1. אדמה.

הסיפור שלי מהתחרות סיפורם, כןןןן......

מסביבי, העולם התמוטט.
כל מה שהיה יקר וחשוב נהרס, נקרע לגזרים על ידי דחפורים והושמד על ידי בטון.
העברתי את אצבעותיי על פני הסלע המקושט בטלאיי טחב וחשקתי את שיני כשידי נתקלה בסימני השפשוף שיצרו לסתות הפלדה של הדחפור שהעיף את הסלע- הסלע שלי- לכל הרוחות, כדי לפנות מקום לכביש שעתיד להיסלל בדיוק במקום שבו ביליתי את מרבית שעותיי הפנויות- בוהה בנוף עוצר הנשימה של היער העתיק, שאולי רק אני עוד זכרתי שלמרות שנראה דומם, היה מלא חיים להפתיע.
הלסתות שלי כאבו, והכרחתי את עצמי להירגע. עיניי נמלאו דמעות שהרגיזו אותי, ומיהרתי למחות אותן. נעצתי מבטים בנוף שהכרתי טוב כמו את כפות ידי, ותהיתי מה דוחף אותם להרוס את כל זה. הם רואים משהו שאני לא רואה בבניינים, כבישים, רמזורים וסמטאות מצחינות?
האנשים מיואשים, זו הסיבה היחידה שהצ'יף הסכים בכלל לחתום על החוזה שהציעו לנו. המבוגרים אומרים שזה הסיכוי היחיד שלנו, כי אם לא נחתום על הדפים של האנשים הלבנים- הם יוכלו לבוא עם רובים ולקחת את אדמותינו בכוח. הצ'יף אומר שנסכים לחוזה, כדי שלכול הפחות תהיה לנו השמורה שהם מבטיחים, שם נוכל לחיות את שארית ימינו הקצרים כמו שנרצה, עד שייעלם האיש האדום האחרון מעל הארץ, והזיכרון שלנו יהיה כמו צל חולף על פני הערבה...
הרצון להתעשר מוציא מהאנשים הלבנים כל היגיון, הם לוקחים מהאדמה הרבה יותר ממה שהיא מסוגלת ורוצה לתת להם, הם לא מכבדים את צרכיה ורצונותיה בתמורה. בכלל, נראה שהם מדברים שפה שונה לחלוטין, אין להם רצון לחיות בהרמוניה, הם רוצים לשלוט. לשלוט בנו, לשלוט בחיות, לשלוט באדמה. הם לא מבינים... האדמה היא כמו סוס פראי, היא בלתי ניתנת לאילוף ולא חשוב בכמה בטון או אספלט הם ישתמשו.
קיוויתי שלכל הפחות, כשניתן להם את האדמה הזו, הם יאהבו אותה, יאהבו כמו שאנחנו אהבנו, ישמרו עליה כמו שאנחנו שמרנו.
ראיתי את אבי צועד לעברי, על פניו הבעה עייפה ועצובה- דבר לא רגיל בעליל. קמתי מהסלע המרוטש שלי וניסיתי לחייך, אבל זה לא ממש פעל. שלחתי מבט חפוז אל הדחפורים הקורעים את הקרקע והתכווצתי שלא מרצוני. אבא הניח יד על כתפי וסובב אותי לעבר ההרים המיוערים שכל כל אהבתי.
"אל תסתכל על זה, בן." קולו של אבי היה עצוב ועייף כמו פניו, "הסתכל על ההרים, תשמור אותם בזיכרונך כמו שהיו ביום שלפני זה שבו הם לקחו אותם ממנו, כי יום אחד הם יחזרו להיות שוב כמו שהיו לפני בוא האדם הלבן." הבטתי אל אבי בבלבול, הוא השיב בחצי חיוך קודרני, "הם לא מבינים את האדמה, הם לא מבינים כמה היא יכולה להיות אכזרית ונוקשה, כמה היא חסרת רחמים ומרושעת אל אלו שלקחו יותר ממה שמגיע להם... האדם הלבן מביא לאובדנו ממש ברגעים אלו, ולא רחוק היום שבו יבין את שגיאתו, כי האדמה לא תוכל עוד לסבול את רכושנותו, היא תפסיק לתת לו את מה שהוא חושב שמגיע לו, היא תמנע ממנו את החיים שהוא יונק ממנה."
נרעדתי, זה נשמע נוראי. אבא תפח על שכמי והתחיל להתרחק, חוזר אל ההרס שהתרחש מאחורי. מצמצתי, מסלק את הדמעות שערפלו את ראייתי, "אני רק מקווה שהם יבינו את זה לפני שיגררו את כולנו אל מותנו." לחשתי אל הרוח.
המשכתי להביט ביער ובהרים, בחיות הנסתרות ובשפע הצמחייה עד שאמי הגיעה וחצי גררה אותי אל המשאית שהובילה אותנו אל השמורה.

