המקום נראה לה קודר מדי כדי לשמש כמרתף לשמירת דברים.
"בסדר קראה סוזן "להתראות אבא".
"להתראות ובהצלחה לשתיכן "
סוזן ואמה מתחילות לנקות ולפתע סוזן רואה תמונה שעומדת ליפול, לפני שהיא מחזירה
אותה למקום היא רואה דבר מה מוזר, מאחורי התמונה יש דלת. היא משעינה בזהירות את התמונה על הקיר ופותחת את הדלת .
***
"אני שמח מאוד שעברתם לבית ספרנו, אנחנו נדאג לו בלי בעיות גברתי, רק תחתמי על טופס המעבר וברוכה הבאה"
"תודה רבה, אדוני. אני מקווה שנשתלב פה יפה מאוד, נכון גייק?"
כן כן, מה שתגידי ".
טופס הרשמה לבית ספר ----------
שם : גייק
שם משפחה : רואס
כיתה :ח1......
"תודה רבה אדו- דינג דונג.....
"הו איך שהזמן עובר מהר. להתראות גייק חמודי." אמרה אמו והלכה.
"בוא חמוד, אני ייקח אותך לכיתה שלך."
"סוזן!! יש לך 10 דקות להגיע לבית הספר. קדימה." צעקה מולי.
"מה ?לא אמרת לי לפני , אוי אמא." היא בדיוק עמדה להיכנס מבעד הדלת המוזרה הזאת, אך אמה הפתיעה אותה. היא לא האמינה שהזמן טס מהר כל כך .לפני שסגרה את הדלת הסתכלה פנימה במהירות,
רק מתוך סקרנות. היא ראתה ניצוץ עמוק בתוך חלל החדר. כשאחזור מבית הספר אני בהחלט הולכת לחזור לכאן ולבדוק מה היה הניצוץ.
סוזן יצאה מהמרתף עם אמה. היא הסיעה אותה לבית הספר והיא הגיעה בדיוק בזמן לכיתה.
"בוקר טוב סוזן." אמרו חברותיה.
"בוקר טוב גם לכן, מור, אור, מיקה." מור אור ומיקה הן החברות הכי טובות של סוזן. הן מספרות סודות אחת לשניה, עושות שיעורי בית ביחד. הן אפילו גדלו זו לצד זו.
"הי סוזן, את יודעת מה שמעתי? שמעתי שהיום מצטרף עלינו ילד חדש." אמרה אור.
"מה באמת? נו, וראית אותו כבר?"
"לא, עדיין לא. אבל המורה אמרה שהוא צריך לבוא בשעה ראשונה."
"הי נראה לכם שהוא - דינג דונג דינג דונג
"טוב אני מניחה שאני ימצא את התשובה לבד אם כך." צחקה מיקה.
תוק תוק תוק "פתוח" אמרה המורה. המנהל נכנס. "אפשר שנייה- אה אפשר לשבת " אמר המנהל ופנה לדבר עם המורה.
"על מה אתם חושבים שהם מדברים? " שאלה מור.
"בטח על הילד החדש." אמרה אור.
"תלמידים אני שמחה להציג לפניכם ילד חדש, גייק בבקשה, "
"שלום שמי גייק רואס אני בן 14. אני טוב באנגלית ומדעים. דברים שאני אוהב הם ספורט מחשבים ...."
"תודה רבה גייק. אתה יכול לשבת ליד סוזן. סוזן את יכולה בבקשה לעזור לגייק למצוא את דרכו בבית הספר? " אמרה המורה.
" הא, טוב בסדר." ענתה סוזן במעורפל.
"אוקי עכשו נתחיל בשיעור ....."
"הי סוזן, יש פה קפיטריה נכון? " שאל גייק.
"כן בסוף המסדרון ימינה, הדלתות צריכות להיות פתוחות אז אתה תמצא את המקום בקלות." אמרה.
