בימים האחרונים עולה שוב שאלת בחירת נגיד בנק ישראל; בראיון האחרון שלי בפודקאסט "גיקונומי" נשאלתי על ידי דורון ניר איזו פעולה של הממשלה תגרום לי לארוז את המזוודות ולעזוב את מדינת ישראל, והתשובה שלי הייתה התערבות של הממשלה במדיניות מוניטארית על ידי מינוי נגיד מטעם. למה דווקא מדיניות מוניטארית, ולא אינספור דברים אחרים כגון סובסידיות, מיסוי, ג'ובים למקורבים וכדומה? כיצד הפכה המדיניות המוניטארית לנייר הלקמוס שמפריד בין מדינות מסודרות למדינות שנמצאות בתהליך קריסה?
תפקידם העיקרי של בנקים מרכזיים הוא לשלוט בהיצע הכסף בכלכלה: להחליט כמה שטרות להדפיס, מה שבכלכלות מודרניות נעשה בעקיפין, על ידי קביעת הריבית שבה הבנק המרכזי מלווה כספים לבנקים מסחריים.
כולנו נולדנו לעולם שבו, לפחות במדינות מערביות, הבנקים המרכזיים נפרדים מהממשלות. אך למעשה, זהו אחד המוסדות המוזרים ביותר במערכת הדמוקרטית המודרנית. הבנק המרכזי הוא סוג של רשות נוספת, לצד הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, אשר בראשה עומדים אנשים שלא נבחרו על ידי הציבור באופן ישיר, שיש להם מנדט לפעול בניגוד לרצון הפוליטיקאים, ויותר כוח השפעה מלכל פקיד אחר במגזר הציבורי.
בכל שאר התחומים – חינוך, בריאות, ביטחון, מיסוי ועוד – התרגלנו לכך שהפוליטיקאים קובעים את המדיניות. רק את תחום המדיניות המוניטארית הוצאנו מהתהליך הדמוקרטי ומתחום השפעתם של הבוחרים. כשחושבים על כך זה ממש מוזר. למה עשינו את זה?
ובכן, התשובה היא אינפלציה, עליית המחירים שנוצרת כתוצאה מהגדלת היצע הכסף. במשך אלפי שנים השליטה של ממשלות בהיצע הכסף אפשרה להן לקצור רווחים ממהילת מטבעות כסף או זהב בחומרים פחות יקרים, הגברת קצב ההדפסה של שטרות וכדומה, באופן ששוחק את המטבע, מקטין את חובות הממשלה לנושיה, ומייצר "רווחי סניוראז'" באופן ישיר.
אינפלציה היא התופעה הכלכלית המזיקה מכולן – היא מרסקת את המערכת הפיננסית המקומית, פוגעת בעניים שמחזיקים יחסית הרבה כסף מזומן, מובילה להסתמכות על מטבעות זרים ואף לחזרה לסחר חליפין. היא עושה את כל הדברים האלו באופן שהוא "בלתי נראה" בהתחלה, אבל אחרי שמתחיל הסחרור האינפלציוני ממשלות מתקשות מאוד לעצור אותו ולהחזיר את האמון במערכת. מלבד זאת, גם לדפלציה, התהליך ההפוך, יש חסרונות רבים.
אינפלציה כל כך הרבה יותר חמורה מכל שאר הצורות של שחיתות ופופוליזם, שכל מדינות המערב פשוט החליטו בסופו של דבר להזיז הצידה את עקרונותיהן הדמוקרטיים ולמנות לעצמן "דיקטטור מטבע", מן "מלך פילוסוף" אפלטוני, שתפקידו היחיד הוא לשמור על יציבות המטבע. כולם יודעים שמיותר לסבסד מפעלים, לחסום יבוא וכדומה, ושקבוצות אינטרס משפיעות על הממשלות בנושאים האלו, אבל אף מדינה לא מינתה עד כה אנשי מקצוע שיכולים להתנגד לפוליטיקאים בתחומים האלו. רק בתחום המדיניות המוניטארית.
אחד הגורמים התומכים בצורת הממשל המוזרה הזו היא האקדמיה. באופן עקרוני כוח הוא משחית, אבל נגידי בנקים מרכזיים הם בדרך כלל פרופסורים עם קביעות באוניברסיטאות מובילות, ומעצם מעמדם ממשלות או גופים עסקיים יתקשו להשפיע עליהם בהצעות שוחד שונות ומשונות.
כמובן, שום דבר אינו מושלם: מנהיגים פופוליסטים במדינות מתפתחות נוטים להחליף (ואף להוציא להורג) נגידי בנק שמעיזים לסתור את מדיניות הממשלה, וגם במדינות מערביות יש חיכוכים קבועים בין הצדדים, כפי שהיו בישראל לאחרונה. אך למרות הכל המערכת הזו עובדת לא רע כבר כמה עשורים.
בעוד שקשה להשוות בין מדינות בנוגע למדיניות פופוליסטית כמו חסימת יבוא, שקיימת בכל מדינה ברמה כזו או אחרת, קל לבדוק את התנהלות הבנק המרכזי ולהבין היכן הוא פועל באופן עצמאי והיכן לא. מלבד זאת, יש תמריץ חזק לממשלות לפגוע בעצמאותו ברגע שהן רוצות להתחיל לצבור חובות ולפעול באופן פופוליסטי. כך הפכה עצמאות הבנקים המרכזיים למדד מרכזי שיכול לסמן הידרדרות ברמת הרציונליות והשקיפות של התנהלות הממשלה.
אישית אני חושב שלאור הצלחתם של בנקים מרכזיים לא היה מזיק להעביר תחומי מדיניות נוספים לידי מומחים הנמצאים מחוץ למשחק הדמוקרטי, אבל זה כבר דיון אחר.
רשומה זו היא הרחבה של הנאום של אורסולה בלום מהספר השני של טרילוגיית "האל המכאני" (ללא ספוילרים משמעותיים). פרויקט מימון ההמונים של הוצאת הספרים ממשיך להצליח עם כ-800 קוראים, וכולכם מוזמנים להיכנס לעמוד ולרכוש עותק של הספרים בהנחה להזמנה מוקדמת 😊
—————————
העבר
לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, חינוכם של בני נוער התנהל בצורה מאוד שונה מאשר היום: במקום לשבת בכיתה וללמוד, נערים ונערות עשו דברים. רובם עזרו להוריהם בעבודה החקלאית או במלאכות הבית, ואחרים יזמו גם עסקים משלהם, או נכנסו להשתלמות מקצועית. אמנם בדרך כלל מקובל לדבר על עבודת ילדים בהקשר של פועלי מכרות מהמאה ה-19, אך התופעה הייתה נפוצה מאז ומתמיד, לא רק בעבודות קשות ושוחקות, ולא רק עבור ילדים עניים מהמעמדות הנמוכים ביותר.
תומאס אדיסון, למשל, ניהל עסק למכירת ממתקים עיתונים וירקות כבר בגיל שלוש עשרה. מאיר אנשל רוטשילד התקבל להתמחות במסחר ובנקאות בפירמה גדולה באותו הגיל, הנרי פורד החל לעבוד כשולייה של מכונאי בגיל שש עשרה, ג'ון רוקפלר החל לעבוד כעוזר למנהל חשבונות באותו הגיל, וכך גם בנוגע לדוגמאות הפחות מוכרות של נשות עסקים מהעבר, כגון אוליב אן ביץ', שעזרה לאביה בעסקים כבר בגיל אחת עשרה. זו לא רק תופעה היסטורית: בספרו "העולם עד אתמול" מספר ג'ארד דיימונד על ילדים בני 12 בחברות שבטיות מודרניות אשר מחפשים לעצמם הזדמנויות תעסוקה באותו האופן, ומקבלים החלטות עסקיות ללא מעורבות הורית.
כאשר צעירים שגדלו במערכות כזו הגיעו לאמצע שנות העשרים לחייהם, התקופה שבה צעירים במדינות מערביות כיום יוצאים לשוק העבודה, היו מאחוריהם כבר למעלה מעשר שנות ניסיון בעולם העסקי.
לצורת החינוך הזו ישנם כמה יתרונות בולטים על מערכות החינוך המודרניות:
א. עצמאות והתמודדות עם סביבה תחרותית
תלמידים במערכות החינוך המודרניות הם פסיביים. שולחים אותם לגן, לכיתה א', לבית הספר התיכון, לאוניברסיטה, רובם מגיעים, יושבים, מקשיבים, עושים מה שאומרים להם. יש בחירה של מקצועות שהולכת ומתגברת בהדרגה עם השנים, בייחוד באוניברסיטה, אבל זה הכל.
עולם העבודה, לעומת זאת, הוא אקטיבי: העובדים לא רק בוחרים מקצוע ומקום עבודה, אלא מקבלים החלטות חשובות לעתידם ברמה יום-יומית בשלל נושאים. כל משימה המוטלת עליהם אפשר לבצע בשלל אופנים, טובים יותר ופחות.
הממד התחרותי במערכת החינוך מתבטא כמעט אך ורק בציונים, ואפילו הם לא משפיעים באופן ישיר על הסטטוס החברתי של ילדים. ההפך – במקרים רבים נערים ונערות בעלי ציונים טובים סובלים דווקא מסטטוס חברתי נמוך, בעוד שאלו שמורדים כנגד המערכת ומזלזלים בכללים זוכים להערצה בקרב בני גילם. ההערצה הזו איננה מקרית: המורדים מפגינים אקטיביות, יוזמה וחשיבה עצמאית, ואלו תכונות חשובות בחיים לא פחות מאשר שקדנות ואינטליגנציה.
ב. הפנמה של אקראיות ושל הקשר בין סיכון לתשואה
בעולם העבודה התגמול אינו פרופורציוני רק למאמץ, אלא גם ליכולת לאתר הזדמנויות ולקחת סיכונים מחושבים, כגון השקעה בתחום חדש, מעבר למקום עבודה אחר או קידום לתפקיד שאולי נראה מפחיד במבט ראשון. זהו עולם לא הוגן, וגם כשאתה עושה הכל נכון אתה יכול להיכשל בגלל מזל טהור. אך מי שלא לוקח הימור מדי פעם, בוודאות יכשל.
הלקח הבסיסי הזה, שבעלי חיים בטבע לומדים על בשרם מגיל אפס, נעדר לגמרי מתוכניות הלימוד ומהחוויות שילדים עוברים בבתי הספר המודרניים. ההפך – צעירים רבים מקבלים בבית הספר את הרושם השגוי שהתגמול פרופורציוני למאמץ בלבד, ושאין שום חיסרון לסלידה מסיכון.
