טוב- אז הקטע עם המשחקים האלה, המשחקים האלה? שמשחקים בבלוגים? הקטע הזה. כן.
אני לא יודעת מה לחשוב על זה. כי מצד אחד – לפעמים כשכולם כותבים בפורמט אחיד זה יכול לחדד את ההבדלים ביניהם, וגם להקל עליי כקוראת להשוות ביניהם. ובכלל, לפעמים אלה נושאים שמעניין לקרוא עליהם. ובכלל – זה מזכיר לך שיש אנשים שמודעים לקיומך. תחושת קהילה, כן, דווקא כן יכול להיות נעים וחמים כזה. זה אינטראקציה, זה לא דבר רע.
מצד שני – זה לא המקום למשחקי חברה, זה לא המקום להכתיב לאנשים מה לעשות באתר הפרטי שלהם.
מצד שלישי – לא שמי שהזמין אותי מחפש להכתיב לי משהו. בטח ובטח שלא יתעקשו שאני אעשה את זה. זו מחווה חברית בסך הכל, וגם הבעת עניין בי, שכמו שאמרתי, זה תמיד טוב.
מצד רביעי – בפעם הקודמת נהיה לי רע לחשוב שיהיה פה פוסט "חמישה דברים" כמו אצל כולם. למה חמישה דברים? כי רציתי? כי אמרו לי? כי צריך? כי זה כיף? אולי אני לא מספיק סגורה על עצמי שאזהה את הסיבה.
מצד חמישי – אני לא יודעת אם יש בכלל חמישה דברים לספר על עצמי.
מצד שישי – בסוף המשחק ההוא, של החמישה דברים, מישהו (שלמיטב זכרוני היה ללא ספק גדי שמשון, אך מסתבר שבמציאות היה זה צפריר) מיפה את כל הקישורים במשחק. מי הוביל למי ואיזה עץ יצא מזה בסוף, כזה. והיו כמה ענפים – לא הרבה אבל מספיק – בעץ הזה שהסתיימו בעידית. וזה ביאס אותי, כאילו הרסתי למישהו את השרשרת. כאילו עידית זה המקום שהכיף נפסק בו.
מצד שביעי – אחרי תקופה דווקא התרגלתי לזה. כמו שהתרגלתי לעיצוב בבלוג שלי, ומברירת מחדל הוא הפך למשהו שמייצג אותי באיזשהו אופן? כך גם הבדלנות הלא כיפית נוכסה למאגר התכונות של אישיותי הוירטואלית. מן כזה "כן, אני אקטע לכם את השרשרת, על הזין שלי" (ואז כמובן לשבת ולחכות במתח שיראו לי שבכל זאת הם אוהבים אותי).
מצד שמיני – הסיפור על איך נכנסתי לאינטרנט בגלגול הנוכחי הוא משעמם תחת.
מצד תשיעי – יש סיפור קצת יותר מעניין על איך נכנסתי לאינטרנט בגלגול הקודם, מזמן מזמן, באיי אר סי. יש בסיפור ההוא כל מיני אנקדוטות משעשעות על ניקים, שגיאות באנגלית, גיקים אמריקאיים מכל מיני סוגים, גיקים אוסטרליים, חדרי צ'אט פרימיטיביים, חריגות משעות המנוי המוקצבות של ההורים שלי, התרחקות, הדחקה, צחוק ושכחה.
מצד עשירי – הנה כבר דיברתי על עיקרי הסיפור ההוא.
***
וגם – ג'יזס כרייסט.
? 
מאי 28, 2007 ב- 7:45 am |
למה את כזו מעונה? פשוט תכתבי איך הגעת לאינטרנט. משעמם? אז תוסיפי איזה צילום של תיק ומגבת של סנג'איה. או תמציאי סיפור מעניין.
אגב, עוד לא נתקלתי בסיפור מעניין בכל הפרוייקט הזה. פרוייקט משעמם מראש. איך הגעת לאינטרנט. בחיאת זומזום. איך הגעת לירושלים? נסעתי בכביש מס' 1 עד שכמעט דרסתי דוס וגם היה שלט ברוכים הבאים לירושלים. טוב, במחשבה שניה, עזבי.
מאי 28, 2007 ב- 12:28 pm |
נו, אתה רואה? גם אומר לי לכתוב איך הגעתי לאינטרנט וגם באותה נשימה אומר שעוד לא נתקלת בסיפור מעניין בכל הפרויקט. אם אין סיפורים מעניינים, למה שאני אכתוב על זה? הרי אם אני אכתוב פתאום משהו לא מעניין, זה יהרוס את רצף הסיפורים המ-ר-ת-ק-י-ם שלי על סנג'איה
מאי 28, 2007 ב- 1:10 pm |
היי, חלקנו אוהבים את הפוסטים על סנג'איה!
