גיל 18 (או 21 בארה"ב) הוא גיל משמעותי במדינות המערב. זהו גיל בו אדם נהיה בוגר מבחינת החוק, מה שמקנה לו, בין השאר, את הרשות להעסיק עצמו במגוון פעילויות נהנתניות כגון שתייה משקאות חריפים, קיום יחסי מין עם מי שהוא רוצה (בתנאי שגם הוא נכנס תחת אותה קטגוריה של "בוגר") וצריכת פורנוגרפיה, כמו גם להכנס למקומות המתעסקים בפעילויות מיני אלו. האיסורים על קטינים לעסוק בפעילויות אלו נועדו להגן עליהם מהשפעתן הרעה ו\או מתוצאותיהן השליליות. כמו כן, פעמים רבות מיוחסים לאיסורים אלו מאפיינים "מוסריים" –– לכאורה אין זה הולם, אין זה מוסרי, לתת לילד לעשן, לשתות, לצפות במעשים מגונים.
נניח לרגע בצד לאיסורים הנוגעים לאינטוקסיקציה1 (אלכוהול, עישון וכו') אשר אני רואה בהם כלגיטימיים יותר, ונבחן את האיסורים והמניעה בהתעסקות במין ופורנוגרפיה. המניעה של ילדים מחשיפה לתכנים פורנוגרפיים נועדה "להגן" עליהם, למנוע פגיעה בנשמתם הרכה והטהורה, למנוע רכישה של התנהגות פסולה בהשראת התכנים. החשיפה לתכנים כאלו נתפשת כלא מוסרית, לא רק כאשר הנחשפים הם ילדים, אלא בכלל. מסוג הדברים שהדת וגופים (שמרניים?) אחרים מחרימים ומגנים ומקשרים להתנהגות רעה ופסולה. ילדים, או מבוגרים, הנחשפים לתכנים כאלו, יגדלו בהכרח להיות אנשים חולי מין וחורשי זימה, או לכל הפחות עבריינים חצופים. או מה?
אני אישית, אם מותר לי לציין, צורך פורנו מסביבות גיל 10, ואני בטוח שאין זה עניין יוצא דופן. אמנם זאת עדותי האישית, אבל הרשו לי להגיד שאני רחוק מאד מלהיות עבריין מין או אנס או משהו בסגנון. כיצד, אם כן, הושפעתי לרעה מהתכנים האירוטיים אשר נחשפתי אליהם מגיל צעיר?
ומה בדבר תוכן אלים? מאז פחות או יותר שהמשחק יצא ב97 (אז אני בן 8), יצא לי לשחק בדיאבלו אשר דורג על ידי ESRB כ"M", דירוג ל"בוגרים" (17+). פעם אחת כשהייתי לבד בבית צפיתי בסרט בוידאו (לא זכור לי הגיל, אבל זה היה בגיל צעיר ובתקופת הVHS) ואחרי שהסרט נגמר נתתי לקלטת להמשיך לרוץ. בהמשך הקלטת היה הניצוץ של קובריק אשר המשכתי לצפות בו (לא בלי פחד) עד סופו. לא זכור לי שאחד מאלו גרמו לי לסיוטים או השאירו בי צלקת, והם גם לא הפכו אותי לילד אלים יותר.
האם תכנים מיניים או אלימים שנחשפתי אליהם בגיל צעיר השפיעו עלי לרעה? לא נראה כך. הם בוודאי השפיעו עליי כך או אחרת, אבל לא נראה שהושחתתי על ידם ברמה שמייחסים לתכנים כאלה גורמים אלו או אחרים הרואים בצנזורה והגבלות גיל עקרון חשוב. האם הגבלות גיל באמת מגנים על ילדינו? על החברה שלנו? על העתיד שלנו? או שמא הם גורמים לתוצאות הפוכות?
אני מאמין שצנזור בדמות הגבלות הגיל הוא רע באופן עקרוני בדיוק כמו כל צנזור אחר כגון צנזור של עבודות המבקרות את הממשל, את החברה, צנזור של יצירות הנעשות על ידי מיעוטים, על ידי המעמד הנמוך, או כל אוכלוסייה שדעתה אינה פופולרית. הגבלות הגיל הינם צנזור רודני ככל צנזור אחר, מסתירות את האמת מאנשים מסויימים במקום לחשוף אותה, יוצרות עולם שקרי או לא מלא (זוכרים את הזונה מוכרת המזון מספר יהושע?), יוצרים עולם שהוא זיוף. מכיוון שהעולם המוצג הוא מזוייף, מי שמביט בו מפתח כלים "שקריים", כלים אשר מתאימים לעולם השקרי אך לא לעולם האמיתי אשר מוסתר על ידי צנזור.
