דעת מיעוט

תחרות, תחרות ותחרות

וולטר שיידל הוא היסטוריון המתמחה בתקופה הרומית, בהיסטוריה כלכלית ובדמוגרפיה היסטורית, וספרו "הבריחה מרומא" הוא ניסיון לתמוך בתיאוריה המובילה והמשכנעת ביותר להסבר עליית המערב במאות השנים האחרונות: תיאוריית הביזור הפוליטי.

עליית המערב

לפי תיאוריה זו מערב אירופה הצליחה לעקוף בסיבוב את הסינים, העות'מניים וכל השאר ולהגיע ראשונה למהפכה התעשייתית מכיוון שהתחרות בין המדינות הגדולות באירופה אפשרה הרס יצירתי וכך עודדה קדמה טכנולוגית, מדעית, מסחרית, ארגונית ותרבותית.

אזורים אחרים בעולם נשלטו במשך רוב ההיסטוריה על ידי ישות מדינית יחידה, חזקה וגדולה, עם תמריצים חלשים לתחרות ולהתייעלות, או שהיו מאוכלסים בשלל ישויות קטנות ומפוזרות במצב מלחמה מתמיד. במצבים אלו היה קשה לקדם רעיונות חדשים ולהתגבר על אינטרסים מושרשים. רק באירופה היה מצב אופטימאלי של מדינות שמצד אחד היו גדולות מספיק על מנת להשליט חוק וסדר על מיליוני בני אדם ולאפשר פעילות מסחרית, ומצד שני כל הזמן המשיכו להתחרות אחת בשנייה בעוז, ואף אחת מהן לא הצליחה לשלוט במרבית היבשת לאורך זמן.

כלומר, אף אחת חוץ מרומא.

שיידל מעוניין לספק תמיכה אמפירית לכל שלבי הטיעון הנ"ל:

• להסביר מדוע רומא הייתה האימפריה היחידה והאחרונה שהצליחה להשתלט על חלק גדול מאירופה, בזמן שבמזרח אסיה היו באופן סדרתי אימפריות גדולות שעלו ונפלו, ובדרום אסיה ובמזרח התיכון היה סוג של מצב ביניים בין אירופה לסין.

• לשכנע את הקורא שזו לא הייתה מקריות היסטורית, כלומר שלא ייתכן ששינויים קטנים למאורעות היו מובילים את נפוליון, קרל הגדול או מישהו אחר לייסוד אימפריה אירופאית שתחזיק מעמד מאות שנים, או מובילים לכך שסין הייתה מתפרקת לשלל מדינות קטנות בדומה לאירופה.

• לפרט את כל הגורמים הגיאוגרפיים, התרבותיים והמוסדיים שהובילו לביזור הפוליטי.

• להראות כיצד הביזור הפוליטי הוביל לצמיחה כלכלית וקדמה טכנולוגית בטווח הארוך.

מרבית הספר משווה בין אירופה לסין, בתור שני הקצוות על הרצף שבין קיסרות ענקית ויציבה ובין מערכת רב-מדינית תחרותית, כאשר אזורים אחרים בעולם מהווים נקודות אמצע בין שתי הקצוות האלו, והדיון בהם מצומצם יותר. האימפריות הרומית והעות'מנית במובן הזה דומות יותר לסין.

עלייתה ונפילתה של רומא

הספר מתחיל בניתוח דמוגרפי של הישויות המדיניות שתחתן חיו מרבית בני האדם לאורך ההיסטוריה האנושית באזורים שונים; בסדרה של תרשימים מראה שיידלר כיצד במזרח התיכון, במזרח אסיה ובאזורים אחרים באלפי השנים האחרונות חלק ניכר מבני האדם התגוררו בשטחה של הישות המדינית הגדולה ביותר, בזמן שבאירופה מצב זה הסתיים עם נפילתה של האימפריה הרומית ולא חזר מאז. אפשר לבקר את הבחירה השרירותית מעט של שטחים עבור הניתוח הזה (ומה עם אפריקה?), אבל בסופו של דבר ההבדל הוא די ברור לכל מי שמכיר את ההיסטוריה.

שיעור האוכלוסייה שנשלטה על ידי הישות הפוליטית הגדולה ביותר, אירופה לעומת מזרח אסיה

לאחר מכן מגיעה סדרה של פרקים שמתארת את עלייתה של האימפריה הרומית. עבורי אלו היו פרקים מעניינים מאוד. כמו כל חובב היסטוריה פופולרית אני רגיל בדרך כלל לקרוא או לראות סרטים ותוכניות טלוויזיה שמתמקדות בתקופות ספציפיות, באירועים ספציפיים, בקיסרים או במלחמות מסוימות, מבלי באמת לספק הסבר לדפוסים הגדולים. זו הפעם הראשונה שקראתי ניתוח-על בהיר שמסביר למה הרומאים הצליחו כפי שהצליחו.

התשובה המיידית היא כמובן "כי היה להם צבא גדול יותר". בסופו של דבר, עם כל הכבוד לטכנולוגיה, רוח לחימה, אסטרטגיה וכדומה, בטווח הארוך הצבאות הגדולים יותר מנצחים, ולאורך כל ההיסטוריה הרומית לרומאים היו צבאות גדולים הרבה יותר מיריביהם. אבל עובדה זו רק מעבירה את השאלה צעד אחד אחורה – מדוע לרומאים היו צבאות גדולים יותר?

היו שלוש סיבות העיקריות לכך:

• אוכלוסיית איטליה הייתה גדולה יחסית מלכתחילה.
• המאפיינים המוסדיים והתרבותיים הייחודיים של רומא אפשרו לה להגיע לשיעורי גיוס מאוד גבוהים של גברים צעירים, מעל ומעבר לכל אימפריה אחרת בהיסטוריה. זו הייתה אימפריה שקמה עבור המטרה של מלחמה אינסופית, והייתה חייבת לנהל מלחמה אינסופית כנגד כל שכנותיה כדי להמשיך ולתחזק את הבסיס הכלכלי והתרבותי לקיומה.
• התמזל מזלם של הרומאים לפעול בתקופה שבה שאר הישויות המדיניות באזור היו חלשות יחסית. המכשול המשמעותי ביותר שאיתו התמודדה רומא הייתה קרתגו, אך גם שם הניצחון הרומי היה די צפוי מראש תודות ליכולתם של האיטלקים לגייס צבאות גדולים יותר ולהחליף אבדות בקלות.

לפי שיידל, הגורם היחיד שהיה יכול ככל הנראה למנוע את הצלחתה של רומא היה אלכסנדר הגדול; לו הוא היה נשאר בחיים ומפנה את עיניו מערבה במקום מזרחה, ייתכן שהוא היה מסוגל לכבוש את חצי האי האיטלקי בתקופה שבה רומא עדיין הייתה קטנה יחסית. מהרגע שהוא מת והאימפריה שלו התחלקה בין מפקדיו, לא נותר עוד שום גורם בסביבה שהיה יכול להתנגד לרומאים.

בשיא כוחה של האימפריה הרומית, ארבעה מתוך כל חמישה אירופאים חיו בתחומיה. אך כמו כל האימפריות, גם היא התנוונה ושקעה בסופו של דבר. השאלה המעניינת, לדעתו של שיידל, היא לא מדוע רומא נפלה – גם בשאר יבשות העולם אימפריות קמו ונפלו והופיעו שוב תחת הנהלה חדשה. השאלה היא למה שום מדינה אחרת לא הצליחה לשחזר את ההישג הרומאי באירופה.

מדוע לא היה ריבאונד?

בפרקים הבאים עובר שיידל על כל הניסיונות ההיסטוריים לריבאונד אחרי התמוטטות רומא. בין השאר הוא דן באימפריה הרומית המזרחית, במוסלמים, שארל הגדול, האימפריה הספרדית, המונגולים, נפוליון ועוד. בכל מקרה ומקרה מתאר שיידל כיצד קמה האימפריה החדשה, מדוע היא לא הצליחה (או לא ניסתה בחלק מהמקרים) להשליט הגמוניה על רוב אירופה, ודן בכל מני counterfactuals – שינויים מינימליים להיסטוריה שאולי היו יכולים לאפשר את חזרתה של אימפריה בסדר הגודל של רומא באירופה, משהו מקביל לקיסרות הסינית במזרח או לאימפריות הגדולות ששלטו במזרח התיכון.

האם היה למוסלמים סיכוי להתקדם מעבר לספרד, לנצח את הפרנקים ולכבוש את צרפת? האם ליורשיו של שארל הגדול היה סיכוי לשמר את השליטה בממלכה כולה ואת ההתפרקות הפיאודלית? האם אורדת הזהב המונגולית הייתה מסוגלת להשתלט על אירופה, למרות היעדר שטחי מרעה מתאימים מעבר להונגריה? האם מוות בגיל צעיר של הנרי השמיני היה יכול להוביל להמשך שליטת הקתולים בבריטניה, לברית עם ספרד ולאימפריה כלל אירופאית תחת בית הבסבורג?

שיידל סוקר שלל שאלות כאלו שהועלו על ידי כותבים שונים, ומנסה לשכנע את הקורא שבאף אחד מהמקרים אין שום שינוי קטן ופשוט שניתן לעשות להתרחשויות ההיסטוריות כדי לקבל אימפריה כלל אירופאית חדשה. כלומר, הטיעון שלו הוא דטרמיניסטי: היעדר אימפריה כלל אירופאית אחרי רומא היא לא מקריות היסטורית, אלא הכרח. לא היה יכול לקרות אחרת.

לדעתי החלק הזה היה פחות משכנע. אין לי היכרות עמוקה עם כל התקופות ההיסטוריות והאימפריות המתוארות בספר, אבל נראה לי שקל לספר סיפורים ולהוכיח כל דבר שרוצים כשמשחקים במשחק ה-"מה היה אילו", וזה קצת טרחני ומיותר לסקור כל אפשרות ואפשרות. רק בפרקים הבאים מגיע שיידל לסיבות העמוקות והיותר משכנעות לכך שכל המקרים האלו נכשלו.

גיאוגרפיה והמרחק מהערבה האירואסייתית

לאחר כשליש ספר שעוסק בגורמים מקורבים וסיפורי היסטוריה חלופית, שהם מעניינים אבל לא נורא חשובים או משכנעים לדעתי, מגיע שיידל לגורמים האולטימטיביים לייחודיות של אירופה. הוא סוקר בקצרה נושאים שכבר נידונו בהרחבה בספרים אחרים, כגון קו החוף המפורז של אירופה שכלל חצאי איים רבים שקל להגן עליהם מפני פולש (בחצי האי היחיד במזרח אסיה, קוריאה, גם התפתחו ממלכות נפרדות מסין, ולא במקרה), שרשראות ההרים באירופה שהיוו מחסום למעבר של צבאות גדולים, ולעומתם בסין הנהרות הגדולים שאפשרו לקשר בקלות בין חלקים מרוחקים של היבשת.