מאי 28, 2007 ב- 1:17 pm |
ארבע המלים האחרונות בתגובה הקודמת היו השלמה עם זה שעדיף שלא תכתבי, כך שהתפרצת לדלת פתוחה. אבל בכל מקרה הצעתי לך מה לעשות במקרה שיצא לך פוסט משעמם (סנג'איה).
וחוץ מזה, יכולים להיות סיפורים מעניינים בפרוייקט הזה (אני מודע לזה שאני סותר את עצמי, אבל רק חמור לא משנה את דעתו ועדיף שארם אל שיח' בלי שלום על שלום בלי שארם אלשיח' ) רק שכל הסיפורים שנתקלתי בהם עד כה היו "אני כזה טכנופוב סתום-בלום-בצבע-חום וכל החברים שלי הסתלבטו עלי בגלל זה ואז בסוף אזרתי אומץ ומאז החיים שלי, אהה, עדיין עלובים, אבל לפחות יש מי שמתיימר לגלות בזה עניין וירטואלי" או "אני גלשתי באינטרנט עוד בימי אלכסנדר מוקדון, אז הכל עוד היה שממה, אז לא פלא שאלכס השתעמם והעדיף לכבוש את העולם מלבזבז את הזמן שלו על בלוגים, שאז אפילו לא קראו להם ככה!" משעמם, לא?
מאי 28, 2007 ב- 1:26 pm |
כן, זה גם חלק מהעניין. סיפורי האלכסנדר מוקדון האלה – שבעיניי הם עשויים להיות דווקא מעניינים – לפחות מציעים איזה משהו ייחודי, חוויית אינטרנט שלא כולם חוו אלא רק החלוצים, או משהו. ואני לא כזאת. אין לי סיפורים יוצאי דופן על מתי שהרשת היתה ידנית וכתבו בלוגים בעיפרון. מקסימום אני יכולה לחזור על הגרסא הזו:
אבל – האמת שהתיאור שלך את הסיפורים האלה כ"כ מצחיק, שאני מתפתה לשחק רק כדי להזמין אותך.
***
ופוסטים על סנג'איה? אני כ"כ מקווה שהמציאות תספק לנו עוד קצת מסנג'איה, משהו שיצדיק כתיבה עליו. כפרה עליך מוגלי, אל תיעלם לנו!
מאי 28, 2007 ב- 1:35 pm |
זה מפתה, שתזמיני אותי. שאני ארגיש פעם אחת איך זה להיות עם הקולים שהפרוייקטים מגיעים אליהם, אבל מצד שני, גם לי אין סיפורים ייחודיים או חוויות אינטרנט שלא כולם חוו.
מאי 28, 2007 ב- 1:46 pm |
הקולים שהפרויקטים מגיעים אליהם? בסופו של דבר הפרויקטים האלה מגיעים לכל הרשת, כך שהם לא ממש סמלי סטטוס.
פעם זה לא היה ככה. פעם היינו רק חמישה אנשים ברשת, והיינו משחקים "חמישה דברים על חמישה אנשים", וגם את הדברים האלה כבר ידענו אחד על השני, כי היינו רק חמישה אנשים. וגם הרשת לא היתה במחשב, היא היתה רשת כזאת נגד זבובים. כי היה קיץ, והקיץ אז זה לא היה כמו היום. לא היה מזגן, ומאוורר לא היה לא במחשב ולא בחיים. בכלל לא היה מחשב, למי שהתמזל מזלו היתה אולי חשבוניה. ולמי שלא התמזל, היתה מלאריה.
רק ספאם כבר היה אז, זה כן.
מאי 28, 2007 ב- 2:37 pm |
אבל אלה היו זמנים! – איך עם המלאריה התיישבנו באוהל של קבוצת אחדות העבודה ושיחקנו עם גושי הזפת שאיתם סללנו את הכבישים ופתאום הבנו את האפשרויות הבינאריות – הזפת נדבק ליד, הזפת לא נדבק ליד. זה היה רגע הפריצה הגדול, הבסיס התיאורתי לחשבוניה הניידת, זאת שעשרים שנה מאוחר יותר שרה מהצרכניה הייתה הנייסנית שלה.
אני הכרתי את שרה היא הייתה תמיד הרפקתנית והיא זו שהכניסה אותי לעניין של החשבוניה. אני זו שפיתחתי את הגרסא המתקדמת – חשבוניה ח2, אצלנו בקיבוץ. תנובה קנתה אותי יחד עם הרפת. זה היה האקזיט הגדול שלי.