"את לא אוכלת בקפיטריה? " שאל.
"לא, אני אוכלת פה אם חברות שלי, גם אתה צריך למצוא לך חברים אתה יודע, כך עוד אנשים יכלו לעזור לך להתמצא פה "אמרה סוזן.
"אני לא ממש טוב ביצירת קשרים עם אנשים. את יודע יש משהו שלא סיפרתי וזה שאני ממש גורם צרות אם משהו לא הולך כפי שאני רוצה, אז אם לא אכפת לך הייתי שמח אם תלוי אותי לקפיטריה. נלך?" אמר גייק.
אחח הוא כזה מעצבן, חשבה. יש משהו מוזר בעיניים שלו, מין שובבות כזאת. "כבר אמרתי לך. אני אוכלת פה אם החברות שלי."
"לא נורא פעם אחת עם יוכלו לבד, קדימה הלכנו." אמר וגרר אותה משם.'אוי לא, במה הסתבכת', חשבה סוזן.
"הי, סוזן איפה היית? חיכינו לך בכיתה אבל לא באת אז אכלנו בלעדייך." אמרה מיקה. היא הייתה פגועה וכמוה גם אור ומור.
"אוי מיקה את לא יודעת במה הסתבכתי הפעם. הילד החדש הזה, גייק, הוא פשוט אסון מהלך. אני חיכיתי לכן פה אבל הוא בא שאל אותי עם יש פה קפיטריה וגרר אותי לשבת לאכול איתו. " נאנחה סוזן. זה היה כזה מביך לשבת לאכול איתו, ובנוסף על כך כולם הסתכלו עלינו .
"הי, את חושבת שהוא מאוהב בך?" שאלה מור בסקרנות. הרבה בנים חיבבו את סוזן, אבל היא לא התייחסה אליהם בכלל.
"מה?! מ- מה פתאום. חוץ מזה אני פגשתי אותו רק היום, ואני אפילו לא מכירה אותו. מה גרם לך לחשוב כך? " גמגמה סוזן. השאלה באמת הביכה אותה היא אפילו לא חשבה עליו כך. גם הייתה ההבעה המוזרה של עיניו, כאילו הוא כאן אבל מחשבותיו נדדו למרחק .
"טוב, לא יודעת. פשוט זה היה הבן הראשון שהיית איתו לבד. להרבה זמן. כי את יודעת, מכל השאר את מתעלמת הוא דוחה אותם." אמרה מור.
"טוב זה היה בגלל...הממ....את יודעת....הוא פשוט החזיק אותי שם ולא נתן לי ללכת. אני חושבת שהוא פשוט אוהב לשחק משחקים, או משהו כזה."
"טוב בכל אופן על תישכחי לעדכן אותנו אם יש שינויים, אוקי?" אמרו חברותיה.
"הי זה לא מצחיק!" אמרה סוזן "טוב להתראות מחר. "
"ביי להתראות מחר."
הדרך מבית הספר לביתה לא הייתה ארוכה, אבל היו בה הרבה עליות וירידות וזה היה הדבר היחיד שסוזן לא התגעגעה עליו .
כשהייתה סוזן באמצע הירידה היא ראתה את גייק בסוף המדרון. היא התלבטה אם לקרוא לא או לא, אך לפני שהספיקה להחליט, הוא הסתובב כבדרך אגב ונופף לה לאות זיהוי. היא התקרבה עליו ושאלה אותו איפה הוא גר. הוא אמר לה שלא רחוק מתחנת האוטובוס.
"באמת? זה לא רחוק מהבית שלי. אני גרה בית אחד אחרי תחנה." אמרה סוזן.
"טוב, אז אולי נוכל ללכת ביחד לבית הספר?" אמר גייק. "את יודעת, אחרי הכל אנחנו ממילא גומרים באותה שעה והולכים באותה דרך."
"אולי," אמרה סוזן. "נראה אם זה יסתדר, טוב להתראות. אני גרה פה אז..."