מחקר שנעשה על ידי מילטון דאימונד מראה לא רק שעלייה בתפוצה ונגישות של חומר ארוטי ופורנוגרפי לא הגבירו את מספר מקרי הרצח, האלימות והאונס באותם מקומות, אלא הנמיכו את המספר. מהטבלאות ניתן לראות בבירור כיצד לאורך השנים, בהם יפן וארה"ב נעשו מתירניות יותר, מספר המקרים האלו צנח, ובנוסף לזה מספר האחוזים של קטינים (6-12) מבין הקורבנות של מקרים אלו נפל כמעט בחצי בין השנים 72 ל95. אחוז המקרים הקשורים בגילאי 13-19 גדלו אמנם באחוז אחד, אבל נראה שזה קשור בעיקר בירידה הדרמטית של תקיפות ילדים קטנים אף יותר. אחוזי הקורבנות בגילאים 20-29 גבר, כמו כן של 50-59. כלומר, הגברת הנגישות של פורנוגרפיה הקטינה את מספר מקרי האלימות והאונס של קטינים (אגב, זה מזכיר לי את הסיפורים האחרונים אודות "הכת הסדיסטית" של אליאור חן אשר התעללה בילדים קטנים, והעובדה שהקשורים בפרשה באים מהזרם החרדי, זרם שמרני עד מאד שבו אף אוננות נחשבת לחטא). כמו כן, ניתן לראות מהטבלאות כיצד מספר המקרים של אונס בשנחאי גדלו יחד עם מספר המעצרים הקשורים באכיפת חוקים נגד פורנוגרפיה.
נתונים אלו מתייחסים אמנם לנגישות כלל החברה לחומר פורנוגרפי, ולא לגישה של קטינים לחומר כזה, אך בכל זאת היא מצביעה על חוסר הנזק שבחומר זה. השאלה היא האם יש לפורנוגרפיה השפעה שונה על מבוגרים ועל קטינים. כדי לענות על השאלה הזאת צריך לבחון את ההבדל בין מבוגרים (18+) לבין קטינים (17-). על ההבדל בין שתי קבוצות אלו קשה להצביע, שכן הקבוצה של קטינים חלוקה בעצמה למספר קבוצות; החלוקה (שהיא חלוקה שלי לצורך העניין) היא למספר גילאים: הגיל הרך; גיל הבית-ספר בו מתחילה להיווצר התעניינות מינית הקשורה בחקירת הגוף והתעניינות במין השני; והגיל בו אותם ילדים-נערים מסוגלים להכניס ולהכנס להריון ובו העניין במין מוצהר יותר. ההבדל בין הקבוצה האחרונה לבין קבוצת המבוגרים (18+) הינו הבדל חוקי בלבד המפריד אותם בזכויותיהם (הזכות לרכוש פורנוגרפיה, להכנס למועדונים וכל הנושא של קיום יחסי מין).
מהו ההבדל אם כך באופן הצפייה של מבוגרים בפורנו לבין זה של הקבוצה השנייה של קטינים (נגיד, 10+)? לשתי אוכלוסיות אלו ישנם דחפים מיניים אשר הם רוצים להביא לידי סיפוק. בקרב שתי הקבוצות ישנה הבחירה\חוסר ברירה בסיפוק הדחפים על ידי פורנוגרפיה. אני אומר גם ששני האוכלוסיות מבינות את המנגנון של המעשה הנצפה2 (כלומר, את העובדה שיש כאן אדם\מספר בני-אדם, שיש להם תשוקות מסוימות, שהם מממשים אותם בדרכים אלו ודרך איברים אלו). כאן אני מניח שאולי תהיה אי-הסכמה איתי, והטענה שלילדים ישנה פחות הבנה רגשית ופחות ניסיון אישי במערכות יחסים אינטימיים. אך אני אטען שקודם כל הניסיון וההבנה של יחסים אצל מבוגרים לא תמיד ולא בהכרח מפותחת הרבה יותר, ושרגישות והבנה של רצונות הזולת הן עניין של אופי ונבדלות בין אדם לאדם, ופחות קשורות בגיל. ישנם ילדים אשר יגלו יותר סימפתיה ממבוגרים, כך שהטענה שתכני פורנוגפיה נתפשים כחסרי רגש בקרב ילדים יותר מאשר בקרב מבוגרים, או שהבני-אדם המוצגים בתכנים אלו נתפשים כלא אנושיים אלא כאובייקטים, חלשה בעיניי.