האימפריה הרומית הייתה מרוכזת סביב הים התיכון, ולכן המאפיינים האלו לא פגעו בה כל כך, אבל הם מסבירים מדוע כובשים אחרים לאורך ההיסטוריה לא הצליחו להשתלט על אירופה כולה. אל הגורמים האלו מוסיף שיידל גורם גיאוגרפי נוסף, שבו לא נתקלתי בספרים קודמים: המרחק מהערבה האירואסייתית.

הערבה האירואסייתית היא המקור להופעתם של ההונים, המונגולים, העות'מנים וכובשים רבים אחרים; מדובר באזור גידול אידיאלי לסוסים, שבו התפתחו שלל ציוויליזציות שהתבססו על סוסים ומרעה. באותן הציוויליזציות בדרך כלל לא הייתה מילה עבור המונח "חייל" – כולם היו חיילים, וילדים למדו מגיל צעיר כיצד להשתמש בקשת תוך כדי רכיבה על סוס. זה היה המקצוע היחיד. על כן, כוחן הצבאי של הציוויליזציות של הערבה תמיד היה גדול הרבה יותר מכפי שהשתקף במשקלן הדמוגרפי, והן לחצו דרך קבע על הציוויליזציות שהקיפו אותן. כתוצאה מהלחץ הזה, הציוויליזציות שמסביב לערבה היו צריכות להתאחד לכדי מדינות גדולות, ולהקים חומות וערים מבוצרות.  

המרחק מהערבה האירו-אסייתית והסיכוי של כל תא-שטח להיות חלק מאימפריה גדולה

שיידל טוען שמערב וצפון אירופה הן יוצאות דופן, מכיוון שהן היו רחוקות מהערבה ועל כן יכלו להתפתח באופן חופשי במשך מאות שנים שבהן הממלכות שבסין, רוסיה, מזרח אירופה, הודו והמזרח התיכון נאלצו להיאבק בכל פעם נגד פולש חדש שיצא מהערבה בראש צבא של פרשים, ולא פעם נכבשו על ידי הפולשים האלו.

אני לא בטוח עד כמה הטיעון על הערבה משכנע כשחושבים על התזה הכללית של הספר. הרעיון הוא הרי שאירופה הצליחה בגלל התחרות בין המדינות, ואפשר לטעון שהקרבה לערבה דווקא הייתה אמורה לעודד תחרות כזו וקדמה טכנולוגית בתחומים רבים.

הטיעון העדין יותר, אם אני מבין אותו נכון, הוא שיותר מדי לחץ צבאי יוצר תמריצים להקמת מדינות ענק שבתורן לא ייהנו יותר מדי מתחרות פנימית שתקדם את התרבות והטכנולוגיה, בעוד שבמערב אירופה היה לחץ צבאי בדיוק במידה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, שהשאיר אותה מפורקת בין מספר רב של מדינות קטנות.

ייתכן שהמרחק מהערבה תרם לעלייתה של מערב אירופה, אבל זהו הסבר מורכב הדורש יותר שלבים וקפיצות מחשבה מאשר ההסבר שלפיו באירופה היו יותר חצאי איים ושרשראות הרים מאשר במזרח אסיה, הודו והמזרח התיכון, ולכן אף אחד לא הצליח לכבוש את כולה. לי אישית יש נטייה בסגנון של התער של אוקהם להעדיף הסברים פשוטים, כשכל שאר התנאים שווים. בכל מקרה, זה נושא מעניין לחשוב עליו.

תרבות ומוסדות – צמיחה "סמית'יאנית" לעומת "צמיחה שומפטריאנית"

התרשים הבא, הלקוח מהספר, מתאר שני קצוות של התפתחות היסטורית של מוסדות מדיניים:

שני סוגים של התפתחות מוסדית ומדינית

בצד שמאל מתוארת התפתחות שנובעת מתחרות סימטרית בין ישויות פוליטיות, מבוססת על ביצועים, מתקדמת דרך מיקוח בין חלקים שונים בחברה, מובילה ליזמות ואיחוד מתוך הצורך לייעל את ניצול המשאבים, ובסופו של דבר למדינות המבוססות על "צמיחה שומפטריאנית" (על שם ג'וזף שומפטר) – צמיחה שמבוססת על קדמה טכנולוגית וארגונית, על הרס יצירתי.

בצד ימין מתוארת התפתחות שנובעת מתחרות לא סימטרית, כיבוש ויצירת כוח מונופוליסטי, וממשיכה עם ביצור הכוח המונופוליסטי, שמרנות, והופעת אליטות "נצלניות". ההתפתחות הזו מובילה ל"צמיחה סמית'יאנית" (על שם אדם סמית'), המבוססת על מסחר, חלוקת עבודה והתמחות, אבל לא לצמיחה שומפטריאנית, שכלכלנים מאמינים כי היא הצמיחה היחידה שיכולה להימשך לנצח. על כן, ההתפתחות הזו לא מובילה לפריצת המלכודת המלתוסיאנית ואל העולם המודרני.

שיידל מתאר בהרחבה כיצד אירופה הייתה בדרך כלל דומה יותר לחלק השמאלי של התרשים, וסין, רומא, ואימפריות גדולות אחרות היו בדרך כלל דומות יותר לחלק הימני של התרשים.

אחד הנושאים שלא הכרתי, הוא האופן שבו האחדות של סין הייתה מושרשת באופן עמוק בתרבות המקומית. גם בתקופות הקצרות שבהן לא הייתה קיסרות גדולה בסין, אלא מאבק בין מספר ישויות מדיניות, תמיד הייתה שאיפה לאיחוד ואמונה שבשלב כלשהו מישהו אמור לחזור ולהשתלט על כל מזרח היבשת – עניין שלא היה קיים באירופה שאחרי נפילת האימפריה הרומית. ההסבר לכך הוא שרומא השתלטה על אזורים רבים שלא היו בהם ישויות מדיניות חזקות לפני כן, בעוד שסין איחדה ישויות מדיניות חזקות וותיקות. כשרומא התפרקה, אזורי השליטה שלה חזרו למצבם המקורי, שלא היה רחוק מאנרכיה. כשסין התפרקה מדי פעם, היא נשארה מחולקת לישויות מדיניות גדולות שציפו להתאחד מחדש בקרוב.

לכאורה היה ניתן לחשוב שהאמונה הנוצרית תאחד את האירופאים, אך שיידל מסביר כיצד הכנסייה הקתולית דווקא תמכה גם בתחרות בין המדינות וגם בתחרות הפנימית בתוך כל מדינה, ושימשה עוד גורם מאזן כנגד כוחם של מלכים וקיסרים. לעומת זאת, בסין המוסדות הדתיים היו כפופים הרבה יותר לכוחה של המדינה, ושירתו את השליטים ואת רצונותיהם. זה לא מאפיין של הדת כשלעצמה: רומא, האימפריה הביזנטית ורוסיה הצליחו בתקופות שונות להכפיף את הנצרות לפי האינטרסים של השליטים. אבל התחרות בין המדינות במערב אירופה אפשרה לאפיפיור להשיג מעמד עצמאי יחסית.

אל המוסדות הדתיים באירופה הצטרפו הגילדות, האסיפות הציבוריות והמועצות השונות, הערים החופשיות ובהמשך גם הפרלמנטים הראשונים, וביחד תרמו כולם לכך שהמדינות האירופיות היו ישויות חלשות יחסית, תמיד על סף מלחמה, כיבוש או התפרקות פנימית, ומלכיהן נדרשו דרך קבע לתמרן בין שלל גורמים מתחרים כדי לשרוד. חוסר היציבות בקרב האליטות תרם לשמירה על זכויות קניין ודינמיות כלכלית. שיידל אף מצטט מחקרים שמראים שגם בתוך אירופה הקדמה הכלכלית הייתה מהירה יותר באזורים היותר מבוזרים, למשל באזורים של ערי ממלכה כמו צפון איטליה או השפלה, או בבריטניה שבה מכל מני סיבות היסטוריות המלכים מלכתחילה היו חלשים יחסית (כתבתי על כך בהרחבה כאן).  

כאשר שיידל פונה בחזרה לסין, הוא מראה כיצד הקפיטליזם, במובן של מסחר וקדמה טכנולוגית, שגשג בסין רק באותן תקופות מעטות שבהן היא הייתה מחולקת מבחינה פוליטית, ובמידה פחותה יותר כשהיא הייתה מאוימת והשליטים היו זקוקים לקדמה טכנולוגית צבאית, או להכנסות גבוהות ממיסים. בתקופות אחרות השליטים נטו לדכא את המסחר ואת המוסדות העירוניים המקומיים.

איזונים

שגשוג כלכלי הוא תמיד תוצאה של איזונים מורכבים.

אם שגשוג כלכלי היה תוצאה של גורם יחיד, כגון "ביזור מקורות הכוח" או "השקעה ממשלתית בתשתיות", בסופו של דבר היינו מקבלים תהליך אבולוציוני שבו ישויות פוליטיות ממקסמות את הגורם היחיד הזה עד לאינסוף וכולן צומחות בקצב היסטרי. אבל במציאות, כמו בכל הנושאים החשובים, מדובר באיזון בין אלמנטים סותרים.

לתחרות האירופאית, למשל, היה צד שלילי משמעותי: מלחמות. מדינות אירופאיות נלחמו כל הזמן. למשל, לפי אחת הסקירות בין השנים 1500-1800 היו באירופה 443 מלחמות, 1.5 מלחמות בשנה בממוצע, בזמן שבסין סקירה של השנים 1350-1800 מעלה 0.2 מלחמות בשנה בממוצע. במהלך אלפיים השנים האחרונות נראה שסין התנהלה במחזוריות די קבועה, שלפיה מדי כמאתיים שנה מתרחש מרד או כיבוש ומתחלפת שושלת, ובין לבין שוררות תקופות ארוכות של שלום.

מלחמות עשויות לפגוע בקדמה הכלכלית ובתמריצים להשקעה אם הן מובילות לאנרכיה של warlords אכזריים, אך הן גם עשויות לתרום לקדמה כלכלית, אם המלחמות מנוהלות בין ישויות מדיניות שהן גדולות מספיק כדי לספק יציבות לטווח ארוך – אבל לא גדולות מדי.

קדמה טכנולוגית כפונקציה של רמת הביזור הפוליטית

הרעיון הוא שקדמה טכנולוגית ומסחרית מגיעה לקצב הכי מהיר כאשר המערכת הפוליטית מאוזנת בין שני הקצוות, הישויות הפוליטיות לא גדולות מדי ולא קטנות מדי, והתחרות ביניהן לא חזקה מדי ולא חלשה מדי. כך גם בנוגע למוסדות שבתוך המדינה: נדרש איזון בין מדינה שהיא מספיק חזקה ומבוססת כדי לאכוף חוזים וחוקי קניין, ובו זמנית מספיק מבוזרת וחלשה כך שאליטה נצלנית לא יכולה להשתלט על כל מקורות הכוח ולגנוב את כל המשאבים לעצמה.

