?

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. רווק, מקריח, אינטרסטד אין ווימן. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים.

החיים באמת מעייפים. חוטפים מכה, מרחמים על עצמכם, יורדים שלושה קילו, מאבדים חבר או שניים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח, משדרגים את מקום העבודה, קונים שתי שמלות חדשות, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם או שאולי לא הייתה בכלל ורק דמיינתם אותה והכל בעצם ממש אחלה? ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים חמישה קילו, מאבדים כמה חברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים מי באמת יהיה שם בשבילכם בעת צרה, מרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, פותחים בלוג, מוצאים עבודה חדשה ועוד יותר משודרגת, משדרגים את המלתחה כי אם כבר ירדתם כל כך הרבה במשקל לפחות עכשיו תחגגו את זה, מתחילים להתיידד עם אנשים חדשים דרך הבלוג, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם וגאים באיך שהרמתם את עצמכם בכוח מהרצפה, מתחילים להאמין שאתם די סבבה ושהמכה שחטפתם לא הייתה באשמתכם, ואז שוב. ושוב מרחמים על עצמכם, יורדים 10 קילו, מאבדים את כל החברים אבל כנראה שהם לא היו חברים אמיתיים ועכשיו לפחות אתם יודעים שרק אתם לבדכם תישארו שם בשבילכם בעת צרה, מנסים להרים את עצמכם בכוח מהרצפה, נעזרים בכדורים שמרימים את עצמכם בכוח מהרצפה, משדרגים מסיבית את מקום העבודה ואת המלתחה בסדרת רכישות מוגזמות של בגדים שאין לכם לאן ללבוש כי כדי להאמין לעצמכם הפעם שאתם שווים משהו אתם צריכים לעבוד הרבה יותר קשה, מנסים להתיידד עם אנשים חדשים למרות שזה לא קל כי בגיל הזה לכולם כבר יש חיים משלהם וחוץ מזה אם תתיידדו איתם יותר מדי אולי הם יחבלו בניסיון שלכם לשכנע את עצמכם שאתם שווים משהו, מסתכלים אחורה על הדרך שעברתם ומנסים לשכוח איך עברתם אותה, מתחילים להאמין, לא מעט בהשפעת הכדורים, שאתם שווים משהו, ואז מזהים עוד מכה שעומדת לבוא ובורחים כי בכל זאת מגיע לכם שתדאגו לעצמכם, ואחרי תקופה מחליטים שבעצם אלה החיים ואם לא תסתכנו בלחטוף מכות אז אף פעם לא תוכלו לחיות באמת, ושוב.

ואיכשהו, החלק המעייף בכל זה הוא לא המכות ולא המסכנות ולא טעמה של הרצפה. החלק המעייף הוא אחרי השדרוג. בכל פעם אחרי הטיפוס הזה למעלה הכמעט בלתי אפשרי, כשמצליחים להתקבע בפוזיציה המשופרת. עכשיו יש לכם עוד כך וכך בגדים. יש לכם טייטל חדש. התחלתם להשתמש באייליינר. יש כך וכך אנשים שאתם מחייכים אליהם בבוקר ושמתרשמים מכם לחיוב באופן כללי. הרמתם את עצמכם. שוב. הגעתם למקום יותר גבוה מהמקום הקודם שהייתם בו. שוב. בשביל מה?

מדהים איך עם כל העושר והאינסופיות של האינטר-נט בסוף נתקעים על שעות של ריפרוש בג'ימייל, וואינט ופייסבוק. מלך הכיתה מכיתה גימל מרים כוס בירה ומחייך למצלמה. בסוף כיתה גימל הוא נסע עם ההורים שלו לשליחות בחו"ל, ונשא נאום פרידה באמצע הכיתה. הוא אמר שרצה להיפרד מכל הכיתה באופן אישי, ואז עבר ברשימה שמית, אחד אחד, רק על המקובלים. לפני שהוא נסע חלמת פעם שאתם מגיעים יחד לכיתה ומחזיקים ידיים וכולם מסתכלים עליכם ויודעים, וזה היה נעים.

This entry was posted on דצמבר 22, 2010 at 10:20 pm and is filed under Uncategorized. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.