"טוב ביי, סוזן. " אמר גייק והשובבות שבה הופיע בעיניו.
"אני בבית. "קראה סוזן. מוזר אין פה אף אחד היא ניגשה למטבח ומצאה פתק :
' חמודה אני ואבא יצאנו לקינות. אם באת ועוד לא חזרנו יש אוכל במקרר. אוהבים, אמא ואבא. '
היא האומנם הייתה רעבה, אבל העדיפה לנצל את ההזדמנות שהבית ריק, והתגנבה למרתף.
היא הזיזה את התמונה, ופתחה את הדלת הסודית.
"לא יאמן." קראה בשקט ובהתפעלות. החדר היה מואר באור כחול שחצה את החדר כמו קווי לייזר ויצר צורת כוכב.
"זאת, זאת באמת ספרייה.. היא ענקית... לא... מה... איך... זה לא ייאמן. " אמרה סוזן.
היא הסתכלה על הספרים נמשכת עליהם כמו מטראנס . היא ניגשה לאחד הספרים, פתחה אותו ו....
זה היה יומן של אחת מהראשונות שהיו במשפחת אלן.
נכתב לפני חודשיים
טוב, אז זה סיפור שכתבתי ממש אבל ממש מזמן, סורי על חוסר עריכה נכון, מקווה שתאהבו :)
העולם לא ידע. העולם לא יידע
אפילו לא משפחה וחברים, כי זה לא משהו שאפשר לספר לכל אחד. הם אנשים יידעו סביר להניח שייקחו אותי ישר למעבדות, לבדוק אם משהו שונה בי. טוב אולי לא רק אותי, גם אותו.
גם את אריאל.
זה קרה אתמול בלילה. הוא חשד כבר הרבה זמן שמשהו לא בסדר, אז סיפרתי לו שהצלחתי לרקוח שיקוי. שאני יכולה לעשות דברים שאחרים לא יכולים.
הוא רצה הוכחה, כמובן, לא קל להאמין לדבר כזה, אז לקחתי ספר מלמלתי כמה דברים ואמרתי : הסגר.
נתתי לו לנסות לפתוח את הספר. זה לא עבד לו, הוא אפילו ניסה לגזור את הקצוות של הספר. הוא הושיט לי את הספר ואמרתי : הפתח.
הספר נפתח, כמובן.
כשהוא ביקש ממני לרקוח את השיקוי גם לו , היססתי. זה לא היה בדיוק שיקוי, אלא יותר היכולת המיוחדת שלי, הסיבה שבגללה התעניינתי במדעים כל כך.
אמרתי לו שאני ינסה, והצלחתי. למעשה לא ידעתי שהצלחתי עד הפיצוץ הגדול.
הפיצוץ התרחש יום אחרי שנתתי לו את השיקוי. הוא אמר שהוא חש קצת לא טוב. אמרתי לו להישאר במיטה עד שהגיע, אבל כמובן שהוא לא הקשיב לי.
הוא יצא מהבית לגינה ונשכב על הדשא. כששתה את השיקוי שאליסון הביאה לו הוא הרגיש שינוי פתאומי בגופו, בעיקר בידיו, כאילו הן נהיו קלות. הוא הצליח לגרום לדברים לרחף. הוא אהב את השינוי, את הכוח, אבל גופו כאב וצרח.
הסברתי לו שלא סיפרתי את זה לאף אחד אחר ושלא ניסיתי את זה על אף אחד לכן יכול להיות שהיו בעיות. עד שהגעתי אליו כבר היה מאחור מדי, חשבה אליסון.
הפיצוץ התרחש.
הוא עמד מתחת למנורת רחוב ונופף לי לשלום,ובטעות לגמרי בטעות ,הוא פוצץ אותה.
ברגע שהמנורה התפוצצה הדבר הראשון שעלה לי בראש היה לצרוח. אז צרחתי.
