מילותיה של רפרפית

שלוש שנים! שלוש שנים לקח לפסיכיאטר שלי להודות שהוא רואה ניצוצות של מאניה דיפרסיה. שכנראה הגנים מאמא עברו עליי. עד עכשיו הוא השתדל לחזור ולהגיד שהוא לא חושב שזה הכיוון, למרות שאני אמרתי לו שאני מרגישה שכן. האישור שלו גרם לי לשמחה מהולה בדאגה. מה יהיה בשנים הבאות, כשהמצב שלי יתפתח ויחמיר? ואולי אצליח לצמוח אל תוך זה בחיוביות, בהרגלים טובים? אולי אצליח להתמודד עם זה באחריות ובגבורה? ומה יהיה עם הנפילות? ואם אשמור על שגרה בריאה, זה יצליח אולי לשמור עליי שפויה, גם במצבים הקיצוניים? אני רוצה לצרף כאן שיר, שכתבתי על אמא ממזמן, עוד לפני שנפטרה. הוא עלה לי ישר לראש בהקשר הזה.

אמא
שלי, יקרה
אומרים לי מכל
מקום
שאני מתוחכמת.
שולחים אליי
ידיים ועיניים
ואפים.
מרחרחים, מוודאים
הריגה.
אמא שלי
שלי, יקרה
איך הסתדרת
בירידות?
איך הסתדרת
בעליות?

והיכן את עכשיו?

לפעמים מרגיש
כאילו את בתוכי
קיימת
היית ותהי
אמא שלי.

גם כאן, אי שם בשנת 2018, כבר ידעתי. ידעתי שאנחנו חוות את העליות והירידות באותו אופן. ידעתי שאנחנו דומות יותר מכפי שאי פעם אוכל לתאר. ידעתי שאת בתוכי, ואני חלק ממך, ואנחנו שתינו יחד. ובכל יום אני יודעת שאנחנו יחד חוות את העולם, ואני שמחה שאני כאן משום שאני ממשיכה אותך. אמא, אני כבר מתחילה לחשוב על ילדים, משפחה. אני רוצה להמשיך אותך, את מבינה? אני רוצה להיות את.

יש בחוץ לילה עם כוכבים. בפנים חם. החיים זזים. הגוף כואב. גברים סביבי חגים במעגלים ואני הולכת מצד לצד. שוב העולם מקבל צבע. שוב המילים נוכחות. שוב המוזיקה פועלת.

הוא הולך לטעון בוודאי שניצלתי אותו. שלא הייתי ברורה מספיק. שלא הבהרתי את המצב כמו שהיה מצופה ממני. שככה וככה וככה. אבל עם כל הכבוד, אני לא הולכת להשאר עם מישהו שאומר לי מה לעשות ומתי לעשות. וחוץ מזה, הוא בכלל עוד ילד, והוא כל כך לא ברמה שלי. כשיתבגר יבין מה פספס.

אני רוצה להאמין שבכל יום שעובר אני נעשית יותר דומה לאמא שלי, ויותר טובה מהיום שקדם לו. אני רוצה להאמין בזה מאד.

אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ, אז אני מניחה את הראש במאוזן.

שוב תולשים לי את השיער היפה שאני מסרקת חצי שעה ביום. שוב מחליטים עליי. שוב.

אני תוהה לעצמי, איך בכלל אוכל לחזור לכתוב לאחר ההפסקה כזו ארוכה מכתיבה? המשימות צורכות אותי ואני נמסה מהן, כמו אש ושעווה. כל המשימות האלו שצריך לעשות. מה חשוב יותר? ומה חשוב פחות? ומה אם שכחתי לעשות משהו שהיה מאוד חשוב? ואם באמת כך, האם יקרה משהו נורא ואיום לאחר מכן? מה, נניח יבוא לעצור אותי שוטר? זה במקרה הכי פחות נורא, ועל המקרים היותר גרועים איני בטוחה שאני רוצה לדבר.

כמה מילים על גברים- רובם לא מבינים שמץ בחיבור אמיתי, באהבה אמיתית וכנה וסוחפת וזה מהסיבה שאף אחד מעולם לא הכריח אותם להתגבר על האובססיה העצובה לכמה גברים קשוחים ורציניים הם צריכים להיות. אולי אני משתמשת במילים קצת קשות, אבל משהו בחוסר בטחון של המין הגברי וכמות האגו לפעמים מחליאים אותי. ובעצם, אין פה הרבה את מי להאשים חוץ מאת עצמי, כי אולי משכתי אליי את האנשים האלו בעצמי ולכן יש לי טעות סטטיסטית בחישוב, וזה לא הרוב באוכלוסיה. לא יודעת. אבל בגדול, מה שאני מנסה להגיד, זה שגברים לעולם לא הפסיקו לעייף אותי.

הראש שלי עסוק נורא. במה? איני יודעת. אבל הוא כל הזמן רץ רץ רץ. במשך שנה. רץ בלי הפסקה. לגור באיזור מלחמה זה נורא. רעמים בקיץ, בלי גשם ובלי עננים! פעם שמעתם על דבר כזה? הציפורים הנסות בתעופה פתאומית נמרצת יחד בתיאום, אל הכיוון ההפוך ממקום הפיצוץ. עוד מטוס ועוד מסוק ועוד כטב"ם ועוד טיל. עוד הותר לפרסום. ואני ממתינה. למה אני ממתינה? אני לא יודעת. אני ממתינה למשהו, שיקרה.