(ההשראה הגיעה אחרי קריאת מכתב שהצ'יף סיאטל שלח לנשיא ארצות הברית ב- 1853.)

נכתב לפני 16 שעות

2. חצי זר...

עכשיו הכל כל כך ורוד שכמעט בא לי להקיא,
עכשיו העצב נמצא כל כך רחוק מזיכרוני
לא בטוחה כבר אם הוא חלום או שהיה פעם אמתי,
ובכל זאת מפחדת שזה שוב ירסק אותי...

התרגלתי כבר לצרות, זה מוזר שהן לא על סף דלתי,
התרגלתי לחשוב שכלום לא יהיה קל בשבילי.
לא חשבתי בכלל שיכול להיות אחרת,
ועכשיו אני מגלה פתאום, שהמציאות ממש נהדרת.

בכל בוקר אני מתעוררת ובוהה בתקרה,
מקווה שלא חלמתי, וזו לא היתה תקלה.
מתפללת שהמציאות לא תתפוצץ לי בפנים-
כמו שכבר עשתה מאות אלפיי פעמים...

מה שהכי מצחיק פה- ואולי גם קצת מוזר
זה שהאושר שלי תלוי בך, גבר חצי זר,
ובכל יום שחולף, עוד קשה לי להאמין
שאתה שלי- ורק שלי- לעד, לעולמים.

לא חלמתי מעולם שזו יכולה להיות מציאות,
ושארצה לחיות איתך לנצח ולעולם לא למות
וכל הכבוד מגיע לך, גבר חצי זר-
מישהו שנהייה לי לפתע כל כך, כל כך יקר...

^_^

נכתב לפני שלושה שבועות

3. הצלחתי, ואני שונאת את זה...

בפעם הראשונה שראיתי אותך, כשהצצת בחיוך נבוך אל תוך החדר- כבר ידעתי שאתה שלי. ידעתי שלכדתי אותך ברשת, ידעתי שכישפתי אותך.
כולם מסביבי ראו את זה מיד, חייכו, הנידו בראשם ואיחלו בלבם הצלחה לשנינו. הם אמרו שאנחנו זוג משמיים, מתאימים כמו זוג יונים...
אפילו אני התחלתי להאמין לזה, כשהופעת לעוד ועוד ביקורים, והשיחות שלנו נמשכו עד לשעות לא אנושיות בלילה.
הכל הלך כל כך נהדר, עד הרגע שהפחד השתלט עלייך, ובמקום להמשיך בדרך בה הלכנו, קפצת מהצוק אל האפלה- ואת ליבך לכדה אחרת.
זה כאב, לאבד אותך. אני עדיין תוהה אם אתה יודע כמה. במשך שבוע שלם לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מזה ששוב איבדתי את מי שחשבתי שיכול להיות האחד שיירפא אותי סוף סוף, ישחרר אותי מהכלא הקודר שבו כלאתי את עצמי- בלי יכולת לזוז ועם חשש תמידי להיפגע.
ישבתי מתחת לעץ התותים ונעצתי ציפורניים בזרועותיי, כי הכאב הגופני, הפיזי, היה פחות גרוע מהכאב שבליבי המרוסק, ובאיזושהי דרך חולנית, הוא אפילו הועיל בלמתן אותו.
אני לא יודעת איפה מצאתי את הכוחות לקום מתחת לאותו עץ, לפתוח את ההודעה ששלחת לי ולהשיב ששבת היתה מצוינת, אפילו עם סמיילי טיפשי מחייך.
אני יודעת שהיו לי אז דמעות בעיניים.
אח שלי לא הבין מה קרה לי, ואני שיקרתי וטענתי שטרקתי לעצמי את הדלת על האצבע...
מה שהיה הכי מכאיב זו העובדה שאתה לא ראית את הדמעות. אם היתי משקרת לך לגבי זה, אולי היתי מרגישה יותר טוב עם עצמי, כי לכל הפחות שמת לב למצוקה שלי.
אבל אני כנראה שקרנית טובה משהעזתי לחשוד, ואפילו כשחיבקת אותי והרגשת את הרעד שלי, וראית את הלסת המהודקת שלי, לא שמת לב למה שעובר עלי.
רציתי לצרוח, רציתי לחנוק אותך בו במקום, רציתי לפרוץ בבכי, רציתי להמשיך לחבק אותך לנצח. אבל במקום כל זה פשוט שתקתי.
אני יודעת איך זה יהיה איתה, אתה תאהב אותה יומיים- זה הזמן שצריך כדי להבין מי היא ומה היא, וכמה שאתם לא קשורים בשיט! אמרתי לעצמי, אני פשוט צריכה להחזיק מעמד בזמן היומיים האלו, ואז להיות פה- מוכנה לנחם אותך על 'אבדתך'... ובאמת, צדקתי. יומיים אחרי כן, היא כבר לא מוכנה לדבר איתך. היא מסננת אותך, היא מספרת לי כמה שאתה חופר ומציק ושהיא לא מבינה מה לכל הרוחות אתה רוצה ממנה. ואני רואה את כל זה, אני רואה אותה מרסקת לך את הלב- ואני פשוט צוחקת. לא הצלחתי לשמור את עצמי שלמה בשביל לנחם אותך, זה גדול עלי, ואני לא כל כך אצילית כנראה...
כן, עדיין יש דמעות בעיניי, אבל אני מגחכת עד שהבטן שלי כואבת. אני יודעת שזה מרושע, ואני יודעת שהבטחתי לעצמי שלא לעשות זאת, אבל זה פשוט חזק ממני...
והזמן חולף.
אני בועטת בעצמי בכל פעם שהמחשבה על האהבה שלי אלייך עולה לי לראש, ובאיזשהו שלב- תתפלא- זה ממש מתחיל לפעול! הכאב נעלם, מתחלף בשעשוע קודר, הלב המרוסק שלי אוסף את עצמו וחוזר להיות שם- עם הבדל אחד קטן ומשמעותי, אתה כבר לא חלק ממנו, הוא לא צריך אותך כדי להיות שלם...
מוזר, אבל המחשבה הזו כואבת כמעט כמו לאבד אותך שוב.
כי הפכנו לידידים, הידידים הכי טובים שיש! יודעים את כל הסודות הכמוסים ביותר אחד של השני, עוזרים זה לזה בכל דבר מטורף שרק קיים, מנהלים דיונים פילוסופיים על טרמיטים, שעווה והאל יודע מה לא. אני מתחילה להאמין שאולי באמת זה הכי טוב, להיות סתם חברים אך לא יותר, מגלה שאני באמת יכולה לראות בך רק ידיד, ואפילו שאני נהנית מכך.
ואז אני מגלה שאתה שוב מאוהב בי. אני רואה את זה בעינייך, ויש בי יותר ממעט שמחה לאיד כשאני חוזרת על המילים שאתה עצמך אמרת לי פעם: הקשר שלנו הוא כמו אחים.
אני יודעת כמה זה כואב לך, יודעת טוב מאוד. ואני רואה בעיניך שאתה מת מבפנים, יודעת שאני הרגתי אותך, מרגישה את הרעד הכאוב שעובר בגופך כשאתה מחבק אותי, ומרגישה שאתה לא רוצה לעזוב, אבל עכשיו אני זו שמתרחקת ולך כבר אין שליטה על זה.
אני כותבת את כל זה כדי שתדע- אני לא שמחה לשבור לך את הלב, זה פשוט שאני לא יכולה להרשות לך לשבור את שלי פעמיים.
אני אוהבת אותך, כמו חבר טוב, כמו אח. לא יותר מזה. מצטערת, אבל אילפתי את עצמי במשך כמעט חצי שנה שלא להיות מאוהבת בך.
נחש מה- זה פעל....

