אתמול קרה הדבר שציפיתי לו ארבע שנים תמימות, התאחדתי עם האקס. היה לנו ערב מושלם. שתינו אצלו בדירה ודיברנו ודיברנו ושתינו ודיברנו עוד ועוד ושמענו מוזיקה טובה ובסוף גם התנשקנו ושכבנו וישנו וקמנו יחד. אפילו בבוקר ישבנו יחד עם המשפחה שלו לשתות קפה ולאכול עוגה וראינו את התינוקת של אחותו. ארבע שנים חיכיתי לרגע הזה, ובמקום להיות שמחה אני עצובה ומרגישה ריקה. יכול להיות שהדאון גם קשור לזה שאני מפסיקה את הכדורים. התופעות לוואי של הגמילה מהם נוראיות, הן כוללות מאניה והתדרדרות גרועה יותר ממה שהיה לפני הטיפול. אם הייתי יודעת זאת לפני לא הייתי מסכימה להתחיל להיות מטופלת בהם. כל הזמן אמרתי לו שאני צריכה טיפול נקודתי לשינה, לא כדורים קבועים. למה הוא החליט לרשום לי כדורים אנטי פסיכוטיים? זה מעסיק אותי 24/7. הוא באמת חושב שיש לי נטייה לפסיכוטיות? ואם כן אז למה הוא לא אומר? למה בכלל אני צריכה להגיע למצבים האלו.

ארבע שנים חיכיתי שנחזור. נפרדנו כי בגדתי בו. איזו מפגרת. איך יכולתי ככה לפגוע בבן אדם הלא רעיל היחיד שהיה לי בחיי? הוא והמשפחה שלו עברו לדירה חדשה, ויש לו שם יחידת דיור משל עצמו, ומצאתי את עצמי אכולת קנאה בפרטיות שיש לו, בבית המסודר שלו, במשפחה הבריאה שלו. לא היו לי את כל אלו מעולם, והוא בכלל לא מבין איזה אוצר יש לו בידיים. אני לעומתו גדלתי עם שני הורים חולי נפש, אמא חולת מאניה דיפרסיה ואבא חולה אגרנות והתקפי זעם. הרהיטים בבית הם לא רהיטים מודרניים אלא רהיטי ענתיקה ישנים מאוד שגם אותם אבא אגר כשהוא ואמא שלי עברו לגור יחד ועליהם מגובבים חפצים וניירות שחלקם כבר מעל עשר שנים מונחים באותו המקום. כשאמא החליטה לשפץ כאן כשהייתי קטנה, היא צבעה את הקירות באפור בז' ועל כן הבית תמיד חשוך. בכניסה תלויה תמונה של כלבים ליד נהר ולידם פגר מדמם של עוד כלב. כך גדלתי. והפער ביני לבין האקס פתאום נראה עצום. אני רואה אותנו מתחתנים, אולי, או לפחות ממשיכים יחד שנים רבות. איך אוכל להכניס אותו לבית שלי? הבושה אוכלת אותי. איך אסביר לו שאת כל שנות חיי העברתי בבית נרקב, מסביבי מחלות נפש ומחלות סופניות. לא פלא שאני על תרופות. לא פלא שאני בדיכאון מגיל צעיר כל כך. לא פלא. אני שונאת את החיים שלי. ואין מנוס. אני גרה באותו הבית הזה הארור, עם האבא המזדקן והחולה שלי, בלי אמא שלי שכל כך אהבתי. ואין לי מה שימתיק.