לפי דעתי ישנה אפילו השפעה מאד חיובית של צפייה בפורנוגרפיה על ידי ילדים קטנים, בייחוד בניגוד למצב הקיים של הסתרה של דחפים מיניים של בני-אדם מילדים. אם ילדים נחשפים למעשים מיניים, הרי שהם מכירים3 בקיום הדחפים המיניים של בני-אדם, יכירו בכך שדחפים אלו קיימים אצל הזולת ולא רק אצלם. כלומר, הם יבינו שדחפים מיניים הינם אלמנט ב, ושיש להם מקום ביחסים בין-אנושיים. מכאן שהם יהיו מודעים למרכיב זה ויחפשו אותו במערכות יחסים. הם יבינו שיש כאן פעולה דו-צדדית ולכן יחפשו לממש את הדחפים על ידי שיתוף פעולה. האפשרות השנייה היא שמבוגרים יכחישו בתקשורת המיועדת לילדים את קיום הדחפים המיניים והפעילויות הנלוות אליהן (וכך יוצרים בראשיהם עולם נטול מיניות) ובכך ישאירו כל ילד וילדה עם הדחפים המיניים שלהם לעצמם. הילדים יראו בדחפים שלהם כייחודיים להם, כסוטים מהחברה הכללית, ולכן גם ימצאו את עצמם בעולם שבו אין הם יכולים למצוא בן-זוג לדחפיהם, משום שאותו בן-זוג איננו קיים (או כך הם חושבים). דבר זה יוביל אותם לחפש סיפוק אצל אנשים אחרים (כי התאווה היא בעיקרה תאוורה לאחר) אך החיפוש יהיה חד צדדי, ולכן יהיה אלים יותר במהותו. ניתן להמשיל זאת כך: בעולם עם דלתות רגילות בני-אדם יפתחו דלתות, ואם אלו לא נפתחות בקלות הרי כל מה שנותר להם לעשות זה להמשיך לנסות לפתוח אותם. בני האדם כופים את רצונם על הדלתות (אשר לא רוצות להיות סגורות או פתוחות), כלומר שיש כאן פעולה חד-צדדית. בעולם עם דלתות חשמליות הגישה שונה לחלוטין: הדלתות יכולות להפתח לקראת בני-אדם. כלומר, שהן פותחות את עצמן בעת תנועה של אנשים לקראתן. יש להן "רצון". אם אדם ניגש לדלת כזו והיא לא נפתחת, יש לפניו שתי אפשרויות; הוא יכול לנסות לפתוח אותה בכח (מה שנמשל לאונס) או שהוא יכול לנסות (מה שיכול להיות יותר פשוט או לפחות בעל תוצאות הרסניות פחות) לחפש דלת אחרת שתפתח בפניו. ילד או אדם אשר מכחישים בנוכחותו ומסתירים מפניו את קיום הדחפים המיניים של בני האדם סביבו יהיה דומה לאדם החי בעולם של דלתות חשמליות אך יראה את עצמו כחי בעולם של דלתות רגילות; הוא ינסה לפתוח דלתות גם כאשר הן נפתחות מעצמן בפניו4.
ומה יהיו ההבדלים בהשפעה של פורנוגרפיה בין מבוגרים ובין ילדים רכים ממש? אלא אם כן הוסבר להם דבר מה על רביה (ולא על חסידות חסודות) הרי שילדים רכים פשוט לא יבינו את מה שהם רואים. אין בהם עדין (אם כי פרויד טוען שיש) את הדחפים המיניים אשר הם יכולים להבין שלוקחים חלק בסצינה אותה הם רואים מולם. כל הפעילות הזאת תהיה חידתית וחסרת פשר בעינם (כמו הרבה מאד פעילויות אחרות). כיוון שהדחפים לא קיימים אצלם, הם לא יספקו שום דחפים תוך כדי צפייה.
