1. הי אתה

הייתה לי השראה לכתוב את הקטע הזה, הוא כתוב בצורת יומן אלמוני

היי אתה,
השעה 1 וחצי לפנות בוקר ואני כותבת לך. כי אין לי אף אחד אחר לכתוב אליו. אז
אני אכתוב לך, למי שאולי אי פעם יקרא את המכתב הזה. אני מקווה שלא, אני מקווה
שהוא ישרף עד אז. אבל אם לא, אם עיניים שהן לא עיניי ראו את המכתב הזה, אז
שלום לך .
אני מתוסכלת ועצובה ואני אפילו לא יודעת ממה, או שאולי אני בעצם כן יודעת ממה?
אולי אני יודעת ממה ואני פשוט מדחיקה את זה - מסתבר שאני טובה בזה יותר ממה
שחשבתי.
אתה מבין, ביום יום אני מתנהגת כרגיל אני אוגרת הכל בתוכי ולא משתפת אף אחד
מבני המשפחה שלי. עד שזה מתפוצץ פשוט ואלוהים עדי, שאני לא שולטת על זה. אני
פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי מלהתפוצץ על כל אדם. על האמא היקרה שלי. על האבא
המדהים שלי. על אחותי. טוב לאחותי אני לא אתן תואר, לא מגיע לה אחרי מה שהיא
אמרה לי. היא אמרה שיש לי בעיות בשכל ושאני צריכה ללכת לפסיכאטר. היא כנראה
צודקת, אבל כשהיא אמרה את זה הרגשתי רע, רע מאוד אפילו.
אני לא מצליחה להירדם בלילות, אני דוחה את קיץ השינה עד השעות 4 או 5 לפנות
בוקר ואז כשאני שוכבת במיטתי, והלילה עוטף אותי פחד פתאומי תוקף אותי. לפתע
מול הארון יש צל מפחיד כזה, בצורת אדם או שמא שטן? ומה זו הנקודת חושך הדגושה
יותר על תקרת חדרי, למה היא מסתכלת עלי? למה אני מסתכלת עליה?
אולי זה רוח? אולי זה יצור לילה? אולי זה מישהו שבא לעשות לי רע?
ואז אני מתחילה לעשות לעצמי את שיחות השכנוע (שדרך אגב לא שוות כלום), שהצל
הוא לא השטן שבא לקחת אותי, שאלוהים לא בחדרי ממש עכשיו מתכוון לסגור איתי
חשבון, ושאני לבד בחדר.
והקטע המביך הוא, שאני יודעת שאני לבד בחדר. אין שום דמות מוחשית בחדר, חוץ
מכמה צללים שנובעים מהשתקפות של רהיטים מוחשיים בחדר. אני לא רואה פרצוף של בן
אדם או של שטן או של כל אחד אחר, אני לא רואה כלום. החדר באמת ריק. אבל
הצללים. הו, הצללים... האם הם באו לקחת אותי עכשיו?
אבל נעזוב את הצללים. הם לא חשובים.
בוא נתרכז בעצב שלי.
כן בוא פעם אחת, פעם אחת בחיים נתרכז בעצב שלי. בתסכול שלי. בתהום הענקית שאני
עומדת כמה צעדים ממנה, מרכינה את ראשי ומביטה למטה אל האינסוף השחור שמצפה לי
שם.
אתה מבין, אתה בטח חושב שאני משוגעת. זה בסדר, אל תרגיש לא בנוח - גם אני
חושבת ככה. כולם חושבים ככה בבית, הם פשוט לא אומרים לי את זה.

נכתב לפני 5 שנים

2. עולמות מתנגשים - פרק 3

קישור לעולמות מתנגשים פרק 1 –

http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=220620#noteId_220620

קישור לעולמות מתנגשים פרק 2 –

http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=227069#noteId_227069

הקטע מהפרק האחרון:

ואז אני מרגישה את זה, אני מרגישה איך הנשמה שלי מתנתקת מהגוף שלי ופורצת אל העולם שבחוץ. קור וחום מכים בי בו זמנית.
אני מתנתקת מהגוף שלי וככה גם מהדמעות, מהכאב, מהבלבול, מהזיכרונות, מהתודעה, מהפחד, מהעצב, מהחרטה ומתחברת עם עצמי.
אני מרגישה כאילו אני מאבדת את עצמי ומוצאת את עצמי מחדש בו זמנית.
ואז הכל משחיר.

"תעזרו לי. שמישהו יעזור לי." אני שומעת מין מלמול חרישי אשר חודר אל אוזניי.
הקול נשמע כל כך מוכר ועם זאת כל כך זר, מנוכר ועצוב. מי זה? מי אומר את זה?
אני מנסה לזוז אבל הגוף שלי משותק, אני מפחדת לפקוח את עיניי, אני מפחדת לראות איפה אני עכשיו.
"הצילו!" אלוהים שמישהו יגרום לקול הזה להפסיק, הוא עושה לי כאב ראש.
ואז אני מבינה, כשאני מרגישה את האוויר הקר הנכנס אל ריאותיי דרך שפתי הפשוקות שמתוכן בוקעים צלילים קטועים, זאת הייתי אני. הקול בקע מגרוני.
באיטיות ובפחד אני מרימה את עפעפיי, האור מסנוור את עיניי ואני ממצמצת בבהלה וסורקת את האזור. אני שרויה על הרצפה, דם זולג מפי ומברכיי המשופשפות, הבגדים שלי קרועים ובעיקר החולצה שלי, שחצי ממנה נתלש.
מה קרה לי אלוהים?
אני מאמצת את זיכרוני. מוחי דואג לעדכן אותי במספר הבזקים קטועים לגבי מה קרה.
הזקנה הזאת שלחה אותי אל העולם הזה, היא אמרה משהו על משימה ועל איחוד בין העולמות, אני לא בטוחה כבר.
אני מתרוממת ומנסה לזקוף את גבי, גופי נשען על המרפקים הדואבים שלי בקושי רב. לאחר שעוברות כמה שניות אני מצליחה לקום בברכיים מכופפות, אני ממהרת להסיט את מבטי מהדם הספוג במכנסיי באזור הברכיים שלי. אני לא חושבת שאף פעם לא דיממתי ככה, אפילו לא שנפלתי מהנדנדה בכיתה ד', ואז קיבלתי חתיכת מכה. אני שונאת דם, אני באמת שונאת דם.
זה חייב להיות איזה חלום רע. זה לא הגיוני כל מה שקרה כאן. איך זה הגיוני שהמטורפים האלו ירצו לשלוח אחת כמוני אל המשימה המטורפת לא פחות? כאילו באמת, מה הם חשבו לעצמם? מה אני כבר יכולה לעשות עבורם, אם כל מה שאי פעם רציתי זה לסיים את השנה הזאת בלי נכשל במתמטיקה ובספרות?
אני ממקדת את מבטי בחדר שבו אני תקועה – שדרך אגב אין לי שמץ של מושג איך הגעתי אליו, מה שגורם לצמרמורת קרה לחלוף במורד גבי.
אלוהים אדירים.
אני כמעט מועדת לאחור מרוב חלחלה. החדר אדיר בגודלו, כמעט בגודל של כל הבית שלי כולל הגינה של השכנים. אני מסתובבת במקום באי נוחות, מבטי נח על הקירות והתקרה ואני מרגישה איך הזיעה מתחילה להצטבר במצחי. יש סיכוי שזה לא חלום? זה מרגיש כל כך אמיתי, אלוהים.
זה לא יכול להיות אמיתי. זה לא הגיוני שזה קורה לי, איך זה יכול להיות? ניסיתי לחשוב על הדבר הכי קרוב לעיצוב של החדר שאי פעם ראיתי, ולא הצלחתי. העיצוב של החדר רחב ידיים הזכיר קצת את סגנון הרוקוקו שהתפתח במאה ה- 18 בפריז, על הקירות התנוססו ציורים צבעוניים בשלל צבעי פסטל, הציורים היו רבים מכדי לספור, חלקם היו מופשטים יותר וחלקם פחות, כולם כללו גברים בקסדות ובחליפות ברזל על סוסיהם שנראו לי אישית יותר כמו אבירים. מספר נשים מועט היה מצויר על הקירות. בחנתי את שמלותיהן בעלות הגזרה הצמודה, הצבעים הבהירים והמחשופים העמוקים. הרגשתי כאילו הציור הזה שואב אותי למאה ה-18 או משהו כזה, לאיזה חצר של לואי ה-16.
לרגע אחד הרשתי לעצמי לחייך כשהסתכלתי על הציורים המדהימים שרובם כללו צבעי ארגמן ושני.
אבל החיוך נמחק מהר מאוד כשנזכרתי כמה שאני רחוקה מהבית. כמה שאני רוצה את אמא, כמה שאני רוצה פשוט לעוף מפה רחוק.
הרמתי את ראשי והסתכלתי על התקרה. גובה התקרה גרם לי להרגיש מסוחררת. התקרה הייתה גבוהה ועגולה, וגם עליה נחרטו ציורים חינניים, רק שהפעם לא בני אדם היו מצוירים עליה, אלא פרחים. הרבה פרחים ודשא וירוק. ניסיתי לזהות את סוג הפרחים המצויר, אך לא הצלחתי, נראה שזן כזה של פרחים לא היה בעולם שלי. עלי הכותרת של העלים היו שטוחים ויחד הם יצרו צורת עיגול סימטרית. עלי הכותרת היו צבעוניים כמו הקשת בענן. הצבע היה מרוח בכל צורה אפשרית, בזיגזג, באלכסון, בנקודות.
אני עוצמת את עיניי ופוקחת אותן שוב. אני עדיין באותו החדר ההזוי, שום דבר לא השתנה.
אני מרגישה שאני מסתובבת במערבולת של צבעים, ללא שליטה על הגוף שלי שזועק לי לעצור. אני חסרת אונים אל מול הכוח הזה, אל מול התמונות המוארות והחינניות, שכוללות אנשים שבחיים לא ראיתי מימיי. צבעים עזים מוטחים בפניי ואני מייחלת לחשכה, שתחבק אותי חזק ותגיד לי שכל זה זה רק חלום רע ולא יותר מזה.
"הי, מכשפה זקנה קחי אותי עכשיו לעולם שלי! זה נגמר כאן, בואי הנה מיד! אני לא נשארת במקום הזה עוד דקה אחת נוספת!" אני צורחת, קולי מהדהד ברחבי החדר העצום.
הדממה אשר אני מקבלת כתשובה, היא הקול הכי חזק שיכול היה להשיב לי.
אני לבד. לבד לגמרי בעולם לא מוכר. איפה נמצא הגבול בין הדימיון למציאות? אם כל מה שאני רואה באמת נכון, אם באמת נשאבתי על ידי הבור הזה, אם באמת הגעתי לעולם המעבר אז כל הדברים שבחיים לא האמנתי בהם התרחשו. הכל יכול לקרות.
טרול גדול יכול להופיע מולי עכשיו ולאכול את הרגל שלי.
אני נשענת על גבי הקיר הצבוע, מטלטלת את ראשי בייאוש כשאני קולטת בזווית עיני מסדרון ארוך אשר מתחיל מסוף החדר.
"מישהו שומע אותי?" אני מתחילה להתקדם אל עבר המסדרון, רגלי דוהרות על הרצפה הקשה. "בבקשה, שמישהו יעזור לי!" אני רצה ומתנשמת, חולפת על פני הקירות המצוירים ונכנסת אל תוך המסדרון, אשר גם הוא מתגלה כרחב ידיים וארוך. לאורך המסדרון תלויים ציורים ממסוגרים של אנשים שאני לא טורחת להעיף בהם מבט. רק לרוץ. לרוץ בלי להסתכל לאחור.
אני מתקשה לנשום ואני יותר מתקשה להמשיך לרוץ. המסדרון נעשה צר יותר עם כל צעד שאני עושה ואני מרגישה כאילו הקירות סוגרים עלי לאט לאט.
אני שומעת מלמולים וקולות אדם רוחשים מבעד לקצה המסדרון ואני מאיצה את ריצתי.
אני פולטת אנחת רווחה כשאני מגיעה אל סוף המסדרון, אולם אני מחסירה פעימה כשאני מבחינה בנערה צעירת מראה בעלת שיער שחור ושפתיים עבות. אני ממצמצת בחוסר אונים כשאני רואה את בגדיה של הנערה. שמלה ארוכה עטפה את גופה בעודה מצחצחת את הרצפה בתנועות מחזוריות בעזרת חתיכת סמרטוט.
אני עומדת שם למשך כמה שניות, מסתתרת מאחורי קיר המסדרון כך שלא תוכל לראות אותי, ופשוט בוהה בה.
אני בוהה בה עד שאני רוצה להקיא.
ואז אני מרכינה את ראשי ומביטה בבגדים שלי – הג'ינס שלי היה מרוח בדם.
ההבנה מכה בי. הבגדים שלי לא מתאימים למקום חשוך האל הזה. הם יעלו על זה שאני לא מפה ברגע שהם יראו מה שאני לובשת.
אני חייבת לשרוד. ולשרוד אומר להשתלב במקום הזה. בכל מחיר.
צעדתי בשקט לכיוונה של הנערה שזמזמה משהו שלא הצלחתי להבין או לזהות, ובעודה מכופפת את גבה שהיה מופנה אלי בכדי לשטוף את הרצפה, כרכתי את זרועי סביב בטנה ומשכתי אותה לרצפה.
היא השתנקה בזרועותיי, ידיה מנסות להגיע לראשי ולחבוט בי בעודי בולמת אותה וזורקת אותה על הרצפה.
היא נפלה על ישבנה והרימה את ראשה בדריכות, חושפת פנים קטנות ומפוחדות.
הייתה לי בחילה. אלוהים, מי אני? מה אני עושה? הילדה האומללה הזאת לא עשתה לי כלום ואני תוקפת אותה.
היא נעצה בי את מבטה המאשים והמפוחד, מה שגרם לי לזוע האחורה אוטומטית ולהירתע ממנה.
השפלתי את מבטי אל כפות ידיי והבחנתי בזה שהן רועדות.
אני חייבת את הבגדים שלה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להסתובב בעולם הזה עם הבגדים מהעולם שלי, הם מיד יבינו שאני לא שייכת ויהרגו אותי. אני חייבת להגן על עצמי, אין לי ברירה אחרת.
להתקדם לעבר הנערה השרועה על הרצפה שהייתה בהכרה מלאה, היה אחד הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לעשות כל חיי. רגליי נעשו כבדות כשניסיתי להזיז אותן.
פחדתי. ולא ממנה, אלא מעצמי. ממה שאני מסוגלת לעשות, ממי שאני הופכת להיות. בחיים לא הרגשתי ככה.
התכופפתי אל הנערה, שולחת את ידי אל בגדיה ומושכת בהם. היא צרחה, מבין שפתיה נפלטות במהירות מילים שאני לא מבינה. היא רושפת עלי ומנסה לקום על ברכיה, אבל אני אוחזת בה חזק ומצמידה אותה אל הרצפה במכה חזקה על הכתף. היא מאבדת שיווי משקל שוב ונמרחת על הרצפה.
היא כל כך חלשה, אין לה סיכוי אפילו להשיב נגדי מלחמה.
היא בועטת באגרופיה באוויר, מנסה לפגוע בי אבל אני מתחמקת במהירות ואוחזת בשמלתה הבלויה. אני לא מחכה לתגובה שלה וממהרת לאחוז בבד ולמשוך אותו חזק למעלה.
היא לא מפסיקה לצרוח. אני מאבדת שליטה. אני תופסת בהתגוננות בשיער שלה ומושכת אותו חזק הצידה.
"תקשיבי לי טוב," אני מסננת. מה אני עושה היא אפילו לא מבינה אותי. "אני צריכה את הבגדים שלך, זה ילך בטוב וזה ילך ברע. תתפשטי."
היא שומטת את אגרופיה לשניה אחת ובוהה בי בהלם. היא לא מבינה אותי, אלוהים, היא בכלל לא יודעת עברית! אני לא יודעת אפילו באיזה שפה הם מדברים.
אני מצביעה על שמלתה עם האצבע שלי ומסמנת לה לפשוט אותה.
אני נאלמת דום כשאני שומעת צעדים קצובים מתופפים על הרצפה. מישהו מתקרב!
זה הסוף שלי.
אני בולעת את הרוק שלי, מאזינה לפסיעות המתקרבות המכות ברצפה. הנערה מגבירה את קולה וצורחת חזק יותר, ואני קופצת עליה וחוסמת את פיה בכף ידי. ביד השנייה שלי אני תופסת בשמלה שלה ומושכת אותה מעליה בחוזקה, למרות התנגדותה אני מצליחה להפשיט אותה.
אני שומעת את הפסיעות חזק יותר כעת. זיעה מצטברת במצחי.
הנערה מנסה להתרומם, אבל כשהיא מבחינה במבטי היא נעצרת, משותקת מפחד.
אני עוצמת את עיניי ומייחלת להיעלם, מייחלת לפתוח את עיניי ולהיות בבית, אבל המציאות חזקה יותר מכל דמיון.
הנערה הערומה ואני מצליבות מבטים, אני משפילה את מבטי אל בגדיי הספוגים בדם ואז מחזירה את מבטי אל עיניה הקרועות והמפוחדות. הן כל כך כהות, אני מרגישה כאילו הן בולעות אותי בתוכן לתוך אפלה מוחלטת.
אני שומעת קולות גבריים ומלמולים קרובים.
אני רוצה לברוח, השמלה בידי. אבל מבטה של הנערה כובל אותי.
אני לא יכולה להשאיר אותה ככה, ערומה לחלוטין.
אני זורקת את השמלה על הרצפה ונועצת בנערה מבט מתרה, פושטת במהירות את בגדי הגאולים בדם וזורקת אותם עליה. היא תופסת אותם במהירות ומכסה את עצמה במבוכה.
"סליחה." אני יורקת לכיוונה, לא מסוגלת להסתכל לה כבר בעיניים.
הלוואי שהיא הייתה מבינה מה שאני אומרת לה.
אני אוספת את השמלה בזרועותיי וסורקת את הסביבה במבט חטוף, כמה מסדרונות מתחילים מתוך החדר. אני בוחרת במסדרון השמאלי, נכנסת לתוכו ובלי להביט לאחור אל הנערה, מתחילה לרוץ – הרגליים שלי עפות על הרצפה ואני לא יודעת מאיפה יש לי את הכוח לרוץ. אני כל כך עייפה.
אני ערומה כמעט לגמרי, רק תחתונים וחזייה מכסים את גופי. השמלה מעורסלת בזרועותיי.
אני רצה בברכיים מדממות, אני לא טורחת להביט ברגלי הערומות, שמלאות בחבלות ובשריטות. שיערי פרוע ופני מלוכלכות.
צללים כהים מופיעים לפתע משום מקום. רגל כבדה ושרירית בועטת בי ואני נופלת קדימה, על הפרצוף.
אני משמיעה קריאת הפתעה כשאפי מתנגש ברצפה. זה כל כך כואב.
אני לא רוצה להרים את ראשי ולהביט בהם, אני מבחינה מלפני ב - 2 זוגות רגליים.
אני מתקפלת לכדור כששוב פעם בועטים בי, הפעם בבטן.
הם מתכנסים סביבי. אני שומעת מלמולים נרגשים מתוך התקהלות הגברים סביבי.
הם מקיפים אותי, אין לי לאן לברוח. אני מרימה את ראשי ומביטה בהם. יש לי סחרחורת.
4 גברים חסונים, שלושה מהם לבושים בגלימות אדומות ורק אחד מהם בגלימה לבנה.
מישהו מהם אומר משהו, אבל אני לא מצליחה להבין אותו.
לעזאזל.