נכתב לפני חודשיים

4. סודות

אני מכורה לסודות.
אני אוספת אותם כמו שאנשים אוספים פנינים ויהלומים.
שומרת אתם במקום המוגן הבטוח ביותר שיש לי,
ומוציאה אותם משם רק כדי להתפעל מהם או להשתמש בהם-
לפעמים, כשכבר אין לי ברירות אחרות...

אני הופכת את הסודות לחניתות,
מטילה אותם על אויביי, ולעיתים גם על ידידי.
הסודות הם הנשק הקטלני ביותר,
גרועים מחרב, פגיון או אקדח.
הם פוצעים את הנפש ורק אז את הגוף, משפיעים מהפנים לחוץ.

אני צוברת סודות,
שומרת אותם במוחי, מוכנה לשלוף אותם אם יעלה הצורך.
אני מניחה לאנשים לבכות על כתפי,
רק כדי שאוכל לשלוט אחר כך בנפשם.
אני גנבת חלומות, רוצחת תקוות, מעוותת אמיתות-
והכל, בשם ובזכות הסודות.

נכתב לפני חודשיים

5. שבעת הגיבורים | מלחמת הדרקונים (אני אשמח אם יהיו רעיונות לשם נורמלי יותר...)

הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לפרסם את הסיפור הראשון והעיקרי שלי...