מאי 28, 2007 ב- 2:53 pm |
טוב, ספאם תמיד היה. לפני המפץ הגדול, כשעוד לא המציאו אפילו את הזמן ולמילה לפני לא היתה משמעות – כבר אז היה ספאם. אפילו לפני זה. המקצוע העתיק בעולם הוא בכלל ספאמר. כששנים עשר השליחים הלכו לרחב הספאמרית, היא עצבנה אותם אז הם קיללו אותה ואז כשסיפרו למשה הוא לא הבין את הבדיחה, טוב הוא אף פעם לא הבין בדיחות ומרוב עצבים הוא הרביץ פעם לסלע, אבל אני נסחף, אז ככה נדבק בה הכינוי "זונה". אבל הגיע הזמן לחשוף את האמת.
מאי 28, 2007 ב- 2:58 pm |
😀
טוב, אין ספק שהייתי מזמינה את שניכם.
מאי 28, 2007 ב- 3:01 pm |
היי, בחיי שלא התכוונתי. זאת אומרת בטח שלא חייבים. רק אם אפשר בכל זאת, הסייבר סקס, זה היה עם הגיקים האוסטרליים?
מאי 28, 2007 ב- 3:43 pm |
לא הסייבר סקס היה עם החבר'ה מהגרעין של אחדות העבודה, מייסדי עפולה.
מאי 28, 2007 ב- 4:20 pm |
😀
ואתה יודע מה? הסייבר סקס שווה פוסט.
אולי.
מאי 28, 2007 ב- 7:15 pm |
גדול, גדול. מילא זה
אבל התגובה
וגם זו
(יופי של מחווה למונטי פייתון)
פשוט הכניסו את הדבר הזה אל הפתנאון. המקומי, לפחות.
ובהערת אגב: איך ולמה זה נשים מזכירות את עניין הפורנו רק כהערת אגב מבודחת ובלתי מחייבת, במקום לבוא ולומר את האמת: על כל טמבל (כמוני) שעשה סייבר סקס עם ילדים מחוצ'נים בני 13 מקרית עקרון שהתחזו לכוסיות מתוחכמות בנות 29 מצהלה, היו כמה נשים אמיתיות שלא בחלו באמצעים ודחפו ידיים למקומות הנכונים. אז למה, למה להתבייש, למה?
מאי 28, 2007 ב- 7:21 pm |
קודם כל תודה תודה.
ואמנם אני לא יכולה לדבר בשם כל הנשים האמיתיות (בקושי בשם אחת וירטואלית), אבל לדעתי אתה טועה ומטעה. פורנו באינטרנט, כמו גם סייבר סקס באיי אר סי, לא עושה את זה לנשים כמו לגברים. כמות הנשים שתמצא מול המחשב עם הידיים במקומות הנכונים היא מה זה זניחה. צריך באמת לשים מצלמות נסתרות ולבדוק את זה.
מאי 28, 2007 ב- 8:53 pm |
אם תיקח לדוגמא את הסייבר סקס ודומיו, אני יכולה להעיד שכל הסקס והאנחות בוצעו בהתרגשות מינימלית תוך כדי לעיסת כריך וצחקוק מבוייש.
הרבה יותר קשה להתרגש מהויזואלי ולשים את הידיים במקומות הנכונים כשאת אישה.
מאי 28, 2007 ב- 9:02 pm |
בדיוק! אח, לעיסת כריך, איזה דימוי מדויק.
מאי 29, 2007 ב- 9:19 am |
לא נעים לי לקלקל לתגובה המבריקה הזאת, אבל אני חייב לציין שהיא מניחה, כמובן מאליו, שכל אחד מגיע לירושלים מתל אביב ברכב פרטי, רק שלירושלים אפשר דווקא להגיע מעוד מקומות, ובעוד הרבה דרכים, וכן, גם לאינטרנט אפשר. הסיפור של הכלכלן, למשל, ממש לא דומה לסיפורים אחרים, ואם יותר לנחתום, הרי שאיפשהו בתוך הסיפור שלי מסתתרות כמה פסקאות שאני די משוכנע שהן חריגות.
מאי 29, 2007 ב- 4:29 pm |
אבל ברמת העיקרון, זו שאלה משעממת.
מאי 29, 2007 ב- 8:53 pm |
וברמת העקרון, כביש מס' 1 הוא הכניסה הראשית לי-ם וגם מי שבא מדרום או מצפון מגיע משם ברוב המקרים.
מאי 30, 2007 ב- 9:24 am |
יום יבוא ואני אכתוב בנוסטלגיה איך קראתי את הפוסט (המכונן) הזה ואת התגובות שבעקבותיו 😀