נכתב לפני 5 שנים ו-1 חודשים

3. עולמות מתנגשים - פרק 2

עולמות מתנגשים – פרק 1 (קישור למי שלא קרא את הפרק הראשון..)

http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=220620#noteId_220620



עולמות מתנגשים – פרק 2

מוות. מילה כל כך קצרה שגולשת על לשונך, היא נשמעת כל כך תמימה ומזמינה. אף אחד לא חזר משם, מהמוות. אף אחד לא חזר לספר מה מחביאה המילה 'מוות' מאחוריה.
האם זאת שינה תמידית? אולי גלגול נשמות- הנשמה עוברת לגוף חדש ולא זוכרת כלום מחייה הקודמים? או שאולי אנחנו באמת עולים לגן העדן או לגיהנום, כל אחד בהתאם לאיך שהוא התנהג כשעוד הילך בכדור הארץ.
מה קורה לנו אחרי שאנחנו חוזרים אל המקום שממנו באנו? אנחנו צוחקים, בוכים, כועסים, מתאהבים, שונאים, מתלהבים ובסוף המסע הזה אנחנו נכנסים אל תוך בור בתוך שקית וצופים באהובינו משליכים עלינו אדמה קרה ונפרדים מאיתנו לעד.
"ליאן."
קול עדין ונשי חודר אל תודעתי ומושך אותי חזק אל המציאות, מעיר אותי מהחלום אליו נשאבתי. אני מנסה להילחם בו, אני מאמצת את עיניי להיעצם.
"מתוקה, קומי. זה מספיק." הקול מכה בי.
אני חייה? אני מתה? איפה אני נמצאת לעזאזל?
ברגע שאני פותחת את עיניי, אני מתחרטת. הכאב, החרטה, והעצב תופסים לפתע מקום גדול בליבי הפועם. המראה שנגלה לעיניי לצערי לא יכל להטעות.
מצמצתי בבלבול, מסרבת להאמין למה שעיניי כבר האמינו ממזמן. מסביבי היו מפוזרים עצים מרקיעי שחקים, פרחים, דשא ירוק ופראי עליו גופי היה שרוע, ובעיקר שמיים. שמיים תכולים וצלולים שהרגשתי שאני נבלעת בתוכם.
צליל עדין של זרם מים הניתכים באדמה הקרה נשמע מסביב. הבטתי סביב כשעיניי נעצרו על תמונה מהפנטת. מפל מים כחולים וטהורים הצוללים אל תוך בריכת מים.
"לא... לא..." אני מופתעת לגלות שאני בכלל מסוגלת לדבר. "לא... בבקשה, למה?" אני מבועתת. צמרמורת זוחלת במורד גבי.
אז ככה נראה גן עדן. אני מבחינה בצל המאפיל על גופי ומשתקף על הדשא הירוק והפראי.
"הכל בסדר מתוקה?" אני קופצת מבהלה כשאני מרגישה יד קרה מונחת על כתפי.
"ממי... ממי את?" אני מגמגמת.
אישה זקנה לבושה בשמלה פרחונית אשר הייתה צמודה לגופה הדקיק נגלתה אלי כשהסתובבתי.
"אני מרתה." היא עונה בפשטות.
אני מתנשמת בכבדות. "את אלוהים?"
היא צוחקת במבוכה. "הו, לא. מה גורם לך לחשוב ככה?"
"אהמ, סתם אולי כי אני בגן עדן או משהו כזה?" גבה אחת שלי מתרוממת.
חיוך קטן נמתח על פניה וניכר עליה שהיא משתדלת לא להתפרץ בצחוק. "גן עדן?" היא אומדת אותי במבטה. "מתוקה, זה ממש לא גן עדן. הסירי דאגה מליבך."
אני משתדלת לא להרים את קולי בפאניקה, אבל ברגע שאני פושקת את שפתי ונותנת למילים לצאת מהן, קולי מהדהד סביב בחוזקה. "אז איפה אני לעזאזל? מה קרה? את יכולה להסביר לי?!"
"שבי," קולה מצווה עלי.
אני מנידה בראשי בהתנגדות, עיניי פוזלות לצדדים אל הטבע הפראי, מחפשות דרכי מילוט.
גופי מתרומם בניגוד לרצוני בתנועה חדה ומהירה, רגלי משתלבות זו בזו כשבניגוד לרצוני אני מוצאת את עצמי נופלת על ישבני.
"מ-מה..?" אני צורחת.
"אם תרימי את קולך במקום הקדוש הזה, אני אקח לך את היכולת לדבר. ואנחנו לא רוצות שדבר כזה יקרה, נכון יקירתי?" היא מחייכת אלי במתיקות.
פעימות ליבי גוברות כשאני מבחינה ברוע שנשפך מתוך עיניה. מרגע לרגע האישה הזקנה הזאת מפחידה אותי יותר. "בעולם שלי משחקים על פי הכללים שלי."
שפתי התחתונה נשמטת מהלם ואני נועצת בה את מבטי במשך שניות ארוכות. "איפה אני? למה אני פה? מה קרה? רחלי בסדר? הבור האדיר הזה שיצא מתוך האדמ – "
היא קוטעת את דברי בהינף יד. "שקט!" היא מאבדת סבלנות. "את נמצאת בעולם המעבר."
אני מתחילה להחוויר. "עולם המה? למה אני פה?" אני בקושי מצליחה לזכור איך לנשום.
"את נבחרת להשתתף בניסוי כלל עולמי." חזהה מתנפח מרוב גאווה. "האמת היא שרק מעט זוכים להזדמנות נדירה כמוך, את תישלחי לעולם אחר ומשימתך תיהיה להשתלב בעולם הזה ולשרוד." בשלב הזה אני מבינה שכבר איבדתי אותה איפשהו בין עולם אחר ל-תישלחי, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך לדבר. "העולם שתישלחי אליו הוא ברוטלי ואכזרי, לא יהיה לך קל לשרוד שם, אבל אנחנו נשגיח עלייך מלמעלה כדי לוודא שאת בסדר. את יכולה לשמור את זהותך, אבל אסור לך לספר אף פעם על המקום ממנו באת. ברור?"
גוש גדול חוסם את גרוני. הפחד משתק את עצמותיי.
"לא!" אני קופצת על רגלי. "שום דבר לא ברור! תקשיבי לי טוב גברת, אני לא יודעת מי את או מה את רוצה ממני, אבל אני מודיעה לך כבר עכשיו שאני מסרבת. אני מסרבת בכל תוקף, מסרבת, מסרבת ושוב פעם מסרבת!" אני צועקת עליה. אני רוצה להכות אותה. להכות אותה חזק כדי שתרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו, כאילו מישהו שיסף את ליבי עם חרב ואחר כך הוציא אותה והותיר אותי לדמם. "את חתיכת חוצפנית, את יודעת את זה? מביאה אותי לכאן ואומרת לי שנבחרתי לאיזה משימה, כאילו זה הדבר הכי רגיל שיש! כאילו זה בסדר שרק כדי להגיע לכאן, בור ענק בלע אותי ונשרפתי בלהבות! את משוגעת אם את חושבת שאת יכולה לעשות דבר כזה לאנשים – אני לא הצעצוע שלך! את לא יכולה... את לא יכולה פשוט לקחת אותי מהחיים שלי... אני – " הדמעות החמות זולגות על לחיי כשאני מכחכחת בגרוני הצרוד וממשיכה לצרוח גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיי. "שלחי אותי מיד הביתה!" אני תופסת בצווארון שמלתה בכעס ומביטה עמוק אל תוך עיניה הרעות. "שלחי אותי עכשיו הביתה, אני אהרוג אותך!"
היא פורצת בצחוק מרושע. "חוצפנית הא?" היא נוגעת עם האצבע שלה בכתפי ואני עפה אחורה.
אני נדהמת מעוצמת הכוח של הזקנה הזאת.
"אני מצטערת להודיע לך את זה, אבל מהיום והלאה אין לך כבר את היכולת לבחור לבדך. את הכלי שלנו ליישם תוכנית עולמית שבמשך מאות שנים ניסינו ליישם אותה. חתיכת זאטוטה, את חושבת שאת תוכלי לעצור אותנו? אם אנחנו נגיד לך שהשמיים ירוקים את תאמיני שהשמים ירוקים מטומטמת." היא מתכופפת מעל גופי המוטח על הדשא ובועטת בי. "אני מצטערת על החוויה הקשה שעברת מקודם, טובים ממך כמעט חטפו התקף לב כשהבור משך אותם אל תוך הלהבות ובלע אותם אל תוך השממה... אבל זאת הדרך היחידה כרגע להגיע לעולם המעבר ונאלצת לעבור את זה." היא אומרת בקור. "מהיום והלאה אני ממליצה לך לשמור על יחסים טובים איתי ולדבר אלי יפה, כי אנחנו הולכות לשמור על קשר מעתה ועד עולם, ואני לא ארצה להתעלל בך."
צמד המילים מעתה ועד עולם מהדהדים בראשי. מעתה ועד עולם, מעתה ועד עולם.
באיטיות רבה, אני לא מוותרת וקמה על רגלי הכואבות. צעד אחר צעד אני מתקרבת אל האישה הזקנה והמקומטת שמביטה בי ברחמים מלמעלה.
אני מניפה את ידי באוויר לעבר גופה. ידי נותרת שמוטה באוויר, מהססת אם לגעת בה או לא. משהו בתוכי פחד להיכוות מעורה.
"סליחה. את צודקת." אני מתכווצת מכאב. "אני אפסית ליד הכוח שלכם, אני לא יודעת מי את ומי האנשים שאיתך, אבל אני מתחננת תני לי ללכת. אני לא יהיה לכם לעזר, אני חסרת תועלת. בבקשה, אני בסך הכל תיכונסטית מסכנה שעד אתמול הייתה במועדון ורקדה עם בחורים."
היא מתרחקת ממני בכעס. "תפסיקי."
אני לא מפסיקה, אני לא מסוגלת להפסיק. "בבקשה, תאמיני לי! אני כמעט עשיתי בתחתונים כשחשבתי שאני בגן עדן, שלא לדבר על זה שכל מה שיכולתי לעשות היה למרר בבכי. מה ילדה כמוני תעזור לכם? למשימה הנעלת שלכם? איזה תועלת אני כבר אוכל להביא? בבקשה, תחשבי על זה." אני מתכווצת בתוכי רק מהמחשבה על המשימה.
"זה לא יעזור לך, כדאי שתוותרי." קולה החד צורב את עורי.
"טיפשה!" אני מתפוצצת בזעם. "את לא רואה שאני לא יכולה לתרום למשימה שלך? תעזבי אותי כבר, אישה מקוללת שכמותך! תני לי לחזור לעולם שלי, לכדור הארץ. תני לי!!" אני נופלת עליה, ציפורני ננעצות בעורה. "אני רק רוצה את החיים שלי בחזרה... אני לא רוצה את המשימה הזאת! המשימה הזאת לא מעניינת אותי בכלל!" אני מטיחה בפניה. "מה שמעניין אותי זה רק החיים הקטנים והצנועים שהיו לי, תני לי לחזור הביתה. אני רוצה ללמוד," אני מתחילה לבכות. "יש לי הרבה בגרויות שאני צריכה ללמוד אליהן כדי לעבור! וגם מסיבת סוף שנה שעוד מעט תתרחש! מה לי ולמשימה הזאת?"
היא דוחפת אותי אחורה. אני מנסה לשמור על שיווי משקל, אבל אני חלשה מדי. אני עפה אחורה ונוחתת על האדמה.
"אני רק רוצה הביתה. בבקשה."
היא מנערת את עצמה. "אני רק עושה לך טובה, ילדה טיפשה! לחיים שלך אין משמעות וכך גם למטרות שלך, רק לשמוע אותך מדברת עושה לי בחילה. 'בגרויות' 'חברים' 'לימודים', הכל שווה לאפס כשניצבת מולך ההזדמנות לעשות היסטוריה. האם את לא מבינה כמה חשוב התפקיד שניתן לך?"
אלוהים אדירים האישה הזאת לא מרפה. ומה לעזאזל היא אוכלת שיש לה את הכוח הזה?
התסכול מתחיל להשתלט עלי. אני כורעת על האדמה ומפנה אליה את גבי.
הדמעות מתחילות לזלוג שוב על לחיי. אני מסתכלת סביב על השמיים התכולים ומאזינה לציוץ הציפורים. "את יכולה לקחת את את חיי אם תחפצי בהם, אין להם ערך אם אני לא יכולה לבלות אותם עם אוהבי. אני לא אוותר על זכות הבחירה שלי, את לא תקחי אותה!" אני מנסה להישמע עוצמתית ומלאה ביטחון, אך מגרוני נפלטת רק יללה כואבת וחסרת תקווה.
"גילה צדוק, זה השם של אמא שלך נכון? היא נראת אישה מאוד נחמדה."
אני נעה בחוסר נוחות. "תשתקי."
"והיא... בניו יורק עכשיו לא? כמה עצוב זה יהיה אם לאמא שלך תיהיה תאונה קטנה בניו יורק. זה לא יהיה מפתיע מדי, בכל זאת ניו יורק של הלילה מסוכנת מאוד. ואמא שלך לבד לגמרי. מסכנה שכמותך – "
אני מסובבת את ראשי אליה במהירות ואנחנו מצליבות מבטים מלאי שנאה אחת עם השנייה.
"תקשיבי לי טוב, זקנה בלהה וגוססת שכמותך!" אני מגייסת את כל כוחותיי כדי להישיר איתה מבט ומנסה לקום על רגלי. "אם את רק תגעי באמא שלי, אני... אני..."
"את מה?!" היא קוטעת אותי בכעס. "את חסרת אונים, תביני כבר! ולאמא שלך לא יאונה שום דבר רע, כל עוד תסכימי לצאת אל המשימה הזאת."