קשה לנתח השפעה של פורנוגרפיה על ילדים רכים ממש, כי קשה לתאר כיצד פורנוגרפיה תגיעה לעיניהם. ישנם שתי אפשרויות; אנחנו יכולים להתעסק בחברה מתחסדת (כמו שלנו), ולקחת דוגמא של ילד קטן (נאמר גיל 6) שנחשף במקרה לפורנוגרפיה (דרך המחשב של אבא, למשל, לצורך העניין). סביר יהיה להניח שברגע שהוא קולט מה הוא רואה מולו הוא ינקוט בפעולת הימלטות; הוא ירגיש שהוא צופה במשהו שלא לעיניו, שאסור לו, שהוא לא מבין (ילד מבוגר יותר, נגיד 14, עלול למצוא עניין בתוכן שהוא מצא ולכן ייתכן שישאר לצפות בזה). ייתכן גם כן שהוא יישאר לצפות בזה מתוך איזו סקרנות. כיצד זה ישפיע עליו? במידה והפחד שלו מהחשיפה גדול מהסקרנות, ייתכן שהוא יכחיש זאת ויסתיר זאת איכנשהו בעמקי נשמתו ושעם הזמן התפתחו הדחפים האלה בו עצמו ויגרמו לפחד להצטמק מול הסקרנות. מצד שני, ייתכן והוא יאמץ את הפעילות אשר צפה בה ויביע אותה במשחק, אולי גם עם ילדים אחרים. אפשר להניח שזה יכול לכלול מיני נגיעות וליטופים. אין בכך שום דבר פסול; במידה וכל הצדדים כאן תמימים ולא "מודעים" למעשים שהם עושים (אם כי הפירוש של מה שהם עושים הוא רק של אדם מבוגר. הרי מה שם עושים זה אך ורק להתלטף) הרי שאף אחד לא נפגע כאן. יש לזכור שמדובר כאן בגיל שהביולוגיה של הילדים לא יובילו להשלכות מצערות גם בניסיונות המשחק הקיצוניים ביותר. העניין שונה במקרה בו ילד ינסה לשחק במשחק הזה עם מבוגר (הנה פאדופיליה מכה שנית במאמרים שאני כותב). יש כאן כביכול מקום לניצול. אבל צריך לזכור שלא כל המבוגרים הינם פדופילים (אני נוטה לחשוב שרובם לא), ושבמידה וילד ינסה לשחק במשחק זה עם מבוגר, המבוגר יוכל פשוט שלא לשתף איתו פעולה, או שהוא יוכל לתת לו הסבר על הפעילות הזו, מה המשמעויות שלה, למה ואיך היא קורת ולמה היא יכולה להוביל. תגובה של כעס ותוכחה תהיה רעה אפילו יותר מהכחשה של דחפים מיניים, שכן היא לא רק הופכת את הדחפים של הילד (אנחנו עוסקים כאן בילדים שטרם יש בהם את הדחפים האלו, אבל ניתן לשאר שילד יעשה השלמות אלו לכשיתבגר ויזכור את הנזיפה הזו בו) לייחודיים לו, לכאורה, אלא גם הופכת אותם לרעים במהותם באופן מוצהר (בניגוד לניטראליות בה הן נמצאים בעקבות הכחשה בלבד, או רעים באופן מרומז. למעשה, ייחוס מרומז למין כדחף פסול ופעילות פסולה יכול להיות הרסני יותר מייחוס מוצהר כי קשה יותר להתייחס אליו בשל עמימותו.) מה שיגביר את האפשרות שהוא יבוא למין בגישה של אלימות.