יש לכך השפעה חשובה על ההתנהלות בתור בוגרים. מחקרים הראו בין השאר ששנאת סיכון מוגזמת משפיעה באופן שלילי על הנטייה של חקלאים לאמץ טכנולוגיות חדשות, על השקעה בהון אנושי, וכי החלפת עבודות בתדירות גבוהה בתחילת הקריירה תורמת לגידול בשכר. מלבד זאת, חוקרים הראו גם שהגישות לסיכון מושפעות מניסיון החיים ומהחשיפה לסיכון: למשל, אנשים שגדלו בתקופות של משברים כלכליים נוטים לקחת פחות סיכונים בהמשך חייהם. המשמעות היא שזהו נושא שניתן להשתפר בו בעקבות התנסות אישית, ושהיעדר התנסות כזו עשוי לפגוע.
כשצעירים כיום מסיימים את מערכת החינוך בגילאי העשרים המאוחרים ונתקלים במאפיינים האקראיים של שוק העבודה, רבים מופתעים ומתקשים להתמודד. שום דבר שהם עברו בחייהם לא הכין אותם להתמודד באופן נכון עם סיכונים. לעומת זאת, בוגרים שמגיל צעיר בילו בעולם העבודה יסתגלו לכך בשלב שבו האישיות שלהם עדיין מתעצבת בקלות.
ג. שיתוף פעולה והתקדמות בהתאם ליכולות
בשוק העבודה עובדים נדרשים לשתף פעולה עם אחרים באופן קבוע, אבל בסופו של דבר ההתקדמות שלהם היא אינדיבידואלית. עובדת מוכשרת יכולה להתקדם לתפקידים ניהוליים ולקבל אחריות הרבה יותר מהר מעובדים וותיקים ממנה, ועובד גרוע ימצא את עצמו בסופו של דבר ללא עבודה, גם אם יש לו וותק משמעותי (טוב, לפחות מחוץ למגזר הציבורי). אך שום עובד לא יתקדם אם הוא לא מסוגל לשתף פעולה ביעילות עם הצוות שסביבו.
בבתי הספר, לעומת זאת, כולם מתקדמים ביחד בקצב ממוצע כלשהו, עם השנים. גם אם נצמצם את כיתות הלימוד הנוכחיות ונכניס עוד רמות של הקבצות ושעות למידה פרטנית (רפורמות שיש להן עלות כספית מאוד גבוהה), מרבית התלמידים עדיין ידרשו ללמוד בקצב מהיר יותר או איטי יותר ממה שמתאים להם. ההתקדמות היא ליניארית, צפויה מראש, ללא זינוקים, ללא נפילות, ללא אקראיות.
הבעיה
לכשלים שתיארתי במערכות החינוך המודרניות יכולות להיות השפעות רחבות, הרבה מעבר להשפעות האישיות על הילדים עצמם.
התמודדות עם האקראיות של העולם היא עניין קשה שדורש שנים של הכנה, אך בגילאי העשרים המאוחרים המוח כבר מתקשה יותר להסתגל, ללמוד ולספוג תפיסות חדשות. לאנשים שגדלו בסביבה פסיבית שלא מלמדת על הקשר בין סיכון לתשואה תהיה נטייה גדולה יותר לפתח סלידה מתחרות ומשווקים חופשיים, ורבים מהם יעדיפו להיתלות בממשלה כמבוגר אחראי אשר יכול להחליף את הוריהם, ולהמשיך לפקח עליהם ולהגן עליהם מהסיכונים גם אחרי גיל שלושים. הם ישאפו להגיע למערכת שתעלים את הסיכון לגמרי, בדומה למערכת שבה הם בילו את שנות הנעורים המעצבות, ויתקשו להבין שבמציאות אי אפשר להעלים סיכונים, אפשר רק להזיז אותם ממקום אחד למקום אחר. אשליות השליטה, שעליהן כתבתי בהרחבה בספרי "כסף כחול לבן", יהיו נפוצות יותר אצל צעירים שגדלו במערכת מגוננת שכזו.
אך מצד שני, אנחנו לא יכולים לחזור לעבר ולשלוח את ילדינו לעבוד בגיל 13. עולם העבודה המודרני דורש רמה גבוהה הרבה יותר של הון אנושי ממה שנדרש לפני מאה או מאתיים שנה; גם אם ישנה אינפלציה מסוימת במערכות ההשכלה, זה לא אומר שאפשר כיום לשלוח ילדים בני שש עשרה למשרות הנהלת חשבונות בפירמות פיננסיות, או לתת להם לנהל עסק עצמאי. מרבית המשימות הפשוטות במקומות העבודה, אלו שאפילו ילד חסר השכלה יכול לבצע, כבר הוחלפו מזמן על ידי מערכות אוטומטיות.
מלבד זאת, אחת הסיבות לעבודה בגיל צעיר בעבר הייתה עזרה בכלכלת המשפחה. היום אנחנו עשירים הרבה יותר, ויכולים להרשות לעצמנו לכלכל את הילדים עד לגיל מאוחר. במצב כזה, אפילו אם היו יתרונות לשליחת ילדים להתנסות בשוק העבודה בגיל מוקדם, הורים רבים היו בוחרים לתת לילדיהם לשבת בחדר ולשחק בפלייסטיישן עוד כמה שנים.
ישראל היא מקרה מעט מיוחד כאן, בגלל שירות החובה. אמנם צעירים מגיעים לצבא רק בגיל 18, אך הוא בכל זאת מאפשר להם לחוות חלק מהמאפיינים של שוק העבודה בגיל צעיר יחסית, ויש כאלו שמאמינים שיש לו תרומה רבה ליזמות בישראל, בייחוד בתחום ההייטק. אך הצבא הוא מערכת סגורה עם בזבוז עצום שלא משקפת את האקראיות והסיכונים של העולם העסקי, כיום רק מחצית מהשנתון בישראל מתגייס, וזה בוודאי לא מודל אידיאלי שאפשר להעתיק למדינות אחרות.
כיצד ניתן לייצר בכל זאת סביבה מודרנית אשר תשלב את היתרונות של העבר?
הפתרון
טרילוגיית "האל המכאני" שכתבתי מתרחשת בבית ספר עתידני שממוקם על "אי המשחק". בספר השני לטרילוגיה אנחנו מגלים שמייסדי אי המשחק, אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי, הקימו אותו מתוך אותן התפיסות שתיארתי כאן: הרצון לייצר מוסד אשר יחנך ילדים לעצמאות וליזמות בסביבה שתהיה גם ריאליסטית וגם בטוחה. הפתרון שהם מצאו לכך – אי מלאכותי בלב האוקיינוס שבו ילדים פותרים חידות תוך כדי מאבק ברובוטים ומפלצות – הוא כמובן מעט עתידני ודרמטי עבור העולם האמיתי. אך לפי הספר לפני שהקימו את אי המשחק הפיזי, מייסדיו יצרו משחק מחשב שמזכיר את החוויות באי המשחק, ואני מאמין שמשחק המחשב הוא דווקא רעיון ריאליסטי למדי.
שלושת מייסדי המשחק: אהרון בלום, אורסולה בלום וארג'ון צ'וודהורי
חשוב לציין: הרעיון הוא לא להחליף לגמרי את בתי הספר הקיימים, מכיוון ששום משחק מחשב לא יכול להחליף אינטראקציה פיזית עם ילדים אחרים, אלא רק להשלים אותם.
דמיינו משחק מסוג Massively multiplayer online role-playing game (MMORPG) שמשלב אלמנטים של משחקי טריפל-A מובילים בז'אנר, אך ההתקדמות בו איננה מבוססת רק על זריזות וקואורדינציה, אלא גם על היכולת לפתור תרגילים במקצועות הלימוד השונים. השחקנים עוברים שיעורים עם "מורים" ווירטואליים בתוך המשחק עצמו, ונדרשים לשתף פעולה עם שחקנים מכל רחבי העולם באתגרים מסוכנים שמזכים אותם בכלי נשק, שדרוגים, וגישה לארצות משחק חדשות. תלמידים מצטיינים יוכלו לזכות בנקודות על עזרה לתלמידים חלשים מהם, אבל בסופו של דבר כל אחד מתקדם בקצב שלו. תלמידים יוכלו לבחור התמחויות לפי מידת העניין והכישורים שלהם, ואף לשלב כוחות עם תלמידים מהתמחויות אחרות כדי להשיג פרסים מיוחדים. בדומה לשוק העבודה, תלמידים יוכלו ליזום התארגנויות גדולות יותר, להזמין שחקנים אחרים כדי להיאבק בבוסים קשים במיוחד, להציע את שירותיהם לקבוצות אחרים, לסחור במוצרים, ובאופן כללי לפתוח "עסקים" בתוך המשחק. וכמובן, אפשר להיכשל, ויש לכך מחיר כבד.
אפשר להתחיל ממשחק מוגבל יחסית, שמזכיר את משחקי המחשב שכולנו מכירים ומתמקד במקצוע לימוד אחד או שניים, אבל החזון הסופי שונה מאוד מכל דבר שקיים כיום – עולם פתוח שלם שבו ילדים יכולים ללמוד לאורך שנים את כל החומר הנדרש מכיתה י' ועד סוף האוניברסיטה, ואף להרוויח כסף אמיתי במיזמים שעוזרים לאחרים ללמוד ולהתקדם.
אלו האתגרים העיקריים שאני יכול לחשוב עליהם בפיתוח משחק שכזה:
1. לייצר עולם פתוח גדול מספיק, שמאפשר התקדמות לאורך שנות לימוד רבות.
2. להפוך פתרון חידות בהיסטוריה או מתמטיקה לעניין מותח ודרמטי, עם פרסים שילדים ירצו לזכות בהם (מי שיקרא את ספרי "האל המכאני" ימצא שם כמה רעיונות לכך).
3. לייצר אתגרים שמחייבים שיתוף פעולה ותיאום בין ילדים עם יכולות שונות. לקדם אינטראקציה בין השחקנים. לאפשר שיתוף פעולה עם חברים מהעולם האמיתי, אך גם לעודד קשרים בין ילדים ממדינות מרוחקות.