דמותה של אמי עולה בעיניי, סינר לבן קשור לצווארה כשהיא מבשלת לי את אחת מהפשטידות המוכרות שלה. כמיהה עזה לחיבוק או נשיקה ממנה תוקפת אותי וגורמת לי לקפוא במקום.
"אוקי."
חיוך קטן ומרוצה עולה על פניה של הזקנה המקומטת. "מצוין. תראי, אני יודעת שאת לא יודעת הרבה על העולם שאת הולכת להישלח אליו ושאת אולי מפחדת אבל חשוב לי להבליט בפניך, אנחנו נשגיח עליך ונצפה בך. אבל היכולת שליטה שלנו שם מעטה מאוד, האמת היא שברגע שתישלחי לשם – את אחראית על חייך ועל ההישרדות שלך. אנחנו ניצור איתך קשר כשתיהי שם ותמצאי מקום לישון בו, את תקבלי הוראות מדויקות לגבי מה שעלייך לעשות מאיתנו."
"אני עדיין לא מבינה איך זה הגיוני שיש עוד עולם ואף אחד מבני האדם בעולם שלי לא עלה על זה עד עכשיו? כמה רחוק הכדור לכת שאת שולחת אותי אליו מכדור הארץ?"
היא מנידה את ראשה מצד לצד בתסכול. "טיפשה, המקום שאליו את הולכת להישלח הוא על כדור הארץ. זה סיפור די ארוך ואני קיבלתי הוראות לנדב לך רק את המידע הבסיסי שאותו תצטרכי לדעת ולא מעבר לזה. את הולכת להישלח לאזור בכדור הארץ, שאף אחד מבני האדם בעולמך לא היה מודע לכך שהוא קיים כי הם לא יכולים לראות אותו, כמו שהאנשים באזור הזה לא רואים את כל האנשים בעולם שלך. יש מחיצה שמפרידה בין שניהם. פעם כל בני האדם חיו יחד על פני כדור הארץ, עד שמשהו קרה וכדור הארץ נחצה לשני חלקים שלא מודעים לקיומם של השני. החלק שאת גדלת בו מתקדם הרבה יותר מהחלק השני, עליו בחיים לא שמעת, וגם גדול פי כמה יותר. את הולכת להישלח לממלכה קטנה ולא מתקדמת, כך שתשכחי מכל האייפונים והאייפודים כי שם הדברים האלה לא קיימים. ובעיקר תשכחי מדמוקרטיה וצדק, גם מזה את יכולה לשכוח. אבל את כמובן תביני את כל הדברים האלה בהמשך..."
"יש לי שאלה, למה את לא הולכת לשם בעצמך ועושה את כל המשימה הזאת?"
היא נאנחת. "נאסרה עלי ועל האנשים שלי הכניסה לממלכה כבר מאות שנה. ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון, בגלל זה אנו נאלצים לערב אנשים מבחוץ שימלאו את מטרתנו, אנשים כמוך."
"יש לך ילדים?"
השאלה שלי חותכת את הדממה.
"תשתקי."
היא מסובבת אלי את גבה ואני יכולה לראות את אגרופיה הקמוצים רועדים.
מהתשובה שלה אני יכולה להבין הכל. "אז יש לך. איפה הם עכשיו? למה את לא איתם?"
היא מסתובבת אלי בחדות וצועדת לקראתי, בעיניה יוקדת אש.
"את כנראה לא מכירה אותי ולכן את מרשה לעצמך להתעסק איתי. עכשיו בואי נבהיר כמה דברים. ראשית, הילדים שלי הם נושא מחוץ לשיחה. שנית, את תישלחי מרצונך לממלכה האבודה ותעשי כל מה שאנחנו נגיד לך, כי את הרי לא רוצה שהמוות של אמא שלך יהיה על מצפונך נכון? וחוץ מזה... תמיד יש את התקווה שתוכלי לחזור מתישהו לעולם שלך לא?"
אני נושכת את לשוני חזק כל כך, עד שפי מתמלא בדם. וגם אז אני לא מצליחה להביא את עצמי לעצור. אני מעדיפה לחוש את הכאב הפיזי, רק לא הכאב הנפשי, הוא הורג אותי.
"למה... למה לא נתת לי להיפרד מאמא שלי?" אני צורחת בפראיות.
עיניה אשר מתכווצות וחושפות שביל של קמטים במעלי מצחה, מביטות בי למשך כמה רגעים. היא מותחת את שפתה לכדי קו עדין ועקום אשר אנשים מסוימים יכנו חיוך.
"דיברת על הילדים שלי מקודם נכון?" הקול שלה נשמע נטול רגש. "אני אף פעם לא זכיתי להיפרד מהם. אף פעם לא זכיתי להגיד להם שלום ולנשק אותם. יש כ"כ הרבה דברים שלא אמרתי להם, כ"כ הרבה סליחות שלעולם לא זכו להיאמר." היא מישירה את מבטה אלי ואנחנו מחליפות מבטים זועמים. "אז מה גורם לך לחשוב שלך מגיעה הפריבלגיה הזאת?"
האוויר לאט לאט נשאב מראותיי. "אז רגע הסיבה שלא יכולתי להיפרד מאמא שלי היא את?"
היא מהססת לרגע אם להשיב לי או לא, ואז היא שולחת מבט חטוף בכל גופי מלא החבלות ובפי המדמם. "כן."
הברכיים שלי רועדות ואני לא יודעת, אלוהים אני באמת לא יודעת עוד כמה זמן הם יוכלו להחזיק אותי בעמידה עד שהן יתמוטטו.
"אוקי. הבנתי." אני משיבה בשלווה.
"מעולה..." היא ממלמלת ומסתכלת אלי כאילו משוגעת. "אז אחרי שהסברתי לך הכל, הגיע הזמן שלך להישלח אל המשימה שלך ולהתחיל את החיים החדשים שלך. בהצלחה. נתראה." היא אומרת. "אפשר לשגר אותה." היא צועקת.
ורק אז אני מבינה שאנשים צופים בנו.
אני נותרת קפואה במקום, דמעות זולגות על עיניי.
"נו קדימה, אין הרבה זמן. תתקרבי אלי. אני מצטערת, אבל זה הולך לכאוב קצת. בכל מקרה אנחנו סומכים עלייך שתשרדי את זה, כי כידוע לך אין לך ברירה," היא מוסיפה בנבזיות. "את תנחתי בממלכה האבודה בערך ב – "
הדם עולה לפני ואני מאדימה. "הו, אני יודעת שעלי לעזוב. הרי כפי שציינת אין לי ברירה, אמא שלי יכולה לאבד את חייה אם אסרב. אז לפני שאני עוזבת אל העולם הבא, הרשי לי רק להיפרד ממך כראוי."
היא פוצה את פיה כדי להשיב, אבל היא לא מספיקה להגיב לפני שאני מזנקת כמו פנתר וקופצת עליה. אגרופי מכים בה בבטן ובכתפיים והיא משמיעה צעקה חלושה לפני שהיא נופלת על האדמה הקרה.
"נבלה שכמותך! אישה רעה וחסרת לב שכמותך!" אני בוכה בעודי חובטת בה באגרופיה ומטפסת על בטנה. כפות ידי לופתות את צווארה הדקיק ולאט לאט אני סוגרת את המרחק בינהן. הכאב גדול מדי כדי שיהיה ניתן לתיאור.
היא צועקת ומנסה לשרוט אותי, אבל אני סוטרת לידה חזק ומטיחה אותה באדמה. אני לא רואה בעיניים. אני לא מצליחה לעצור את עצמי, אני כל כך זועמת. אני פשוט חושבת לעצמי איך לעזאזל הגעתי למצב הזה שאני חובטת באישה זקנה ובזויה כמוה למוות?
היא משתנקת ומשתעלת תחת ידיי. רגליה מנסות לבעוט בי ולהיחלץ, אך ללא הצלחה.
"איפה הכוח שלך עכשיו הא? קדימה! אני רוצה לראות אותך מחזירה לי, אישה בזויה שכמותך!" אני מהדקת את לפיתתי בצווארה והיא מתחילה להחוויר. "באיזה זכות את לוקחת חיים של מישהו ומנסה להרוס אותם כאילו זה כלום? באיזה זכות את לוקחת את השליטה שיש לי על חיי? באיזה זכות את מנתקת אותי מהעולם שלי? מי את חושבת שאת אלוהים או משהו כזה? אני אראה לך מה זה! אני לא אסלח לך!" טיפות של דם מהפצע בפי זולגות על פניה של הזקנה והיא צווחת ומשתוללת בין ידיי.
"תהרגי אותי. את חושבת שזה ישנה משהו? שזה מה שיציל אותך? את פתטית, יש עוד מאות אלפי אנשים כמוני שמשתתפים בפרויקט הזה. אם זאת לא הייתה אני, מישהו אחר היה עושה את זה! תביני שאין לך איך לברוח מאיתנו!" היא משתעלת.
אני צוחקת לה בפנים ובולעת את הגוש הגדול שחוסם את גרוני. אני מסתכלת עליה, על השפתיים הכחולות שלה, על הפנים החיוורות שלה, על גופה המפרכס תחת משקלי ואני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף בפנים.
אני לא יכולה לעצור עכשיו. אני לא רוצה לעצור עכשיו. מגיע לה למות על מה שהיא עשתה לי. היא תשלם על זה.
אני עוצמת את עיניי, אוטמת את עצמי מהשיעול ומהזעקות שלה, וממשיכה לחנוק אותה.
כשעוצמים עיניים בדרך כלל רואים שחור, רק ערפל שחור. אבל הפעם הזאת כשעצמתי את עיניי, ראיתי הכל חוץ משחור.
לנגד עיניי הופיעה סבתא שלי, לבושה בשמלה התכולה והרפויה שלה, עומדת מאחורי השיש במטבח ומכינה עבורי את העוגיות האהובות עלי.
"ליאנוצקה, עוד מעט האוכל יהיה מוכן. תגידי אמא מאכילה אותך כמו שצריך?"
אני צוחקת. "אמא מאכילה אותי אל תדאגי סבתוש."
היא מזיזה את ראשה מצד לצד בתסכול ובוחנת אותי. "את צימוק קטן, עוד שניה נעלמת. כזאת יפה ליאן שלי."
אני פוקחת את עיניי בבהלה ומנערת את ראשי, המראה של סבתא שורף אותי מבפנים.
אני משפילה את מבטי אל הזקנה שמפרכסת תחת ידי כשאני רואה את פניה של סבתי מחזירים לי מבט.
המראה דוקר אותי. אני כל כך המומה שאני לא מצליחה לזוז. אני חונקת את סבתא.
אני מרחיקה את כפות ידי מצווארה במהירות, כמו אחת שידיה נגעו עכשיו באש.
אני מזדרזת לקום ממנה, הפחד מציף את עורקיי.
אני מרגישה שאני עומדת להשתגע.
"אלוהים אדירים! אני כל כך מצטערת!" אני מתייפחת, מבטי נתון לגוף חסר התזוזה שמוטל על האדמה. על גרונה מתנוססים סימני חניקתי האדמדמים. "בבקשה תקומי! בבקשה! אני מתחננת!" אני כורעת ברך על האדמה ומטלטלת את הגוף חסר הניע והחיוור.
לפתע, צלילו של שיעול קטן וגמלוני חודר אל אוזניי.
אני מביטה בעפעפיה של הזקנה מתרוממים לאט לאט וחושפים את אישוניה. היא מביטה בי בשפתיים מכווצות.
אני שומטת את ידי לצידי מותני ומתרחקת ממנה.
לא הצלחתי להרוג אותה. ההקלה מתפשטת בגופי. רציתי בכל מאודי, אבל משהו בתוכי עצר אותי, כאילו התת מודע שלי עבד עלי ועצר אותי מלעשות את הטעות של חיי.
"הו, לא. את לא תחמקי ממני." היא נראת כל כך מותשת וחסרת כל כוח, בקושי נושמת אחרי שחנקתי אותה. שמלתה הפרחונית מלאה בחול ובעפר ושערה פרוע. ולמרות הכל, היא מרימה את עצמה וקמה על רגליה, כמו גופה מהלכת, מתקדמת אל כיווני.
העיניים שלה אומרות הכל. זה הסוף שלך.
במוחי מתרוצצות מחשבות על גבי מחשבות, אחת מכה בשניה ומנסה להתבלט. אני לא מצליחה לחשוב כראוי, אני סורקת את השטח, מחפשת דרכי מילוט בעוד המכשפה הזקנה מתקרבת אלי.
אני עושה צעד אחורה לכיוון היער הפראי סבוך הצמחייה הירוקה שעומד ממש מאחורי גבי, כשאני מועדת ומצייצת בהפתעה.
את הדבר הבא שקורה לי קשה לי לתאר. הכל קורה כל כך מהר. רגע אחד אני בתוך הגוף שלי, מחוברת למוח שלי, חושבת על איך אני יכולה לברוח מהאישה הזקנה ועל מה עלי לעשות כעת, מתוסכלת ממצבי, וברגע האחר אני מרגישה כאילו אני יוצאת מתוך הגוף שלי. כאילו הנשמה שלי עוזבת את הגוף שלי ועולה למעלה. התחושה הכללית היא מזעזעת מאוד עד איומה. מילים כמו 'מפחיד', 'קורע', 'עוצמתי' לא יספיקו לתאר את החוויה, אבל אילו המילים היחידות שעולות בי ברגעים האחרונים שנשמתי מחוברת לגופי.
ואז אני מרגישה את זה, אני מרגישה איך הנשמה שלי מתנתקת מהגוף שלי ופורצת אל העולם שבחוץ. קור וחום מכים בי בו זמנית.
אני מתנתקת מהגוף שלי וככה גם מהדמעות, מהכאב, מהבלבול, מהזיכרונות, מהתודעה, מהפחד, מהעצב, מהחרטה ומתחברת עם עצמי.
אני מרגישה כאילו אני מאבדת את עצמי ומוצאת את עצמי מחדש בו זמנית.
ואז הכל משחיר.