ישנה גם האפשרות, ממנה אנחנו פוחדים, שלמבוגר יהיה אינטרס לשתף פעולה במשחק של הילד. אך ניתן לשער שאילו מבוגר היה רוצה לנצל מינית ילד הוא היה פועל בעניין בעצמו, ולא מחכה שהילד ייזום מהלך. גם התסריט של מבוגר שרוצה לנצל מינית ילד אך לא מצא הזדמנות עד שהילד התחיל איתו היא רחוקה מלהתקיים. בשביל שדבר כזה יקרה אנחנו זקוקים לצירוף מקרים שקשה לצרפם: צריך להיות מבוגר זר שפגש את הילד במקרה (שכן אם זה מבוגר מוכר סביר להניח שהוא היה מחפש בעצמו הזדמנות לנצל מינית את הילד), ילד עם אופי כזה שיגרום לו לשחק עם מבוגרים זרים (שכן סביר יותר להניח שילדים ילכו לשחק עם ילדים אחרים או מבוגרים מוכרים) ותנאי שטח כאלו שיאפשרו למבוגר ולילד לשהות לבד ושהמבוגר ירגיש בטוח שהוא לא עלול להחשף. מאד לא סביר לניח שתסריט כזה יקרה.
קיים גם הנושא של ניצול מיני בין ילדים, שקורה, כמדומני, בעיקר בין ילדים בגילאים שונים. ילד אחד מפעיל מניפולציות פיסיות או רגשיות כדי לבוא במשחק עם ילד אחר. במידה והילד השני מסרב לשחק, אבל הילד השני משתמש באגרסייה כדי להכריח אותו לעשות מה שהוא רוצה, הבעייה כאן היא האלימות, לא המיניות. ילדים עוד לא מקיימים פונקציה מינית בגילאים כאלה. הפגיעה הרגשית הנוספת שתתווסף למקרה כזה עקב היותו ניצול מיני ולא "סתם אלימות" תנבע מהפירוש שמבוגרים יתנו לו, ולא מהחוויה האותנטית של הילד. כל אלימות שהיא מתקשרת עם ניצול הגוף של אחד, פגיעה בו, שימוש בו בניגוד לרצונו, חדירה למרחב הפרטי. הפגיעה הרגשית הנוספת שמייחסים, ושאולי גם חווים בסופו של דבר, במקרים של אונס וניצול מיני, חוויה של "חילול", נוצרת עקב הבושה שמייחסים לאיברים הנידונים, עקב המעמד החברתי שניתן לאותם איברים. אותם איברים נתפסים כ"פרטיים יותר" מאיברים אחרים, אך כל זה עניין של חינוך ותו לא. יכולים להיות הבדלים בחוויה הפיסית, עקב היותם איברים רגישים יותר, אולי, אך כאן נגמר ההבדל. אני מאמין כי אלימות מינית "שוות ערך" לכל אלימות אחרת, ושבעקרון יש להתייחס אליהן (אם זה בענישה, למשל) שווה. אך ההתייחסות השווה בענישה צריכה לבוא רק אחרי שתהיה התייחסות שווה גם בחינוך ובהקניית הערכים, רק אחרי דה-מיתולוגיזציה של מיניות האדם ואותם איברים. לכן, ל"ניצול מיני" בין ילדים יש להתייחס כמו בכל מקרה של אלימות בין ילד אחד לילד אחר. במידה וילד אחת הוא בעל כח רב יותר מילד אחר, אך אין כל התנגדות מהצד השני, אין סיבה לא לאפשר למשחק להתקיים. (בניגוד ליחסים "אסורים" בין מורה-תלמיד, בוס-עובד, מפקד-פקיד, מהסיבה שאצל ילדים זה עדין בגדר חקירה ולימוד, ואין כאן כוונת זדון ערמומית)
אגב, לא כל פורנוגרפיה כוללת בתוכה פעילות הניתנת לחיקוי. כלומר, פעילות בכלל. אחרי כל ההתדיינות הזאת זה כבר לא נראה לי כמו פורנוגרפיה בכלל, אבל הרי תמונות המציגות בני-אדם ערומים (ולא כאלה העוסקים במלאכה זו או אחרת), וערום בכלליות, נתפסות כגסות (בעיקר בארה"ב לעומת אירופה), ולכן ערום מוסתר מילדים ומהמרחב הציבורי. אך מה גס בגוף האנושי? הגוף האנושי כולו הוא טבעי על כל איבריו אשר לכולם ישנה פונקצייה לגיטימית במרחב הפיסי והחברתי. הכחש הזה הוא שמוביל את החברה להיות חברה מתחסדת אשר נלחמת כנגד הדחפים שלה עצמה אשר מוצאים דרך ומתממשים בסופו של דבר בדרכים שליליות. אני מקווה שלפחות לדיעה יותר אורתודוכסית זו שלי יהיו יותר מסכימים, שאין רע בהצגת עירום גם ב, למשל, סרטים שלא יועדו דווקא למבוגרים, ואולי אפילו בסרטים שמיועדים לילדים אם זה מה שמציג את האמת (ובעצם, איזה מין סרטים בדיוק מיועדים לילדים? כדאי לבחון גם נושא זה בעתיד), ושאין צורך בצינזורו. ואולי לא רק שאין דבר שלילי בהצגת עירום, אלא יש אפילו מן החיובי, אם זה מה שיסלק את הבושה בגופינו ואת הבושה מפני עורם של אנשים אחרים.