שבעת הגיבורים.
פחת דבר: אי שם- יערות שאליון.
היער היה חשוך להחריד. סופה נוראית השתוללה. ברקים האירו לרגע את גזעי העצים- העתיקים כבָּקוּרַה עצמה- שהיו מכוסים בטחב, מטפסים ושאר טפילים ירוקים שכאלו, אז החשכה חזרה לשלוט ביער.
הרעמים כמעט החרישו את אוזניו החדות- מדי של הפרש שהסתער דרך החשכה הרטובה של יערות שָאלִיוֹן הידועים לשמצה. לא הגשם השוטף, לא הרוח המצליפה באכזריות ולא העייפות, הצליחו לגרום לו אפילו להתחיל להאט את הקצב.
סוסו החום- אדמדם התנשף, זו היתה ההוכחה החיצונית הכמעט היחידה למאמץ שהשקיעו השניים במסע הארוך והמטורף- במהירותו ליערות.
הרוכב ריסן את החיה המרהיבה באחת כש- בפתאומיות מוזרה- הגיעו לקרחת יער שהקיפה את בסיסו של זקיף סלע עצום בגודלו שבראשו הצליח לראות, רק בקושי, את יעדו- מערה אדירה שרק מעטים ידעו על קיומה ומעטים עוד יותר היו חיים כדי לספר על כך.
הוא חייך לעצמו, "סוף סוף... אחרי כל שנות החיפושים, הקרבות והמסעות, מצאתי אותה..." הוא הזעיף את פניו השזופות, והדיבור אל עצמי מעיד שבאמת שילמתי מחיר על המאמץ!
הרוכב ירד מסוסו וללא היסוס זינק במעלה צוק האבן החשוף.
שלושת השניות שבהן הצליח להגיע לראש הזקיף שהתנשא לגובה של יותר מעשרים מטרים, העידו שלא היה אנושי למרות שנראה כך.
הוא נעמד בכתפיים זקופות והבעה נחושה מול למערה הענקית שפתחה היה כמעט עגול. הוא התנשם, אז קרא: "מלכת היער! שמי הוא פָּיְינֶלְקוֹר בן וִינְטָרוֹ, ואני זקוק לעזרתךְ!"
השמים השחורים- שהיו כאלה רק בגלל הסופה- הקשו על הראייה, אבל פיינלקור הצליח בכל זאת לראות שבתוך המערה, החשכה נעה לקראתו.
"אמיץ מאוד," הקול הרך והמלחשש הפתיע אותו, למרות שציפה לו, "אבל כבר אכלתי עשרות שהיו אמיצים ממך פי שניים."
הוא נותר שלו, "אני מאמין לך, דרקונית, אך לא באתי הנה לשמש ארוחה, אני זקוק לעזרתך, זה למען העולם של שנינו."
הדרקונית יצאה למחצה מהמערה. איכשהו, קשקשיה הסגולים כהים הצליחו לנצנץ למרות החושך שהסערה הטילה. "נחמד, אבל אתה צריך לדעת שאני גמרתי עם הפטריוטיות כבר לפני שנים, אז זה לא מעניין אותי. אתה אמיץ, ואני רעבה." השיבה. לרגע, פיינלקור לא הצליח לעשות יותר מלבהות כשהיא זינקה לגמרי מחוץ למערה, ישר לכיוונו.
"זה בקשר למלכה!" התעשת ברגע האחרון, הדרקונית קפאה, פיה עוד חצי פעור. היא הרכינה את ראשה הענק לעברו, עיניה היו בגוון כחול בהיר, ללא כל קשר לצבע קשקשיה. צדה הימני של פניה היה מצולק בצלקת כסופה על רקע הציורים השחורים המסתלסלים שקישטו את צדי פניה, צווארה, צלעותיה וירכיה- אות לכך שהיתה דרקונית זדון. "איזו מלכה?!" הרעימה.
פיינלקור חייך, זו בדיוק השאלה לה ציפה...
***
האיש הנמוך רץ ברחובות השוממים להפתיע, אוחז בידיו בכוח את שק המטבעות. הוא התנשף והביט בבעתה מוחלטת אל מאחורי כתפו, מה שלא ממש הועיל לו בריצתו.
היא עוד אחריי! הבין אז. אבל איך זה ייתכן?! נו! לא משנה! תמשיך לרוץ! לרוץ? לרוץ לאן?! זו דרך ללא מוצא! לא! בבקשה לא! לא עכשיו! רק לא עכשיו! מחשבותיו התערפלו, בתגובה לניצב החרב שהוטחה בעורפו. הוא נפל והבין- ללא הלם מרובה- שהיא ניצחה והוא הפסיד, כמו שהמונים הפסידו לפניו.
הוא הסתובב, מנסה להזדקף, אבל היא כבר רכנה מעליו כשחרבותיה מעוקלות הלהבים תחובות מתחת לאפו.
היא רק נערה. קלט פתאום, ברגע משונה של בהירות. עורה שזוף כאילו בילתה את כל ימייה בישיבה בטלה על החוף ולא בהרג מלווים שלא זכרו להחזיר את כספם. שיערה היה חום כהה, כמעט- גלי והגיע לאמצע גבה. אפה היה מעט נשרי ונראה שזה נגרם בעקבות שבר ישן. הוא ניחש שלפני כן היה ישר ומפוסל משהו. הנערה היתה רזה, אך מעט רחבת כתפיים מכדי להראות לגמרי כמו בת אצולה. כמובן ששריון הטבעות והעור השחור, רתמת החרבות השחורה בעלת הדוקרנים הכסופים שהצטלבה על חזה ועשרות הפגיונות והסכינים שבצבצו ממנה, לא ממש התאימו לזה.
היא מהממת, אבל לא מושלמת. אך הדבר שהכי משך תשומת לבו היו עיניה. הגוון שלהם היה משונה, ירוק דשא וחום דבש בהיר. עיניים גדולות, יפות, אותן היא איפרה בשחור, באבקה שתושבי אֶיְיזָק והמדבר אהבו כל כך. הם טענו שהחומר האפרפר- שייוצר מאבן כלשהי ובמגע עם נוזל היה הופך לשחור פחמי- מנע דלקות עיניים שנגרמו בגלל החול או הרוח.
איכשהו, כל המחשבות האלו עברו במוחו בזמן שחרבה של הנערה החליקה על גרונו בתנועה חלקה, כמו ליטוף. עוד לפני שהתחיל לפחד שזה יכאב, הוא שקע בחשיכה...