נכתב לפני 5 שנים ו-2 חודשים

4. עולמות מתנגשים - פרק 1

"אדם נופל לפני שהוא שוקע, בתפילה קטנה חותך את הדממה..."
[יוסי גיספן - כשהלב בוכה]


אני גוררת את רגלי על המדרכה הדהויה, צעד אחר צעד כשמאחוריי חבורת בנות מצחקקות דוחקות בי להתקדם.
אני מזהה את הרחוב שבו אני נמצאת מיד על פי ריח המאפיה של משפחת כהן, ועל פי השלט הענק של חנות הבגדים התלוי בצד השני של הרחוב, מולי. רחוב הלל.
אני מסתכלת סביב, הכל נראה רגיל לחלוטין. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, ואפילו ההומלס שתמיד מקבץ נדבות ברחוב הלל כבר התמקם במקומו בין חנות הפרחים למתפרה של שושנה. משמאלי אני מרגישה יד משתחלת בין מותניי לזרועי, היא ננעלת על זרועי.
אני מביטה אל שמאלי, מופתעת כשאני רואה את רחלי מחייכת אלי. "מאמי קדימה אנחנו נאחר," היא לוחשת.
"לגמרי." מסכימה איתה צופית.
"נאחר לאן?" הצעדים שלי נהיים יותר ויותר כבדים, קשה לי להרים את רגליי. אני מכריחה את עצמי להסתכל קדימה כשאני מבחינה בצבע השמיים בתדהמה. הם סגולים.
אני לא מספיקה להשמיע ציוץ של הפתעה, כאשר אני מרגישה את הרצפה רועדת. אבני המדרכה נסדקות ואז מתפוצצות. אני מועדת וכמעט נופלת קדימה כשידי אינסטנטיבית תופסת את שרוול חולצה של צופיה.
אני נאנחת בהקלה, אבל רק לכמה שניות – לפני שאני מספיקה לזוז, אני מבחינה בו.
בור ענק שנפער מתוך רצפת המדרכה, מתחת לרגליי, שואב את האדמה ואת כל אבני המדרכה לתוכו.
אני צורחת.
"צופיה, רחלי!!" אני קוראת להן לעזרה, אך הן עומדות במקומן, רגועות ושלוות. אני לא מבינה... הן אפילו לא נראות מפוחדות או מבוהלות.
הבור הגדול והשחור מושך אותי אליו, רוח קרה מכה בפניי, והשמיים משנים את צבעם לאפור. צופיה ורחלי עומדות וצופות בי נאבקת בבור הגדול שנפער מתוך האדמה, כשנעל אחת שלי נשאבת לתוכו וחושפת גרב עם חור בבוהן שעליה מתנוסס פו הדוב.
אני לא מבינה למה הן לא זזות. "תברחו מכאן!! מהר, תקראו לעזרה."
הן לא זזות, חיוך קטן ומגחך נמתח על פניה של רחלי.
הרוח הקרה מעיפה אותי אל תוך הבור, אבל אני מצליחה ביד אחת לתפוס במדרכה. אני מנסה להתרומם, רגלי נשאבות לתוך הכלום השחור.
"למה אתן לא בורחות למען השם?! הבור השחור ישאב גם אתכן!"
ואז ברגע אחד של צלילות, האמת מבזיקה אל תוך מוחי. אני מבינה כעת. הסכנה לא אופפת את ראשן, אלא רק את ראשי. הבור השחור רוצה אותי.
"למה את נאבקת בזה? זה לטובתך, יקירתי..." פניה של רחלי מתחלפות בפניה של אישה זקנה ורעה, מלאה בקמטים ובפצעונים. "זה יעשה לך רק טוב, תשחררי!"
"לא!!" אני צורחת עליה בתקיפות ומחזקת את לפיתתי במרצפות המדרכה הרופפות. רגלי תלויות באוויר ואני נאבקת בכאב העז התוקף את כפות ידיי מהאחיזה הנעולה.
"כמה חבל שאין לך ברירה." היא מחייכת במתיקות.
בניגוד לרצוני בתנועה מהירה, כף ידי נפתחת ואני משחררת את מרצפות המדרכה. אני לא מספיקה אפילו להגיב או לראות את פניהן של חברותי שוב. האפלה מושכת אותי חזק לתוכה ואני לא יכולה לראות כלום חוץ משחור.
אני נופלת.

~~~

השעון המעורר קוטע את חלומי, צלצול צורמני מכה באוזניי. אני מזיזה את רגלי בחוסר נוחות ומתרוממת, מפשילה את השמיכה החמה מגופי ומזיזה אותה הצידה. ראשי מסוחרר.
אני מנסה להסדיר את קצב נשימותיי, אבל הפחד לא עוזב אותי. החלום הרגיש כל כך אמיתי. ברוך השם שזה היה רק חלום.
"עורי לך ילדת מסיבות, יש לנו רחבה לקרוע!" מאחורי כתפי קול מוכר מפתיע אותי. אני קופצת בבהלה כמו נינג'ה וקולטת שהחולצה שלי דבוקה לגופי מרוב זיעה.
הבהלה מתפוגגת כשאני מזהה את הפרצוף המוכר. "מה את נורמלית? עוד שניה חטפתי התקף לב."
רחלי מחייכת אלי בשובבות, פותחת את ארון הבגדים שלי ושולפת משם מספר זוגות מכנסיים וכמה חולצות. אני לא מספיקה להשחיל מילה, כשמכנסי ג'ינס דהויות וקרועות נופלות על ראשי.
"בהחלט מאורע מצער, עכשיו אם לא אכפת לך להתחיל להתארגן, בכל זאת יש גבול גם לאיחור האופנתי."
אני קמה על רגלי ומתנודדת מצד לצד. "אני כל כך עייפה, אולי נדחה את זה או משהו? וחוץ מזה, יפה לך להיכנס לבית שלי כשאני ישנה." אני מתריסה נגדה.
"הי הי הי!" גבותיה מתכווצות והיא מביטה בי בתסכול. "את הבטחת לי, הבטחת שנלך היום למסיבה וחוץ מזה אני אשמה שלא נעלת את הדלת?" היא מלמלה את המשפט האחרון בשקט.
אני נכנעת, מול המבט המתוסכל של רחלי אין הרבה מה לעשות. התוכחה מחלחלת בי. אני באמת הבטחתי לה שנלך היום למסיבה, נרקוד קצת ואולי נכיר בנים חדשים.
"את רוצה את זה, את רוצה את זה..." היא מנסה לשכנע אותי.
אני מגחכת.
"את ממש רוצה את זה, ממש ממש רוצה את זה!!" היא מגבירה את קולה, והכאב ראשי שלי גובר יחד איתו.
אני מוותרת. "אוף בסדר!" אני לוקחת את זוג המכנסיים הזרוקות על המיטה, פושטת את מכנסי הבוקסר שלי ולובשת אותן בעגמומיות. "ניצחת בסדר?"
היא מחייכת אלי במבט מרוצה. "זה תמיד עובד, כל פעם מחדש. אין מה לדבר יש לי כושר שכנוע."
"אין לך שום כושר שכנוע, " אני מחליפה חולצה לחולצת בטן צמודה וצבעונית. "פשוט כואב לי הראש ואני יודעת שאת תחפרי לי ותאמללי אותי עד שאני אצא, אז החלטתי לחסוך לעצמי את זה ולבוא איתך בלית ברירה." אני מסבירה לה בכנות.
היא מבטלת את דברי בהינף יד. "את פשוט אוהבת אותי!"



השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשפסענו על מדרכת הרחוב החשוכה בעוד צללינו המשתקפים על רצפת הרחוב, עוקבים אחרינו בשקט.
"היה כזה כיף וואו מלא זמן לא יצא לי לצחוק ככה!" אמרתי לרחלי.
היא הנהנה בשמחה. "אני כל כך שמחה באת איתי, תקשיבי שממש הייתי צריכה את זה. תגידי ראית את הבחור הזה שניסה להתחיל איתך? איזה פתטי, הוא הכי הרג אותי. 'אבא שלך מחבל? למה את פצצה משהו לא מהעולם'." היא חיקתה אותו.
שאגנו בצחוק יחדיו.
"אמרתי לו שאם אבא שלי מחבל כדי לו להיזהר כי הוא יבוא לפוצץ אותו והוא עוד שניה השתין בתחתונים," התפוצצתי מצחוק. "איזה הזוי הוא היה."
הייתי עוד קצת מסוחררת מאורות הפנסים המסנוורים שהיו בתוך המועדון, יכולתי עדיין לשמוע בתוך אוזניי את המוזיקה הרמה מתנגנת בכל פינה על פול ווליום בתוך חלל המועדון.
הרגשתי נפלא, הריקודים עזרו לי להשתחרר ומצב רוחי עלה ברמות.
אני מרגישה כוח מוזר ובלתי מזוהה שמעיף אותי אחורה ומרחיק אותי מרחלי. "את בסדר?" רחלי קוראת לי ממרחק קצר של כמה מטרים.
אני משפשפת את עיניי בבלבול. "אני חושבת שכן." אני מייצבת את עמידתי וזוקפת את גבי.
"מוזר..." היא ממלמלת. "את קלטת איך עפת עכשיו? שמע ישראל, עדיף שנגיע מהר הביתה. מזל שרחוב הלל לא כזה רחוק מהבית שלך." היא מוסיפה.
אגלי זיעה מצטברים במצחי, אני קופאת במקומי. "אנחנו ברחוב הלל עכשיו?" אני שואלת ועונה לעצמי בלב. כמובן שאנחנו ברחוב הלל, איך לא שמתי לב? אני מסתכלת סביב ונתקלת בחנויות המוכרות והאהובות עלי. 'הקצביה של משה' נגלת אל מולי.
אני עושה צעד קדימה לעברה כשלפתע האדמה שמתחת לרגלי מתחילה להתפקע. מרצפות שלמות יוצאות ממקומן ועפות באוויר לכל עבר, ומתוך האדמה נפער חור אדיר, מעין בור שחור וגדול.
דקירה חדה מפלחת את ליבי. זה ממש כמו בחלום - אני מספיקה לחשוב לפני שהחור השחור מפעיל את כוחו ושואב אותי לתוכו.
היא מתקדמת לעברי בריצה, אבל לא מהר מספיק. אני כמעט נופלת לתוכו, כשאני מצליחה לעצור את הנפילה בכך שאני תופסת במרצפת רחוב שעדין נותרה נאמנה לאדמה אליה הוצמדה.
לא ככה דמיינתי, את הרגעים האחרונים של חיי. ידעתי שיבוא היום שבו אאלץ למסור את נשמתי לבורא ואגיד שלום לעולם אותו הכרתי כבר 16 שנה, אבל בחיים לא דמיינתי שאאלץ למות בצורה הזאת. רציתי מוות נקי, שליו וחסר פחד. כן רציתי למות בגיל 120, כזקנה בלהה בתוך מיטתי מוקפת בנכדי ובניני האוהבים המבכים על מותי.
והנה אני עכשיו בין החיים למוות כשהאפלה סוגרת עלי ועוטפת אותי חזק בין זרועותיה, כתינוקה.
האדמה רועדת חזק יותר ויותר, מנסה לגרום לי לאבד את אחיזתי.
"מאמי? אומיגאד את בסדר? חכי רגע אני אחפש משהו כדי למשוך אותך משם! אל תעזבי את הרצפה!" אני שומעת את קריאותיה הנואשות של רחלי.
הדמעות חונקות את גרוני והפחד זורם כעת בכל חלק בגופי. אני לא מעזה להסתכל למטה, אל התהום שמצפה לי.
ידי מאדימות והאחיזה נעשת יותר ויותר קשה, אבל אני לא עוזבת.
אני פותחת את פי כדי לדבר, אבל הקול שלי לא יוצא, כאילו משהו בתוכי מת. אני מנסה חזק ולא מוותרת. "רחלי, תקשיבי לי טוב. את חייבת לברוח מכאן, קחי את הרגליים שלך ותברחי לפני שיהיה מאוחר מדי."
"לא, אני לא עוזבת אותך."
"את לא מבינה שאת יכולה להישאב גם? את רוצה למות? זה מה שאת רוצה?!" אני קוטעת אותה בצרחות מבועתות. "תברחי מכאן ואל תסתכלי אחורה."
אני שומעת צעדים חפוזים מכים באדמה הקרה ואני מאזינה להם בצומת לב, עד שאני כבר לא יכולה לשמוע אותם יותר ואני מבינה שהיא כבר לא איתי כאן.
"רחלי?"
דקירות של כאב תוקפות אותי במעלה כף ידי ואני מנסה בכל כוחי להמשיך להחזיק את המרצפה הרופפת. להמשיך להחזיק בחיים.
צליל הדממה שמודיע לי שנשארתי לבד עונה לי שרחלי כבר לא כאן. בליבי אני חשה שמחה מתובלת בכאב על כך שהיא ניצלה.
רגלי בועטות באוויר, מחפשות מקום עליו יוכלו להישען.