הבה נבחן חשיפה של תכנים אירוטיים לילדים רכים בחברה שאינה מתחסדת, חברה מתירנית. כאן כמובן יש דרכים נוספות שבהם ילדים יכולים להחשף לתכנים כאלו מעצם ההגדרה של החברה כחופשית מאד בדעותיה ביחס אליהם. ניקח את הדוגמא הקיצונית ביותר של הורים המראים לילדיהם הרכים תוכן פורנוגרפי. מצד אחד זה מגוחך בדיוק כמו להציג תוכנית עסקית-כלכלית לילד באותו הגיל (אם כי במחשבה שנייה, אולי דווקא זה יכול להיות מאד מועיל בטווח הארוך בדיוק כמו הקניית כלים וכישורים מכל סוג שהוא כבר מגיל צעיר) אך לצורך העניין נבחן את המקרה. לשם מה ההורים עושים זאת? אולי כדי להראות לילדים שאין פסול במין. או אולי הם צופים בזה בסלון להנאתם שלהם והילדים נמצאים שם גם כן, במקרה.
הילדים לומדים מכך שאין פסול במין (שכן ההורים שלהם נוכחים באותו החדר איתם ומודעים לכך שהם צופים בזה, והם אינם נוזפים בהם ואולי הם אף בכוונה מציגים להם זאת), שזאת לא פעילות שצריך להתבייש בה או אשר הינה חטא או אינה מוסרית. ייתכן שהילדים יחקו את מה שהם רואים דרך משחק, כפי שהם מחקים התנהגויות אנושיות אחרות במשחקים כמו רופא וחולה, שוטרים וגנבים, ואלוהים יודע מה. כך או כך, משחקים כמו רופא וחולה משמשים לשם חקירה מינית של גוף הילד ושל הזולת. עיינתי במספר אתרים אודות משחקי "רופא וחולה". כולם ציינו שאין להעניש או לכעוס כאשר תופסים ילד באמצע משחק החוקר מיניות, אבל כולם ציינו שיש לומר בעדינות לילד שמה שפרטי הוא פרטי, ולנסות למשוך את תשומת ליבם מהמשחק לפעילות אחרת, ולהסביר שאין להראות את ערומך לאנשים אחרים. ואני שואל את עצמי, מדוע? איזה פונקציה יש לבושה בחברה האנושית? ברור שיש כאן פשוט חזרה על מוסכמות חברתיות ללא שום מחשבה. מעניין שהאתרים שבדקתי ציינו את התקופה בה קיימת אותה התעניינות אינטנסיבית בגוף היא בין הגילאים 2-5, או 2-7. וכשאני חושב על זה אני נזכר כיצד בתקופת הגן בנים ובנות נטו יותר להתערבב אחד עם השני ולקיים אינטראקציות, בעוד שבתקופת בית-ספר הייתה התפלגות ברורה בין בנים ובנות, וכל יצירת קשר עם המין השני הייתה בגדר טאבו חברתי, עד לתקופה של ההתבגרות המינית, בה החלו ניסיונות זהירים לקשרים חברתיים גם עם המין הנגדי. סביבות הגיל 5-7 הם השנים בהם מתחילה מה שפרויד כינה כתקופת החביון, המתאפיינת באדישות מינית. ואני תוהה איזה משקל יש לתרבות ליצירת אותה תקופה של הכחשה מינית. אם ההורים והחברה לא היו מגדירים את העירום כפסול, אם לא הייתה קיימת אותה בושה, האם אותה תקופת חביון לא הייתה מתקיימת וילדים היו ממשיכים להיות מיניים מהופעת הדחפים הראשוניים ועד לחייהם כמבוגרים? כמו כן, תקופת החביון מתאפיינת על ידי פסיכולוגים כתקופה בה קיימת התפתחות של כישורים ושל לימוד. עד כמה הקשר בין התרבות המערבית, על התפתחותה הטכנולוגית לאורך השנים, ובין בושה מעירום, חזק? אנו מקשרים צניעות