4. לקדם יוזמה אקטיבית של השחקנים. לא להוביל אותם בשבילים מוכנים מראש, לאורך רשימה מוגדרת של אתגרים ובוסים. ליצור אלטרנטיבות בטוחות יותר ופחות, עם טרייד-אוף בין תשואה לסיכון, והשחקנים יצטרכו לבחור.
5. לבנות את המשחק באופן שיתגמל בנדיבות צעירים מוכשרים, אך בו זמנית לא יתסכל את הילדים שיותר מתקשים בלימודים, ויאפשר גם להם ליהנות מהתקדמות בקצב שמתאים להם.
6. לגרום לשחקנים לשלם מחיר כבד על כישלונות, אך לא כזה שידכא אותם לגמרי ויגרום להם לעזוב את המשחק.
אני לא חושב שספציפית המשחק שהמצאתי עבור ספרי "האל המכאני" הוא הפתרון היחיד והטוב ביותר להתמודדות עם כל האתגרים האלו. אבל אני בטוח שאפשר, עקרונית, לייצר משחקים שיוכלו להתמודד עמם, ולהעניק לתהליך החינוך של ילדי העתיד ממד שאינו קיים כיום.
סיכום
המתח בין לקיחת סיכונים מבוקרים ובין שמרנות, בין הפחד משינוי ובין הרצון לשמר שיווי משקל קיים, עומד במרכז טרילוגיית "האל המכאני", מכיוון שאני מאמין שיש לו השלכות חשובות על המין האנושי, ועל יכולת ההתמודדות שלנו עם קדמה טכנולוגית ועם השינויים שהיא מביאה. מתח זה לא משתקף במערכות החינוך כיום, שבנויות באותה הצורה כבר למעלה ממאה שנים. אבל הטכנולוגיות של משחקי המחשב שפותחו בעשורים האחרונים יכולות לאפשר לנו להתקדם אל מעבר לכך (שלא לדבר על VR ו-AR למיניהם).
כבר כיום צעירים צוברים חוויות רבות בעולמות הווירטואליים: הם לומדים לקחת סיכונים מחושבים במשחקי אסטרטגיה כמו Heroes of might and magic (שבהם שנאת סיכון מוגזמת תוביל להפסד), לומדים לשתף פעולה עם חברים כדי להתגבר על אויבים כשהם משחקים ב-Fortnite או Call of duty, נותנים לדמיון שלהם להשתולל במודים היצירתיים של Minecraft, לומדים היסטוריה ממשחקים כגון total war או Crusader Kings III, ומתרגשים מהעלילה של The last of us. בעבר המבוגרים ראו במשחקי מחשב עניין ילדותי ולא פרודוקטיבי, אך דור המבוגרים הנוכחי של ילידי שנות השמונים ומעלה כבר גדל אל תוך העולם הזה, ואנחנו יודעים שמשחקים יכולים להיות הרבה מעבר לתחרות פשוטה של קואורדינציה וזריזות.
לדעתי, זו רק שאלה של זמן עד שיזמים יכירו ביכולת של משחקי מחשב להחליף חלק ניכר מתפקידי מערכת החינוך הקיימת, ולא באופן המוגבל שבו נבנים משחקים חינוכיים כיום. האם זה יוביל אותם להקים אי בודד באמצע האוקיינוס עם ג'ונגלים, מדבריות, הרים וטרולים, כמו בספרים שלי? ככל הנראה לא. אבל הילדים שיחוו את משחקי המחשב האלו יקבלו כלים משמעותיים לחיים, והחברה האנושית עצמה עשויה להשתנות לטובה בעקבות ההתנסות שלהם.
לסיום, אם נהניתם מהרשומה, אני מזמין אתכם שוב להיכנס לאתר ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב שכתבתי ולרכוש עותק מהספרים בהנחה לרכישה מוקדמת.
ראשית, הזמנה: לאחרונה נפתח פרויקט ההדסטארט לטרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני". עד כה הפרויקט זכה להצלחה מפתיעה, ולמעלה מ-750 קוראים רכשו עותק בהנחה להזמנה מוקדמת. כולכם מוזמנים להיכנס ולהצטרף אליהם. ועכשיו, לרשומה.
—————————————————————-
מסע בין כוכבים הוא לא מה שהיה פעם
במקבץ התמונות שלעיל, התמונות בצד ימין לקוחות מסדרת "מסע בין כוכבים – הדור הבא", אשר שודרה בשנים 1987 – 1994, בעוד שהתמונות בצד שמאל לקוחות מסדרות מסע בין כוכבים של השנים האחרונות. שמים לב להבדלים?
בסדרה הישנה המדים צבעוניים יותר, גשר הפיקוד נראה כמו מקום נינוח שהייתם מוכנים לבלות בו את מרבית שעות העבודה שלכם, ושלל סצנות מתארות את קציני האנטרפרייז בפעילות פנאי בתאורה בהירה, משתעשעים, מציירים, מנגנים ועוד. גם בפרקי האקשן המותחים חלק ניכר מהזמן הם פשוט יושבים בחדר הדיונים ומדברים באופן רגוע ושקול על המצב שאליו נקלעו וכיצד ניתן לפתור אותו. בסדרות החדשות, לעומת זאת, הכל חשוך, מהיר ודרמטי: הלוקיישנים קרים ומטרידים, המדים קשוחים, האנשים אפלים, וכך גם הדיאלוגים ביניהם והעלילה עצמה, שממוקדת יותר סביב סצנות אקשן, ופחות סביב חידות אינטלקטואליות. זה לא רק עניין של עיצוב: מבחינות רבות הפדרציה עצמה בסדרות החדשות היא יותר דיסטופיה מאשר אוטופיה (ויש שיגידו שהתהליך הזה החל עוד בימי "חלל עמוק 9").
מסע בין כוכבים איננה לבד. כמעט כל יצירות המד"ב המודרניות – ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה – מתרחשות בלוקיישנים חשוכים ומדכאים, או מתארות אנשים שמתנהגים בצורה מפלצתית. בשיא אוחזות יצירות דיסטופיות מובהקות כגון "מראה שחורה" או "המטריקס", אבל גם יצירות שאינן מנסות באופן מכוון לתאר עתיד רע נקלעו לאותה האופנה. כמובן, יצירות מדע בדיוני דיסטופיות אינן דבר חדש: פרנקשטיין נכתב על ידי מרי שלי עוד בתחילת המאה ה-19, ישנם ספריו של הרברט ג'ורג' ולס מתחילת המאה ה-20, ובתחום הסרטים הישנים היו כוכב הקופים, בלייד ראנר (המבוסס על ספר) ועוד. אבל יצירות מדע בדיוני שאינן דיסטופיות, כגון ספריו של אייזיק אסימוב או סדרת מסע בין כוכבים המקורית, שהיו נפוצות בעבר, הן נדירות למדי כיום ("מלחמת האדם הזקן" הוא דוגמה יוצאת מן הכלל).
סביר שהמגמה הזו משקפת הלך רוח חברתי: בעולם המודרני שאחרי סיום מלחמות העולם והמלחמה הקרה פחות ברור מיהם הטובים והרעים, הקהל מאס בדמויות שטחיות כגון סופרמן, ומעל הכל ניצב האיום הדיסטופי של שינוי האקלים. אך יצירות מד"ב לא רק מושפעות מהתרבות וההשקפות המקובלות, הן גם מעצבות אותן.
סיפורים הם חשובים. מאוד חשובים. בעבר הקדשתי רשומה שלמה בבלוג לחשיבותם של סיפורים בהקשרים כלכליים, בהמשך לפרק בנושא בספרם של ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר; בני אדם מונעים במידה רבה על ידי סיפורים, ונוטים להתעלם מעובדות כשהן סותרות סיפור יפה ומושך.
למשל, מחקר משנת 2019 מצא שחשיפה ליצירות דיסטופית מגדילה את המוכנות להצדיק אלימות פוליטית. החוקרים אף בדקו אם האפקט נובע מרמת האלימות של הסרטים שאליהם נחשפו הנבדקים, ומצאו שזה לא העניין – ההשפעה היא ספציפית לתיאור עתיד דיסטופי. בוודאי לא תופתעו לגלות בראש הכתבה שתיארה את המחקר תמונה מסדרת "סיפורה של שפחה", אשר זורקת אותנו הישר אל המציאות הישראלית של החודשים האחרונים.
בלי קשר לדעתכם על יוזמותיה של הממשלה הנוכחית, קשה להכחיש את ההשפעה של יצירות כגון "סיפורה של שפחה" או "משחקי הרעב" על האופן שבו צעירים רבים כיום תופסים את הפוליטיקה ואת הממסד, ואם נלך עשור אחד קודם לכן אפשר להוסיף גם את הסרט מבוסס הקומיקס "ונדטה", אשר ממנו לקוחות מסיכות גאי פוקס, שהפכו לסמל בהפגנות של 2008 – 2011 ברחבי העולם. השקפות אנטי-ממסדיות עומדות מאחורי הביקוש שהיה מלכתחילה ליצירות האלו, אבל היצירות גם חיזקו את ההשקפות הללו.
מעניין אגב לציין שבעוד ש"סיפורה של שפחה" הוא יצירה שמאלנית באופן מובהק, "משחקי הרעב" הואשמה דווקא בקידום אידיאולוגיה ליברטריאנית-ימנית. כלומר, המשיכה לדיסטופיות היא לאו דווקא עניין של ימין או שמאל.
אבל למה שלא נחבב יצירות מד"ב דיסטופיות, גם אם יש לכך השפעה על נטיות פוליטיות? ובכן, הבעיה היא שלושה עיוותים חשובים בתפיסת המציאות.
שלושת העיוותים של המד"ב הדיסטופי
1. תפיסה שגויה של המידה שבה העולם הופך למקום טוב יותר לחיות בו
במאתיים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ברמת החיים, מאז מלחמת העולם השנייה צמח גם שיעור הדמוקרטיות בעולם, ובחמישים השנים האחרונות חל שיפור מתמיד ביחס לנשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, אך יצירות מד"ב רבות מציגות מגמות הפוכות אשר משקפות דווקא את העבר.
למשל, "סיפורה של שפחה" מהדהדת את היחס לנשים בימי הביניים או במדינות מוסלמיות רעועות, ספרי "חולית" מתרחשים בעולם פיאודלי, ב"מלחמת הכוכבים" ישנה עבדות ושלל סצנות הלקוחות הישר מגרמניה הנאצית, והערים הגדולות, המזוהמות ומוכות הפשיעה בסגנון של "השופט דרד" ו"הבריחה מניו יורק" מזכירות יותר את לונדון של המאה ה-19 מאשר את הערים המודרניות, שרובן הולכות והופכות לנקיות ובטוחות יותר בהתמדה (טוב, חוץ מסן פרנסיסקו).