"אלוהים," אני ממלמלת בייאוש, הראש שלי מתחיל לכאוב. "אני מבטיחה להיות ילדה יותר טובה." הדמעות נקוות בעיניי. "אני מבטיחה להכין שיעורים ולא להמרות את הפה של אמא יותר, אני מבטיחה לשמור שבת ואולי גם לבקר מדי פעם בבית הכנסת. אם אתה עושה לי את זה בגלל שנשברתי בצום יום כיפור, אז שתדע לך שאני – "
רעמים וברקים מכים בשמיים וגשם מתחיל לזלוג לתוך הבור השחור חסר הסוף שבו אני תקועה.
הפחד מציף את עורקיי, קשה לי לנשום. כל רגע אני עשויה לאבד את אחיזתי וליפול אל תוך התהום ומי יודע מה מצפה לי שם.
כלום לא מצפה לי שם חוץ מהמוות בכבודו ובעצמו, אדון כל האדונים.
אני עוצמת את עיניי בפחד ומסננת מבין שיניי החשוקות. "זה לא קורה לי. לא לי. בבקשה לא, אלוהים!"
אני מריצה בראשי קטעי תפילות, אך לא מצליחה להריץ אחת בצורה אחידה וברורה.
אני מרכינה את ראשי ומסתכלת למטה אל תוך פנים הבור שנפער ומרוב בהלה כמעט משחררת את ידי האוחזת במרצפות המדרכה. מתחת לרגלי התלויות באוויר היו להבות של אש. מאיפה לעזאזל הגיעה האש הזאת? טיפות הטל הזולגות אל תוך הבור לא משפיעות עליה כלל, ולהבותיה הכתומות רק גדלות עוד ועוד מתקרבות אלי בחמדנות.
היא מתקרבת אלי במהרה, רעה וטורפת יותר מתמיד, ואני נלחמת בפחד המשתק את גופי ומנסה לזוז אך בחוסר הצלחה. בשלב הזה, אני לא מצליחה לראות בבירור את פניה של רחלי מעל לבור.
דמעות קטנות מבצבצות מתוך עיניי הממצמצות כלא מאמינות, זולגות אט אט במורד גרוני החשוף ומרטיבות אותו בעודן עושות את דרכן אל חולצתי.
"אני לא רוצה למות!" אני צורחת בכאב שעוד לא הומצאה המילה שניתנת לתאר אותו. הוא גדול מדי. חזק מדי. כועס מדי.
ואז אני מבינה שזהו זה, סוף המשחק הגיע עבורי. מבועתת מכאב, אני ממשיכה לצרוח בגרון כואב. "בבקשה, תעזרו לי... יש כאן מישהו? רחלי?"
אבל אף אחד לא עונה לי.
אני מיבבת מפחד ומבחינה בשובל של דם הזורם מכף ידי על פניי ככל הנראה מתוך חתך שקיבלתי. מעולה, אני הולכת לטבוע בתוך הדם של עצמי.
מי יציל אותי עכשיו?
זיכרונות על גבי זיכרונות עולים בעיניי הדומעות. יש להם התחלה, אבל אין להם סוף.
בראשי עולה דמותי כילדה קטנה, הילדות שלי עברה כל כך מהר. החיים שלי עוברים כל כך מהר. הם עוברים לנגד עיניי, ואני לא יכולה לעשות כלום כדי לעצור אותם. הרכבת קוראת לי ומלאך המוות חילק לי כרטיס במיוחד כדי לעלות עליה.
וככה ברגעים האחרונים של חיי, ברגעים האחרונים שלי שבהם הדופק שלי עדיין הולם בחזהי ונשימות רדודות יוצאות מפי, אני חושבת עליהם.
על כל אהוביי, מהם לא הספקתי להיפרד. אני חושבת על אמא שלי, המסכנה, שנמצאת עכשיו בחול וחושבת שהבת האהובה שלה חורפת במיטה כעת. ועל אבא שלי, שלא ראיתי אותו כבר 4 שנים מאז שהוא נעלם עם אשתו החדשה. אני חושבת על השיחה האחרונה שהיתה לי איתו לפני שהוא נעלם, על איך שכעסתי עליו שהוא עוזב, ועל איך שהייתי משנה היום הכל. אילו רק היתה לי הזדמנות להגיד להם כמה שאני אוהבת אותם ומודה להם על הכל.
המרצפה בה אחזה ידי נתלשת מהאדמה ועפה באוויר ויחד איתה עפים כל חיי, אלפי חלומות שלא מומשו, אלפי זיכרונות שעדיין לא נוצרו.
גוש גדול חוסם את גרוני והדמעות מציפות את עיניי כשאני נופלת אל תוך התהום ונבלעת בתוך הלהבות הגדולות והגועשות אשר מצפות לי.
אני צורחת כל עוד נפשי בי.
אין דרך לתאר את הכאב, הלהבות צורבות את עורי ושורפות אותי מבפנים ואני מספיקה להתפתל בכאב לפני שאני מאבדת את היכולת לזוז.
'זה הסוף שלך,' מודיע לי קול עמוק ומחוספס.
אני מביטה בפחד מסביב, אך כל מה שאני יכולה לראות זה כתום וצהוב, הלהבות אוכלות כל חלק בגופי. עיניי נעצמות באי רצון.
מי אמר את זה?
האסימון שלי נופל לאט לאט.
זאת הייתי אני, זה היה קולי.

נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים

5. זה לא נגמר עד שזה נגמר

"כלום לא מצפה לי שם חוץ מהמוות בכבודו ובעצמו, אדון כל האדונים. "
- [לא ידוע]


שריקות רמות עלו מערובות תאי הרכבת בעודה גולשת על פסי הרכבת במהירות, מתקרבת אל תחנת העצירה שלה כדי לאסוף את הנוסעים. הרכבת הייתה מורכבת מ-5 קרונות גדולים ומרווחים, צבעה היה לבן כשלג והיא נראתה חגיגית ומזמינה.
עמדתי על הרציף עם ידיים ריקות, בלי מזוודה או תיק, לא התירו לי לקחת שום דבר לעולם הבא חוץ מאת זיכרונותיי. לצידי עמדו עוד הרבה אנשים, מספר עצום של אנשים, גם הם כמותי חסרי מזוודות וחפצים. מבטיהם היו ריקים וחסרי כל הבעה, אך על פניהם היה מרוח חיוך גדול וכל אחד מהם הקרין מעין ניצוץ ואור – תקווה חדשה, התחלה חדשה.
כל מי שהם היו כשעוד הילכו עם בני האדם החיים, כל מה שעשו – בין אם זה היה טוב או רע, שום דבר לא היה משנה כעת.
בקרוב הם יצטרפו אל הבורא שלהם ויקבלו את השלווה והמנוחה אליה כל כך הזדקקו.
מעל ראשיהם התנוססה תמונה בצורת ריבוע, לכל איש הייתה תמונה שונה. התמונה תיעדה את הרגע האחרון של חייו.
הסתכלתי סביב מבולבלת וחסרת כל כיוון, כשנתקלתי בהן. אחת אחרי אחת הן ניצבו מול עיניי, בעוד האנשים שמתחת לתמונות מנסים להשתחל אל הקרון.
וככה הבנתי בדיוק איך נגמר המסע של כל אחד מהם.
איך כבה האור שלהם.
תמונה של ילדה בת 14 הציגה אותה כשהיא מצמידה סכין לוורידיה בחדר האמבטיה, תמונה אחרת הציגה אישה זקנה שחטפה התקף לב בטור לקופה בסופרמרקט, עוד תמונה מזעזעת של ילדה נאנסת ואחר כך נקברת בעודה בחיים. עוד ועוד תמונות כסרט נע עמדו מולי, ואני לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את זה.
הרגשתי בחילה. רציתי לאבד את היכולת לראות באותם הרגעים האלו, כי כשניצבתי אל מול התמונות האלו התחלתי לחשוב שלא שווה בכלל לראות אם כל מה שאפשר לראות זה רק הרס ושיממון במקום שבו הייתה נשמה זוהרת.
דחפתי כמה אנשים בדרכי אל דלתות הקרון שהיו פתוחות לרווחה כשנתקלתי באיש מבוגר שעמד ליד כניסת הקרון, לבוש גם הוא בלבן אלגנטי, כשעל ראשו נח כובע לבן שכיסה כמעט את כל שערו הכהה.
"הפ הפ הפ," הוא תפס את זרועי ובלם אותי, "לאן את ממהרת כל כך?"
אני מחווירה ומתנערת מידו הכבדה שתפסה אותי. "אני צריכה לעלות על הרכבת."
הוא מכחכח בגרונו. "מי אמר שאת צריכה?"
אני מביטה בו, מופתעת. האי נוחיות שלי גדלה מרגע לרגע ואני כועסת על האיש שמנסה למנוע ממני לעלות על הרכבת, שהרי גם לי מגיע במותי לזכות בשלווה ובנחת לצד בורא עולם.
"אני מתתי. תהום גדולה נפערה מאמצע הרחוב ובלעה אותי לתוכה, למרות שניסיתי להיחלץ נפלתי אל תוך הלהבות."
הוא לא נראה מתרשם במיוחד. "שמעתי על מקרים גרועים יותר..." הוא ממלמל.
אני מרימה גבה בספק. "הבנתי, טוב אז היה נעים להכיר אותך, ניפגש בצד השני."
כמה אנשים שפוסעים אל תוך פנים הרכבת דוחפים אותי קלות.
הוא מחייך אלי ברכות. "תראי לי את הכרטיס שלך."
אני תוחבת את ידי ומפשפשת בכיסי הג'ינס שלי, אבל אני לא מוצאת שום כרטיס. "אין לי שום כרטיס." אני מוציאה מתוך הכיסים את ידי ריקות משלל.
"זה אומר שאת לא יכולה לעלות לרכבת."
"מה?"
הוא עונה בקוצר רוח. "זה שהגעת לתחנת הרכבת ועמדת ברציף, לא אומר שתזכי להיכנס גם לתוך הרכבת עצמה."
העצבים שלי מתחילים להתפקע, דמעות נקוות בעיניי ואני מתחילה להתייאש. "למען השם, במה חטאתי בעולם הזה? למה? אני לא רצחתי אף אחד, לא אנסתי, לא גנבתי. חייתי חיים שלווים ורגועים, עוד לא הגעתי אפילו לגיל 18 ועכשיו אתה מר לא יודעת מי, אומר לי שאני צריכה להלך בכדור הארץ כרוח רפאים כי לא עברתי את הסלקציה לרכבת?!" אני צורחת עליו ומצפה שאנשים יעצרו להסתכל על מה כל המהומה, אך האנשים הריקנים ממשיכים לפסוע אל תוך פנים הרכבת ולא מסתכלים עלינו אפילו, עכשיו זה כל אחד לעצמו.
הוא מניח את כף ידו מתחת לסנטרי וחופן אותו. הוא בוחן אותי באיטיות מייגעת.
"את לא מתה."

נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים

6. רוח רפאים

זה סיפור שכתבתי די מזמן, לא יודעת אם להמשיך אותו או לא.
חשבתי לפרסם, אין לי מה להפסיד בכל מקרה:)
מקווה שתאהבו

אני מרגישה כמו רוח רפאים, כזאת שנמצאת שם אבל אף אחד לא באמת רואה אותה. כולם דיברו עלי כאילו אני לא באמת שם. כאילו אני לא שומעת, לא מרגישה...
הסתובבתי לאחור, דוחפת כמה ילדים שחסמו את המעבר ורצה משם. רגליי נשאו אותי קדימה, רחוק ככל האפשר מהם. פניתי ימינה אל תוך המסדרון של השכבה. תחבתי את האוזניות חזק אל תוך האוזניים, כמו בכל פעם שאני רוצה להתנתק. המוזיקה היתה משכך הכאבים שלי.
"בשלכת עץ עומד, לבדו ברוח.
אין לו רגע חם ואין לו צל.
לפעמים גם הוא רוצה להרגיש בטוח
ולא כמו פרח שנובל...”
המסדרון היה דיי ריק, זה היה יום חמישי והרבה החליטו להבריז ואלה שהגיעו היו מכונסים ביא 1 – צופים בשקיקה בהצגה שהייתה על חשבוני.
רצתי אל עבר השירותים, ממהרת להתחבא. אסור שאף אחד יראה אותי נשברת.
בעודי רצה, גופי נתקל בגוף אחר – מוצק וחזק. מעדתי אחורה בבלבול ועפתי על הרצפה.
גבי נחבט ברצפה. “איההה" יבבתי.
"את בסדר?” שאל הגוף שלא זז אפילו לא סנטימטר מההתנגשות.
יד חזקה ושרירית הושטה אלי. “הי, את בסדר?” הוא חזר על השאלה שלו.
לא מיהרתי לתפוס ביד שעמדה באוויר. הגב כאב לי מעוצמת הנפילה.
הרמתי את מבטי לראות במי התנגשתי, עדיין כועסת שאני היחידה שנפגעתי ושעוצמת ההתנגשות אפילו לא גרמה לו להתנשם.
העיניים הכחולות העמוקות שבחנו אותי בסקרנות גרמו לליבי לפעום בחוזקה. השיער החום גולש והגוף השרירי שניצב מולי לא הותיר לי מקום לספק.
ההבנה הכתה בי. זה היא גיא פאר.