בגלל המאפיינים הקודמים שציינו, מערב אירופה הייתה פשוט קרובה יותר לאופטימום מכל אזור אחר בעולם. המלכים באירופה נדרשו ללוות כספים ולהגיע לפשרות עם סוחרים ועם אליטות אחרות כדי לממן את המלחמות התכופות, מה שחייב התנהלות כלכלית רציונלית יחסית, תמיכה ממשלתית בקדמה טכנולוגית אשר זלגה גם לשוק הפרטי, פיתוח שווקים פיננסים משוכללים, מוסדות לגביית מיסים באופן יעיל ולמלחמה בשחיתות הפנימית, ושלל מאפיינים דומים שלא התקיימו בסין או באימפריה העות'מנית.

בפרק שעוסק במסחר בינלאומי מציין שיידל שלאורך ההיסטוריה מסעות ימיים ארוכי טווח היו נחלתן של ערי חוף ומדינות או תרבויות נידחות יחסית – הפיניקים, הוויקינגים, הפולינזים, וונציה, הולנד, פורטוגל וכדומה – ולא של אימפריות חקלאיות גדולות כדוגמת סין, האימפריה המוסלמית, או צרפת, שהייתה המדינה האירופאית הגדולה ביותר. זה לא מקרי. הוא חוזר בהרחבה על הסיפור המפורסם של המסעות הימיים המפוארים בסין של ימי הביניים והפסקתם הפתאומית, בהשוואה ליוזמות המוצלחות של קולומבוס ומגלן שהיה להן המשך (ראו למשל את ההרצאה שלי כאן). למעצמות יבשתיות גדולות פשוט לא הייתה סיבה לעסוק בסחר בינלאומי ארוך טווח. שיידל מקדיש חלק ניכר מהפרק כדי להראות שההצלחה האירופאית נובעת מהסיבות המוסדיות שהזכרנו, ולא מגורמים מקריים כגון המיקום הגיאוגרפי של אירופה וסין ביחס לאפריקה ואמריקה. בסופו של דבר השילוב של הקדמה הטכנולוגית עם המסחר ארוך הטווח הוביל מדינות אירופאיות קטנות כגון בריטניה והולנד לשליטה על חלק ניכר מכדור הארץ.

לאחר מכן עובר שיידל לעסוק בהשפעת ביזור מקורות הכוח על התפתחויות תרבותיות, צבירת הידע והמהפכה המדעית, שתרמו בסופו של דבר למהפכה התעשייתית. כאן הוא מסכם את ספריהם של יואל מוקיר ושל דיירדרה מקלוסקי בנידון, ומתאר את האופן שבו המערכת הרב-מדינתית באירופה הגנה על הוגים, ממציאים ויזמים מפני ממשלות שרצו לחסום אותם במקום כזה או אחר, והובילה להתפתחות תרבות בורגנית, ושמירה על זכויות רכוש וזכויות פטנטים. זאת בניגוד למצב בסין, הודו והאימפריה העות'מנית, היכן שגורמי ממשל עצרו בקלות רעיונות "בלתי רצויים" והתפתחויות שנחשבו מסוכנות, ותחומי המסחר והמלאכה נחשבו נחותים. כך, התפתחה באירופה תרבות יוצאת דופן של דיון, שיתוף פעולה ותחרות בין הוגים, סופרים, מדענים, מהנדסים ויזמים, שהתבטאה בחילופי מכתבים, כנסים, התפתחות האוניברסיטאות הראשונות וכדומה, והיוותה כר פורה למהפכה התעשייתית.

חשוב לציין שהאיזון האופטימאלי לצמיחה כלכלית בין ריכוזיות לביזור משתנה עם השנים, כתלות באופי הטכנולוגיה ובסביבה הגיאופוליטית. למשל, שיידל מספר כיצד הקדמה הכלכלית ראשית נסקה במאה ה-17 בהולנד, שעריה יישמו בהצלחה מוסדות פיננסיים ומסחריים שמקורם בצפון איטליה, אך מאוחר יותר ממדיה הקטנים של הולנד הפכו לחיסרון משמעותי בתחרות מול צרפת ומדינות אחרות, ואנגליה הפכה לקרובה יותר לאופטימום ולקחה את ההובלה. בתקופות מסוימות ייתכן שמדיניות פרוטקציוניסטית תרמה לצמיחה, בעוד שהניסיון של המאה ה-20 מעלה שהיא בדרך כלל פוגעת. בסופו של דבר, המדינות שהכי קרובות לאופטימום בכל תקופה לוקחות את ההובלה.

תיאוריות אחרות

בסופו של הספר מתייחס שיידל לכל התיאוריות האחרות שהועלו כהסבר לפריצת המהפכה התעשייתית בבריטניה – רוברט אלן, דארון אסימוגלו, גרגורי קלארק ושאר השמות המוכרים למי שבתחום, שעל חלקם כתבתי פה בעבר. הוא מציין בצדק שרוב התיאוריות האלו מסתמכות באופן כבד על הביזור הפוליטי באירופה, ולולא הביזור הפוליטי הן לא היו תופסות.

כאן הוא נופל מעט לבור שגם ספרים אחרים נפלו אליו: התייחסות יתר לבריטניה. היסטוריונים של המהפכה התעשייתית נוטים לשכוח שבריטניה נמצאה בחזית הטכנולוגית במשך כ-150 שנים בסך הכל מתוך החצי-מילניום שבמהלכו מערב אירופה הובילה את העולם. לפני בריטניה הולנד הייתה בחזית, ולפני הולנד הערים של צפון איטליה, ואחרי בריטניה צרפת, גרמניה וארה"ב לקחו את ההובלה. למה לא סין או העות'מניים? ההתייחסות הייחודית לגורמים ספציפיים לבריטניה, כגון התפוצה של מרבצי פחם או תוצאות המגיפה השחורה שם, פשוט לא יכולה להסביר את הדפוס הכללי של העליונות הטכנולוגית המוחצת של תושבי מערב-אירופה וצאצאיהם במושבות שמעבר לים. תיאורית הביזור הפוליטי, לעומת זאת, כן יכולה להסביר.

אחרי שקראתי לעומק שלל ספרים ומאמרים בתחום עבור הדוקטורט, כתיבת הספר "מסע האנושות" והרצאות שהעברתי, ועם פרספקטיבה של עוד כמה שנים שעברו מאז, אני נוטה להסכים עם שיידל שזו בסופו של דבר התיאוריה החשובה ביותר להבנת פערי העושר בעולם המודרני, וכל שאר ההסברים התרבותיים והמוסדיים הם פשוט תוצאה שלה.

סיכום
רוב הנושאים שעליהם כותב שיידל כבר נסקרו בהרחבה בספרים אחרים, אך מטרתו הייתה לאחד את כולם לכדי תיאוריה אחת מסודרת בספר יחיד. ה"חידושים" העיקריים של הספר, לפי מיטב ידיעתי, הם אלו:

• מענה על השאלה מדוע רומא הייתה האימפריה האחרונה ששלטה בחלק ניכר מאירופה, כיצד היא הצליחה היכן שנפוליאון, היטלר וכל השאר נכשלו. שיידל כותב שבסופו של דבר זה היה די מקרי, ועולם אלטרנטיבי שבו רומא לא הייתה קיימת הוא די סביר (וזאת בניגוד לעולם אלטרנטיבי שבו סין לא הייתה קיימת).

• הטענה שאירופה החלה לנוע במסלול שונה משאר הציוויליזציות כבר לאחר נפילת רומא, יותר מאלף שנים לפני שהמסלול הזה התחיל להיות מאופיין גם בהצלחה כלכלית וקדמה טכנולוגית יוצאת דופן.

• השפעת המרחק מהערבה האירו-אסייתית.

החיסרון העיקרי של "הבריחה מרומא", כמו ספרים רבים אחרים שנכתבו על ידי אקדמאים, הוא אורכו. כשפרופסורים (שאינם יובל נח הררי) מתיישבים לכתוב ספר הם בדרך כלל מרגישים מחויבות להתמודד עם כל טיעון נגדי אפשרי שיעלו עמיתיהם, וכן לצטט כל מקור אפשרי כדי שאף אחד חס וחלילה לא ייעלב, והתוצאה היא תמיד ספרים ארוכים שכוללים שלל פלפולים שלא מעניינים את הקורא הממוצע. הספר מלא בחזרתיות, הפרקים עצמם נעים אחורה וקדימה בזמן ללא צורך, ולדעתי היה אפשר להעביר את אותה הפואנטה גם בעשירית המילים מבלי לאבד שום תוכן חשוב.

על כן, זה לא ספר שמיועד לקהל הרחב אלא בעיקר לאקדמאים. אבל אם הוא מיועד בעיקר לאקדמאים, אז אין טעם לכלול סיכומים של ספרים אחרים, מכיוון שרוב הקוראים יהיו אנשים כמוני שכבר קראו את אותם הספרים האחרים. כלומר, במקום הספר הנוכחי היה ניתן לכתוב שני ספרים קצרים יותר: ספר קצר אך מקיף לציבור הרחב שלא כולל חזרתיות ודיון מעייף וארוך ב-counterfactuals והסתייגויות, או לחילופין ספר קצר אך עמוק לאקדמאים שכן כולל counterfactuals והסתייגויות אך לא כולל חזרתיות על ספרים אחרים.

חיסרון נוסף הוא מיקוד יתר בסין, על חשבון ציוויליזציות לא-אירופאיות אחרות כגון העות'מנים או ההודים. אין כמעט שום התייחסות בספר לציוויליזציות העתיקות באפריקה (שחלקן היו חזקות כמו מדינות אירופאיות בשיאן), בדרום אמריקה, וגם לא ליפן, קוריאה, הציוויליזציות של דרום מזרח אסיה וכדומה. מכיוון שמטרת הספר היא להסביר את העליונות האירופאית, ולא את הכישלון הסיני, היה ניתן להרחיב יותר על ציוויליזציות אחרות, בייחוד ציוויליזציות כמו יפן שאתגרו את העליונות האירופאית.

היתרון העיקרי של הספר הוא, כאמור, התמיכה המלאה שהוא מספק עבור התיאוריה המשכנעת ביותר להסבר פערי העושר בעולם המודרני. בזמן שחוגים מסוימים באקדמיה מקדמים תיאוריות פוסט קולוניאליסטיות דלות ולא משכנעות, שלפיהן ההיסטוריה אינה אלא מאבק אקראי בין אנשים מרושעים ואכזריים שבו המנצחים הם המרושעים ביותר והאכזריים ביותר, שיידל וההיסטוריונים והכלכלנים שעליהם הוא מסתמך מציגים תיאוריה מורכבת, מתוחכמת ועקבית בנוגע לעלייתו של העולם המודרני.

אז מה הרומאים עשו בשבילנו?