אני לא טוען חס וחלילה שאין מה לתקן בעולם המודרני (ובייחוד בישראל), או שלא ניתן להאיץ עוד יותר את ההתקדמות. אבל אני כן טוען שההצדקה לאלימות פוליטית לשם תיקון בעיות חברתיות, ברוב מדינות המערב כיום, היא הנמוכה ביותר ביחס לכל ההיסטוריה של המין האנושי. מגזענות, דרך עוני ועד הטרדות מיניות, אין כמעט בעיה חברתית חמורה שלא הולכת ומתקנת את עצמה לנגד עינינו ללא שום צורך במרד אלים של קטניס אוורדין כנגד הקפיטול. ההפך, רוב הממשלות בעולם המערבי תומכות בתיקונים חברתיים כאלו.
ההצלחה הזו היא אולי חלק מהבעיה: למשל, יצירות ספרותיות שמבקרות את העבדות יהפכו לפופולריות רק אחרי שעבדות הפכה ללא-לגיטימית בציבור הרחב. זו לא בעיה כשמדובר בספרי פנטזיה או רומנים היסטוריים, אבל כשמדובר במדע בדיוני, התפיסה הפופולרית היא שהוא אמור לשקף את העתיד, לא רק את ההווה או העבר. ייתכן שבאיזה שהוא עתיד המגמה תתהפך ומשטרים מדכאים יעלו מחדש במדינות רבות, אבל מן הסתם הם לא יראו כמו המשטרים המדכאים של העבר.
2. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לרמת החיים
אדם מהמאה ה-19 שיבקר במדינות מערביות כיום בוודאי יתלהב מהקדמה הטכנולוגית, אבל המאפיין שיפתיע אותו במידה הרבה יותר יהיה העושר של חלק גדול כל כך מהאוכלוסייה, כפי שהוא מתבטא במזון שאנחנו אוכלים, בבתים שבהם אנחנו מתגוררים, בבגדים שאנחנו לובשים, בתוחלת החיים ושיעורי התמותה ועוד. אך הגידול העצום בעושר מאז המהפכה התעשייתית, התהליך המדהים ביותר שעבר על החברה האנושית בהיסטוריה שלה, נעדר כמעט לגמרי מיצירות המד"ב.
אפשר להבין את זה: קשה לתחזק דרמה מותחת בעולם שבו אפילו העניים חיים ברמת חיים מעוררת קנאה ולכולם יש הרבה יותר זמן פנוי וכסף לתחביבים וטיולים. אם היינו מציגים למישהו מלפני 200 שנה סדרת דרמה מודרנית הוא היה מתקשה להזדהות עם קשייהן של הדמויות שעל המסך, שהן עשירות, בריאות ומנהלות חיים נינוחים וקלילים מאוד יחסית לכל מה שהוא מכיר. אך בגלל הצורך הזה בדרמה, יצירות מד"ב מתארות עולם שבו הטכנולוגיה מתקדמת ובו זמנית רמת החיים מידרדרת.
תיאורטית זה ייתכן (ויש לי רשומה מתוכננת בנושא, בעקבות הספר של דארון אסימוגלו), אבל מעשית, לאור מאתיים השנים האחרונות, השילוב של שתי המגמות האלו יחדיו נראה מאוד לא סביר.
3. תפיסה מעוותת של הקשר בין קדמה טכנולוגית לריכוזיות הכוח הפוליטי
בעוד שמרבית יצירות המד"ב המודרניות מתארות גידול בריכוזיות הכוח הפוליטי ובאי השוויון, באופן היסטורי הקורלציה בין ריכוזיות הכוח ובין קדמה טכנולוגית עד כה הייתה הפוכה.
יש כאן שני כיוונים לסיבתיות:
א. ההשפעה של הקדמה הטכנולוגית על ריכוזיות הכוח: כפי שתיארתי בספרי "מסע האנושות", הקדמה הטכנולוגית עד כה יצרה עולם שבו הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני הרבה יותר, בין השאר מכיוון שרובים ואקדחים זולים משריון של אבירים הרכובים על סוסים, מכיוון ששוק העבודה המודרני דורש השקעה בהון האנושי של האוכלוסייה כולה, ומכיוון שתהליכי מיכון ואוטומציה הפכו את העבדות ואת עבודת הילדים ללא-משתלמות. מאפיינים אלו של הקדמה צמצמו את אי השוויון בהשכלה, בהכנסות ובכוח הפוליטי במאתיים השנים האחרונות בתוך מדינות מערביות.
ב. ההשפעה של ריכוזיות הכוח הפוליטי על קדמה טכנולוגית: חברות שבהן הכוח הכלכלי והפוליטי מחולק באופן שוויוני יותר יתקדמו יותר מהר, מכיוון שתהיה בהן מוביליות חברתית גבוהה יותר ותמריצים גבוהים יותר לכלל האזרחים ליזום ולממש את הפוטנציאל שלהם, בהשוואה לחברות עם מעמדות קשיחים, משטרים מדכאים ועבדות. לברית המועצות הקומוניסטית ולסין אחריה היו אמנם כמה הישגים טכנולוגיים מרשימים, אבל בטווח הארוך מדינות כאלו עד כה הפסידו בתחרות למדינות פתוחות וחופשיות, וכוח האדם המשכיל והיצירתי הולך ועוזב אותן.
בגלל שני כיווני הסיבתיות האלו, סביר שגם חברה עתידנית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית תאופיין במוסדות פתוחים וחופשיים. אך אם המוסדות העתידיים טובים יותר מאלו שיש לנו היום, מה נותר לגיבורי הספרים לתקן? שוב אנחנו נתקלים כאן במחסום הנובע מהצורך בדרמטיזציה.
ישנה הטיה נוספת, קשורה למחצה לכך: רבים מכותבי המד"ב מושפעים מחוגים באקדמיה אשר סולדים מהקפיטליזם, וחושבים בטעות שמשמעותו היא לחתור לריכוזיות כוח בידי בעלי הון מעטים. טעות זו יוצרת עבורם כתם עיוור, שלא מאפשר להם להבין באופן נכון את הקשרים בין קדמה טכנולוגית, שווקים חופשיים ותחרותיים, וריכוזיות הכוח הפוליטי. מכאן נובע למשל הניסיון לתאר את הפדרציה של "מסע בין כוכבים" כחברה נטולת כסף (עניין שהתסריטאים נסוגו ממנו ב"חלל עמוק תשע"), ובאופן כללי הנטייה לחפש חלופות עתידניות לקפיטליזם שאינן תואמות לטבע האדם.
"מד"ב הוא מטפורה לבעיות קיימות ולא נועד לנבא את העתיד"
זוהי עמדה ששמעתי לא פעם, וישנו גם ציטוט דומה של הסופרת אורסולה לה גווין. יש בכך היגיון רב, אך התפיסה הפופולרית היא שיצירות עתידניות כן משקפות את העתיד, בייחוד אם מופיעים בהן מחשבים היפר-אינטליגנטים וחלליות שמזנקות אל תוך חורי תולעת. כאשר יצירות כאלו מעלות מהאוב בעיות שהאנושות כבר קרובה להתגבר עליהן, הן בעצם כולאות את הדמיון שלנו בתוך אמונות מעוותות, ואולי אף מעוורות אותנו לכשלים של העתיד.
אפשר לכתוב מד"ב אחר. הספר "1984" פורסם בשנת 1949, בתקופה שבה רבים במערב העריצו את ברית המועצות הקומוניסטית, והזוועות של סטלין היו ידועות רק למעטים. את "צד שמאל של החושך" כתבה אורסולה לה גווין בשנת 1969, כאשר זהות מגדרית לא בינארית הייתה טאבו, ולא רק בקרב דתיים. ויש עוד דוגמה חביבה אחרונה, לסופר עתידני אוטופי מסוף המאה ה-19 שרובכם מתגוררים כיום במדינה המבוססת על חזונו.
הדוגמאות האלו מתארות סופרים אשר הצליחו לעסוק בבעיות של העתיד, ולא רק לשקף בעיות שהיו שייכות לעבר, ואכן ספריהם היו שנויים במחלוקת כשהם יצאו. זה הרבה יותר קשה, וגם מסוכן תדמיתית ומסחרית, מאשר, למשל, לכתוב כיום על אימפריה מרושעת שנראית בדיוק כמו גרמניה הנאצית. אבל לדעתי זהו האתגר האמיתי של ספרות המד"ב.
לסיום, באופן אישי, הייתי רוצה לנסות ולהשפיע על האופן שבו בני אדם תופסים את הקדמה הטכנולוגית, ולהכניס יותר מורכבות לדיון בנושא. אני מזמין אתכם שוב לקפוץ לעמוד ההדסטארט של טרילוגיית המד"ב החדשה שכתבתי, "האל המכאני", להזמין עותק, ולשפוט בעצמכם אם הצלחתי.
אני שמח להזמין אתכם לרכישה מוקדמת דרך הדסטארט של טרילוגיית "האל המכאני". את עמוד ההדסטארט פרסמתי רק הבוקר, וכבר הוזמנו למעלה מ-200 עותקים מספרי הטרילוגיה, אשר מכסים כ-60% מהעלות של ההפקה. מרוב התעסקות בכל התגובות ברשתות החברתיות שכחתי לפרסם את הפרויקט כאן בבלוג…
הספרים
אי שם בשנת 2008 התיישבתי מול קובץ וורד ריק והתחלתי לכתוב על עלילותיהם של אלכס ולונה, תאומים ג'ינג'ים אשר נשלחים לבית ספר עתידני על אי בודד ומגלים לאימתם שילדים נהרגים במהלך השיעורים והמבחנים. שום דבר שכתבתי לא זכה לתגובות נלהבות כל כך בקרב חברים ובני משפחה כמו הטיוטות של ספרי "האל המכאני", גם בסבב הביקורות של הספר הראשון ב-2009, וגם בסבבי הקריאה של הטרילוגיה השלמה בשנה האחרונה.
