כשהייתי קטנה היה לי ספר דק וצהוב משירי רחל. הכי אהבתי את בלילה בא המבשר, שהייתי קוראת לעצמי בלחישות דרמטיות, מרימה את המבט מהספר מדי פעם ומישירה אותו לקהל צופים דמיוני.
כמה שנים אחר כך התחלנו ללמוד את השירים שלה בחטיבת ביניים. המורה לספרות לימדה אותנו איך מאחורי כל שיר עומד הצער של רחל על עצמה, הקמילה שלה מהשחפת, הכמיהה הלא ממומשת לילד, לאהבה של איש שנשוי לאחרת. כל שיר היא מיפתה על נקודה במסלול ההתקדמות של המחלה, ובכל שיר שלמדנו, תמיד המורה לספרות הדגישה את המוטיב החוזר. "מוטיב הקצת" היא קראה לו, והתכוונה לכך שרחל תמיד מבקשת כל כך מעט, רק עוד יום של חיים, רק שישמעו את קולה, רק ילד קטן לאחוז בידו לפסוע לאט בשבילי הגן, רק לראות שוב את הכינרת. כל כך קצת. הפרשנות של המורה צבעה לי את כל השירים של רחל באותו גוון מתייפייף ומתבכיין. הגוון של רחמים עצמיים, ושל מוטיב הקצת השקרי. כי הרי בסופו של דבר כולנו רוצים לקבל הרבה, לקבל הכל. והמשוררים רוצים יותר מכולם. לא קראתי יותר בספר הצהוב ומתישהו איבדתי אותו.
אחרי שנים הבנתי שברור שהיא מוכשרת וחשובה ושאני אוהבת את השיר גן נעול. אבל עדיין, רחל תמיד התקשרה לי לאיזו רומנטיזציה של סבל נשי, שחפנית מתעלפת עם צדודית אטרקטיבית שהיה לה סיפור אהבה גדול וטראגי, שקישטה את הדפים שלה במעט מילים באיפוק אצילי כזה, איפוק אנטי בלוגרי, שמתה לפני שהתמסדה או התכערה או בגדה בערכים שלה. לפני כמה שנים קיבלתי במתנה את ספר השירים השלם שלה, ספר כבד וכהה, והחלפתי אותו מבלי לפתוח אותו קודם.
בקיצור, למה אני כותבת על זה? כי היום הודיעו שרחל תופיע על שטר. האישה היחידה בסדרת הדמויות שקיבלו שטרות משלהן. יצחק רבין, מנחם בגין, ש"י עגנון, רחל המשוררת. וזה מבאס אותי. כי בפעם האחרונה ששמעתי על השטרות החדשים האלה, בתחילת נובמבר זה היה, הבנתי שלאה גולדברג מקבלת שטר.
לאישה היחידה בשטרות החדשים אין שם משפחה. כלומר יש לה, אבל הוא לא חשוב. היא "רחל המשוררת", רוח רפאים רומנטית, זאת שהיה לה רומן עם נשיא המדינה, שמתה משחפת, שנקברה ליד הכינרת.
ללאה גולדברג לא הייתה צדודית אטרקטיבית. היא הייתה די מכוערת. היא גרה בעיר ולא על שפת אגם. גם לה, כמו לרחל, לא היו ילדים למרות שרצתה. אבל במקום לכתוב שירים על הכמיהה שלה לילד, רק קצת, רק אחד, ילד קטן קטן קטן, היא כתבה שירים וסיפורים לילדים של אחרים. לא היה לה רומן עם גבר נשוי ומפורסם, ויש שסבורים שלא היה לה שום רומן אף פעם, וזה מוזר בהתחשב בעובדה שהיא כתבה "וגופך לי מבט וחלון וראי". היא מתה די מבוגרת. לא זקנה, אבל מבוגרת ועייפה ומאוכזבת מהחיים. היא לקחה את החרא שהחיים נתנו לה – כל החרא שאתם יכולים לתאר לעצמכם מלבד שחפת – ועשתה איתו את המקסימום שיכלה. היא הייתה פרופסור לספרות, וכתבה ותרגמה לילדים ולמבוגרים ומחזות ופרוזה ושירה, הרבה יותר מרחל. היא חשובה לא רק בזכות היצירה האישית שלה אלא גם בזכות התרומה שלה ליצירה של אחרים, לחינוך, לשפה, במשך שנים. אז למה? זה עניין כרונולוגי אולי? שחזור של הסיפור התנכי על רחל האהובה ולאה המשתדלת שלא משתווה? כי משוררת צריכה להיות צעירה ויפה ונטולת שם משפחה?
