עד שנתו הארבעים: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו המשתנה

(כבר לא כל כך) לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.

הפעם משהו על השתנות הנוף, והחוויה שלי של השתנות הנוף. הצילומים מסדרה שצילמתי בחורף 2006 במצלמת פילים שאולה, כדי לשמר את הזכרון מהסביבה המוכרת שבה עמדה להסלל אז המסילה החדשה של רכבת העמק. למעשה זו היתה ההתנסות שבעקבותיה התחלתי לצלם. 

חורשת האקליפטוס. כיום מסילת הרכבת חוצה אותה לשניים.

אני זוכר שפעם ראיתי תמונה של "בית ציוני אמריקה" לאחר הקמתו. בהזדמנות עברתי לידו ברחוב אבן גבירול, באמצע תל-אביב. אבל באותה התמונה הוא לא עמד באמצע תל אביב, אלא בשדה גדול וריק, כי החלק הזה של תל-אביב עדיין לא נבנה מסביבו. ואולי רק נדמה לי שאני זוכר, כי לא מצאתי את התמונה. להמשיך לקרוא ←

עכבר בין פילים: הפרספקטיבה הבין-מעצמתית בהיסטוריה הישראלית

הבדיחה מספרת על פיל ועכבר שרצים במדבר. העכבר צועק אל הפיל: "הי פיל! תראה כמה אבק אנחנו עושים!". ברושם שלי, המבט ההיסטורי שלנו, ובוודאי ש"הזכרון הקולקטיבי" שלנו, ממוקדים בעצמנו. ההיסטוריה שלנו עוסקת הרבה בעצמנו, בסוגיות הפנימיות שלנו, ובפעולת ההנהגה שלנו, ועושה את זה כאילו הדברים קורים בחלל ריק. בתוך המיקוד הזה, אנחנו מחמיצים פרספקטיבה שלא נכון להתעלם ממנה: המאבקים האזוריים בין מעצמות, והדרך שבה הם מעצבים את ההיסטוריה שלנו.

כמו הרבה דברים בהיסטוריה האנושית, המרכיב הראשון והרקע להכל הוא הגיאוגרפיה. בראשית היה השבר הסורי אפריקאי. להמשיך לקרוא ←

עד שנתו הארבעים: לחיות בפריפריה

(כבר לא כל כך) לאחרונה השלמתי את שנתי ה-39. אני לא חושב שאני במשבר גיל ה-40, אבל עולות לי כל מיני מחשבות על עצמי ועל המציאות, ואולי זו הזדמנות טובה לכמה רשומות שיהיו סוג של סיכום והתרשמות, ובעלות גוון אישי יותר. מן הסתם, היבטים מסויימים של רשומות שונות בסדרה יהדהדו אלה את אלה, גם אם לא יהיה ביניהן קישור ישיר.

כמה מחשבות אישיות על חוויות החיים בפריפריה. 

בתחילת הקיץ הדרכתי את המורות (ובכללן כמה מורים) של בית הספר היסודי של השכונה שבה אני גר, בסיור בתל-אביב. פתחתי את ההיכרות בשאלה: "איזו תחושה עולה בכן כשאתן מגיעות לתל-אביב?" התשובה הנפוצה, וגם שלי, היתה גרסאות שונות לתחושה של זרות.

גדלתי והתבגרתי במושב בעמק-יזרעאל, בשנות ה-80 וה-90. מבחינה תודעתית, לא היינו בפריפריה. המושב היה בעיני עצמו מרכז העולם להמשיך לקרוא ←