הטרילוגיה עברה תהפוכות רבות במהלך השנים: דמויות נוספו ונעלמו, טכנולוגיות התעדכנו, וכשהתקדמתי עם לימודי הכלכלה והדוקטורט נוסף לספרים גם הקישור אל ההיסטוריה של הקדמה הטכנולוגית וההתנגדות להרס יצירתי. אך הבסיס העקרוני נשאר המאבק האנושי בין הרצון להכיר בעולם כפי שהוא, לשבור את שיווי המשקל הקיים ולברוח מהמגבלות שכולאות אותנו, ובין הנטייה להאמין באשליות מנחמות, לשמר את שיווי המשקל ולפחד משינוי.
מבלי להיכנס יותר מדי לספוילרים, אני רק אכתוב שהספרים מתחברים באופן ישיר לדיון שמתקיים כיום בנוגע לטכנולוגיות ה-AI החדשות, השפעתן הפוטנציאלית על המין האנושי ושאלת הרגולציה עליהן. בהתאם לדברים שכתבתי פה בבלוג ובספרי האחרים, השתדלתי להתייחס לקדמה טכנולוגית כפי שהיא באמת – כוח שהוא אמנם מפחיד ומחייב הסתגלות קשה של החברה האנושית, אך גם מסוגל לחלץ אותנו משיווי המשקל הנוכחי ולהביא לעולם טוב יותר.
הכתיבה
חמש עשרה שנה הן הרבה זמן בשביל לכתוב טרילוגיית ספרים. למעשה, כבר בשנת 2009 ניסיתי להוציא את הספר הראשון לאור, למזלי ללא הצלחה. אני כותב "למזלי" מכיוון שהספרים לא היו מוכנים, ולא היו טובים מספיק. אני לא הייתי מוכן.
במשך תקופה ארוכה אלכס, לונה וחבריהם נשכחו אי שם בתוך ספריות דיגיטליות מאובקות, בעיקר בגלל שהחלטתי שהסיכוי להוציא טרילוגיית מדע בדיוני בעברית מאת סופר אנונימי הוא אפסי. במקום זאת פתחתי בלוג שהפופולריות שלו נסקה במהירות, התחלתי וסיימתי דוקטורט, ופרסמתי שני ספרים עיוניים על כלכלה בהוצאת כינרת. אך בשנת 2020 מצאתי את עצמי בצומת דרכים. הקריירה האקדמית שלי נתקעה והוחלפה במעבר חד להייטק, והעולם כולו היה מושבת בגלל מגיפת הקורונה. רציתי להמשיך לכתוב, אבל הרגשתי שמיציתי את עולם הכלכלה. רציתי משהו שונה, מרגש, אסקפיזם מהשעמום של הסגרים. אחד הקוראים של הגרסה הראשונה הציע שאחזור לכתוב את הטרילוגיה, אז חזרתי.
הכתיבה הייתה שונה מאוד מכתיבת שני ספרי הקודמים. כשכתבתי את "מסע האנושות", הקושי העיקרי שלי היה לכתוב בשותפות עם אדם אחר. כשכתבתי את "כסף כחול לבן", הקושי העיקרי שלי היה לא להיות פסימי מדי לגבי ישראל. אך כשכתבתי את "האל המכאני", הקושי העיקרי היה לכתוב בלי לדעת אם הספר אי פעם יצא לאור. קוראי מד"ב ופנטזיה ישראלים בדרך כלל יעדיפו ספרים מאת סופרים בין לאומיים מוכרים, ורבים מהם קוראים רק באנגלית; זהו סיכון משמעותי להוציא ספר מד"ב מקורי בעברית, טוב ככל שיהיה, שלא לדבר על טרילוגיה, וידעתי מראש שיהיה קשה להתקדם דרך ההוצאות הגדולות. לשמחתי, המסלול של הדסטארט מספק דרך חלופית לעשות זאת, בעזרתכם הקוראים.
הפרויקט
מכיוון שאני מאמין בפוטנציאל של הספרים החלטתי להשקיע בעריכה ספרותית מקצועית, כפי שקיימת בהוצאות הגדולות. לשמחתי, העורכת המנוסה הגר ינאי הסכימה לערוך את הספרים. מכאן נובעת העלות העיקרית של ההוצאה לאור, ולצידה ישנן גם עלויות להגהה לשונית, עיצוב, עימוד, הדפסה וכדומה. התוצאה הסופית, עבור שלושת הספרים, תהיה באזור ה-90 אלף שקלים.
אני כמובן לא מצפה להרוויח מהוצאת הספרים בעברית. כל ההכנסות מהפרויקט ישמשו להשקעה בספרים, ואם יהיו חס וחלילה הכנסות עודפות אני אנצל אותם לתרגום הספרים לאנגלית – עניין יקר הרבה יותר (כ-60 אלף שקלים לספר). מבחינתי, המוטיבציה היחידה להוצאה בעברית היא לשתף אתכם הקוראים, לממן לפחות חלק מהעלויות, ואולי גם למצוא דרך כלשהי להתחיל לתרגם את הספרים לאנגלית.
בתמורה להשתתפותכם במימון הפקת הספרים, אני מבטיח לכם הנאה רבה ועומק אינטלקטואלי. אם נשפוט על פי התגובות של קוראי הטיוטות, גברים ונשים בגילאי 13 – 75, אני מאמין שרוב מכריע של הקוראים יהנו מהקריאה, גם כאלו שאינם חובבים מושבעים של מדע בדיוני ופנטזיה.
לסיום, אני מזמין אתכם שוב לעמוד ההדסטארט, לרכישה מוקדמת של הספרים במחיר מבצע.
התשובה לשאלה שלעיל היא חד משמעית כן. זה אפשרי. תיאורטית, אנחנו לא חייבים לשלם את המחיר העצום של הגירה. אבל זה דורש שינוי דיסקט משמעותי בקרב מצביעי מפלגות שמאל-מרכז והמפלגות שמייצגות אותם בכנסת.
לא ניתן לקיים מערכת חינוך ממלכתית ליברלית, שתכני הלימוד בה נקבעים על ידי משרד החינוך, במדינה שבה רוב המצביעים אינם ליברלים. אבל ניתן לקיים זרם חינוך ליברלי, אם רק נאפשר יותר בחירה להורים, ויותר כוח למנהלים ולמורים, בדומה להמלצות וועדת דברת מ-2003. נוכל אפילו לשפר משמעותית את איכות המורים אם נאפשר בתי ספר פרטיים וניפרד מאיגודי העובדים.
לא ניתן לקיים מערכת בריאות מהטובות בעולם עבור כל האוכלוסייה, במדינה שבה 40% מהעובדים הם עניים ולא-משכילים. אבל ניתן לקיים בתי חולים פרטיים מצוינים עבור ה-60% שאינם עניים ולא-משכילים, אם רק נאפשר לרפואה הפרטית לצמוח על חשבון הרפואה הציבורית, תוך כדי פיקוח הדוק על שלל כשלי השוק שעשויים ללוות אותה (כן, אני מכיר את הכשלים של המערכת האמריקאית, אבל יש הרבה אפשרויות אחרות והדיון הזה יותר מורכב ממה שאתם חושבים).
התוכניות להיפרדות גיאוגרפית, פדרציות וקנטונים, נראות לא מעשיות במיוחד, לאור העובדה שהאוכלוסיות כאן מעורבבות גיאוגרפית. אפילו במדינות שבהן יש חלוקה ברורה, כמו הפלמים והוולונים בבלגיה, עדיין מתקשים מאוד לחלק את המדינה לשניים. אבל אפשר להשיג כאן אוטונומיה תרבותית משמעותית אם רק נעביר יותר כוח לשלטון המקומי, לראשי ערים, בנושאים כמו תכנון, תחבורה ציבורית, חינוך, פתיחת עסקים בשבת וכדומה.
כל אלו דורשים שינוי השקפות משמעותי. מפלגות שמאל-מרכז יהיו חייבות להפוך במאה ושמונים מעלות את דעותיהן בנוגע לקצבאות ילדים, סבסוד של גנים ומעונות יום, משכנתאות מסובסדות, תחבורה ציבורית מסובסדת, שכר לימוד אוניברסיטאי מסובסד, העברות לפריפריה ועוד. מה שמתאים לשוודיה ולהולנד ולמדינות אחרות שבהן רוב האוכלוסייה משכילה ועובדת, ואולי גם התאים לישראל אי שם לפני 50 שנה, פשוט לא יתאים לישראל העתידית.
ברמת המאקרו המדינה תידרדר, יחסית למדינות אחרות. במקום להיות באזור מקום 30 בתוצר לנפש (המתוקנן לפי רמת המחירים), נהיה אולי במקום 40 או 50. אי השוויון, שהוא גם ככה גבוה, יהיה גבוה עוד יותר. אז מה? אלו תהליכים שיקרו ממילא, תוצאה של מגמות-על דמוגרפיות, ואין לנו יכולת לשלוט בהם. במקום לנסות לסחוב על גבם את כל השאר, מפלגות שמאל-מרכז יכולות להתייחס לציבור מצביעיהן כאל קבוצת לחץ עם אינטרסים משלה, כפי שהחרדים מתייחסים למצביעיהם.
זו הדרך, וכדי ללכת בה כל מה שנדרש זה לפקוח את העיניים. האפשרויות האחרות הן או הגירה, או שניתן לאוכלוסיות שמרניות ולא-משכילות להמשיך לגרור אותנו איתן כלפי מטה גם במובן הכלכלי וגם במובן התרבותי, תחת האשליה שאם ניתן להן מספיק קצבאות וסובסידיות הן יהפכו במטה קסם לאוכלוסיות לא-שמרניות וכן-משכילות.
הכתבה שלעיל, אשר פורסמה היום בכלכליסט, סוקרת בין השאר גם את המחקר על השכלה עודפת שכתבתי בשנת 2017. המרואיינים הם אקדמאים בכירים, המדברים על חששותיהם מההפיכה המשטרית. הם מזכירים שם מספר מקרים ומחקרים שאותם אני לא מכיר, אני אתייחס רק ספציפית למחקר שלי.
"האקדמיה מעודדת ביקורתיות ומקצועיות", אומרים המרואיינים בפתח הפסקה העוסקת במחקר שלי, "ויש לכך חשיבות רבה בחברה דמוקרטית." אני מסכים לגמרי, והייתי מוסיף גם ש"ביקורתיות ומקצועיות" משמעותם לקרוא מאמר לפני שמבקרים אותו.
לטענתה של יעל ברדה, דוקטור לסוציולוגיה מאונ' חיפה, המאמר שלי נועד להילחם בהשכלה הרחבה בישראל. היא מצטטת את הטענה שלי במחקר, לפיה הרחבת ההשכלה הגבוהה באמצעות פתיחת המכללות בשנות התשעים לא תרמה לצמצום פערי השכר או לגידול בפריון העבודה. טענה זו היא בדיוק המשמעות של תהליך אינפלציוני: נסו לדמיין אולם קולנוע שבו השורה הראשונה קמה לעמידה כדי לראות טוב יותר, ושאר השורות קמות אחריה, אז עכשיו כולם רואים אותו דבר כפי שראו קודם אבל הם עומדים במקום לשבת.
הטענה היא שהרחבת ההשכלה הגבוהה עודדה מעסיקים לסנן מועמדים לפי תארים, וכך כלאה צעירים רבים במצב שבו הם נדרשים לתארים אקדמיים כדי לעבוד במשרות שבעבר לא הצריכו שום תואר. יש ספרות אקדמית רחבה שעוסקת בנושא, ואני מראה עדויות עבורו מכיוונים שונים. לא ארחיב כאן, כולכם מוזמנים לקרוא את העבודה או את הרשומה שפרסמתי עליה.
בתגובה לכך, אומרת יעל ברדה:
"כשאתה קורא את זה בפעם הראשונה אתה לא מאמין […] וכשאתה קורא את זה בפעם השנייה אתה מבין שהם רוצים לקחת את כל החינוך הציבורי ולהפוך אותו לפרטי, ובעצם ליצור מצב שבו לא תהיה זכות לקבל השכלה גבוהה מהמדינה".
עכשיו, שיהיה ברור: אין שום סיכוי שאדם שקרא את העבודה שלי, או אפילו את התקציר, יחשוב שזה מה שאני רוצה. המחקר שלי לא עוסק בשום צורה אפשרית בהפרטת ההשכלה הגבוהה. מדובר בטענה שברדה בדתה מדמיונה הפרוע.
אך היא לא עוצרת שם:
"הדו"ח ממליץ על תשלום עבור השכלה גבוהה ללא סיוע במימון מהמדינה, והמשמעות היא שהשכלה גבוהה תתאפשר בעיקר לעשירים, ואילו חסרי היכולת הכלכלית יוסללו יותר לבתי ספר מקצועיים. הדברים נאמרים בדו"ח במילים זהירות, אבל זו התוצאה: עשירים יהיו משכילים, עניים יהיו עובדים טכניים. והניוד החברתי יחזור כמה דורות לאחור."
ובכן, לא, הדוח לא ממליץ על תשלום עבור השכלה גבוהה ללא סיוע במימון מהמדינה, לא במילים זהירות ולא בשום מילים אחרות. הדוח ממליץ על שינוי שיטת התקצוב של ות"ת באופן שיתגמל פחות מכללות ברמה אקדמית נמוכה שמלמדות מסלולים שאינם רלוונטיים לשוק העבודה. זה הכל. כולכם מוזמנים לקרוא בתקציר. מלבד זאת, הדוח ממליץ על השקעה בחינוך המקצועי, כפי שקיים במדינות מערב אירופאיות רבות, ובהתאם להמלצות שנכתבו בדוחות מכון אהרן לכלכלה, בנק ישראל ועוד. שום דבר חדש או פרובוקטיבי.
מכאן כבר קופצים המרואיינים לאיזה "מודל הונגרי" שאין לי מושג לגביו ולא כתבתי עליו שום דבר, וקובעים שמטרת המחקר שלי היא להקים מוסדות פרטיים מקורבים לשלטון. ברור, זה בדיוק מה שרציתי, שאיפת חיי, להקים מוסדות פרטיים שיהללו את בנימין נתניהו. עליתם עלי.
עכשיו, תשמעו: הבלוג הזה קיים אם אני זוכר נכון מ-2007, כ-16 שנה, ומעולם לא נתקלתי בעיוות כל כך מהמם של משהו שכתבתי. מעולם. עצם המחשבה שזו הייתה המטרה שלי בכתיבת הדו"ח… באמת שאין לי מילים. האם הם נוכלים המשקרים במודע? מהמרים על כך שאף אחד לא יבדוק אותם? ואולי הם באמת חושבים כך? הדמיון האנושי יכול להיות מתעתע, לכו תדעו.
זו לא הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שמנסים לעוות את מה שאני כותב, אבל אני חסר אונים כנגד גל השנאה העצום הזה. התקווה היחידה שלי היא שהפסיכוזה ההמונית הזו תירגע ותחלוף יום אחד. עד אז, אני ממליץ לכולכם לא להאמין למילה אחת שנכתבת בנושא בירחון התעמולה הזה המסווה את עצמו בתור עיתון כלכלי.
2. רוב מכריע של תומכי הרפורמה המשפטית לא מעוניינים בדיקטטורה או בפגיעה בזכויות נשים ומיעוטים.
3. הממשלה הנוכחית גרועה מאוד וראוי להתנגד לה.
4. כשהם היו בשלטון גם יאיר לפיד ובני גנץ קידמו ג'ובים למקורבים ושלל מהלכים גרועים מבחינה כלכלית, שלא לדבר על העבודה ומרץ. הממשלה הקודמת הייתה יוצאת דופן לטובה בעיקר בזכות נפתלי בנט, לא בזכותם.
5. בגלל הגידול של אוכלוסיות לא משכילות העתיד הדמוגרפי של מדינת ישראל עגום למדי גם בלי קשר לרפורמה המשפטית, ויש סיכוי לא רע שבעוד 2-3 עשורים ישראל תצטרף לקבוצת המדינות המתפתחות.
6. הקדמה הטכנולוגית הדרמטית שאנחנו חווים ככל הנראה תמשיך להוביל לעלייה ברמת החיים עבור כל שכבות האוכלוסייה ברוב מדינות העולם. הילדים שלכם יהיו עשירים יותר ובריאים יותר גם אם הפער העתידי בין רמת החיים בישראל ובין מדינות המערב יהיה גדול יותר.
7. כבר 30 שנה ישראל לא מצליחה לפתור את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל ולאור הדעות הנפוצות בציבור ובתקשורת נראה שהיא לא תצליח לפתור את הנושא גם ב-30 השנים הבאות.
8. פערי העוצמה בין מדינת ישראל ובין מדינות ערב רק הולכים וגדלים, הפלסטינים לא מצליחים לגייס תמיכה בינלאומית למאבקם, האיום הקיומי רחוק מאי פעם וסביר שיהיו עוד הסכמי שלום בעתיד.
9. הרשתות החברתיות מקצינות את השיח הפוליטי ומתגמלות דמגוגיה ושנאה.
10. הרשתות החברתיות מעודדות דיאלוג בין צדדים עוינים ומכריחות אנשים לפרוץ את תיבות התהודה שבהן הם חיים.
לעיתים נראה שהעתיד הרחוק מדאיג, אבל כפי שנאמר בשיר מפורסם, לדאוג בנוגע לעתיד זה כמו לנסות לפתור משוואה אלגברית על ידי לעיסת מסטיק. התקשורת והפוליטיקאים מתמחים בלהניע אנשים לפעולה בעבור מטרות-על עמומות מרוחקות, אבל זה לא אומר שהן חשובות. הבעיות שיהיו המשמעותיות ביותר עבור העתיד האישי שלכם הן לא השאיפות של סמוטריץ', הגידול באוכלוסייה החרדית או ההתחממות הגלובאלית, אלא דברים יום-יומיים רגילים ומשעממים שלא עולים בדעתכם כרגע.
כחצי שעה אחרי שעלתה מודעת המכירה של הדירה שלי ליד-2 קיבלתי טלפון מהמתווך הראשון, וזאת למרות שביקשתי במודעה ממתווכים שלא להתקשר.
בשבועות שלאחר מכן יצרו איתי קשר לפחות חמישים מתווכים שונים; בתחילה סירבתי אפילו לדבר איתם, אבל יותר מאוחר עשיתי את הטעות של להכניס כמה מהם לבית, כדי שיוכלו "רק לראות" לפני שהם מציעים אותו לאלפי הלקוחות הפוטנציאלים שהם מחזיקים אי שם בכספת סודית. כל ביקור כזה הסתיים ברבע שעה לפחות של ניסיונות שכנוע לחתום על בלעדיות.
מוכרי דירות רבים שדיברתי איתם אמרו שהם השתמשו בשירותי תיווך מכיוון שלא היה להם זמן להתעסק עם מכירת הדירה. הם ציינו את יכולות המכירה של המתווכים, את הלחץ שהם מפעילים על קונים, סינון טלפונים, פרסום בקבוצות פייסבוק ועוד. הכל נכון, אבל האם השירותים האלו באמת שווים תשלום של כחמישים אלף שקלים ומעלה?
אחד הניסויים של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ועמיתו עמוס טברסקי הולך בערך כך (לא מתחייב על הפרטים): עליכם להחליט בין קנייה בחנות יקרה יחסית אך קרובה לבית, ובין הליכה של רבע שעה לחנות רחוקה וזולה יותר. בגרסה אחת אתם מעוניינים לרכוש עיפרון, אשר עולה עשרה שקלים בחנות היקרה וחמישה שקלים בחנות הזולה. בגרסה השנייה אתם מעוניינים לרכוש מחשב נייד אשר עולה אלף שקלים בחנות היקרה ו-995 שקלים בחנות הזולה. בשתי הגרסאות המשמעות היא ללכת רבע שעה כדי לחסוך חמישה שקלים, אבל נבדקים נטו לבחור בהליכה כאשר היה מדובר בעיפרון שעולה פי 2, ולוותר עליה במקרה של המחשב. נראה שאנחנו נוטים לחשוב על חיסכון באחוזים.
באותו אופן, יחסית למחיריהן של דירות חמישים אלף שקלים נראים כמו סכום זניח – בסך הכל כמה אחוזים בודדים. אך לאור ניסיוני בקנייה ומכירה אני מבטיח לכם שכמות העבודה וההשקעה של המתווכים במכירת דירה, בדרך כלל, היא מגוחכת לגמרי ביחס לסכום הזה. לא פלא שישנם כל כך הרבה מתווכים, כל מה שהם זקוקים זה לעסקה אחת בחודש כדי להתפרנס בכבוד.