אני מתנצלת על הפוסט הפלצני. התלבטתי אם לקרוא לו רק על עצמי או למי שאינו מאמין ובסוף כרגיל לא נתתי לו שם. אני אוהבת את לאה גולדברג, היא האנדרדוג, והיא בת של בנות (ואולי זו הסיבה שיהודית רביץ אוהבת לשיר את השירים שלה). הייתי רוצה שהיא זאת שתהיה.
הנה חולצה שלה. תקנו לי אותה ליום הולדת:
? 
דצמבר 20, 2010 ב- 9:11 am |
רק בשביל הפוסט הזה היה שווה שתחזרי. תודה.
דצמבר 20, 2010 ב- 9:51 am |
פוסט מעולה.
תודה.
דצמבר 20, 2010 ב- 9:53 am |
מצויין. תודה
דצמבר 20, 2010 ב- 9:55 am |
פוסט נהדר.
דצמבר 20, 2010 ב- 10:29 am |
[…] This post was mentioned on Twitter by Dan-ya Shwartz, עדנה אברמסון, Noa and others. Noa said: RT @hagaraf: RT @HaAlmaEfronit: אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל רבאק – זה פוסט מצוין https://idit10.wordpress.com/2010/12/19/443/ […]
דצמבר 20, 2010 ב- 10:31 am |
מעולה! נשי, פמיניסטי ובכלל לא מתפלצן..
דצמבר 20, 2010 ב- 10:41 am |
ולמה כדי לרומם משוררת אחת צריך להשפיל את השניה? למה נשים לא יכולות לתמוך בנשים, גם כשהן חלשות וכמהות? למה צריך היה לבחור רק במשוררת "לאומית" אחת? אולי צריך לבחור שתיים, כי מגיע לנו ייצוג של שתי נשים בין כל הגברים-גברים?
פוסט מתסכל.
דצמבר 20, 2010 ב- 10:52 am |
משובח. תודה.
דצמבר 20, 2010 ב- 11:06 am |
הללויה! תודה. חוץ מזה שהיא ממש לא רק בת של בנות – היא לפחות גם בת של אבות.
וע"ע אריאל הירשפלד:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1142624.html?more=1
דצמבר 20, 2010 ב- 11:14 am |
ככל הידוע לי, לאה גולדברג בחרה לא לנסות להביא ילדים לעולם מחשש שיחלו במחלת הנפש שעברה בתורשה במשפחתה.
דצמבר 20, 2010 ב- 11:38 am |
אני מוחה, לאה גולדברג לא היתה מכוערת בכלל (לא שזה משנה משהו, או שזה נשאל אי פעם ביחס לכל אחד מהזכרים שהופיעו על שטר), ומקריאה ביומנה עולה שכן היה לה רומן, לפחות אחד (וגם זה לא חשוב ואני לא סבורה שזה היה השיקול לבחירה ברחל). נראה לי שבחרו ברחל בעיקר בשל היותה דמות טרגית. גולדברג היתה אשה שהספיקה להגשים את עצמה. רחל לא. צריך לזכור שרחל לא הספיקה להתבגר, ושייתכן שלו היה ניתן לה הזמן, היתה גם היא נהפכת לאשה מוגשמת יותר.
בעניין המי שווה יותר, אני עם ליאי. יש מקום לשתי משוררות. ואישית גם אני יותר בעד גולדברג, אני חושבת שרחל זו אהבת בוסר לשירה וגולברג היא אהבה בשלה יותר, וייתכן שמי שמחליט בענייני השטרות עדיין תקוע בשלב הבוסרי של אהבת השירה שלו.
דצמבר 20, 2010 ב- 3:49 pm |
או. וואו.
עפרונית, דן-יה, אדוה, קנדי, ויטה, יוסי וליאור – תודה רבה רבה.
(רגע ועוד דבר, הרבה מהשמות בתגובות החדשות פה מוכרים לי מבלוגים שאני אוהבת לקרוא, וזה משמח אותי מאוד)
ליאי וזו ש- זה נכון. אין שום סיבה להעמיד אותן זו מול זו מלבד העובדה ששתיהן נשים, ושתיהן משוררות, ובטח שאין סיבה לבטל את האחת מול השנייה.
אני עשיתי את זה, בלי לחשוב יותר מדי, כי בידיעה הקודמת שקראתי על השטרות, כתבו ש*שתיהן* יקבלו שטר. ולכן כשראיתי אתמול שרק רחל מקבלת, הרגשתי שהיא נבחרה על פני לאה גולדברג. ואני כאמור מעדיפה את השנייה, כמו שזו ש מעדיפה אותה.