צרחתי ורצתי לעברו. כשהגעתי עליו ראיתי שכל גופו מכוסה ברסיסים. הוא היה במצב נורא.
בניתים אשים שהיו ברחוב הזמינו אמבולנס ומכבי אש .
חיכיתי איתו עד שעלה והבטחתי לו שהבא אבל לפני כן אני חייבת לעשות משהו. משהו חשוב .
הוא אמר שהוא בוטח בי. שהוא מאמין לי.
אני בכיתי. בכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי. פתאום לקחתי את עצמי בידיים ופתחתי בריצה לכיוון
המרתף בביתי ששימש לי כמעבדה.
אגרתי את כל כוחותיי ופתחתי בכישוף. עכשיו אני מבינה את טעותי. לא הייתי צריכה לספר את
זה לאף אחד. כנראה יש סיבה לכך שלא כולם קיבלו את הכוחות האלה . ולעולם כנראה לא
אדע אותה.
חתמתי את כל היומנים וספרי הכשפים שלי. עשיתי את זה כי ידעתי שהוא לא ישרוד. ובעדיו אין לי כלום. לכן כוונתי הייתה להצטרף עליו. חתמתי אותם. אם לא יפתחו עוד לעולם.
טוב לפחות כל עוד אין עוד אנשים כמוני.
נכתב לפני חודשיים
"אני הולכת על החוף ורואה את הגלים מתנפצים על המזח. אני שומעת את קריאות השחפים, וצופה בדולפינים בזמן שהם קופצים מהמים החוצה ונכנסים פנימה לים. כשאני מסתכלת ימינה, אני רואה את אחי משחקים על החוף ובונים ארמונות בחול. כשאני מסתכלת שמאלה, אני רואה את הוריי יושבים בצד וצופים באחיי המשחקים.
אני נכנסת למים וצוללת אל האלמוגים. מכל עבר מקיפים אותי דגים צבעוניים, קטנים וגדולים, ארוכים וקצרים. אני צוללת עמוק יותר ונוגעת באלמוגים ובאצות. עכשו אני ממש נוגעת הקרקעית עם הרגליים.
אני שומעת במעומעם את משפחתי קוראת לי לעלות חזרה. אני עושה כבקשתם והם עוטפים אותי בחמימותם......"
נכתב לפני חודשיים
"אני נעמדת ליד חלוני בזריחה, וצופה בירח נעלם.
השמש באה ותופסת את מקומו, עולה לאט לאט אל השמיים ומאירה את העולם.
אני שומעת את ציוצי הציפורים, ורואה את הרוח מעיפה את העלים מעלה.
אני רואה מרחוק את הנחל הזורם לו לאיטו ואת הפרחים הפורחים בצבעי האביב.
השמש שוב שוקעת ואורה הופך זהב.
הציפורים חוזרות לקינם ואת השקט ממלא קולם של הינשופים.
"לאן נעלמו הציפורים ? " שאל ילד את אימו, והיא עונה לו " הם חזרו לביתם, לילדיהם".
האם משכיבה את ילדה לישון ואומרת לו שכשיקום מחר בבוקר, הציפורים שוב יצייצו ".
(זכויות שמורות לסיפור שלי)
נכתב לפני חודשיים
היא מסתחררת לאט ברחבה.
מוזיקה נעימה נשמעת ברקע, סוחפת אותה להמשיך בריקודה.
ידיה מתנועעות, מציירות באוויר.
היא קופצת לגובה, מניפה את רגליה לצדדים,
ונוחתת לאט, ברכות, על הרצפה הקרה.
בתנועה אחרונה היא מחבקת דמות נסתרת,
דמות שקופה, חסרת פנים או צורה.
היא מתנתקת מחיבוקה, משחררת את הדמות,
והמוזיקה נגמרת, ואיתה גם הריקוד.
נכתב לפני חודשיים