אני לא מדבר כאן על מקרים מיוחדים, כגון דירות יקרות מאוד, או בעלי דירה שנמצאים בעיר / ארץ אחרת, אלא על המקרה הרגיל של אנשים שמוכרים דירה שבה הם מתגוררים. עיקר הזמן הנדרש הוא להיות פנוי לאירוח של קונים פוטנציאלים, וכאן המתווך לא חוסך כמעט דבר. צילום תמונות והעלאתן לאתרים כגון יד-2 או קבוצות פייסבוק הוא עניין של שעה עבודה לכל היותר, ובכל הנושאים המשפטיים שקשורים לעריכת החוזה כבר יטפל עורך הדין שלכם (שאמנם גובה הרבה פחות ממתווך אבל מבצע עבודה אמיתית בתמורה).
בדרך כלל כשאני כותב על כך אני מקבל עשרות תגובות בסגנון "שוק חופשי מה אתה מתלונן?", חלקן ברצינות מצד חובבי שווקים חופשיים וחלקן בציניות מצד מתנגדיהם שמבקרים את מה שנתפס בעיניהם כצביעות. אך מי שבאמת טורח לקרוא ולהתעמק במה שאני וכלכלנים אחרים כותבים, יודע שלא במקרה דניאל כהנמן וריצ'רד ת'יילר זכו בפרסי נובל. שווקים הם מצויינים, אבל ישנן הטיות עקביות ברציונליות, ולפעמים התערבות נבונה, כגון חובה לחגירת חגורות בטיחות או חיסכון כפוי לפנסיה, יכולה לשפר את המצב.
ולפעמים עדיף שלא לקדם מעורבות ממשלתית וחקיקה כדי להגן על אנשים מכשלים ברציונליות, אלא פשוט להפיץ ידע – וזו המטרה שלי כאן.
כן, מתווכי דירות יכולים לספק שלל שירותים חשובים, אבל השירותים האלו לא שווים את המחיר המגוחך לגמרי שהם גובים. זה גם לא משנה אם הם גובים את המחיר הזה רק מהקונה, או גם מהמוכר וגם מהקונה, מכיוון שבסופו של דבר תאלצו להתפשר על מחיר הדירה בהתאם. למתווכים אין שום מאגר סודי של לקוחות, ובעידן האינטרנט המודרני, אם אתם לא מתגוררים בעיר או בארץ מרוחקת, אפשר ומומלץ למכור דירות ללא עזרתם.
אני ויניי מסכימים על כך שהרפורמה המשפטית שהוצעה איננה מומלצת, ואף יצרה ציפיות שליליות שהובילו להשלכות כלכליות שליליות כבר כיום. כמו הרשומה הקודמת, גם רשומה זו עוסקת רק בחלקו הראשון של המחקר, שהוא לדעתי יישום מוגזם של מתודולוגיות כלכליות שלא מתאימות לשאלת המחקר. היה ברור לי שתומכי הרפורמה ישתמשו בדברי כדי לבקר את כלל הטענות של מתנגדי הרפורמה ולא רק את הטענות הספציפיות שאני ביקרתי, אבל אין מה לעשות, כך תמיד נראה השיח בנושאים טעונים פוליטית, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לצופף שורות רק בגלל החשש מציטוטים מוטים.
אני אענה לטענות אחת-אחת, אך הנקודה המרכזית היא זו: שאלת המחקר במאמר הנידון שונה מאוד משאלות המחקר הרגילות המופיעות במאמרים בכלכלה, מהסוג שכותבי המחקר רגילים לכתוב. מאמרים רגילים עוסקים בהשפעה הממוצעת של משתנה מסביר כלשהו על משתנה המטרה, בעוד שהמאמר הזה עוסק בתחזית אודות רפורמה ספציפית במדינה ספציפית. מתודולוגיות שמתאימות לשאלת מחקר הראשונה לא מתאימות לשאלת המחקר השנייה.
בתגובתו מתמקד יניי בטענה שהמתודולוגיות שבהם הוא ועמיתיו השתתפו נפוצות בספרות, ומסרב להכיר בכך שיש שוני בשאלת המחקר בין המאמר שלהם ובין המאמרים המשתמשים במתודולוגיות אלו.
נעבור לטענות, לפי האופן שבו יניי חילק אותן.
א. המתאם הסטטיסטי בין איכות המוסדות לצמיחה כלכלית
לטענתו של יניי מתאמים בסדר הגודל שנמצאו במחקר שלהם נפוצים בספרות ואינם נחשבים חלשים.
אני מסכים עם כך, וכן שאומדנים כלכליים נוגעים לממוצע וכדומה. אבל, כאמור, המחקר שאותו כתבו יניי ועמיתיו לא עוסק בממוצע, ובכך הוא שונה באופן משמעותי מהמחקרים האמפיריים שאני ויניי ועמיתיו ושאר הכלכלנים רגילים לערוך. זה כמו ההבדל בין מחקר על השפעה הממוצעת של תרופה כלשהי על פני אלפי חולים, ובין רופא שניגש לחולה ספציפי וטוען שהתרופה תשפיע עליו באופן כזה או אחר – מן הסתם הרופא לא יכול להיות בטוח שאותו אדם ייפול בדיוק על קו הרגרסיה.
כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, ולדיון יכולה להיות השפעה על מדיניות, אי אפשר פשוט להסתכל על ענן של נקודות עם מתאם של 0.5, להעביר קו רגרסיה ולהגיד שמחיר הרפורמה בישראל יהיה כך וכך. כן, אפשר לטעון שבגלל מגזר ההייטק ההשפעה אצלנו תהיה יותר חמורה, אבל תומכי הרפורמה יכולים לספר כל מני סיפורים משלהם ולטעון שההשפעה בישראל תהיה פחות חמורה. למשל, הם יכולים להצביע על העובדה הפשוטה שישראל כבר היום, לפי התרשימים שבמאמר, נמצאת מעל קו הרגרסיה. למה שהיא לא תמשיך להיות שם? כל הסיפורים תקפים באותה המידה כל עוד אנחנו בתוך ענן ההתפלגויות והאפשרויות – ונראה שמדובר בענן רחב למדי.
היה אפשר לכתוב את החלק הזה במחקר אחרת. אם הכותבים היו סוקרים את הספרות בתחום ופשוט כותבים כי "לאור המתאמים שנמצאו ייתכן שכלכלת ישראל תיפגע באופן משמעותי מהרפורמה", לא היה לי מה לבקר בנייר. אבל ברגע שהם מתחילים להצמיד מספרים, עולה החשש לניצול לרעה של מראית עין מדעית, שעיתונאים ולא-כלכלנים לא מסוגלים לשפוט את מידת המהימנות שלה.
ב. סיבתיות וקורלציה
לטענתו של יניי אמנם קיים החשש לבלבול בין קורלציה וסיבתיות, אך הם משתמשים במתודולוגיה שבה השתמשו אסימוגלו ושותפיו לאחרונה, וזו הגישה הטובה ביותר האפשרית כיום.
שוב, אני מסכים לגמרי – קשה להראות אפקט סיבתי בנתונים היסטוריים, חוקרים עושים את המקסימום האפשרי, וזה בסדר גמור כשמדובר במחקר אקדמי העוסק באפקט ממוצע על פני מדינות רבות ותקופות רבות, כמו המחקר של אסימוגלו.
אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… אתם כבר מבינים לאן הטיעון הולך. זה בסדר גמור לצטט את הספרות כתמיכה לטענה כללית על פגיעה כלשהי בטווח הארוך, וגם לי יש טענות ברמה דומה בספר שכתבתי למשל. אבל עבור נושא מדיניות כל כך טעון, זה פחות בסדר להריץ רגרסיה ולכתוב על הפסד של מאה אלף שקלים למשפחה בכל שנה.
ג. מדדים מוסדיים סובייקטיביים
לטענתו של יניי המדדים המוסדיים שבהם הם השתמשו מקובלים בספרות, והמתודולוגיה שמאחוריהם אמינה יותר ממה שטענתי ברשומה הקודמת שלי.
אני מסכים, הספרות אמנם מסתמכת במידה רבה על מדדים כאלו בנושאים שלגביהם אין שום מדד אובייקטיבי עדיף, כי אין ברירה אחרת, וזה בסדר גמור. אבל כשעוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית… כן, אני יודע, אני מתחיל להישמע כמו תקליט שבור, אבל מה לעשות? זו הבעיה עם המחקר.
במקום התקליט השבור בואו נסתכל על הנתונים עצמם. המשתנה שאותו מנתחים החוקרים מתייחס למידת המגבלות על הממשלה, וכך הוא מתואר על ידי הארגון שאוסף את הנתונים:
לא צריך להתאמץ יותר כדי לאתר את הבעייתיות שלו כמשתנה סובייקטיבי – פשוט לבחור שנה כלשהי ולמיין מהגדול לקטן.
ישר קופצות לעיין מדינות כגון צ'ילה (מקום 8 ב-2022), ליטא (9), קוסטה ריקה (11) ואורוגואי (19), שנמצאות מעל ארה"ב (20), צרפת (21), בריטניה (24), גרמניה (27), וכמובן ישראל (29). קפיצה קטנה לגוגל, והטענות בנוגע לעוצמתן המפתיעה של המגבלות על הממשלה וחוזקה של הדמוקרטיה בארבע המדינות הראשונות שהזכרתי נראות מפוקפקות למדי (דוגמאות: אחת, שתיים, שלוש). אלו בהחלט מדינות יציבות וחופשיות יחסית למדינות אחרות באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה, אך מדובר בדמוקרטיות טריות למדי, ומגוחך להציב אותן מעל למדינות מערב אירופה, ארה"ב וישראל. ואיך בדיוק אפשר להצדיק את המיקום הנמוך עוד יותר של קנדה (31) ויפן (60!), או את זה שדרום אפריקה נמצאת מעל איטליה וטאיוואן?
תופעות מעין אלו חוזרות עבור כל משתנה במסדר הנתונים, ובכל שנה. למשל, לפי מדד שעוסק בדמוקרטיה ליברלית אורגוואי, סלובקיה וצ'ילה עוקפות את איסלנד, אוסטריה וקנדה, וישראל בכלל נמוכה, מתחת לפרו, ג'מייקה, רומניה ועוד.
אני באמת מתנצל על הקטנוניות, אבל שוב: אנחנו עוסקים ברפורמה ספציפית המתרחשת במדינה ספציפית, אז כן, כל נקודה חשובה. וכן, המדדים האלו סובייקטיביים, והם לא מושלמים כמו שיניי מנסה לתאר, ואולי זה לא נורא אם רוצים למצוא אפקט ממוצע של x על y, מכיוון שהטעויות מקזזות אחת את השנייה. אבל זה כן נורא כשבוחרים לישראל מדד עם 3 ספרות אחרי הנקודה, מחשבים נקודת רגרסיה והתוצאה היא כותרת בעיתון על כך וכך מיליארדים שאנחנו הולכים לאבד. המתודולוגיות האלו טובות מספיק עבור מחקרים רגילים בכלכלה, אבל הן פשוט לא מספיק טובות עבור המחקר הזה – עבור הטענה שהחוקרים טוענים.