***



הרגע הזה שאת מבינה שהמצב שלך לא יכול להיות יותר עלוב.
בשניה שפתחתי את פי כדי לדבר, כל הדמעות יצאו החוצה, זולגות במורד לחיי ומרטיבות את צווארי.
התייפחתי. התייפחתי בקול ולא היה אכפת לי שגיא פאר צופה בי עכשיו ובטח חושב לעצמו 'מאיפה היא באה לי זאתי'. כבר לא היה אכפת לי מכלום. הרגשתי כמו כלב דרוס שמכונית עוברת עליו שוב ושוב. רק שבמקרה שלי, לא מכונית עברה עלי אלא דבר גרוע יותר מזה – ילדים. עשרות ילדים שכל יום מיררו את חיי.
בעודי מרוחה על המסדרון, כשגיא פאר צופה בי ואולי עוד כמה ילדים סקרנים, החלו זיכרונות להתקיף אותי. אלו לא היו זיכרונות נעימים ונוסטלגיים, אלו היו זיכרונות כואבים.
זיכרונות בדרך כלל גורמים לך להרגיש חיי יותר מתמיד, לצערי הזיכרונות האלו גרמו לי להרגיש מתה יותר מתמיד.
אלפי שבבי זיכרונות מבית הספר מתקופות שונות.
אלפי תמונות קטנות ומטושטשות שלי בוכה, מושפלת, נעלבת, פגועה, עצובה, פוחדת. הפוגע מתחלף תוך כדי השנים והכיתות, אבל הנפגעת נשארת במקום ולא זזה. זאת תמיד אני.
הוא רוכן מעלי במהירות, דרוך. "איפה כואב לך?”
אני לא משיבה לו. אני מצמידה את שפתי התחתונה אל שפתי העליונה, מנסה לעצור את הדמעות כמה שאפשר. אבל הדמעות חזקות יותר ממני.
"זה בראש? ברגל? ביד?” הוא סורק את גופי בעיניו. מבטו נעצר בדאגה על רגלי. “את מדממת-”
אני קוטעת אותו במהירות. "זה לא כואב.”
"יש לך כתם ענק על המכנסיים, כנראה קיבלת שפשוף רציני.” הוא בולם את דבריי.
"זה לא כואב.” אני עונה שוב בקול קר.
לעומת זאת הלב שלי עוד שניה מדמם פה על הרצפה. לעזאזל, למה אני כל כך פגיעה?
"את מסוגלת לקום?” הוא בולם את דבריי.
אני מנסה להזדקף, אבל אני מתקפלת מיד כשדקירה חדה מפלחת את גבי. מצבי עד כדי כך נורא?
"כן בטח,” אני מנסה לגרום לקולי להישמע מלא בביטחון. אני מנסה שוב, מאמצת את כל גופי בשביל להזדקף, אבל הכאב חזק מדי ואני פולטת גניחה. גבי נשמט על הרצפה שוב.
"לא את לא.” הוא קובע.
הוא מביט בי בשקט, מעביר את עיניו על גופי ונעצר לשניה על בטני.
העיניים בצבע הים הכהה שלו בוהות בי למשך כמה שניות. מבטו הנעוץ בי מקרין חוסר אונים ובלבול.
"טוב תחזיקי בי חזק...” הוא אומר בטון מיידע. המבט שלו נעשה לקר לפתע.
"מ..מה - “ אני לא מספיקה לסיים את המלמול שלי כשהוא מכופף את גבו ורוכן מעלי, זרועותיו נפרשות על צידי גופי. יד אחת מתוחה הוא מכניס מתחת לשתי ברכיי המקופלות, וביד השניה הוא מערסל את ראשי בעדינות.
"תוריד אותי!” אני נלחצת. לחיי מאדימות מבושה. “זה מביך כל כך. בבקשה, תוריד אותי. אני באמת לא כ"כ פצועה, אני מסוגלת ללכת...”
"לאיפה את רוצה שאני אקח אותך לאחות או לשירותים לשטוף את הדם?”
"אני לא רוצה שתיקח אותי לשום מקום! אני לא נכה, אני מסוגלת ללכת אז תוריד אותי!” אני מרימה את קולי ספק בתחינה ספק בהוראה.
הוא עוצר קצת לאט כיתה יא 4. אני מודה לה' בליבי 10 פעמים שהדלת של הכיתה סגורה ומתפללת שאף אחד לא יצוץ במסדרון. כאילו שזה מה שחסר לי עכשיו.
"תקשיבי,” הוא מרכין את ראשו אלי, מבטינו מצטלבים והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא למה למען השם לא טרחתי להוריד את מוחמד הבוקר, שצומח לי על מעל השפתיים כמו דשא קוצני. “את נפגעת בגללי.” הוא נאנח. מבטו משוטט על הדם שניגר מרגלי. “אז בין אם תרצי או לא, אני אקח אותך לשירותים לשטוף את הדם ואחר כך אם עדיין יכאב לך אני אסחוב אותך גם לאחות.”
"אתה לא צריך לעשות את זה!” אני לא מוותרת. “אני גם כבדה ממש.” אני מוסיפה בייאוש.
הוא מצמיד אותי לחזה הקשה שלו. אני יכולה כמעט לשמוע את הלב שלו פועם בכל צעד כשהוא עושה. אני מרגישה את נשימותיו המדגדגות את אפי.
"מה הייתי אמור לעשות להשאיר אותך בוכה כשאת שוכבת לך על המסדרון פצועה?” הוא נוהם. “ולגבי הכבדה, מי אני שאתווכח?” הוא מחייך אלי לראשונה וחושף שתי גומות חן ושיניים לבנות וצחורות.
פאק, הוא באמת יפה כמו שהן אומרות.
"ובכל זאת אתה מרים אותי ואתה לא נראה על סף גסיסה, אז אל תתלונן.”
הוא מגחך. “אני מתלונן? אני? זה כמו אימון לחיזוק השרירים, את אחלה משקולת.”
"זאת הייתה ירידה?” אני מרימה גבה.
הוא מזיז קצוות שיער חומה ומרדנית ממצחו. “קחי את זה כמחמאה.”
אנחנו מגיעים לדלת השירותים. הוא בועט בדלת הצבועה בצבע כחול מתקלף שעליה מתנוסס שלט של איש. הוא צועד אל תוך חדרון השירותים הקטן, בתוכו כמה משתנות מלוכלכות, חלון קטן וכיור.
באמת שהשירותים של הבנות נראים יותר טוב.
הוא מתקרב אל הכיור ומשעין אותי על השיש בעדינות. אני פולטת אנקת כאב. אני לא מעזה להסתכל על הפצע המדמם.
גיא תולש חתיכת נייר טישו ומרטיב אותה במים, הוא מתקרב אלי. “תפשילי את המכנסיים.” הוא מורה לי.
"מה?” אני לא בטוחה אם שמעתי נכון.
"סתם סתם תירגעי,” הוא מגחך כשהוא קולט את מבוכתי ומחייך אלי. "פשוט תרימי טיפה את המכנס שאני אוכל לנקות את הפצע.”
אני משעינה את גבי על הקיר ומושכת את המכנס כלפי מעלה, חושפת חלק קטן מעורי.
גיא מנקה את הפצע בעדינות. “אני עדיין לא מאמין שפרצת בבכי מדבר כזה.”
ואני עדיין לא מאמינה שאתה, הבחור הכי חתיך בבצפר יצרת איתי לראשונה קשר עין. שלא לדבר על חוסר העיכול שלי לגבי ההרמה.
זה חלום נכון? זה לא מרגיש מציאותי...
"אז לא אמרת לי איך קוראים לך בכלל...” הוא מסיים לנקות את הפצע. אני יורדת בעדינות מהכיור, מתנודדת על הרצפה בכאב. “באיזה שכבה את? י?”
תחושת העלבון מכה בי. אלוהים מה חשבתי לעצמי, הוא אפילו לא יודע שאני איתו בשכבה. הוא אפילו לא מודע לקיום שלי.
תחושת המועקה גודלת בחזהי, אני מתרחקת אינסטנטיבית אחורה, גבי מתנגש בדלת.
"ושוב אני נאלץ לחזור על אותה שאלה...” הוא מחייך בעדינות. “את בסדר, נכון?”
אני מרימה את ראשי ומישירה את מבטי קדימה, אני מבחינה במראה הניצבת ממש מולי מעל הכיור ובוחנת את השתקפותי במראה. נערה נמוכה ומלאת מראה נגלת אלי. עינייה שחורות וכהות ומלאות בעצב ובתסכול, שערה נפוח ולא מסודר ולבושה גברי וכהה.
אני נחרדת לגלות שהנערה הזאת היא אני.
המראה מנפצת את בועתי ומאלצת אותי להתמודד עם המציאות שלי. מה חשבתי לעצמי שנתתי לו להרים אותי? הוא בטוח יספר לכל החברים שלו על כמה שאני שמנה ומושפלת. ובכלל, מה אני עושה איתו עכשיו? אולי זאת סתם מתיחה שהוא והחברים שלו אירגנו כדי לצחוק עלי?
"תודה על העזרה,” אני בקושי מצליחה לדבר. הדמעות עומדות לי בגרון. “אני אלך, תודה בכל מקרה...”
כצפוי הכאבים ברגל מתחלשים והכאבים בלב גדלים. אני מסובבת לו את גבי ותופסת בידית, ממהרת לצאת החוצה ולהציל את מה שעוד נותר מהכבוד העצמי שלי. אני כבר יכולה לראות אותו ואת כל החברים שלו צוחקים עלי, על איך שקניתי את כל ההצגה הזאת...
הוא מזנק במהירות ותופס את זרועי. “חכי רגע, למה את הולכת?” הוא מסובב אותי בכוח ומכריח אותי להסתכל על פניו. “עשיתי לך משהו שוב? ולמה את בוכה?”
הדמעות הבוגדניות האלו אלוהים שמישהו ימציא תרופה שתשאיר אותן בפנים ולא בחוץ, הן לא יכולות פשוט לצאת מתי שהן רוצות ולהסגיר אותי ככה!
"עזוב אותי.” אני דוחפת את חזהו ומשחררת את זרועי מאחיזתו.
הוא מגרד בצווארו באי נוחות. “מה קרה לך? שאלתי איך קוראים לך ומאיפה את ופתאום את פשוט הולכת...”
"אתה לא מבין אפילו?” אני מתפוצצת. “אתה אפילו לא יודע מי אני! אתה לא יודע עלי כלום, אתה יודע יותר על כל אדם אקראי מהרחוב מאשר מה שאתה יודע עלי! למען האמת, אתה לא ידעת על קיומי כלום.”
הוא מתרגז. עיניו הכחולות והיפות מצטמצמות. “אני באמת מצטער שאני לא מכיר כל בן אדם בעולם הזה. את חמשושית או משהו?”
"אני מהשכבה שלך! אני כבר שלוש שנים איתך ואתה אפילו לא מודע לזה.”
"מה? זה לא הגיוני, אני בטוח הייתי מכיר אותך אם היית איתי בשכבה. חברה של מי את?”
אני שותקת. אין לי חברים ממש.
הוא נראה נסער. “תקשיבי אני מצטער אם פגעתי בך, ואני לא יודע איך עד עכשיו אף פעם לא נתקלתי בך או בחבר'ה שלך... אבל באמת - “
אני קוטעת אותו. “הו גיא, אתה נתקלת בי 'ובחבר'ה שלי' הרבה יותר פעמים ממה שאתה חושב.” אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק. “גיא, אני אחת מאותם הילדים שאף פעם לא נותנים להם מנוח. כן אני חלק מילדי הכאפות שאתה והחברים שלך אוהבים לענות, להשפיל ולהציק להם. אני רק עוד אחת, לא מיוחדת בכלל. עוד מספר שיבכה היום בלילה עד שהוא ירדם, כי אחד מהחברים שלך החליטו שהם רוצים להוציא היום על מישהו את העצבים. וגם בחלומות שלי הם לא עוזבים אותי... תמיד אותם סיוטים, אותם פחדים.”
שפתו התחתונה שמוטה, הוא לוטש את בי את עיניו. ידו נשארת תלויה באויר כמהססת אם לגעת בי.
הדלת נפתחת לפתע וחבורה של בנים נוהרים אל תוך השירותים, מדברים בקול רם על הא-ודה.
הם עוצרים ליד המשתנה כשהם מבחינים בי ובגיא, הבעת פניהם משתנה לנבוכה והדיבורים שלהם נפסקים.
אני מסובבת אליהם את גבי וממהרת להשפיל את עיניי אל הרצפה, בורחת משם הכי מהר שרק אוכל.

נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים

7. גיהנום או גן עדן הנה אני באה

אני יושבת על כיסא החדר שלי ברגליים פשוקות ובוהה בשעון הקוקייה הישן והמקולף שתלוי על קיר חדרי.
המחוג מכה על השעה שלוש. זהו זה, זה הזמן להתחיל, אמא עוד מעט תבוא ועדיף שהיא תמצא אותי כשהכל יגמר ולא באמצע.