אני אשמח להצעות לשיפור וכו'!

נכתב לפני חודשיים

6. סיפורי משחקי תפקידים, צללים - פרק ראשון (הקדמה כבר נכתבה בעבר....)

פרק 1
הפונדק היה מרוקן כמעט לחלוטין מלקוחות. אלפית אפילה ישבה באחת הפינות, נועצת עיניים בכוסה. שלושה בני אנוש שיחקו משחק קובייה רועש, זד משועמם למראה לגם מספל עץ חבוט בצד האחר של הפונדק. בן אנוש חבוש ברדס שחור שהסתיר לחלוטין את פניו, ישב על כיסא גבוה לצד הדלפק ותופף באצבעותיו על העץ הסדוק. הערפדה כמעט חייכה, ופסעה במהירות אל תוך החדר החמים. היא התכוונה לגשת אל שולחן ריק קרוב אל האח, אבל הזד הרים אליה את מבטו ונופף לה להתקרב. לאחר שניה של היסוס, פסעה לכיוונו.
"אני יכול להזמין אותך למשקה?" חיוכו היה רך ונעים יותר מחיוכיהם האווילים של יצורים מטרידים רגילים, זו היתה הסיבה היחידה שג'ניפר לא נעצה את פגיונה בצלעותיו.
"אני לא שותה שום דבר שאתה תוכל להזמין עבורי." חייכה אליו, הניבים שלה מבזיקים לעברו. הזד הרים גבה אבל חייך חיוך קטן. "אם כך, את מוזמנת לחלוק את השולחן- אם מתחשק לך, כמובן." הערפדה חשבה על זה, אז החליטה להתיישב, עבר זמן רב מאז דיברה עם יצור כלשהו שלא ניסה להרוג אותה.
השיחה עוד לא הספיקה להתחיל כשדלת הפונדק נפתחה בתנופה שגרמה לה להיחבט ברעש בקיר ופנימה דהרה בת אנוש בעלת שיער חום כהה ארוך וחלק. היו לה קעקועים שחורים מסולסלים על צד צווארה הימני ולאורך עצם הלסת שלה. נראה שהם המשיכו גם במורד צווארה, כתפה, זרועה ואפילו על גב כף ידה. ג'ניפר הקדירה. מתנקשת, ולא סתם אחד, מישהי בכירה מאוד, אולי אפילו מנהיגת כת.
בת האנוש שלחה מבט מלגלג- משועשע בכל מי שרק העז לפזול לעברה ומיהרה אל הבר, נעמדת לצד הגבר המבורדס. היא השליכה מטבע לעבר המוזגת ורטנה, "שיכר!" בזלזול כזה שג'ניפר כמעט קמה להכות אותה בו ברגע. למרבה מזלה, הזד הבחין בכך והחליט למנוע את הקטטה, "אגב, שמי דאווין." הערפדה התנשמה, משתדלת להירגע, "ג'ניפר..."
המתנקשת שלחה מבט חטוף בלבד אל הערפדה, אך היא היתה מודעת היטב לזעף של ג'ניפר. סיאן חייכה לעצמה, מנערת מעליה את גלימת העור השחורה שלה, שרופדה בצדה הפנימי בצמר שחור משובח. היא השליכה אותה ואת תיקי האוכף שלקחה אתה פנימה (כי הסייס הצעיר ממילא נעץ מבטים בוחנים מדי באוכף והרסן השחורים המהודרים.) על הכיסא הריק שלצדה, נועצת תוך כדי כך מבט מזלזל בשלושת הגברים ששלחו אליה מבטים שהיו גורמים לרוב הנשים להתעלף ממבוכה.
היא התיישבה כשגבה שעון על הדלפק ושלחה מבט עצל אל האיש לבוש הברדס. סיאן ידעה מיד שמדובר במתנקש, אבל היא לא ראתה שום סימנים שיכלו לשייך אותו לכת מסוימת.
היא שרקה לעצמה שיר חסר מנגינה והמשיכה לבחון את המתנקש הזר.
"זה לא מנומס במיוחד, לנעוץ מבטים באנשים." אמר זה לבסוף, מרוקן בלגימה את שארית ספל היין שלו. סיאן הרימה גבות, "נימוס אף פעם לא היה תכונה שבורכתי בה." הוא כמעט גיחך. כן, חשבתי כך...
המתנקשת שמה לב לכך שפרקי אצבעותיו היו מצולקים מאוד, ומצאה את עצמה מציינת, "נראה כמו משימה קשה." הזר הציץ אליה בזעף מסוים מבעד לצללי ברדסו. מה לכל הרוחות היא רוצה ממני? תהה בעצבנות.
"טרול הרים- אם את חייבת לדעת." רטן לבסוף. הוא לא נהג להתרגז בקלות, אבל משהו ברוצחת הזו הוציא אותו משלוותו, מה שרק הוסיף לזעפו היתה העובדה שאין לו מושג מה זה... החיוך העקום של סיאן גדל, כאילו ידעה מה מעסיק את מחשבותיו. "היצור הארור לא הקל עלי במיוחד כשקרא לכל החברים שלו." הוסיף, כמעט מתגונן. היא עיוותה מעט את פניה, אבל החיוך העקום נשאר, "אני שונאת טרולים מכל סוג. יצורים מציקים ומסריחים להחריד..." המתנקש מלמל משהו לא ברור שנשמע כמו הסכמה. סיאן נזכרה אז בשיכר שהזמינה והסתובבה אל המוזגת בזעף, "כמה זמן לכל הרוחות אני אמורה לחכות?" האישה החווירה מעט ומיהרה למשוך ספל מתחת לדלפק. "דרך אגב, אני סיאן." מוסיפה, פונה אל המתנקש ומושיטה אליו את ידה. לפי המתיחות בכתפיו, היא ניחשה שהוא מכיר את שמה היטב.
טוב, היו מעטים שלא הכירו את השם הזה.

