כמה מילים נשפכו כבר במסע ה"הסברה" רב המשאבים הזה… בלוגרים הובאו לאימונים, טוקבקיסטים התגייסו לייצר תדמית אחרת, ורשתות הטלביזיה התמלאו ב-talking-heads ישראלים. הפעם אי אפשר לומר שלא עשינו את כל מה שרק אפשר מבחינת דעת הקהל. כבר לפני המערכה התחילו בקמפיין שבו פוליטיקאים מצדיקים את האלימות שבדרך בכל הערוצים, ומראים שאנחנו הכי צודקים והכי מפציצים גם בתקשורת וגם ברשת. בלוגים פרטיים הולאמו וולנטרית, וניתנו להם שלל עצות סותרות, כגון: עדיפים דוברי אנגלית רהוטה, או בעצם צברים אותנטים, וגם צריך לייצר קול שפוי (אדר שלו) או אולי קול לא מתנצל.

בשם מי הוא מדברר? "מחנה השלום"? ביבי נתניהו על כריכת ספרו. הכותרת לספר לקוחה מביטוי שתבעו אנריקו קורדיני, ממייסדי איטליה הפשיסטית, והקנצלר השמרן של הרייך השני בלתמן הולדוויג.

רק שהמאמץ הזה, בשורה התחתונה, אינו יעיל משתי סיבות.

ראשית, כמה שלא ננסה לצייר תמונה צודקת, המציאות משפיעה (matters). אין ספק שהאזרחים בישראל סובלים, אך הדבר מתגמד לנוכח הסבל בעזה, והעובדות הבלתי ניתנות להפרכה הן שישראל היא מדינה, ועזה לא; שישראל שולטת בעזה ולא להפך; שעזה נתונה במצור מתמשך, וישראל לא; שהחיים ברוב הארץ מתקיימים כסדרם, ובעזה לא; ושלתושבים הישראלים באזורי העימות יש מפלט, בתי חולים וסיכויים קטנים להיפגע, ולא כך בעזה. בקיצור, עם כל החשיבות של הייצוג-של-המציאות בתקשורת וברשת, בסופו של דבר הייצוג נובע מן המציאות. ישראל סובלת, אך היא זו שיוצרת את הסבל הזה. כמו שאי אפשר לסקר הפגנה שלא אירעה מעולם, כשם שאי-אפשר לומר שישראל איננה פוגעת באזרחים, הן במבצע, הן במצור והן בכיבוש. (עצם המושג "הסברה" הוא חלק מהבעיה התפיסתית הזו, שאנחנו תמיד צודקים לחלוטין, ורק צריך להסביר לעולם למה. "אנחנו אף פעם לא טועים, זהו הדימוי שטועה").

שנית, בגלל שטבעו של המדיום ברשת הוא כזה, שכמה שלא ינסו לצייר לישראל דימוי שוחר שלום ולא-אלים, הדברור, בעיקר של המתנדבים ברשת, נעשה באלימות כל כך בוטה, שזה לעולם לא-משכנע. רוב הדוברים הרעשנים בבלוגים, טוקבקים, יו-טיוב וכו', אינם יכולים לעצור את עצמם כשהם כותבים נאומי שנאה, מעלים סרטוני גזענות, עיוורים להרג ולכאב של האחר, מגלים תאוות דם, ומעודדים רצח המוני והרס טוטאלי. (דוגמאות אפשר למצוא כאן). זה לא שהם מיעוט בעייתי. האינטרנט הוא שופר פלורליסטי ומייצג את שלל הקולות האינדיבידואליים והקבוצתיים בחברה, וגוגל מדרג חיפושים לפי פופולריות הצפייה. וכאשר החברה בישראל היא כזו (אלימה, גזענית, מתנכרת לערכי זכויות-אדם, מלגלגת לחוק הבינלאומי ומוסדותיו), זה בלתי נמנע שכך היא גם תשווק את עצמה ברשת. אילו היינו סובלניים זה היה משתקף בטקסט. אפשר ורצוי לשנות את זה, אבל צריך להתכונן לכך שזהו תהליך ארוך, ושהוא מתחיל בהכרה בבעיה ובמקורותיה, כמו למשל שהדבר קשור מאוד לכך שחלק מרכזי בתהליך החברות (סוציאליזציה) הישראלי הוא מוסד אלים בייסודו – הצבא; או שכשהמדינה שמוגדרת כשלטון של קבוצה אתנית/דתית/לאומית אחת על כל האחרים – יש בכך גזענות; וכנ"ל לגבי הכיבוש הממושך.

רק נהרות של דם בעזה יעצרו את הטרור הזה, יש להפציץ כל תהלוכה של רוצחי החמאס, יש להפציץ כל הלוויה ולהרוג כמה שיותר תומכי טרור. יש להפציץ כל הפגנה, תהלוכה, כנס, הלוויה, שלא יוכלו ללכת שניים יחדיו בלי שיהרגו. רק כך , רק כאשר יהיו נהרות של דם של מרצחים בעזה הם יבינו שאסור לעסוק בטרור. צריך להפציץ להם את כל עמודי הטלפון, לשתק להם את החשמל,להרוס את נמל עזה ולפגוע בכול הספינות. רק אז הם יבינו שלא כדאי לעסוק בטרור. רק מלחמה ללא פשרות בטרור תעצור את הטרור הזה של חמאס.

(אלכס לוין טוען שרק פגיעה באזרחים, תעצור את הטרור).

אילו היינו עוצרים לרגע את העיסוק האובססיבי ב"כמה התדמית עלינו מוטה"; ואילו היינו עושים הפסקת אש מההפצצה האלימה והבלתי פוסקת של הרשת ושל התקשורת עם ה"הסברה" שלנו – אולי היינו מתפנים להביט על עצמנו, ולראות למה נהפכנו. לא על הדימוי, על ה-אנחנו הממשי.