אני מעבירה את שתי אצבעותיי על חוד הלהב של הסכין המושחז שבחרתי בקפידה ממגירת הסכומים במטבח, הלהב מבריק באור היום. אני מביטה בסכין שבחרתי, סכין גדול וארוך בעל חוד מחודד במיוחד. למען האמת, לא ידעתי איזה מהסכינים הוא המתאים ביותר לביצוע המלאכה, אבל כשראיתי את אמא חותכת את השניצל בכזאת יעילות ומהירות עם הסכין הזה ידעתי שהוא פשוט הסכין המתאים. הקלילות שבה היא חצתה את הבשר לשני חלקים, המהירות שבה היא פשטה את העור, הדממה שבה היא קצצה אותו לחתיכות. זה פשוט הסכין המושלם כדי לבצע את זה.
אני חייבת לעמוד בכאב, חייבת. גם כשהסכין ינעץ חזק בבטני, אני אעמוד בכאב. וגם כשגופי יתבוסס בדם, אני אעמוד בכאב. אני לא אפסיק, עד אותו הרגע שבו עיניי יעצמו. אני לא אפסיק אף פעם.
לא יועדתי לחיים האלה, הם חזקים מדי עבורי, פראים, חסרי רחמים. הם גם ככה יגלו בסוף את מה שעשיתי, רק שאני לא אהיה פה כדי לסבול את ההתפרצות שלהם. אני אהיה במקום טוב יותר, במקום רחוק.
אני יודעת, אני יודעת היטב שאני לא אזכה להגיע לעולם הבא. הרי בשיעור תנ"ך גם בזמן שנמנמתי על הקלמר יכולתי לשמוע היטב את החדות ואת ההחלטיות שבקולה של המורה לתנ"ך כשאמרה שמי שמתאבד לא זוכה בתנ"ך להגיע לגן עדן.
זה לא שאני לא רוצה להגיע לגן עדן, אני פשוט לא מרגישה שיש עוד טעם לחיי, אני לא מרגישה שלמשוך עוד יום ועוד יום זה חכם מצידי כי האמת שהיא שחיי הפכו לגיהינום ולא ככה אני רוצה לזכור אותם. אני רוצה לזכור את החיים שלי עוד לפני שכל הסיפור הזה התחיל, שהייתי פשוט תמימה וזכה, שלא חטאתי ולא פגעתי באף אחד. האם זה יותר מדי לבקש?
גן עדן, גיהינום... אני מנערת את ראשי. בחיים האחרונים של חיי, אני לא רוצה לפחד ממה שיהיה. אני רוצה לעשות את זה באומץ, לא לפחד. פשוט לסיים עם זה.
וככה בתנועה טבעית וקלילה, כאילו אני מושיטה את ידי לאחוז באיזה כלבלב חמוד שאני רוצה לחבק, אני אוחזת בסכין, קמה על רגליי ונושמת עמוק.
ידי השנייה מגששת ברעד את מכשיר הפלאפון שלי.
בגלל שלא הייתי בטוחה אם אוכל לשרוד את כאב הסכין החדה, בלעתי יותר מ-20 כדורי אקומול. לא רק שהדבר יוודא את מותי ויעזור לי להפסיק את הכאב הזה, אלא גם יגרום לי לא להרגיש את הכאב של הסכין ושל הפגיעה, הרי ידוע שאקומול משכך כאבים לא?
באצבעות רועדות אני מקישה מספר החיוג 1, מה שמביא אותי בחיוג מהיר אליו.
אוויר רוני, אוויר. עוד מעט הכל הולך להיגמר, אל תפחדי יותר. עוד מעט תוכלי לישון בשקט. רק עוד קצת, תחזיקי מעמד. בדיוק ככה תנשמי עמוק.
"איכ רוני את הבן אדם הכי מגעיל שיצא לי להיתקל בו בחיים. רק חכי שההורים יגלו על זה, הם בחיים לא יסלחו לך על זה."
הזיכרון צלול וחיי יותר מתמיד. אני מנסה לא לחשוב עליו אבל המשפט הזה ממשיך להדהד במוחי.
"הלו? רוני?" קול מחוספס קוטע את קו המחשבה שלי וחודר למוחי. זיעה מצטברת במצחי. אני מצמידה את הפלאפון לאוזני. הקול שלו, הקול הגברי והמחוספס שלו, שתמיד לחש באוזניי דברים נעימים גורר אותי אחורה, לאלפי זיכרונות משותפים ביחד.
שלווה מקיפה אותי לפתע, כאילו מלאך מדבר אלי. אני מרגישה את המוות יותר מתמיד, מחבק אותי ועוטף אותי בזרועותיו. זהו זה אהוב יקר, זה הזמן ללכת.
דקירה חדה בבטן גורמת לי להתקפל אחורה ואני מתנודדת בכאב. "אהוד," אני מתנשפת, הכאב מתגבר מרגע לרגע, זה מרגיש כאילו מישהו שורף את הקיבה שלי מבפנים. "רק רציתי לשמוע את הקול שלך."
אני לא מהססת כעת, אני לופתת את הסכין המושחז ונועצת אותו במהירות עמוק בתוך בטני.
אני פולטת צרחת כאב עמומה. דם מתחיל לנזול מבטני, נספג בחולצתי. הדם נוזל מהר כל כך.
"רוני? רוני! תעני לי, אלוהים את בסדר? רוני אני מתחנן, הכל בסדר? איפה את? אני בא עכשיו, אל תזוזי לשום מקום."
דמעות מציפות את עיניי ואני לא יודעת ממה הן נובעות, מהכאב הנפשי או מהכאב הפיזי. אני מרגישה את שניהם כל כך חזק.
"רוני? את עשית משהו לעצמך? אלוהים רוני, אני כל כך מצטער! רוני אני אוהב אותך אני נשבע לך בחיים שלי, רוני אני אוהב אותך לכל החיים. רוני בבקשה אל תעשי לי את זה. רוני איפה את? תגידי לי איפה?"
אני רוצה לענות לו. אני כל כך רוצה לענות לו. אבל בשארית כוחותיי אני רק מצליחה לצרוח מכאבים ולהתמוטט על השטיח. הדם זולג לאורך כל ברכיי.
אני שולחת את ידי אל מכשיר הטלפון הזרוק במרחק כמה סנטימטרים ממני, בקושי מצליחה לשמוע את הזעקות הבוקעות ממנו.
"תקעתי בעצמי סכין, אודי." אני קוראת לו באותו הכינוי שקראתי לו כשהיינו קטנים. עיניי מתמלאות בדמעות. "רציתי אותך כל כך, אודי. רציתי שנצעק לכל העולם על האהבה שלנו. למה לא אודי?" אני בוכה בגרון צרוד ומתאפקת שלא לצרוח כשאני נוזל מפי.
"אני שולח אלייך ניידת אמבולנס עכשיו, תחזיקי מעמד רוני! אני מתחנן. בבקשה."
אני מנסה לענות לו, אך מקולי נפלטת רק יבבה חלושה. אני שומטת את מכשיר הטלפון על הרצפה. עיניי מתחילות להיעצם בניגוד לרצוני, כאילו קשה לי להחזיק אותן פתוחות.
"רוני? רוני אני מתחנן תעני לי, אני עוד שנייה משתין במכנסיים. אני בדרך אלייך באוטו, פשוט תמשיכי לדבר אלי. האמבולנס בדרך. את לא הולכת למות לי רוני, את שומעת אותי? אני מצטער אני כל כך מצטער, לא הצלחתי להגן עלייך כראוי." הוא מתייפח. "את לא יכולה ללכת בלי לשמוע אותי! אני אוהב אותך, רוני. גם בעולם הבא. אני שלך, לנצח. את יכולה לעשות איתי מה שאת רוצה, קחי את הלב שלי ותמחצי אותו אם את רוצה רוני, הוא גם ככה כבר שבור ממזמן. כל מה אי פעם רציתי זה אותך."
הגוף שלי מתחיל לרעוד בחוזקה, אני מפרכסת בלי אפשרות להפסיק, הכל קורה כל כך מהר. קצף יוצא מפי ואני מרגישה שאני נחנקת, שאני נשאבת, שהנשמה שלי נמחצת.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה ונותנת למוות לקחת אותי איתו אל עולם טוב יותר.

****** אני בדרך כלל משתדלת לכתוב סיפורים פחות אובדניים מזה, פשוט לא יודעת הייתה לי השראה
לכתוב את הסיפור הזה. הוא מ ו מ צ א לחלוטין, אני לא מתכננת להתאבד וזה גם לא מבוסס על משהו אמיתי
חס וחלילה... בקיצור מקווה שאהבתם:)*****

נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים

8. אל תלך

הוא אחז בידית המזוודה ביד אחת, וביד השנייה יצב את התיק הגדול שהיא תלוי רפוי על גבו. עיניו הושפלו לרצפה.
הסתכלתי על האיש הזה, על הגבר הראשון שאליו נחשפתי מיום היוולדי, אל הגבר שטיפל בי כל השנים האלו והיה עבורי הכל והרגשתי כאילו הוא זר, איש לא מוכר שאין ביננו קרבה יותר.
כאילו כלום לא נשאר. חוץ מהשם, השם שלו תמיד יישאר חרוט בליבי.
"אבא."
הוא מרים את מבטו ומביט בי. אני מתקרבת אליו בצעדים שקולים, כל גופי רועד. אני מבחינה במבטה של אמא, מציץ עלינו מהמטבח. מבט עצוב ומיואש. היא מסיטה את ראשה הצידה כשהיא רואה שקלטתי אותה.
"ליאנילה..." הוא מלטף את עור פניי ברכות וכשהוא מזיז את ידו, אני מרגישה צריבה כזאת. כאילו אני רוצה שהוא ימשיך ללטף אותי, שהוא ימשיך לגעת בי ברכות. אני משתוקקת לחיבוק ממנו.
אני מנערת את ראשי. "אבא עזוב את כל השטויות האלו, אתה ואמא התמודדתם עם דברים יותר גרועים והיו לכם ריבים יותר קשים, תחזיר את המזוודה, אבא. תכניס את הבגדים שלך לארון."
הוא מחייך אלי בעצבות ונסוג לאחור, כף ידו ננעלת על ידית המזוודה. "לא הפעם ליאני, לא הפעם." הוא ממלמל, ספק לי ספק לעצמו.
אל תוותרי. אל תוותרי. אני חוזרת על המשפט הזה בראשי מספר פעמים ומנסה לחזק את עצמי. הוא יכנע עוד מעט, כמו שהוא תמיד נכנע, הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על לעזוב. עוד שנייה ליאן, עוד שנייה הוא יחזיר את הבגדים לארון. רק עוד שנייה.
"אל תלך אבא, אמא לא התכוונה לזה באמת... היא פשוט עצבנית בימים האחרונים וזה יצא קצת עלייך, אני אדבר איתה אבא, היא תשפר את ההתנהגות שלה אתה תראה! אולי נוכל לצאת לנופש שלושתינו מתישהו אבא – " שטף של מילים מהירות נפלט מגרוני ואני לא מצליחה לעצור.
הוא קטע אותי. "ליאן, את לא צריכה לדבר עם אמא עלינו ואת לא צריכה לנסות לסדר ביננו שום דבר, כי אי אפשר לתקן את מה ששבור. אני ואמא גמרנו, יפה שלי. אני מצטער באמת, אבל אני לא מוכן יותר לחלוק את אותו האוויר עם האישה הזאת תחת אותה קורת גג, זה יותר מדי עבורי כבר."
הייאוש זורם בעורקיי, זה באמת היה אחד הריבים הכי קשים שהיה להם, ושוב על שטויות כמו באיזה ערוץ נצפה או למה התקלחת וסיימת את כל המים החמים. הלוואי שהם היו מצליחים פעם אחת פשוט להיות נחמדים אחד לשנייה, בלי להעליב או לצעוק אחד על השנייה.
אני ממקדת את מבטי במזוודה שהוא אוחז. מזוודה בצבע אדום כהה, קצת מאובקת.
המזוודה המטומטמת הזאת! אלוהים, כמה שאני שונאת את המזוודה הזאת. כמה פעמים נאלצתי לראות אותה.
אני בועטת במזוודה ברגע של כעס. למשך כמה שניות היא מתנודדת על הרצפה, נמשכת לצד אחד יותר ואז היא נופלת וגוררת אחריה קול טראח צורמני.
"ליאן!" קולו נשמע כעוס. הוא מתכופף להרים את המזוודה. "בשביל מה זה היה טוב בדיוק?"
אל תלך אבא. אל תלך אבאלה שלי. אני לא רוצה לחיות בלעדייך, המחיר כבד מדי עבורי.
בבקשה, אני מוכנה לסבול את הריבים שלך ושל אמא, אני מוכנה להיות הקיר שיפריד בינכם גם אם בסופו של דבר אני אתרסק, זה לא חשוב. אני אחצוץ בינכם עד שתוכלו להסתדר.
בבקשה אבא, אני לא יודעת איך לחיות בלעדייך.