ואולי העדפת דמות שלא הגשימה את עצמה על פני דמות שיותר הגשימה כן נוגעת איכשהו להיותן נשים. כאילו יש איזו עדיפות לביוגרפיה קצרה שמבוססת על חיי רגש*(הרי אפילו הציונות של רחל תוארה בעיקר כחוויה רגשית מול נופי הכינרת הקסומים) על פני ביוגרפיה שמציגה התקדמות והישגים, בזמן שגברים מקבלים שטר דווקא בזכות העובדה שהגשימו את עצמם. אבל אולי לא (היו הדברים מעולם).
*מבוססת על חיי רגש ולא פחות מזה – על מראית עין של רצון למעט (שאפילו הוא לא התממש) והסתפקות – מאוד נשית באופן מסורתי – בגבולות הפרטי, צר עולמי כעולם נמלה. לעומת שאפתנות, רצון לקחת חלק ולהשפיע במרחב ציבורי. כל זה לא אומר שרחל באמת לא הייתה מעוניינת להתערב ולהשפיע, למעשה סביר להניח שהיא כן הייתה מעוניינת, אבל זה פחות משתקף ביצירה ובביוגרפיה שלה. ועכשיו אני אפסיק לערוך ולהאריך את התגובות של עצמי שעה אחרי שכבר פרסמתי אותן. תודה ושלום.
דצמבר 20, 2010 ב- 4:07 pm |
אה רגע ועוד דבר אחד: לא ברור מהיומן שלה אם זה היה רומן אמיתי או קשר אפלטוני. הבנתי שנהוג לחשוב שהיא לא חוותה מערכת יחסים בחייה. אבל גם לדעתי, יש מצב שהיא כן חוותה ופשוט לא היה לזה תיעוד חד משמעי בשום מקום.
וכן, באסה. אף אחד לא חשב לשאול איך נראים הגברים על השטרות. גם אני לא.
דצמבר 20, 2010 ב- 9:17 pm |
אחד הדברים שהכי נהנתי לקרוא בזמן האחרון
דצמבר 20, 2010 ב- 9:59 pm |
תודה רבה
דצמבר 21, 2010 ב- 11:36 am |
-איקון המום-
מי אלה כל האנשים האלה עידית!
אני כבר לא מרגיש מיוחד.
דצמבר 21, 2010 ב- 6:19 pm |
זה היה אתמול דאלי. היום זה רק אתה ואני. סמיילי.
דצמבר 22, 2010 ב- 9:03 am |
מה שדאלי אמר: או במלים אחרות, איזה מזל שאת הרשימה כבר עשית בפוסט הקודם.
אני חייב להודות שעד היום התחברתי מעט מאוד לשירה, כך שאין לי העדפה, או אפילו אי-העדפה בקונפליקט הזה, לא על בסיס שירה לפחות.
אבל אני ממש אוהב את "מכתבים מנסיעה מדומה" של גולדברג, וגם נהנה לדפדף ביומנים שלה לפעמים, וקראתי גם כמה מסות שלה שאהבתי. אז כנראה שגם אני בעדה.
דצמבר 22, 2010 ב- 3:19 pm |
כן, גמני האמת מעדיפה פרוזה. נראה לי שכבר אמרתי את זה מתישהו אבל אם השיר לא ממש מדהים, אז יש משהו קצת מביך בבידוד הזה של המילים, קצת אובר חשיבות עצמית בלהקדיש לכל מילה או שתיים שורה משלהן.
דצמבר 23, 2010 ב- 10:03 am |
פשוט מצויין. מומלץ אצלי בפנאי
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/2912-2312.html
אסתי כ.
דצמבר 23, 2010 ב- 5:12 pm |
תודה רבה
דצמבר 24, 2010 ב- 10:58 pm |
וואו.
מעולה.
דצמבר 25, 2010 ב- 12:02 am |
תודה רבה
דצמבר 25, 2010 ב- 4:00 pm |
לא אכפת שכולם כתבו את זה לפני: פוסט מעולה!
היו היו שלשה אגוזים
ובהם שלושה סודות ורזים
והיה מי שיגלה את סודם,
אין כמותו מאושר בעולם.
🙂
דצמבר 25, 2010 ב- 8:49 pm |
תנקס. אני חושבת שהוא זכה להצלחה כי באמת הרבה אנשים אוהבים את לאה גולדברג.