לדעתו של שיידל, שהוא להזכירכם מומחה להיסטוריה של רומא, לא הרבה. עלייתם הייתה מקרית יחסית ויכלה שלא לקרות, ואם הם לא היו מופיעים ההיסטוריה של העולם לא הייתה שונה משמעותית. תרומתם העיקרית של הרומאים הייתה להנחיל לאירופה דת, שפה ובסיס תרבותי משותף, אשר הקלו במובנים מסוימים על שיתוף הפעולה, המסחר והתחרות, אבל סביר שהבסיס הזה היה מתפתח גם בלעדיהם. מהרגע שהרומאים הואילו בטובם להסתלק, החלו להתפתח באירופה המאפיינים המוסדיים והתרבותיים שהובילו לעולם המודרני.

לסיכום, אנחנו חיים בעולם שבו רוב הכוח הכלכלי, התרבותי והצבאי מרוכז בידי אנשים לבנים, מכיוון שהתמזל מזלם להיוולד ביבשת מפורזת עם הרבה שרשראות הרים, חצאי איים גדולים ואיים גדולים, ועל כן מאז נפילת רומא הם חוו כ-1,500 שנים של תחרות מתמדת בין מדינות גדולות, שעיצבו את התרבות והמוסדות שלהם באופן שאפשר הרס יצירתי ותרם לקדמה טכנולוגית, מדעית, פילוסופית וכלכלית.

אם אותם אנשים היו חיים על יבשת שאיננה מפורזת כך, הם היו מתקדמים הרבה יותר לאט. אם לא הייתה יבשת כזו בשום מקום בכדור הארץ, ייתכן שהמהפכה התעשייתית הייתה מתרחשת רק עוד אלף שנים מהיום, או כלל לא. ואולי, בהינתן גיאוגרפיה אחרת, המהפכה התעשייתית הייתה מתרחשת מוקדם יותר, או בכמה מקומות בו זמנית. לעולם לא נדע.

בואו ואספר לכם סיפור קצר, על מדינה נידחת אי שם במזרח התיכון הלוהט, שביצעה את הטעות הגדולה ביותר בתולדותיה.

והסיבה לטעות? צדק.

סיפורנו מתחיל במלחמה אכזרית אשר גבתה את חייהם של רבים מתושביה של אותה המדינה, ועודדה אותם לקרוא לגיוס שוויוני יותר של כל שכבות האוכלוסייה.

הבעיה הייתה שגיוס צבאי אי אפשר לעשות בכוח, אלא אם מאיימים להעמיד כל סרבן אל מול כיתת יורים. גיוס צבאי המוני במדינות דמוקרטיות יכול להתקיים רק כשהאזרחים עצמם מעוניינים להתגייס ומאמינים בחשיבותו של הצבא.

באותה מדינה היפותטית שלנו הייתה קבוצה אחת שהתגייסה, נקרא לה קבוצה א', ושתי קבוצות אוכלוסייה שלא רצו להתגייס ברובן – קבוצה ב' בגלל קרבה אתנית, תרבותית ומשפחתית לאויביה של המדינה, וקבוצה ג' בגלל אמונה שלפיהן פעילות דתית תורמת לביטחון ולחברה לא פחות מהשתתפות בצבא, וגיוס יפגע בפעילות הדתית הזו.

זה בבירור לא היה מצב הוגן – קבוצה א' הקריבה את בניה על מנת להגן גם על חברי קבוצות ב', ג'. לדעתם של חברי קבוצה א', הדרך היחידה לפתור את המצב הלא-הוגן היה לגייס את הקבוצות האחרות, או לפחות את קבוצה ג', שנראה שהיה יותר קל להתמודד עם החסמים שלה. אבל חברי קבוצה ג' לא היו מוכנים להתגייס, ולא היו מספיק בתי כלא במדינה כדי לכלוא את כולם.

כיצד פותרים מקרה שבו עקרונות הצדק מתנגשים בקיר המציאות?

ובכן, כפי שמים זורמים לים במסלול הנוח ביותר, כך גם המדינה שלנו בחרה בפתרון הקל ביותר: בשקר.

לשקרים יש חשיבות רבה בעולמם של בני האדם, מכיוון שהם מאפשרים לכמה מצבי מציאות להתקיים בו זמנית בדמיונם של אנשים שונים, כמו יקומים אלטרנטיביים. הרעיון היה לבנות שקר אשר יאפשר לחברי קבוצה א' להאמין שהם לא נושאים בנטל לבדם, שגם הקבוצות האחרות משתתפות, לקוות שאולי הם גם יתגייסו לצבא יום אחד, ובו זמנית יאפשר לחברי הקבוצות האחרות להמשיך באורח חייהם הרגיל ללא הפרעה משמעותית, ואולי גם לשקר לעצמם שהם תורמים ממה שהם תרמו בעבר.

שמו של השקר היה "בואו ניתן לכולם לבחור בין שירות צבאי לשירות לאומי משמעותי".

במסגרת השקר הזה נשלחו חברי קבוצות ב' ו-ג' לבצע עבודות שונות ומשונות, לכאורה מועילות לחברה. זה היה שקר מצוין, כי אנשים מכל הקבוצות לא הבינו לעומק את משמעותם של תמריצים כלכליים וכיצד עובד שוק העבודה.

נניח לשם הדוגמה שבית חולים כלשהו זקוק למישהו שישטוף כלים. במצב הרגיל בית החולים מפרסם מודעת דרושים, וניגשים אליה אנשים שמעוניינים בעבודה הזו, מכיוון שזו האלטרנטיבה הכי טובה עבורם. בית החולים משלם להם את השכר שבאמצעותו הוא יוכל לגייס את מספר העובדים שדרושים לו; אם הוא ישלם מעט מדי הם לא יבואו. אם אותם אנשים יתרשלו בתפקידם, הם יפוטרו. הם עובדים בבית החולים מרצונם, והוא מעסיק אותם מרצונו.

נניח שלפתע הפלתם מהחלל החיצון על בית החולים הזה כמה צעירים בני שמונה עשרה שאין להם שום עניין בעבודה הזו, ומשכורתם משולמת על ידי כלל משלמי המיסים. בית החולים אולי לא יתנגד שהם יסתובבו במסדרונות, אבל אין סיבה מיוחדת להאמין שאותם צעירים באמת יטרחו לשטוף כלים לאורך זמן – אף אחד הרי לא יפטר אותם על התרשלות בתפקידם.

המטרה היחידה היא להעסיק את הצעירים האלו במשהו – שהם יסבלו. לנסות ליצור שוויון בסבל, כתחליף לשוויון בנטל. אבל אפילו את השוויון בסבל לא נשיג, סביר יותר שהצעירים שלנו ישבו וישחקו בסמארטפונים שלהם, או יתחילו עם אחיות נאות מראה, או סתם יחתימו כרטיס וילכו לעבוד בעבודה שמתאימה יותר לכישוריהם.

בכל מקרה, בית החולים עדיין יצטרך לשכור עובדים שמעוניינים לשטוף כלים, עם שכר מתאים ואיום קרדבילי בפיטורים במקרה שהם לא יעבדו. התוצאה היא שהצעירים בני ה-18 שלנו יבזבזו את זמנם לחינם, בית החולים לא ירוויח דבר, אבל משלמי המיסים יצטרכו לשלם מיסים גבוהים יותר כדי לתחזק את המערכת.

באופן אבסורדי, קבוצה א' שדחפה לכיוון הפתרון הזה כללה גם את עיקר משלמי המיסים במדינה. על כן, לא רק שהיא יצרה שקר עם עולם אלטרנטיבי שאין לו אחיזה במציאות, אלא היה זה גם שקר יקר במיוחד, שעלה לה בכספי מיסים שיכלו לשמש לדברים נחמדים כמו רכבת תחתית נורמלית במטרופולינים הגדולים.

כמובן, כל הפוליטיקאים והפקידים הבכירים ידעו שמדובר בשקר. אבל איזו ברירה הייתה להם? המצב היה לא צודק, אי אפשר להכריח אנשים להתגייס באיומי רובה, העם דרש פתרון מיידי!

עשרות שנים לאחר מכן, כשהמערכת הפכה למנופחת, יקרה ומושחתת כל כך ברמה שאף אחד לא היה מסוגל יותר להאמין באותו השקר, כותרות העיתונים האשימו את אותם הפוליטיקאים כמובן. זו הייתה טעות היסטורית, הם כתבו, היעדר חזון וראייה ארוכת טווח. אף אחד לא האשים את הציבור הרחב שרצה כל כך להאמין בשקר, או את כלי התקשורת ומכוני המחקר שקידמו אותו, מכיוון שהציבור אף פעם לא אשם. בשלב זה היה כבר בלתי אפשרי לשנות את המצב, כי למערכות ציבוריות גדולות יש אינרציה משלהן – מוסדות חקוקים באבן, עובדים שאי אפשר לפטר וכדומה. וכך, כולם נאלצו לממן את השקר במשך כחמש מאות שנים עד שפלישת חייזרים השמידה את האנושות.

האם היו אלטרנטיבות לאותו הפתרון היקר, אתם שואלים?

ובכן, כמובן שהיו. תמיד יש. אבל כדי שהמים לא יזרמו אל הים במסלול הנוח ביותר, נדרשת פעולה אקטיבית. נדרשת הכרה במציאות. נדרש שינוי תפיסתי. למשל, נדרשת הבנה שאפשר לאזן את הנטל באופן כספי, על ידי הסטת תקציבים (מיסים, סובסידיות, קצבאות, זה לא משנה) מקבוצות ב' ו-ג' לקבוצה א'.

הסטה תקציבית היא לא נוחה כמו פתרון השירות הלאומי: היא דורשת מאבקים. היא דורשת מקבוצה א' להתאחד, אולי להקים קואליציה ללא נציגים של קבוצה ג' לשם שינוי, אולי לוותר על כל מני אמונות שגויות בנוגע למי מרוויח ממדינת הרווחה. היא דורשת כל מני פשרות אחרות. היא קשה, מסובכת, מעצבנת. הרבה יותר נוח לבחור בשקר, לדבר על צדק, על עקרונות נעלים, או פשוט להאמין שהאילוצים שמגבילים את המציאות אינם קיימים.

אז המדינה ההיפותטית שלנו בחרה בשקר.

במה אנחנו נבחר?

אחד מקוראי הספר "כסף כחול לבן" הזכיר לי שהיום מלאו בדיוק מאה שנים לאירוע היסטורי, שייתכן שלולא הוא מדינת ישראל כלל לא הייתה קמה.

מאז תחילת הפריחה של הרעיונות הלאומיים בקרב יהודי אירופה, האיום המרכזי על רעיון ההתיישבות בארץ ישראל היה, ובכן, שאף אחד לא באמת רצה להתיישב בארץ ישראל. הרצל וכל חבריו האמידים והמשכילים נהנו לדבר על ציונות בקונגרסים שנערכו בבירות אירופאיות ציוריות, אך רק מעטים מהם התכוונו ברצינות להגר אל הארץ המפגרת, שלא נראתה שונה מאוד בתקופתם מהתיאורים העלובים של מארק טוויין שפורסמו ב-1869.

מבחינת רבים מהפעילים המרכזיים בתנועה הציונית בסוף המאה ה-19, היישוב היהודי היה חבל הצלה ליהדות תחום המושב הענייה, ולא אלטרנטיבה אמיתית עבור יהודים ממדינות מרכז ומערב אירופה או ארצות הברית. אך יהודי תחום המושב עצמם לא התלהבו מהרעיון: רובם המכריע היגרו לארצות הברית, ארגנטינה ומדינות אחרות, ורק מיעוט קטן מהם עלה לישראל. ואפילו מתוך אותו מיעוט קטן שעלה לישראל בעליות הראשונה והשנייה, שיעור מדהים של כ-40% עזבו את הארץ מעט אחרי העלייה.

אך בדיוק היום לפני מאה שנים, שני פוליטיקאים אמריקנים בשם אלברט ג'ונסון ודיוויד ריד חיסלו עבור יהודי אירופה את האלטרנטיבה העיקרית לעלייה לארץ ישראל. השניים רכבו על גל של סלידה ממהגרים, שאינו שונה מהרוח הנוכחית הנושבת בימין האמריקני – היום אלו המקסיקנים, אך אז הייתה זו בעיקר סלידה ממהגרים מארצות קתוליות כגון איטליה ואירלנד, ממזרח אירופה, וממהגרים יהודים ואסייתיים. החקיקה שהם העבירו העדיפה מהגרים מצפון ומערב אירופה, כדי לנסות "לייצב את ההרכב האתני של האוכלוסייה" כפי שהוא היה בסוף המאה ה-19. המשמעות היתה עצירה כמעט מוחלטת של הגירת יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית, והתוצאה המיידית הייתה העלייה הרביעית.

העלייה הרביעית לישראל הייתה גדולה בהרבה מקודמותיה, והרכבה האנושי היה שונה: פחות סוציאליסטים אידיאליסטים שחלמו על להפריח את השממה למרות שלא ידעו דבר וחצי דבר על חקלאות, ויותר בורגנים ובעלי עסקים או מקצועות חופשיים שהעדיפו לעסוק במסחר ולהתיישב בערים הגדולות, ובזכותם הכלכלה של היישוב הציוני החלה לדמות כלכלה מערבית מתקדמת. בהמשך הצטרפו אליהם שלל תעשיינים גרמניים שנמלטו מגרמניה של היטלר במסגרת העלייה החמישית, ויחדיו הם הניחו את היסודות לכלכלת ישראל העתידית.

מאז ועד היום קיים קונפליקט בין צאצאי האידיאליסטים הסוציאליסטים, שהשתלטו על תפקידי מפתח בהסתדרות, במוסדות הציוניים ולאחר מכן במוסדות המדינה הצעירה, ובין הציבור העירוני הבורגני בישראל. מי שרוצה לקרוא עוד על הדברים בהרחבה, מוזמן לרכוש את הספר שלי.

גם כיום, האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל ועל החלום הציוני היה ונשאר אלטרנטיבות ההגירה למדינות אחרות (כך היה תמיד – גם לפני כאלפיים שנה נטשו היהודים את ארץ ישראל שאחרי נפילת בית שני בעיקר כדי לחפש לעצמם רמת חיים גבוהה יותר בארצות אחרות). איומים אחרים, כגון המצב הבטחוני או הגידול המאיים באוכלוסייה החרדית, יכולים לפגוע במדינת ישראל בטווח הארוך בעיקר דרך השפעתם על מגמות ההגירה של אנשים מוכשרים ומשכילים. לצערי, לאור היעדר רפורמות העוסקות ברמת החיים ובאיכות החיים בישראל, ניתן להסיק שהממשלה הנוכחית איננה מבינה זאת.

מגיבים שונים ברשתות החברתיות שאלו אותי בימים האחרונים אם כדאי להם לקרוא את הספר, בהינתן שהם לא חובבי מד"ב או פנטזיה. ראיתי שבעמוד הספר באתר "עברית" פורסם רק חלק מפרק הפרולוג, אז החלטתי לפרסם כאן את הפרק כולו, עבור המתלבטים, וגם עבור מי שקנה, עוד לא קיבל את הספר ומעוניין בהצצה ראשונית. מקווה שתהנו.

————————————————–

פרולוג

מבין חבצלות המים עלתה איגואנה ירוקה, טיפסה על שורש שהתפתל מעל גדת הנהר הבוצית, ואז עצרה על מנת לסרוק את סביבתה. לצדה הזדקר זרד קצר, שהיה למעשה חלקו העליון של חיישן טמפרטורה, מוטבע ברובו בתוך השורש. בזכות קרבתה של האיגואנה, זיהה החיישן שינוי קל בטמפרטורה ושידר אותו הלאה. השידור העיר מתרדמתם שני חיישני נפח מבוססי אינפרה־אדום שאוחסנו בעצי האגוז הסמוכים, חיישן ססמי שמוקם מעט מתחת לאדמה, ומיקרופון שהושתל בשיח מטפס, אשר זיהו גם הם את השינוי הקל בפרמטרים הסביבתיים, והוסיפו את תרומתם לזרם הנתונים אשר נקלט במיקרו־מעבד תת־קרקעי, במרחק של כמאה מטרים משם.

בשלב השני של התהליך הריץ המעבד אלגוריתמים בסיסיים על הנתונים שהתקבלו, כדי לסנן רעשים ולהחליט אם מדובר ביצור חי או בשינוי סביבתי סתמי, כגון משב רוח אקראי. לאחר שהגיע למסקנה שמדובר ביצור חי של ממש, נשלחו הנתונים הלאה ברשת האלחוטית אל מרכז העיבוד האזורי, שמוקם בחלל תת־קרקעי במרחק של מספר קילומטרים מגזרה זו של ארץ הג'ונגל. במרכז העיבוד האזורי נכנס המידע בתור קלט לרשתות נוירונים סבוכות – מודלים של אינטליגנציה מלאכותית אשר אומנו לפענח את הדפוסים הנסתרים שבטבע ולהשתמש בהם על מנת לזהות את מינם של יצורים חיים ואת מצבם. נתוניה של האיגואנה שיצאה מהנהר לא עוררו התרגשות מיוחדת בקרב רשתות הנוירונים, אם כי הן ציינו שלפי מאפייניה התרמיים וההתנהגותיים, ישנו סיכוי סביר שהאיגואנה בהיריון, ועל כן נדרש לקבל החלטה בנוגע להמשך חייה, על פי שיווי המשקל האקולוגי האזורי. 

ממרכז העיבוד האזורי נשלח המידע למסע ארוך באמצעות הסיבים האופטיים שעברו עמוק מתחת לעצי הג'ונגל ולשלל הציפורים הצבעוניות, הקופים והחרקים שמילאו את הארץ הרוחשת, לצד רחפנים ורובוטים שעסקו בפעולות תחזוקה שגרתיות, כגון תיקון החיישנים, גיזום צמחים ופינוי זרדים יבשים העשויים לגרום לשרפה. הסיבים האופטיים התפתלו לצד יובלים שוצפים אשר התמזגו יחדיו לכדי נהר, שזרם בין הרים שהלכו וגבהו בכיוון דרום־מערב, דגי סלמון מקפצים בחדווה לאורכו. לאחר מכן נפרדו הסיבים ממסלול הנהר ונמתחו כמה מטרים מתחת למורדות ההרים שעליהם טיילו עדרי איילים, חולפים לצד אולמות ייצור תת־קרקעיים ואוטומטיים לגמרי, היכן שרובוטים עיוורים עבדו ללא הפסקה בעלטה מוחלטת, מייצרים חלפים, שריונות וכלי נשק. הסיבים עברו על תקרת מנהרות ההייפר־לופ התת־קרקעיות, שבהן עכברושים אינטליגנטיים להפליא הקימו ציוויליזציות נסתרות; מתחת לבתיה הריקים של הארץ העירונית; מתחת לחומות הבטון העצומות של העיר האסורה; ומתחת לבנייני הזכוכית המודרניים הנטושים, ובראשם מגדל איקרוס הבלתי גמור. רק אז הגיעו הסיבים האופטיים סוף־סוף ליעדם: חוות השרתים המקוררת במרכז האי המלאכותי איידוס, במרחק של כמאה וחמישים קילומטרים מאותה האיגואנה שעל גדת הנהר.

בחוות השרתים התווסף המידע על האיגואנה ההרה אל האלגוריתמים שפיקחו על אוכלוסיות בעלי החיים בארץ הג'ונגל, כדי לשמר את היציבות האקולוגית, את שיווי המשקל. זה היה חשוב מאוד: שום מין לא הורשה להתרבות ולשגשג יותר מדי על חשבונם של מינים אחרים. הכול היה חייב להישאר במצב של קיפאון, על מנת שהאי יוכל לקיים את עצמו לנצח, להתקרב עד כמה שאפשר אל אותה הרמוניה בלתי מושגת. לבסוף, אוחסן המידע לצורך שימוש עתידי לצד טריליוני פיסות מידע אחרות על כל היצורים החיים באזור.

האיגואנה עצמה הייתה אדישה לגמרי לכל התהליכים המורכבים האלו, אך לפתע היא הרגישה תנועה סמוכה בחושיה החדים, ומיהרה לרוץ קדימה ולהסתתר מתחת לשיחים. היא לא טעתה – האירוע הבא שנרשם בגזרתם של החיישנים היה מרגש הרבה יותר.

האירוע החל כאשר מספר חיישני סונאר, שהותקנו על גדות הנהר מתחת למים, קלטו גוף גדול מתקרב לעברם. דג אשר שחה בין העשבים שגדלו על קרקעית הנהר נשלח לאזור באמצעות פקודה תת־הכרתית מהשבב הזעיר הסמוך למוחו, וזיהה את גופה של הנערה השוחה מעליו. מהרגע שהיה ברור שמדובר בבת אנוש ולא בעוד בעל חיים, החל קרנבל אלקטרוני שלם. האקדמיה של איידוס הקדישה תשומת לב רבה יותר לבני האדם מאשר לכל יצור אחר באי. שלל חיישנים נוספים בסביבה, שהיו רדומים על מנת לחסוך באנרגיה, התעוררו לחיים. המחשבים שבמרכז העיבוד האזורי ביקשו וקיבלו באופן אוטומטי גישה אל מעבדים רבי־עוצמה, כדי שיוכלו לנתח במהירות את המידע על הנערה השוחה ולשלוח אותו הלאה. הקונצרט האלקטרוני המתוזמן והמורכב הזה התרחש תוך פחות מחצי שנייה, בזמן שהנערה המשיכה לנווט בין חבצלות המים בדרכה אל הגדה הנגדית, מייצרת אדוות קלושות.

הנערה סיימה לחצות את הנהר וטיפסה על הגדה הנגדית. בניגוד לאיגואנה, היא הייתה מודעת היטב לשלל החיישנים שעקבו אחר תנועותיה, אך התרגלה להתעלם מקיומם. היא הייתה לבושה בבגד ים שחור, שעליו לוגו של רובוט חמוד בשילוב האותיות IR, ראשי התיבות של תאגיד "איקרוס רובוטיקס". מעל גבה השילה תרמיל מסע אטום למים, שלפה ממנו מגבת והחלה לנגב את רגליה. רשתות הנוירונים של מרכז העיבוד האזורי הסיקו שמצבה הגופני של הנערה היה מצוין, דומה לזה של ספורטאים מקצועיים, הרבה מעל הנורמה בקרב נערות אחרות באיידוס. הדופק שלה היה איטי למרות מאמץ השחייה בנהר, שריריה חטובים ומוצקים, היא לא סבלה מתת־משקל או מעודף משקל, וניתוח התמונות וחתימות החום העלה שהיא לא הייתה פצועה, עייפה, רעבה, במחזור או בהיריון. דמותה נקלטה באחת המצלמות הזעירות: עור כהה, עיניים חומות, עצמות לחיים גבוהות, שיער מקורזל קצר, שפתיים מלאות, סנטר קשוח למראה. תמונה זו שולבה עם חתימת החום הייחודית של גופה ועם בסיסי הנתונים של האקדמיה. הנערה זוהתה בתור שרה ויליאמס, בת עשרים ממוצא אפרו־אמריקני, ומקומה עודכן על ידי המודולים האחראיים למעקב אחר ילדי איידוס. תחזיות שונות פותחו על מנת לנחש את מסלולה בהתאם למקומות הקודמים שבהם הייתה, ולהעריך את מטרותיה. תוך רגעים ספורים צברו מערכות האקדמיה מידע עצום על שרה, אך דבר אחד הן לא היו מסוגלות לעשות: לקרוא את מחשבותיה.

"תפסיק לפחד מהנהר ובוא כבר," אמרה שרה בלי להסתובב לאחור.

המיקרופונים קלטו את דבריה ושידרו אותם למרכזי העיבוד, היכן שאלגוריתמים מיועדים הפכו את דפוסי הקול לטקסט כתוב, ואלגוריתמים אחרים הפכו את הטקסט לנתונים אשר היה ניתן להזין אל תוך המודלים.

"אהמ… אני חייב להתפשט?" נשמעה הקריאה מעברו השני של הנהר.

שרה גלגלה את עיניה. "לא," קראה אליו בחזרה, "אבל זו הדרך היחידה לשמור את הבגדים שלך יבשים. חשוב לשמור על בגדים יבשים, בייחוד בארץ הג'ונגל."

"בסדר, רגע, התרמיל שלי לא נסגר…" הוא אמר.

תהיי סבלנית, חשבה שרה לעצמה. הוא חדש, זה לא קל עבורו. זה לא היה קל גם עבורה בהתחלה.

היא הוציאה מהתרמיל את בגדיה וסידרה אותם על שורש גבוה: מכנסיים ארוכים בצבעי הסוואה צבאיים עם כיסים רבים, גופייה שחורה, כובע מצחייה שחור, גרביים ארוכים, כפפות עור שחורות ומגפיים צבאיים גבוהים, שחורים גם הם. לאחר מכן שחררה את המצ'טה ואת הקשת האופקית שהיו קשורות אל התרמיל שלה, על מנת שיהיו בהישג יד במקרה של בוחן פתע. זו לא הייתה סתם קשת אופקית פשוטה ברמה שלישית או רביעית, מהסוג שרבים מילדי איידוס השיגו לעצמם באחד האתגרים. היא הייתה דומה יותר לרובה של ממש: הקת הייתה צבועה בצבעי הסוואה, מעליה כוונת טלסקופית משוכללת וסמן לייזר, ומתחת לקשת היו מנגנוני ייצוב וגלגלי שיניים המאפשרים דריכה מהירה. שרה כמעט נהרגה באתגר שבו השיגה את הקשת הזאת. היום היא לא הייתה מעיזה לקחת סיכון שכזה, אבל זו הייתה תקופה אחרת. הם היו נואשים אז, במלחמה.

החיישנים זיהו את הנער שעלה אחריה מהנהר בתור ארצ'י, נער אנגלי בן חמש־עשרה, שמצבו הגופני היה הרבה מתחת לממוצע בקרב בני גילו – אפילו ביחס לוותק המועט שלו באקדמיה. הוא התנשף בכבדות ורעד מקור, סבל ממשקל עודף, שריריו היו חלשים ורופסים, והדופק שלו והסומק בפניו העידו על שילוב של פחד, בלבול, התרגשות יתר ואלרגיה.

"תתלבש, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה.

גם האלגוריתמים המורכבים של האקדמיה וגם שרה העריכו כי סיכויי ההישרדות של ארצ'י נמוכים למדי. הוא פתח את תרמילו והחל לחפש את המגבת שלו, מפיל בטעות כמה מחפציו לבוץ. "היתושים האלו ממש מעצבנים," אמר, אוסף את חפציו.

פלא שהוא הצליח לשרוד בחיים את החודשים הראשונים שלו באי, חשבה שרה. אבל הוא צדק בנוגע ליתושים. האוויר היה לח ודחוס, וזמזומם של היצורים המעצבנים לא פסק מאז שעלה הבוקר. שרה סיימה להתלבש ומחתה את הזיעה ממצחה – אולי הייתה זו טעות להיכנס בעונה הזאת לארץ הג'ונגל? זו הדרך המהירה ביותר מזרחה. היא חייבת לפגוש את קסנדרה.

"אל תדאג, היתושים לא יכולים לפגוע בך," אמרה.

"הם עוקצים," הוא התגונן.

"עקיצות יתוש הן הדאגה האחרונה שלך כאן. הם בסך הכול אוספים דגימות דם בשביל מערכות הבקרה של איידוס. תתעלם מהם."

שרה הביטה מסביבם בזמן שארצ'י התנגב והתלבש. הג'ונגל שבו היו השניים לא היה ג'ונגל רגיל; המאפיין הבולט ביותר לעין, שהבדיל בין ארץ הג'ונגל שבאיידוס ובין יערות גשם באזורים אחרים בכדור הארץ, היה השבילים. הם בדרך כלל היו ברוחב של חמישה או שישה מטרים, ישרים פחות או יותר, לעתים מתעקלים מעט מסביב למצוק סלעי, נחל או אגם, ולעתים מתחברים לשבילים אחרים בצמתים עם זוויות ישרות. בארץ הג'ונגל היו השבילים חסומים משני צדדיהם בשורות צפופות מאוד של עצים, שבלתי אפשרי לעבור ביניהם. מכיוון שהייתה זו ארץ הג'ונגל, גם בתוך השבילים היו עצי שרך ומיני דקלים צפופים שהסתירו כמעט לגמרי את השמים, צמחים מטפסים שנתלו על העצים הגבוהים, וכן שרכים נמוכים יותר. מן האדמה בלטו שורשי העצים העבים, רבים מהם מנוקדים בפטריות צבעוניות ובסחלבים ורדרדים. המצ'טה של שרה הייתה שימושית מאוד בסביבה הירוקה העמוסה הזאת.

כשהביטה לאחור, נזכרה שרה בפעם האחרונה שבה חצתה את היובל הזה של הנהר סטיקס. אז היא עברה אותו בכיוון ההפוך, בראש כוח של יותר ממאתיים לוחמים, מעט לאחר הניצחון על הטרולים. כמה תמימים הם היו… היא שקלה לספר על כך לארצ'י, אבל הוא מעולם לא התעניין בסיפורים שלה על המלחמה הגדולה, הניצחון על הטרולים והמרד הכושל. הוא מיעט להתעניין בדברים חדשים באופן כללי, ובעיקר התלונן ללא הפסקה. הוא גם לא היה מבריק במיוחד, היא הייתה צריכה ממש להכריח אותו להכין את שיעורי הבית, ומובן שאין שום סיכוי שהוא אי־פעם יהיה טוב בלחימה. לבדו כבר היה מת מזמן. שרה תמיד אהבה לקחת על עצמה את המקרים הקשים ביותר.

ארצ'י סיים להתלבש בבגדי הטרנינג השחורים שקיבלו כל נושאי הכלים אחרי טקס החניכה. על מכנסיו הותקן נדן ובו סכין גדולה ששרה העניקה לו במתנה לאחר הטקס, אך היא העדיפה שהוא לא ישתמש בה בינתיים, מחשש שיפצע את עצמו בטעות.

"בוא, אני רוצה להספיק להתקדם קצת לפני שהשיעור הבא יתחיל," היא אמרה, והחלה ללכת בשביל הישר, משתמשת במצ'טה כדי להסיט מדרכה ענפים, צמחים מטפסים ועלים רחבים. השביל טיפס כלפי מעלה בעלייה מתונה. מעליהם צווחו בהתרגשות קופי סנאי קטנטנים ואפורים בעלי זנב ארוך, תוכים בצבעי כחול ואדום בוהקים חלפו בין העצים והצמחים המטפסים, ועל שורשי העצים והאדמה הבוצית היה ניתן להבחין בלטאות, בנמלים, בעכבישים (אשר הבהילו את ארצ'י) ובאין־ספור מינים של חיפושיות. ברקע נשמעו ללא הפסקה קולות צרצור של ציקדות נסתרות מהעין.

"מתי נצא כבר מהג'ונגל?" שאל ארצ'י.

"אל תתחיל להתייאש כבר עכשיו. נותרו לנו לפחות עוד שבועיים של הליכה."

מחשבותיה של שרה נדדו אל עבר היעד שלה: הארץ הירוקה, החלק המערבי ביותר של האי. ארצ'י לא יוכל ללכת איתה לשם, מסוכן להתקדם כל כך מערבה. היא תיאלץ להשאיר אותו במערת החניכה. אולי קסנדרה תהיה שם? אני חייבת לדבר איתה, חשבה, להעביר לה את המסר. קסנדרה תדע מה עליה לעשות. ועם זאת… האם זה חכם לעורר בה תקוות? קסנדרה מעולם לא התאוששה מהמרד.

*******************

שרה דילגה מעל שורש מתפתל ועזרה לארצ'י לעבור אחריה, כשהנורות נדלקו.