"אתה לא עוזב אתה שומע אותי?! תפרוק את המזוודה שלך עכשיו, ולך תתנצל בפני אמא. זה לא משנה אם אתה צודק או לא, הקשר שלך איתה צריך להיות לך הרבה יותר חשוב מהאגו, זה מספיק אבא!" אני צורחת עליו בתקיפות.
אני שומעת מהמטבח את התייפחותה של אמא ועוצמת את עיניי. אני מייחלת להיות בכל מקום בעולם ברגעים האלה, רק לא פה. ה' תעשה אותי ציפור כדי שאוכל לעוף הרחק מכאן.
"ליאן, זה באמת לא משנה מה תגידי עכשיו כי אני כבר הגעתי להחלטה. ואני לא אבקש סליחה מהמפלצת הזאת!" הוא מרים את קולו בכוונת תחילה כדי שהיא תשמע והתגובה לא מאחרת להגיע...
"מפלצת הא?" שאגתה הצרודה של אמא מהדהדת בכל חלק בבית. "אולי לפחות תספר לילדה את הסיבה האמיתית לעזיבה שלך? הא? אולי פעם אחת בחיים שלך תיהיה גבר ותגיד את האמת, י'זבל!"
מצחו של אבא מתכווץ והוא מאגרף את כפות ידיו. "אל תעזי אפילו גילה, אני מזהיר אותך! אני עוד אראה אותך בבית המשפט – "
קולה מתעלה על שלו. "לאבא המדהים הזה שלך, זה שאת כל כך מעריצה יש אישה אחרת. כל הזמן הזה הוא ניהל רומן והוא עוזב אותנו בגללה!"
אני מרגישה כאילו מישהו ירה בי כדור, ממש לתוך הבטן. אני מתכווצת בהפתעה. העולם סביבי מתחיל להתפרק לאט לאט ואני לא יודעת איך לעצור אותו מלהתפרק. האדמה רועדת.
"אל תגידי אותנו! אני עוזב אותך, לא אותה. ליאן אני אוהב אותך ושום דבר שתעשי לא ישנה את זה אף פעם."
לפני שאני מצליחה לעצור אותן, הדמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי. "זה נכון?"
"ליאן..."
"תענה לי! תגיד לי את האמת! יש לך רומן עם אישה אחרת? בגדת באמא?"
תחושת הבגידה שורפת את גופי מבפנים. אני רוצה למות.
"כן." הוא מסיט את מבטו הצידה, מובך מלהסתכל לי בעיניים. "אני יודע שזה לא היה בסדר, אבל אני לא מתחרט על זה, האמת היא שזה היה עניין של בחירה ואני בחרתי בלחיות. אני בחרתי בחיים, ליאן. אני לא יכול להתחרט על זה גם ארצה."
למשך כמה שניות דממה רועמת שוררת בין שנינו. בינתיים מהמטבח אני שומעת את אמא מנסה להחניק את בכייה, מה שעוד יותר שובר אותי.
"ליאן..." הוא מושיט את ידו כדי לגעת בי.
אני דוחפת אותה באגריסיביות אוטומטית. "תעיף את הידיים שלך ממני." אני מסננת מבין שיניי החשוקות.
תחזיר אותן אבא. תחזיר אותן עכשיו. בבקשה אבא, אל תפסיק לחבק אותי אף פעם. אל תפסיק ללטף אותי אף פעם אבא. בבקשה תגיד לי שאתה לא האיש שאמא אומרת שאתה. בבקשה תגיד לי שאתה לא עוזב, שאתה לא בגדת.
אלפי זיכרונות ילדות תוקפים אותי. אל מול עיניי אני רואה את אבא שלי, מלמד אותי איך לנסוע על אופניים. אני רואה אותנו הולכים ביחד לים עם המצופים הירוקים שלי. אני כל כך רוצה לחזור אל הרגעים האלה.
אני מתקרבת אל דלת הכניסה ומסובבת את המנעול באיטיות. כל תנועה כואבת יותר. הלוואי שיכולתי פשוט להיעלם. הדלת משמיעה צליל חריקה צורמני כשאני פותחת אותה ומשב רוח עדין חודר אל תוך פנים הבית.
"עדיף שתלך."
אל מול עיניי אני רואה את אבא ואני בטקס מסיבת הסיום שלי. כמה שהוא גאה בי, מרים אותי ומניף אותי לכל עבר. שמלתי מתנופפת ברוח וצחוקי מתגלגל.
"ליאן, אני בגדתי באמא, לא בך. אני מצטער על זה, באמת."
"זה קצת מאוחר להגיד את זה, אתה לא חושב?" אני יורקת ארס לכל עבר. "זה גם קצת לא פייר מצידך, בהתחשב בעובדה שבמהלך ה-6 שנים האחרונות בכל פעם שאתה ואמא רבים אין לך בעיה לערב אותי בזה, אף פעם לא הייתה לך בעיה לערב אותי בבעיות שלכם ותמיד הייתי מין גלגל שלישי בקשר שלכם, אז פתאום אתה בגדת רק באמא? אתה בגדת בכל המשפחה הזאת ברגע שהחלטת להיות עם אישה אחרת! אני לא רוצה לראות אותך יותר."
הכעס בתוכי מבעבע.
הטלפון שלו מצלצל אבל הוא ממהר לכבות אותו.
"זאת היא, נכון? עדיף שתלך, שהיא לא תחכה לך יותר מדי. " אני לא יודעת מי מדברת עכשיו, האם זאת אני? זה לא נשמע כמו משהו שאני אגיד. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לו עכשיו, כל כך הרבה דברים ואני לא יודעת מה להתחיל להגיד קודם. אני מרגישה כאילו יש משהו שאני ממש רוצה להגיד לו, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה זה. הכעס מעוור אותי וכל מה שאני מצליחה לראות אל מול עיניי זה אותי אותו ואת אמא ברגעים היפים שלנו, זה דוקר כמו סכין.
הוא קופא במקום.
"לא שמעת מה אמרתי? אתה לא הבן אדם שחשבתי שאתה. אתה... אתה..." הבכי חונק אותי. "פשוט לך מפה כבר! עזוב אותנו! מה אתה מסתכל עלי ככה בעיניים האלה?! אתה הרי זה שארז את המזוודה ורצה לברוח מפה גם ככה, לא? מישהו הכריח אותך לבגוד באמא?!"
הוא פותח את הדלת בלי להגיד כלום וגורר את המזוודה שלו אחריו, אני שומעת את פסיעות רגליו הכבדות רוקעות על הרצפה, מתירות אחריהן שובל של דממה.
אני סוגרת את הדלת אחריו ומרגישה מעין ריקנות מוזרה כזאת, מין חלל מוזר שנוצר בתוכי.
ואז אני נזכרת במה שרציתי להגיד לו מקודם.
אם אתה הולך אז קח אותי איתך. אל תשאיר אותי לבד, אבא.

נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים

9. רובוט

אני חושב שתקוע לי משהו בגרון. אבל משהו ממש גדול, הרבה יותר גדול מסתם איזה אבטיח או מלון. אני חושב שהוא ממש בגודל של בן אדם.
והוא כל כך מכוער, הדבר הזה שתקוע לי בגרון.
הוא חונק אותי, לא נותן לי לזוז. לא נותן לי לנשום. הוא קושר את רגלי לאדמה ומעמיד אותי באותו המקום שבו אני נמצא.
אני לא יכול לברוח.
אסור לי לפתח רגשות לא ראויים. אסור לי לפחד, אסור לי לצעוק, אסור לי לכעוס, אסור לי לדעת, אסור לי לגעת.
אני חייב להתנהג למופת, בדיוק כמו שצריך להתנהג בן למשפחת מנדלסון.
בדיוק כפי שצריך להתנהג רובוט.
אני רוצה לברוח, אני חייב לברוח. אבל החומה הזאת, החומה הזאת שפיתחה גידים ועצמות בליבי במשך השנים, היא לא ניתנת לשבירה.
היא חוסמת אותי.
לא נותנת לי לראות מעבר, לא נותנת לי לראות את המציאות.
כמו חלום, רק סיוט. כמו אוויר, רק מים. כמו שנאה, רק אהבה. כמו כעס, רק אדישות. אני חייב למחוק כל פחד, למחוק כל כאב, למחוק כל רגש.
אני רץ אחריה, משתדל שלא להיאבד את ידה המזיעה. עייני רואות רק את שערה המתנופף ואת גופה המתנועע. המוזיקה הולמת בעור התוף שלי. מקפיצה את פעימות ליבי.
אני עוקב אחריה תנועתיה, מנסה להיות כמוה. מנסה לרקוד כמוה, מנסה לקלל כמוה, מנסה להיות אנושי כמוה.
היא מצחקקת, מזמזמת את המוזיקה שמשמיע הדי- ג'י, ומפטפטת עם עוד כמה חברים המפזזים על כפות רגליהם סביבה.
אני רוצה להיות כמוה, אני מת להיות כמוה.
לחיות את הרגע, לחיות את היום, לחיות את השניה, לחיות את הדקה.
לחיות את החיים.
לא לפחד מהמוות, לא לפחד מאהבה, לא לפחד מעצמך.
אני רוצה להתבאס מדברים פשוטים כמו שהיא מתבאסת מהם, אני רוצה להתעצבן כשאני רב עם חבר, או כשההורים שלי לא נותנים לי דמי כיס.
אני רוצה לאהוב סתם ככה. בלי סיבה. אני רוצה להיות עם בן אדם ולדעת שאני אוהב אותו, בגלל מי שהוא, ולא בגלל המעשים שהוא עושה בשבילי.
אבל אני לא מסוגל, זה לא שאני לא רוצה. אני פשוט לא מסוגל.
אני אחר, אני שונה.
אני לא מיוחד, אני פשוט שונה. שונה מכל הנוער של היום, כי אני לא מתנהג כמוהם, ואני לא נהנה כמוהם.
אני מתבאס כשאני לא מקבל את השמפניה שהזמנתי, אני מתבאס כשהמניות שלי בבורסה שוקעות.
אני מתעצבן כשאני פוקד על מישהו פקודה והוא לא מבצע אותה, אני מתעצבן כשאני לא מקבל את מבוקשי.
אם ואני באמת אוהב, ואני לא יודע אם זאת באמת אהבה. אז אני אוהב בגלל סיבה.
למשל, אני אוהב את מאי, בגלל הדברים שהיא עשתה ועושה כעת בשבילי.
בלעדיה, הייתי מתאבד.
היא לא מבינה בכלל מה היא עושה, היא לא מודעת להשפעה שיש לה עלי.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה התחלתי להתנהג כמו נער רגיל, שגם אז, כשהתחלתי להתנהג כמו נער רגיל. התנהגתי כמו חננה.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה, כף רגלי דרכה ודורכת כרגע במועדון בלו.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה, אני לא רובוט מוחלט.
אני רובוט עם תקלות. רובוט שסטה מעט מדרכו, אבל הוא עדיין רובוט, במלוא המובן.
בלי מאי, יכול להיות שעדיין הייתי מדבר בחיי היום יום שלי כמו איזה מבוגר בן 75. או לפחות כמו איזה פרופסור לרפואה מתקדמת.
הקלילות שלה, הפזיזות שלה, השטיחות שמחשבותיה, הנמיכות שבשאיפותיה, משלימים אותי.
ולכן, אני מתחתן איתה. לכן, אני מתחתן איתה כמעט בגיל 18. כדי לא לאבד
אותה.
היא לא תברח ממני.
אסור לה לברוח ממני, היא חייבת להישאר איתי, היא מוכרחה להחזיק לי את היד עד המוות.
אני לא אאבד אותה, אסור לי לאבד אותה.
אני יודע, שבמוקדם או במאוחר היא תגלה איזה מפלצת חסרת רגשות אני.
היא תגלה, שהרבה מעבר לשיער הבלונדיני, והעיינים הכחולות. היא יוצאת עם בחור חסר רגשות.
בחור משעמם, שלעולם לא זכה לאהבה, ולכן לא יכול לתת אהבה.
אבל כשהיא תגלה את זה, זה יהיה מאוחר מדי בשבילה. אני בחיים לא אתן לה להתגרש ממני, אני בחיים לא אתן לה לעזוב אותי ולהתחתן עם איזה היפי נודד.
אני מצטער בשבילה, אני באמת מצטער מקרב ליבי בשבילה.
אני מרחם עליה, היא לא יודעת עם איזה בחור היא מתחתנת. היא לא יודעת שהיופי לא יפצה על האופי.
הנשמה שלי, שעונה לשם יואב תאודור מנדלסון התשיעי, בחיים לא תשתנה.

נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים