בחזרה אל הרפובליקה – בניה מתוך שותפות

רשומה שהתפרסמה לפני כמה ימים כרשומת אורח בבלוג "הינשוף" של פרופ' דני אורבך

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך להמשיך לקרוא ←

על סדר היום: לאן הולכים עכשיו? חלק ב'

לאחר כחצי שנה של מאבק ציבורי ופוליטי, ועל אף מחאה חסרת תקדים מבחינת השילוב של משך והיקף, עבר בשבוע האחרון החוק הראשון מסדרת החוקים של "המהפכה המשטרית". אז לאן הולכים עכשיו? 

כמה מחשבות. למי שמוכן להשקיע, רקע מומלץ ברשומות הזו, הזו והזו. 

הרשומה התארכה ולכן פוצלה לשני חלקים. זהו החלק השני, שממשיך את החלק הראשון.

ד. עימות בין האליטות

החודשים האחרונים של המחאה נגד ההפיכה המשטרית ושל הפגנות הנגד של תומכי הרפורמה מציירות תמונה טובה של מי הציבורים שיש להם עניין בכל הסיפור הזה, ומי אלה שלא. זו התמונה כפי שאני רואה אותה, כמובן בהכללות גסות שאי אפשר להימנע מהן: להמשיך לקרוא ←

על סדר היום: לאן הולכים עכשיו? חלק א'

לאחר כחצי שנה של מאבק ציבורי ופוליטי, ועל אף מחאה חסרת תקדים מבחינת השילוב של משך והיקף, עבר בשבוע האחרון החוק הראשון מסדרת החוקים של "המהפכה המשטרית". אז לאן הולכים עכשיו? 

כמה מחשבות. למי שמוכן להשקיע, רקע מומלץ ברשומות הזו, הזו והזו. 

הרשומה התארכה ולכן פוצלה לשני חלקים. קישור לחלק השני יופיע בתחתית.

א. קודם כל, עמדתי האישית – מהלכי "הרפורמה" כפי שהוצגו הם מהלך בלהות שמובל על ידי קואליציית בלהות אנטי-ציונית, שמידת האמון שלי בטובת כוונתיה היא מתחת לאפס (לזכותם יאמר שאני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים). החברה הישראלית אכן זקוקה לרפורמה, כולל במערכת המשפט, אבל לחלוטין לא לרפורמה הזו. יש צורך להסדיר את תהליכי החקיקה של חוקי יסודי כך שיובטחו בהסכמה רחבה, ואז להגביל את יכולותו של בג"צ להתערב בהם; ליצור הרכב ועדה למינוי שופטים שכולל איזונים ובלמים של כל המעורבים באופן שמונע פוליטיזציה של בית המשפט; להגדיל משמעותית את מספר השופטים (במקביל לצמצום מספר עורכי הדין); וכמובן לעשות במקביל (והחשיבות של זה לא פחותה ואפילו להפך) רפורמה כלכלית חברתית בכיוון של שיפור והרחבת השירות הציבורי, חיזוק מדינת הרווחה, אמנסיפציה של המגזרים הסגורים, וחיזוק הדמוקרטיה היומיומית של אזרחי ישראל: במקומות העבודה, בקהילות ובשלטון המקומי.

ב. אבולוציה או רבולוציה

אני חושב שאחת ממושכלות היסוד בהבנת הפוליטיקה היא שקווי המחלוקת לרוב לא חוצים בין הגופים המובחנים (מדינות, מפלגות, תנועות) אלא בתוכם, ובודאי כשמדובר בגופים גדולים שמחזיקים בכוח ממשי. בנוסף, הרובד האידיאולוגי – עד כמה שהוא מעסיק באמת את הגורמים הפעילים – מיתרגם בסופו של דבר לשאלות קונקרטיות, שהבחירה בתשובות הקונקרטיות עליהן גם היא נוטה לחצות בתוך הגופים ולא ביניהם.