אילו מתודולוגיות כן מספיק טובות עבור המחקר הזה?
למשל, המתודולוגיות שבהן משתמשים החוקרים בחלק של ניתוח ההשפעות קצרות הטווח. לא חסרים בכלכלה מחקרים שעוסקים במדינה ספציפית וברפורמה ספציפית, אבל אלו בד"כ מחקרים שנעשו אחרי שהרפורמה עברה, ועל כן הם מסוגלים לבחון את השפעותיה. כאן הרפורמה לא עברה, אבל כבר ניתן לאמוד השפעות קצרות טווח שנוצרו כתוצאה מהציפיות שיצרה הרפורמה.
ד. התייחסות כללית לביקורת
כך כותב יניי:
"אם לסכם את הביקורת של אורי על הניתוחים האמפיריים שלנו, הרי שהיא נעה בין שגוייה לבלתי הוגנת. שגוייה, מפני שחלק גדול מהנקודות שהעלה אינן בעיות אמפיריות מהותיות או בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. בלתי הוגנת, כי בכל הנקודות שבהן יש טעם לביקורתו הנייר שלנו כבר התייחס אליהן והתגובה אליהן נמצאת בתוך הנייר עצמו. באף מקום בביקורת לא הוזכרה העובדה שאנו מכירים בחולשות האמפיריות הללו ושעל מרביתן יש לנו מענה או הנמקה מדוע אנו בוחרים להציג את הממצאים למרות אותן חולשות."
ובכן, נכון, בחלק מהנקודות האלו אין בעיות הנעדרות ממחקרים מקובלים אחרים. אבל שאלת המחקר של המאמר הנידון שונה משאלות המחקר של המחקרים האחרים האלו, נקודה שיניי מתעלם ממנה לאורך כל הדרך. תקפותן של מתודולוגיות תלויה תמיד בשאלת המחקר.
בנוגע ל"בלתי הוגנת" – המאמר אכן כולל הרבה הסתייגויות, כמו כל מאמר, אך בסופו של דבר הן מחווירות בהשוואה לשורה התחתונה, שהיא החלק אשר מגיע לתקשורת, לעיתונות ונשאר בתפיסתם של הקוראים והשומעים. לכן, עצם קיומן של הסתייגויות אינו מספיק כדי לחמוק מחצי הביקורת.
מסיבות אלו, אני לא חושב שהביקורת שלי שגויה או בלתי הוגנת.
סיכום
לסיכום, אני אצטט קטע יפה מהביקורת של יניי:
"[..] המוסדות הרשמיים שהוקמו במדינת ישראל […] הם אלה שמאפשרים למגזרים שונים שהמטרות שלהם שונות באופן תהומי להתקיים בצוותא, לקבל החלטות ואפילו לשגשג מבלי לקרוס לתהום של עדתיות לבנונית. המאבק כנגד ההפיכה המשטרית הוא מאבק לשימור מאזן כוחות הוגן יחסית, לפחות בין בני העם הנבחר, אשר מאפשר מידה סבירה של הקצאת משאבים הגיונית ושוויונית ומונע השתלטות של מגזר אחד או קואליציה צרה של מגזרים על האג'נדה הלאומית.
ההשלכות הכלכליות של פגיעה בנאותות המוסדות במדינה כמו הונגריה צפויות להיות השחתה של השירות הציבורי, קפיטליזם של מקורבים, השתת כללים שרירותיים במגזר העסקי, מגרש משחקים כלכלי מפלה, בריחת מוחות, וכו'. זה הכל. אבל בישראל המשמעות חמורה בהרבה: מימון מעמד ענק של תלמידי כולל שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, מיסוי טורפני כלפי בעלי מיומנויות גבוהות, הפיכת חיי היום־יום של אזרחים חילוניים ובעלי נטיות ליברליות לבלתי נסבלים באופן שיגרום לבריחת מוחות הדרגתית, אך לאורך זמן – המונית, ואפליה ונישול של מיעוטים בתוך גבולות ישראל (וחלילה מלהזכיר את מילת ה-כ').
ההפיכה המשטרית היא במידה רבה ניסיון של קואליציה צרה של מגזרים להשתלט על קבלת ההחלטות וחלוקת המשאבים במשק ובחברה הישראלית. במילים אחרות, זוהי קבורה של המורשת היהודית והדמוקרטית של קבלת החלטות משותפת ומשתפת שבלעדיה העתיד של החברה והמשק של ישראל הוא אכן אפל. אי אפשר להפריד בין הקריאה של אורי להמשיך לקיים את המורשת הזו ובין מאבק נחרץ כנגד ההפיכה."
אני מסכים עם הדברים הכתובים כאן, אבל קשה להתעלם מהעובדה שממשלות ימין מנצחות כאן את הבחירות כבר שני עשורים. ברגע שמכירים בעובדה זו, מבינים שהדרך (הדמוקרטית) היחידה להימלט מאותו עתיד אפל היא ממשלת אחדות רחבה שתכלול החלקים המתונים בימין ובשמאל. אך ממשלה שכזו לא יכולה לקום אם השמאל לא יהיה מוכן להכיר בחלק מהטענות של הימין כלפי הרשות השופטת בישראל, ולהגיע לפשרה כלשהי בנושא.
המאמר של יניי ועמיתיו, שמצמיד תג מחיר כבד לרפורמה מבלי להתמקד בפרטים, כאילו שכל החלשה של הרשות השופטת תוביל לפגיעה דרמטית בכלכלה הישראלית, מהווה לדעתי מכשול בפני פשרה ובפני ממשלת אחדות שכזו, ומכאן נובעת המוטיבציה לכתיבת הביקורת שלי.
דימויים הם כמו מודלים, או אנלוגיות, הם אף פעם לא זהים לגמרי למציאות אבל לפעמים הם יכולים להיות מועילים. ולפעמים, הם יכולים להיות מזיקים – בעיקר כשהם נדבקים ושובים את הדמיון באופן שמוביל לקבלת החלטות שגויה.
הסקטורים במשק הם לא קרונות רכבת, כי הם לא זזים באותה המהירות. יש ביניהם חיבור, כמו שקיים בין קרונות, אבל הוא מאוד קלוש ומרוחק. ההייטק, בתור סקטור, יכול למשוך אחריו כמה ספקים ונותני שירותים מסביב, אבל ההשפעה שלו על סקטורים כגון פיננסים או יצרני רהיטים היא כבר יותר קלושה ומרוחקת.
נכון, עובדי הייטק שמתעשרים ירכשו יותר רהיטים ויתרמו לצמיחה מסויימת בסקטור הרהיטים, אבל הם בסך הכל חלק קטן מכלל צרכני הרהיטים במשק, וכך גם בנוגע לסקטורים האחרים. ונכון, סקטור ההייטק משלם חלק ניכר מהמיסים, אבל המיסים האלו מתבזבזים על המון דברים ולאו דווקא מגיעים לכיסם של העובדים בסקטורים האחרים. סקטור ההייטק בהחלט יכול לצמוח בזמן ששאר המשק יהיה במשבר, ולהגדיל את אי השוויון – משהו שלא יכול לקרות לקרונות רכבת.
הסקטור המוביל בכלכלה הוא לא קטר, כי הכלכלה יכולה להסתדר גם בלעדיו. כשתעשיית המכוניות האמריקנית הפסידה בתחרות ליפנים ודטרויט ננטשה, הכלכלה האמריקנית המשיכה לצמוח בזכות תעשיות אחרות, כמו פיננסים וטכנולוגיה. בכלכלות בריאות יש הרבה סקטורים מצליחים, וזה לא נורא כל כך אם אחד מהם נקלע לקשיים. זה לא קטר.
דימוי ה"קטר" הוא לא סתם "לא מדויק", אלא ממש מזיק, מכיוון שהוא תומך בהשקפה שלפיה סבסוד סקטור ההייטק עשוי לתרום למגזרים אחרים באוכלוסייה. ממשלות ישראל לדורותיהן תמיד אהבו "לבחור מנצחים" ולסבסד תעשיות כמו חקלאות או טקסטיל, מתוך אותה השקפה שגויה, וזה מעולם לא הוביל להצלחות גדולות.
מלבד זאת, הדימוי עשוי למנוע מאיתנו להבין שבישראל יש בעיה מאוד חמורה של "קטר יחיד". כשחושבים על רכבת, אז ברור שיש רק קטר אחד. אבל עבור משק זה ממש ממש גרוע כשיש רק סקטור אחד מוביל. שום סקטור לא נשאר מצליח לנצח וההייטק הישראלי בוודאות ידעך יום אחד, כפי שתעשיית המכוניות שהזכרתי דעכה בארה"ב, כפי שתעשיית הטקסטיל בבריטניה דעכה בסוף המאה ה-19 ויש המון דוגמאות אחרות. שום דבר טוב לא נמשך לנצח, אבל מדינות מוצלחות ממשיכות לשגשג כי יש להן הרבה סקטורים מוצלחים. לא רק אחד.
בקיצור, הגיע הזמן להפסיק לקשקש על הקטר של המשק, ולדאוג שיהיו לנו גם סקטורים אחרים שבהם העובדים נהנים ממשכורות בשמיים, תקציב סיבוס נדיב וימי כיף ברודוס – כפי שיש ברוב מדינות המערב (שבהן המשכורות הגבוהות ביותר הן בד"כ לא בהייטק).
הפייבוריטים האישיים שלי הם פיננסים ותיירות רפואית, שני תחומים שסביר שיש לנו יתרון יחסי משמעותי בהם ובמדינות רבות שם נמצאות המשכורות הגבוהות ביותר, אבל ממשלות ישראל לדורותיהן חסמו אותם מלהתפתח מתוך שיקולים שגויים.
בכל מקרה, הממשלה כמובן לא צריכה לבחור מנצחים, פשוט להסיר רגולציות וחסמי יבוא וסקטורים אחרים יצמחו מאליהם. אבל קודם, בואו ניפטר אחת ולתמיד מהדימוי המזיק הזה.
דעת מיעוט 