לואין השתדל מאוד שלא להראות את העניין שגילה במתנקשת. הוא חשד מההתחלה שזו היא, הקעקועים ושלושת הצלקות הדקיקות על לסתה השמאלית- שבלטו על רקע עורה השחום- די הקלו את הזיהוי. הוא תהה למה היא לא מנסה להסתיר אותם, או למה לכל השדים היא כל כך פטפטנית- שני הדברים לא ממש הלמו את רוב המתנקשים שהכיר. מצד שני, סיאן היתה ידועה בכך שלא ממש היתה מתנקשת רגילה.
כאילו הבחינה בחשד שהתחיל להתפתל במוחו, סיאן גלגלה את עיניה הירוקות החתוליות ורכנה לעברו, לוחשת בשעשוע לאוזנו, "לא באתי להרוג אותך." לואין לא היה בטוח איך הוא אמור להגיב להצהרה המצהילה הזו...
כשהזדקפה, פגעה כתפה בספל השיכר שהמוזגת הושיטה לעברה. המשקה ניתז לכל עבר, ומעט ממנו פגע גם בגלימה המשובחת של המתנקשת. פתאום השתררה דממה מוחלטת, נראה שאפילו קולות הפיצוח מהאח השתתקו. הרעש היחיד שנשמע היה קול הנשימות הכבדות של המוזגת המבועתת. סיאן פנתה אל האישה ותקעה בה מבט של פלדה. החיוך העקום והנחמדות שלה נעלמו כלא היו. ההבעה שעל פניה הבטיחה מוות, ולא אחד מהיר.
"הגלימה שלי מספיק מלוכלכת גם בלי שתשפכי עליה את שתן הפרדות הזה." סיננה, ידה התגנבה אל הפגיון המוחבא בשרוול ידה השמאלית. היא לגמרי מתכוונת לחסל אותה... הבין לואין. כשכמעט שלפה את הלהב, הוא אחז בכוח בזרועה. עיניה פנו לעברו באי אמון מוחלט. רק טיפש מוחלט יציב את עצמו בין מתנקש כלשהו לבין קורבן מיועד, והרושם שקיבלה על הזר הזה לא ממש תאם את העובדה הזו. סיאן נעצרה, חיכתה להסבר.
"כמו שאמרת, הגלימה שלך גם ככה מלוכלכת." לואין תהה במעט אומללות אם הפגיון יופנה עכשיו לעברו. "הממ..." המתנקשת הנידה בראשה והביטה בו רגע ארוך. אז חזר החיוך העקום לפניה, היא נראתה משועשעת בעליל. "אתה חוצפן." קבעה, אך בקולה נשמעה נימה של הערכה. היא השתחררה מאחיזתו ולואין התכוון להסית את מכת הפגיון שלה, אך היא הרחיקה את ידה מהנשק וחזרה להישען ברישול על הדלפק.
"היי, אני מניחה שבתור פיצוי את יכולה בהחלט למזוג לי ולמתנקש שהציל את ראשך העלוב כוס יין." התיזה מעבר לכתפה. המוזגת נראתה על סף עילפון, אך מיהרה לציית. ידיה רעדו ומעט מהיין נשפך על העץ, סיאן שלחה לעברה מבט מלא גועל, והאישה מיהרה לדחוף לעברה זוג גביעים. היא הסתלקה, לואין היה די בטוח שהוא שומע יפחות בכי היסטריות.
סיאן לא היתה מרוצה במיוחד מכל תשומת הלב שהופנתה אליה, אבל לכל הפחות בני האנוש ההם הפסיקו לנעוץ בה את המבטים המזוויעים האל.
האלפית האפלה עקבה בעניין אחרי ההתרחשות, חיוכה הקודר לא רמז בכלל על הגאווה שחשה. היא היססה רק רגע לפני שמיהרה לעבר התנקשת האנושית.
"סיאן." אמרה בפשטות. בת האנוש נעצה בה עיניים ירוקות מדי- כרגיל- ופתאום נעמדה, מתלבטת אם לחבק את האלפית האפלה. "אל תחשבי על זה אפילו!" הזהירה קיילה בחיוך קטן. סיאן צחקה, מופתעת בעליל לפגוש אותה. "מה את עושה פה? חשבתי שאת בדרום- מחסלת אלפי אור להנאתך." קיילה גלגלה עיניים, "יש דברים יותר חשובים מההנאה שלי!" סיאן נראתה מופתעת והאלפית חבטה בכתפה בשעשוע, "מה את עושה כאן?" המתנקשת עיוותה מעט את פניה, "היו התפתחויות מעניינות פה באזור, היתי חייבת לבדוק אם השמועות נכונות."
קיילה נראתה נדהמת לחלוטין, "זה הגיע עד לפה?" תבעה. סיאן הנהנה, קודרת מהרגיל. היא שמה לב לכך שהמתנקש מקשיב להן בדריכות. זה לא ממש הפריע לה, אחרי הכל, אם יש אמת בחששותיה- וסיאן היתה בטוחה שיש בהן אמת- הוא עתיד לגלות את כל זה בעצמו בקרוב מאוד.
לואין שאל את עצמו אם סיאן והאלפית האפלה שנקראה קיילה, מדברות במקרה על הדברים שהביאו גם אותו לפונדק הזה. הוא חשד שכן. המתנקש לגם מהיין שסיאן הכריחה את המוזגת לספק להם והניד בראשו, אלו זמנים קשים, אם אפילו המתנקשים והרוצחים מודאגים מהרוע שמתחיל להשתלט על העולם.