השניים כבר היו רגילים לשלוח את מבטם דרך קבע אל עבר האדמה שלצד קירות השבילים, כדי לבדוק אם הנורות החבויות שם זוהרות בצבע כזה או אחר, שיסמן את תחילתם של שיעור או בוחן פתע. הפעם הבהבו הנורות בצבע כחול, וארצ'י מלמל בעייפות, "בוחן במתמטיקה…"

האדמה הזדעזעה מתחת לכפות רגליהם, חושפת משטח עץ גדול שהסתתר מתחת לשכבת הבוץ. המשטח היה קשור אל העצים שמעליהם בחבלים שהוסוו כצמחים מטפסים. משהו משך בחבלים, והמשטח החל לשאת אותם כלפי מעלה. השניים איבדו את שיווי משקלם ונפלו לישיבה. "תפסתי אתכם!" קרא קול עמוק מאחוריהם, וזרוע מכאנית צהובה סגרה מעליהם מכסה קובייתי של סורגי ברזל, שהתחבר אל משטח העץ והשלים מבנה של כלוב גדול. שרה וארצ'י הסתובבו וראו את הרובוט הענקי היוצא מהסבך, דורס שיחים, מנתץ ענפים וקורע צמחים מטפסים שחסמו את דרכו. היו לו גוף צהוב בצורת חבית, ראש גלילי עם עדשת מצלמה ופה, וזרועות ברזל עם בוכנות הידראוליות שבאמצעותן הוא החזיק בכלוב שלהם. בתחתית גופו היו שרשרות רחבות, שעל גביהן הוא התנייד כמו דחפור מוזר ומפלצתי. הוא התנשא לגובהם של העצים.

על אחת מדופנות הכלוב היה מסך מגע גדול, ובצדו תופסן שהחזיק עט אלקטרוני. שרה הורידה מעצמה את תרמיל המסע ודחפה את ארצ'י בכיוון המסך. "קח את העט, תתכונן," אמרה. ארצ'י הוריד מעצמו את התרמיל והתקדם לשם, מתנדנד בגמלוניות.

רובוט נוסף, זהה לראשון אבל צבוע באדום, יצא מבין העצים שמולם. "מה זה, בוב? אני רואה שתפסת לך שני ילדים!"

"כן, רוב, אני תפסתי אותם! שני ילדים טובים וטעימים, חה חה חה!"

ארצ'י החל להתנשף בכבדות; "תירגע, תנשום עמוק, תתרכז במה שהם אומרים. זה רק בוחן, כבר עברנו עשרות כאלו," לחשה לו שרה.

"אז תגיד לי, בוב," המשיך הרובוט השני, "בכמה היית מוכן למכור לי את שני הילדים האלו? בדיוק הייתי זקוק לשני ילדים טובים וטעימים בתור תבלין למרק שלי."

"אני אשמח למכור לך אותם, רוב. אני… איך קוראים לכם, ילדים?"

"אתם יודעים איך קוראים לנו," אמרה שרה, "בואו נתקדם עם זה כבר."

"אה, כן!" קרא בוב, "שרה וארצ'י, כמובן. אז את שרה אני אמכור לך במחיר של שלושה מטבעות לקילוגרם, היא כולה שרירים ועצמות וזה לא כל כך טעים. אבל ארצ'י כאן, יש לו בשר רך ונחמד, אותו אני אמכור לך במחיר של ארבעה מטבעות לקילוגרם."

"מצוין, בוב! אני מסכים!"

"איזה יופי, רוב!"

רוב חשב לרגע. "אבל, בוב, כמה אני צריך לשלם בסך הכול? אני לא יודע כמה קילוגרמים כל אחד מהם שוקל!"

בוב הביט בכלוב התלוי על זרועו, "ובכן, לפי המשקל שניהם יחדיו שוקלים מאה קילוגרמים, ואני חושב שארצ'י שוקל חמישים אחוזים יותר משרה."

"הי, אני לא כזה שמן," נעלב ארצ'י.

"תתחיל כבר לעבוד, אין לנו הרבה זמן," אמרה שרה. היא הרכיבה את המצ'טה על חגורתה וטענה חץ בקשת האופקית שלה. היא חייבת להיות מוכנה, אי אפשר לבנות על כך שארצ'י יצליח לעבור את הבוחן בדרך הרגילה.

"אני חייב לדעת כמה אני צריך לשלם בסך הכול! תגידו לי כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב בייאוש.

ארצ'י אחז בעט האלקטרוני והביט בלוח הריק, מגרד בראשו. "את לא יכולה פשוט לירות בהם או משהו? קשה לי לחשוב ככה, כשאני תלוי כל כך גבוה."

"ברור שאני יכולה לעבור את הבוחן בלחימה, אבל אתה חייב ללמוד לעבוד תחת לחץ. אתה יכול לעשות את זה, אני מאמינה בך," היא ניסתה לזייף חיוך.

"אבל – "

החיוך נעלם מפניה. "ארצ'י, די להתלונן! אתה פותר חידות, אז תפתור את החידה! עכשיו!"

"טוב, טוב… אז אני ואת שוקלים יחד מאה," הוא כתב את המספר על מסך המגע, לבן על גבי שחור, ומערכות נסתרות החלו לתרגם את הכתיבה שלו לשפת מחשב ולבחון אם הוא מתקרב אל התשובה הנכונה. "ואת שווה… כמה מטבעות לגרם?"

"שלושה מטבעות לקילוגרם. אתה לא שם לב."

"ואני?"

"אני ממש חייב לדעת כמה אני צריך לשלם!" קרא רוב.

"תגידו לו כבר כמה הוא צריך לשלם!" אמר בוב, ונענע את הכלוב בעוצמה. ארצ'י נפל ונפגע בראשו.

שרה ניגשה אליו ועזרה לו לקום, "אתה שווה ארבעה מטבעות לקילוגרם, תחשוב יותר מהר."

"בסדר, בסדר," הוא חזר אל הלוח וכתב את שני המספרים, חושב.

"אי אפשר לפתור את זה, אני חושב שחסר – "

"אתה שוקל חמישים אחוזים יותר ממני."

"אה, כן, נכון," הוא נזכר וכתב את הנתון הנוסף, ואז החל לכתוב את המשוואות. שרה כבר פתרה בראשה את התרגיל מזמן מתוך הרגל, אבל היא לא רצתה לגלות לארצ'י את התשובה. הוא חייב לפתור את זה בכוחות עצמו. הוא חייב ללמוד, להתחיל להביא תועלת. היא לא תלווה אותו לנצח.

"זה משעמם מדי, אולי אני פשוט אתן לך לאכול אותם בחינם, " אמר בוב. הוא קירב את זרועו השנייה אליהם, אך שרה כיוונה וירתה חץ אשר ננעץ במדויק בחיבורי הזרוע, מונע ממנה לזוז. "הי, זה לא הוגן!" קרא בוב.

"תן לו עוד כמה שניות," אמרה שרה.

"פתרתי!" קרא ארצ'י, "אני שוקל שישים ואת שוקלת ארבעים!"

"זו לא התשובה!" קרא בוב, מנער את הכלוב בעוצמה רבה יותר. השניים נפלו על רצפת הכלוב, אבל הוא לא הפסיק לטלטל אותם.

"המחירים, ארצ'י!" קראה שרה, מנסה לתפוס בסורגי הברזל שהקיפו אותם על מנת לייצב את עצמה, "תכפיל במחירים, תגיד לו כמה הוא צריך לשלם בסך הכול!"

ארצ'י נאנח בכאב, "אה, כן, המחירים… שישים כפול ארבע ועוד ארבעים כפול שלוש… שלוש מאות ושישים! אתה חייב לשלם שלוש מאות ושישים!"

הטלטלה פסקה.

"בדיוק, בוב!" קרא הרובוט השני בשמחה. "אני חייב לשלם לך שלוש מאות ושישים מטבעות!"

"יפה, רוב!" קרא בוב. "חבל רק שהילדים כאן איחרו את המועד למתן תשובה נכונה בעשרים ואחת שניות שלמות!"

שרה סיננה קללה גסה והתקינה חץ נוסף בקשת האופקית שלה.

"כן, זה באמת חבל," אמר רוב. "טוב, אנחנו לא יכולים להשאיר בחיים ילדים שנכשלים בבוחני פתע."

רצפת הכלוב נפתחה ושרה וארצ'י נפלו על האדמה. "תברח!" היא צעקה.

ארצ'י קם, הרים את תרמילו והחל לרוץ לעבר המשך השביל, רגע לפני שבוב הטיח את זרועו בעוצמה לעברו, מועך מספר שורשים. שרה לא ברחה ולא ניגשה אל התרמיל שלה; היא ירתה חץ מדויק לעבר עינו היחידה של רוב, ואז זרקה את הקשת הצדה, זינקה לעברו וטיפסה בזריזות על גופו הצהוב מאחור.

"רדי משם, ילדה!" צעק בוב, מתקרב אל עמיתו, שהתלונן על כך שהוא אינו רואה דבר בגלל החץ הנעוץ בעינו. שרה הגיעה למעלה, שלפה מהחגורה את המצ'טה שלה ונעצה אותה בחיבורים שבין גופו של רוב ובין ראשו. רעשי פצפוץ אלקטרוניים נשמעו בזמן שהיא הניעה את החרב הצדה ומשכה אותה בחזרה החוצה. רוב צווח לרגע, ואז השתתק. בוב הניף את זרועו לעברה, אך היא זינקה אל האדמה לפני שהוא הספיק לפגוע בה, מתגלגלת קדימה.

שרה הייתה שלווה, פניה רגועות לגמרי, פועלת כמו רוצחת מקצועית. היא נחלצה ממצבים כאלו מאות פעמים בשנים האחרונות. בראשה כבר היה תכנון של המסלול, כיצד היא תעקוף את העץ הסמוך על מנת שהרובוט לא יוכל לראותה, ואז תגיע אליו מאחור לפני שהוא יספיק להסתובב, והתוכנית מן הסתם הייתה עובדת מצוין לולא כדור האקדח שנורה במפתיע מבין השיחים ופגע ברגלה.

שרה זעקה בכאב, המומה. היא לא הבינה מה פגע בה, עד שראתה אותו.

נער יצא מבין השיחים. היא הכירה אותו היטב, אבל מבטה התמקד בנשק שבידו. אקדח, באיידוס? זה לא ייתכן! אפילו לא בדרגה העשירית!

"אתה… למה?"

"אני באמת מצטער, שרה, אבל לא הייתה לי ברירה," הוא אמר.

בוב עמד מעליה, מרים את זרועו באוויר.

"לא, לא ככה…" היא ניסתה לזחול לאחור, אבל רגלה הפצועה לא הגיבה.

"שרה!" צעק ארצ'י ממרחק.

הנער עם האקדח לא הפנה את מבטו. זה המינימום שהוא חייב לה.

זרועו של הרובוט נחתה בעוצמה.  

מסביב לשני הרובוטים הגדולים, שרה המתה, הנער עם האקדח וארצ'י בהמשך השביל, המשיכו החיישנים הזעירים לפעול. הם היו בכל מקום – בעצים, מתחת לסלעים, רובוטים קטנים המוסווים כחרקים; הם היו מוטמנים בתוך כלי הנשק, בגופם של בעלי החיים ועל בגדיהם של הילדים. החיישנים לא הפסיקו לפעול לרגע – אוגרים אנרגיה, אוספים קלט מסביבתם ומשדרים אותו הלאה אל מרכזי העיבוד. זרם עצום, בלתי נתפס בממדיו, של נתונים הנעים בדממה, ברשת הפזורה כקורי עכביש בלתי נראים ובלתי מורגשים בין עצי הג'ונגל. שום דבר לא יכול היה לחמוק מהם – בייחוד לא נערה שידעה משהו שהיא לא הייתה אמורה לדעת.