להבנתי, השאלה האסטרטגית הגדולה שמרחפת מעל המשבר הנוכחי והמחאה היא דמות "תמונת הסיום" שלו. ולשאלה הזו יש שתי תשובות מרכזיות: האחת היא סיום "אבולוציוני": בדרך כזו או אחרת המהפכה המשטרית תיבלם למשך מספיק זמן, בדמות חקיקה "בהסכמה רחבה" בלבד, עד שהממשלה תתפרק ותוחלף על ידי ממשלה אחרת בהרכב שונה משמעותית, בכנסת הזו או לאחר פיזור הכנסת ובחירות כלליות. השניה היא סיום "רבולוציוני": או שהממשלה תצליח להשלים באופן חד־צדדי את ההפיכה המשטרית ולשנות את כללי המשחק של השיטה הפוליטית בישראל בכיוון של "דמוקרטיה לא־ליברלית" בשלטון יחיד – בדומה למודל הרוסי/הונגרי/טורקי וכדומה – או שהיא תוכרע במשבר חוקתי, כלומר בהתנגשות ישירה בין הממשלה לשלטון החוק שיסתיים בהדחת הממשלה על ידי זרועות האכיפה שאחריה יתקיימו בחירות חדשות (אולי גם לאחר סילוק מהמערכת הפוליטית של כמה מהשותפים הבולטים לנסיון ההפיכה המשטרית).

וכמו שאמרתי – המחלוקת היא על מה התרחיש הרצוי, והיא נובעת בין היתר – לפחות אצל מי שאינם מעורבים באמת בדרג הבכיר של הזירה הפוליטית – גם ממחלוקת הערכה לגבי מידת הכוונות והמסוכנות של הממשלה, וספציפית של נתניהו. להמשיך לקרוא ←

על סדר היום: שני קצרים מהירים על הפוליטיקה

שתי תובנות קצרות שכתבתי מוקדם יותר בדף הפייסבוק של הבלוג, וטוב שיישמרו גם כאן. אני כנראה אכתוב בימים הקרובים גם משהו מנקודת מבט רחבה יותר על התהליך הפוליטי של התקופה האחרונה, ורשומה שמציעה מבט רחב מאוד על הדברים מיועדת להתפרסם כרשומת אורח בבמה אחרת בשבת הקרובה, ואז תתפרסם גם כאן. 

א. השערה שלי:

רוצים להבין למה היה חשוב לממשלה להעביר למרות הכל את הגבלת עילת הסבירות? תבדקו מה הם דאגו להכניס לתוכה כתיקון בועדת הכנסת בשבוע שעבר.

ההערכה שלי: מה שהיה כל כך חשוב להם להעביר זה את ההיבט שמונע ביקורת שיפוטית על סמך עילת הסבירות על ההחלטה של יריב לוין לא לכנס את הועדה לבחירת שופטים כל עוד ההרכב שלה לא מוצא חן בעיניו.
בקרוב נצא לפגרת כנסת. מסגרת הזמן הבאה והיעד הבא של הממשלה: עד הפרישה של חיות באוקטובר, לדאוג להרכב ועדה לבחירת שופטים שיאפשר לחרוג משיטת הסניוריטי ולדלג על עמית כנשיא בית המשפט העליון הבא.

ב. נקודה על המכניקה של הצבעות:

מלבד נסיגה של הממשלה, הדרך היחידה שהיתה לבלום היום את אישור החוק להגבלת עילת הסבירות היתה שארבעה ח"כים של הליכוד יצביעו נגד החוק. דבר דומה קרה בבחירת נציגת האופוזיציה לועדה לבחירת שופטים, שקרתה בניגוד לרצון (לפחות המוצהר של) הקואליציה. ההבדל המשמעותי שאיפשר את זה היה שההצבעה שם היתה חשאית, כך ש"מורדים" מהקואליציה יכלו להצביע עם האופוזיציה מבלי לשלם מחיר.
החלטת האופוזיציה להעדר מההצבעה הבטיחה למעשה שלא יהיו מורדים כאלה, כי אין להם שום סיבה להצביע נגד אם אין סיכוי שהצעת החוק תיפול. גם כך, הצבעה כזו היתה מביאה עליהם את זעם הליכוד והימין, מסכנת את עתידם הפוליטי, ואולי מביאה אפילו לסוף דרכה של הממשלה.
מהצד השני, היציאה מההצבעה היא צעד שנועד ליצור הישג סמלי עבור האופוזיציה, ודה-לגיטימציה ציבורית לחוק. אני מעריך שהיא התרחשה מכיוון שראשי האופוזיציה הבינו שלא צפויים מורדים בקואליציה בהצבעה הזו.

על סדר היום: זוטות מהחיים עצמם

לקראת שבוע פוליטי שצפוי להיות סוער, אני מרשה לעצמי להתעסק בזוטות מהחיים עצמם: חמאה, חלב ותקנים. 

להמשיך לקרוא ←