נכתב לפני 3 חודשים

7. אחים לנשק.

שנאתי אותו. הוא היה אחי התאום ואני שנאתי אותו.
הוא תמיד ניסה לעזור לי, הוא תמיד היה שם- לנחם אותי, להצחיק אותי, להציל אותי, אבל הוא מעולם לא הבין אותי.
לעזאזל, איך אדם מצליח ואהוב יוכל להבין את היצור המשונה הזה, הלא חברותי ולא נחמד, שיושב בצד החדר ונועץ בכולם מבטים מלאיי בוז?
בוז שנובע מכך שאני פשוט מסוגל לראות את העולם והאנשים שבתוכו באורם האמתי, המגוחך והנלעג, זה הכישרון שבו בורכתי...
הם מאשימים אותי על הרשע השוכן בליבי, על האנוכיות, השאפתנות והערמומיות שלי. הם לא מבינים שהוא- הידיד הזה שהם כל כך מעריצים- הוא הגורם לזה...
הוא היה הגורם לכך שהשאיפה שלי לכוח הפך לחלק נכבד ואובססיבי בישותי, הוא גרם לי למכור את נשמתי לאופל.
הוא נולד חזק, בריא, יפה, המוח שלו היה במקום הנכון, למרות שהוא לא היה היצור המבריק בעולם.
ואני? אני כמעט מתתי בו ברגע שנולדתי. היתי חלש, חולני, צנום ומעוות...
קנאתי בו, אני מודה בכך עכשיו. לקח לי שנים להיות מסוגל להודות בזה, אפילו בפני עצמי. לקח לי זמן רב עוד יותר להפסיק לבזבז את זמני על ניסיון להתחרות בו, כי הבנתי שאין לי שמץ של סיכוי לנצח.
הוא אפילו לא שם לב לתחרות. למעשה, אם היה יודע על כך, אני די בטוח הוא היה עושה כל שביכולתו לתת לי לנצח.
כזה הוא היה- תמיד מלא רצון לעזור, להציל את תאומו החלוש...
אז כן, כשהקסם- הדבר היחיד שלי היה ולו לא- הפך לפתע גם ליכולת שלו, הרגתי אותו.