כמה עדכונים עבור משתתפי ההדסטארט (שולח גם כאן, כי אני יודע שרבים לא מקבלים את ההודעות מאתר הדסטארט):

1. בשבוע האחרון התחלתי לשלוח את העותקים המודפסים של הספר הראשון בטרילוגיית "האל המכאני" לרוכשים בהדסטארט. אני שולח קודם כל לאלו שהזמינו עותקים חתומים, ואז לאחרים.
2. הספרים נשלחים לנקודות הפצה באמצעות חברת UPS, אתם אמורים לקבל מהם SMS לאיסוף כאשר המשלוח שלכם יגיע ליעדו, ואז יש לכם שבוע לאסוף את הספר. עד כה שלחתי כ-200 עותקים מתוך כ-800, כך שהשליחה תיקח עוד כמה שבועות.
3. הספר הדיגיטלי נשלח במייל לכל מי שרכש גרסה דיגיטלית – אם לא קיבלתם, ממליץ לבדוק בתיקיית הספאם.
4. בנוגע לגרסת האודיו – אני מברר לגבי אפשרויות שונות, עדיין לא קיבלתי החלטה סופית, אני אעדכן אתכם בהקדם.
5. למי שלא הספיק להשתתף בהדסטארט – ניתן לרכוש גרסה דיגיטלית של הספר באתר "עברית", וגם לקרוא שם את הפרק הראשון בספר.
6. לכל בעיה / תקלה / שאלה – נא לפנות לכאן: [email protected]

שיהיה לכם סופ"ש רגוע, וקריאה נעימה למי שקיבל את הספר.

עידית זמיר וגיא מנהיים, מתוך האופרה "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט

המלחמה בין ישראל לחמאס לוותה מתחילתה בגל שנאה כלפי ישראל וכלפי יהודים במדינות רבות, אשר העלה את הדיון על האנטישמיות העולמית. מושג האנטישמיות טבוע באופן כל כך עמוק אל תוך התרבות שלנו, שיעורי ההיסטוריה שלמדנו מכיתה א' והמיתוסים המרכיבים את הזהות שלנו כעם, שרבים מאיתנו לוקחים אותו כמובן מאליו. ההנחה היא שבקרב שאר עמי העולם טבועה שנאת יהודים בלתי-מוסברת, מבעבעת תמיד מתחת לפני השטח, ורק מחכה לטריגר הנכון על מנת להתפרץ, כמו האדונית דמוית הערפד בסיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל". האם זו הנחה סבירה?

אפשר להצדיק אנטישמיות ערפדית מנקודת מבט דתית – איזו שהיא קללה או מבחן שהטיל אלוהים על העם הנבחר כדי לדייק את מסלולו ההיסטורי בהתאם לתוכנית שאיננו מסוגלים לתפוס. אך מנקודת מבט חילונית, ברור שתופעה ביולוגית-פסיכולוגית כמו שנאה לקבוצת אנשים לא יכולה להיות תלויה בקטגוריות דתיות לא ביולוגיות, ושהאנטישמיות היא בסך הכל דוגמה פרטית להתנהגות שיכולים להיות מופנית על ידי כל קבוצה אנושית כלפי כל קבוצה אחרת, ואפשר לחקור ולהסביר אותה.

מקורות האנטישמיות אינם מסתוריים. אם בחור אינדונזי שומע מילדות שהיהודים בישראל רוצחים ילדים פלסטינים בשביל הכיף, ושאומות העולם מאפשרות להם לעשות זאת בגלל שליטתם של היהודים בתקשורת ובפיננסים, הוא יגדל לשנוא יהודים – לא בגלל איזה שהוא "גן אנטישמי" הטבוע עמוק בתוך הביולוגיה שלו, אלא פשוט בגלל החינוך שקיבל. מדוע הוא זכה לחינוך שכזה? ובכן, למוסדות חברתיים נוח למצוא אויב משותף אשר יהיה מסוגל לאחד את הקבוצה ולמנוע מחלוקות פנימיות. מוסדות רבים, בארצות שונות ותקופות שונות, מצאו שהיהודים הם המועמד המושלם לתפקיד השעיר לעזאזל, מכיוון שמצד אחד אנו בולטים ברמת העושר וההצלחה, אך מצד שני אנו קבוצה קטנה, סגורה וזניחה, ואין סכנה כלכלית או צבאית בדמוניזציה נגדנו.

ישנו הבדל מהותי בין הערפדית אוכלת האדם מ"האדונית והרוכל" ובין אותו בחור אינדונזי שתיארתי: האנטישמיות של הערפדית איננה מוסברת. עם הערפדית אין לנו שום יכולת להתמודד. בעולם שבו קיים באמת "גן אנטישמי", מרכיב ביולוגי מיסטי המופנה ספציפית כנגד יהודים, אין שום טעם לנסות להסביר את פעולותיה הצבאיות של מדינת ישראל. אין שום טעם לחלום על עתיד של שלום ושלווה. אמצעי ההגנה היחיד בפני עולם המאוכלס כולו בערפדים של עגנון הוא טנקים, מטוסי קרב, וילודה. הרבה מאוד ילודה. שיהיו כמה שיותר יהודים בעולם – חמישים מיליון, מאה מיליון, מיליארד, לא משנה העלות, לא משנה מהיכן נובעים שיעורי הילודה האלו. זו המסקנה המתחייבת.

לעומת זאת, בעולם שבו אנטישמיות איננה איזה שהוא גורם מיסטי, נצחי ובלתי מוסבר, אפשר לחלום על תסריטים עתידיים אחרים. אפשר לנסות להיאבק בשנאת יהודים על ידי הסברה וחינוך. אפשר לקבל שלפחות חלק מהביקורת על ישראל – גם ביקורת שגויה, מכעיסה ולא הוגנת – בכלל לא נובעת משנאת יהודים אלא ממקורות אחרים.

ישנם שני מקורות כאלו, חשובים במיוחד: הסוציאליזם הפרוגרסיבי הרואה בעולם "משחק סכום אפס" שבו עושר נובע בהכרח מניצול והחלש תמיד צודק, וההסתכלות על הקפיטליזם והקולוניאליזם האירופאי כשורש כל רוע עלי אדמות, לצד אשליית "הפרא האציל", פוליטיקת הזהויות המתנצלת, ה"אוריינטליזם" של אדוארד סעיד ושלל ההטיות האחרות הנובעות משם. האידיאולוגיות האלו עברו הקצנה בשנים האחרונות, והן נפוצות בשלל יצירות תרבות, כמעט בכל סדרה חדשה של נטפליקס, באידיאולוגיה הסביבתית הקיצונית של גרטה טונברי ודומיה, וכן באוניברסיטאות בארץ ובעולם, המקור האינטלקטואלי של שלושת הנשיאות של הרווארד, ייל ואוניברסיטת פנסילבניה שעלו לכותרות לא מזמן. מדינות כגון רוסיה וסין רוכבות גם הן על האמונות האלו כבר שנים רבות בניסיון לפגוע בעליונות התרבותית של המערב ולהטות את הביקורת מעצמן.

ישראל היא כרגע המדינה היחידה עלי אדמות שבה אנשים עשירים ממוצא אירופאי (טוב, לפחות חלקנו) נלחמים על אדמה שהם כבשו לא מזמן מאנשים עניים ממוצא לא-אירופאי. על כן, האמונות האלו מצדיקות אובססיה ייחודית לישראל שאין לה שום קשר לאנטישמיות. למעשה, העיסוק ב"אנטישמיות" מונע כל מאבק אינטלקטואלי כנגדן. אנחנו לא מסוגלים להבחין בין אותו בחור אינדונזי, ששונא יהודים באשר הם ומאמין בתיאוריות קונספירציה משוגעות, ובין צעירים משכילים המתנגדים לישראל כחלק מאידיאולוגיה שיש ישראלים ויהודים רבים המזדהים איתה, ומבחינת השפעתם ומעמדם הם למעשה מסוכנים הרבה יותר.

האמת היא שאני לא מצפה שהפוסט הזה יזכה ליותר מדי אהדה, מכיוון ש"אנטישמיות ערפדית", נצחית ובלתי מוסברת, בסגנון של ש"י עגנון, היא פשוט הסבר נוח מאוד לכולם.

אנטישמיות ערפדית נוחה לימין הישראלי, מכיוון שהיא מאפשרת לו לתמוך ברעיון הדתי של העם הנבחר אשר נבחן על ידי אלוהים, להתנגד להתבוללות, להתנגד למסרים האוניברסליים העולים מהשואה, ולהעמיד פנים ששנאה רצחנית ודה-הומניזציה הן לא תופעות שיכולות לקרות גם כאן בארץ, בקרב יהודים, כלפי ערבים.

אנטישמיות ערפדית נוחה לשמאל הישראלי, מכיוון שהיא מאפשרת לו להעמיד פנים שהאידיאולוגיות החביבות עליו לא מובילות בהכרח למסקנה שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא חטא. כך השמאל הישראלי מסוגל לאחוז בחבל בשני קצותיו: להאמין שהעולם הוא "משחק סכום אפס" ושהתרבות הקפיטליסטית המערבית רעה מיסודה, להעריץ אייקונים של השמאל העולמי כמו גרטה או שר האוצר היווני לשעבר יאניס וארופאקיס (שמפיץ כיום קונספירציות אנטי-ישראליות), ובו זמנית להתעלם מכך שהביקורת השטחית על ישראל והאהדה המטופשת לחמאס הן תוצאות מתחייבות מהאמונות האלו. לשמאל נוח להאמין שהן "מוסברות" על ידי אנטישמיות קלאסית.

ולבסוף, אנטישמיות ערפדית נוחה מאוד לממסד הישראלי-ציוני, בלי קשר לימין ושמאל, מכיוון שמאז ומתמיד האיום הקיומי המרכזי על היישוב היהודי בארץ ישראל היה ירידה מהארץ – יותר מכל המאבקים עם מדינות ערב וכל גורם אחר. רק אנטישמיות ערפדית, נצחית, מיסטית, ביולוגית, בלתי תלויה באידיאולוגיה או חינוך, מסוגלת לתמוך באמונה השגויה שכל מה שמצפה ליהודים מחוץ לגבולותיה של ישראל זה שואה שנייה, ואסור לנו אפילו לשקול לעזוב.

שלושת הכוחות החזקים האלו ממשיכים לבצר את מעמדה של האנטישמיות הערפדית בתור "הסבר" לשנאת ישראל בעולם. אבל זהו הסבר שגוי אשר מונע מאיתנו לקדם הסברה יעילה, מונע מאיתנו להתמודד עם הכוחות הגזעניים בתוך החברה הישראלית, ופוגע במאמצים להפוך את ישראל למדינה נורמלית ושפויה כשאר מדינות המערב.