הוא היה אחי התאום, האוהב, המגונן...
אני שרפתי אותו למוות.

(מבוסס על רייסטלין וקראמון מאז'ר- רומח הדרקון.)

נכתב לפני 3 חודשים

8. גיבורי התקווה האבודה (כי ריפר ביקש... P: )

הרחק מתקווה- בארץ הצללים,
שם משכנו של המאג השחור.
אליו יצאו קבוצת יצורים
גם אפלים גם תומכי האור.

להשמידו יצאו, להחזיר השלווה לעולם
כי המאג- רצונו לשעבד את כולם.
רחוק מאושר, בארצות חללים,
לשם הגיעו חבורת נוודים.

אחת-ערפדה- בעלת לב מלאכים.
שני מתנקשים, סייפים מוכשרים,
זד ערמומי וזריז ידיים
ושני בנות אלפים מחודדות אוזניים...

אלו הלוחמים יצאו לדרכים-
לחסל את המאג השולט בצללים.

נכתב לפני 4 חודשים

9. כשהקרח סיים לכסות אותי.

גשם דקיק וערפילי ירד כל אותו היום. מעיל העור הדהוי שלי לא חימם אותי הפעם, למרות שחימם אותי כבר בזמן הסופות הגרועות ביותר. כנראה שזו אשמתי, ולא אשמת המעיל, אחרי הכל, מעיל לא יכול לחמם פסל קרח.
מחיתי מעיני את הגשם והדמעות וחזרתי לבהות בערימת האדמה הטריה, נשענת באפיסת כוחות מוחלטת על גדר עץ צבועה בירוק מלוכלך. אני לא בטוחה כמה זמן עמדתי שם, אך שיערי המטפטף-שגורם להיווצרות של מפל מים קטן במורד גבי- מוכיח שזה היה יותר מרגע.
כחכחתי בגרוני והתחלתי לדבר, קולי צרוד משילוב מזעזע של בכי ממושך וצרחות הכחשה. "אני מתגעגעת אליך." יכולתי ממש לשמוע את תגובתו, קולו היה זכור לי טוב כמו קולי שלי.
"את מתגעגעת? את? מה לכל הרוחות שתית? יש לך חום או משהו?"
הוא תמיד מתלוצץ, תמיד לוקח את הכל באיזי, לפעמים זה ממש שיגע אותי...
נשמתי נשימה רועדת והמשכתי, "אני דואגת לך, איפה שלא תהיה עכשיו." ושוב, קולו עונה לי, "די עם זה, את אף פעם לא דואגת, אין דבר שיכול להדאיג אותך, חתולת בר אמיצה שלי. ניסית להזריק לעצמך משהו ולא סיפרת לי?"
אני מנסה להדוף את קולו וחוזרת לדבר, "אני לא יכולה להמשיך ככה, אני אבודה ומפחדת..."
"אוקי גברתי היקרה, זה כבר ממש ממוגזם! את הרי לא יודעת מה פירוש המילה פחד. אני חושב שאני ממש עכשיו בא לקחת אותך לבדיקה רפואית, משהו ממש מוזר קרה לך..."
אני כמעט צוחקת כשדמיוני מתאר לי אותו ממהר אל מפתחות הפג'ו הכחולה האהובה שלו, גבוה ורזה כמו עמוד. 'מקל סנוקר' ככה החברים קראו לו. התמונה התפוגגה באחת כשנזכרתי בעיניים הירוקות כהות שלו, על גבול טורקיז. צבע בלתי-אפשרי שכל כך הערצתי. זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי להכיל.
התכוונתי לומר עוד משהו לפני שאהפוך לספל קרח נצחי, משהו אחד שמעולם לא אמרתי לו, אבל חשבתי בכל רגע.
"אני אוהבת אותך."
אך המילים לא יצאו מפי. אחרי הכל, לא היה שם מישהו שיכול היה לשמוע או להעריך אותן.
אין כאן כלום.
רק קבר טרי ובו שוכן האדם האחרון בעולם לו היתי מסוגלת לומר את המילים האלו. האדם היחידי שידע שמתחת לקרח ולפלדה שבה הקפתי את עצמי, עוד היו לי רגשות.
עכשיו כבר לא, עכשיו גם אין לי עוד מה להרגיש- חוץ מריקנות מוחצת עליה הסכמתי לוותר בשמחה. אבל היה עוד משהו אחד שהיתי מוכרחה לומר לו, לפני שאני קופאת לנצח, "תמיד כשהלכת, הלכתי איתך... עכשיו אתה מת- וכך גם אני."
זרקתי את הפרחים על הקרקע הבוצית, הלכתי משם והקרח סיים לכסות את כולי.

נכתב לפני 4 חודשים