וחסידות עם תרבות, אך לכאורה אין קשר הכרחי בין התפתחות מחשבתית וטכנולוגית לבין בושה (למעשה, אני חושב שישנו דווקא קשר הפוך, ואני מקווה לעיין בנושא בעתיד). כל מיני שבטים באפריקה, אוקיאנייה, אמריקה ואיפה לא, התהלכו בעירום, אך לא התפתחו טכנולוגית כמעט כלל. האם יש קשר הכרחי בין שני הדברים? (והאם יש קשר, אם כך, בין התפתחות טכנולוגית לבין המצאות באקלים קר הדורש יצירת בגדים? או בתנאים סביבתיים אחרים הדורגשים ביגוד? כדאי לבחון גם זאת). מכאן הסוגייה העיקרית שעולה היא האם אישור של חקירה מינית לילדים קטנים עלול להסיט אותם מהתרכזות בפיתוח כלים אישיים, מיומנויות בסיסיות ולימוד כישורים כאלה ואחרים. אבל מצד שני יש לנו סטודנטים, אוכלוסייה שהפונקציה החברתית העיקרית שלהם היא לימוד והתפתחות, אבל באותו הזמן הם גם בתקופה מאד מינית בחייהם. וזה בכל זאת מסתדר. אין סיבה שזה לא יסתדר גם עם ילדים קטנים (למרות האופי השונה מאד של הלימוד).
אך מה היא מקורה של מסורת הבושה הזו, ואיפה ומתי צמחה הגבלת הגיל? אמנות פורנוגרפית הייתה קיימת משחר ההיסטוריה; לצד ציורי המערות אשר הציגו בני-אדם צדים חיות, היו גם ציורים התיארו בני-אדם בזמן משגל. כדרות של תרבויות שונות, ביניהם היוונים, תיארו סצינות אירוטיות. קירות בתי-בושת בפומפאי גם הציגו תמונות שכאלו. הבושה מעירום ומפעילות מינית איננה נחלת כל התרבויות בכל הזמנים. נראה לי שבמערב, הגורם הדומיננטי ביותר שהביא לדיכוי מיני היה הדת. ביהדות יש לנו כבר את הסצינה בתורה של אדם וחווה אשר פותחים פתאם את עיניהם וחשים בעירומם לאחר אכילת עץ הדעת (מטוב ורע) וחוקי צניעות כאלה ואחרים (או שזה בא מאוחר יותר?). הנצרות, אשר התפשטה עד סוף המאה הרביעית לכלל אירופה, הביאה איתה את הדיכוי המיני. מעניין שטוקוגאווה יושימונה, שליט יפן מהמאה ה18, שנחשב בעיני אי אלו כשליט המוצלח ביותר משושלתו, אשר העביר רפורמות כלכליות וביטל את האיסור על ספרים זרים ובכך גרם לזרם של ספרות זרה להכנס לארצו, להתרגם, וליצור גם את הראנגקו או לימודי המערב, הוא גם זה שתחת שלטונו יצא חוק אשר החרים ספרים אירוטיים, החוק הראשון ביפן שבא לדכא אמנות פורנוגרפית (או שאולי הדיכוי המיני גם הוא יבוא מהמערב?). האם דיכוי מיני היה סוג של ניסיון לשליטה, של יצירת מרות? אין ספק שיש כאן ביטוי של כח, אך האם האיסור תרם לכוחו של השליט אשר הוציא מידו את החוק? או שאולי קיים עניין עמוק יותר אשר בגללו פורנוגרפיה ומין נתפסים כלא מוסריים, ואף פחות הולמים ילדים?
תאוריה אחת שלי היא שמקורה העמוק ביותר של מסורת הבושה בעירום הוא כנגזרת של סלידה מגילוי עריות, אשר מקורה של זו הוא ביולוגי ולא תרבותי5. סלידה מגירוי עריות הופיעה בתרבויות שונות בעולם, ובעולם החי גם כן. גם אם האיסור לגילוי עריות עובר במסורת ודרך לימוד (חוקים שאוסרים גילוי עריות, למשל), הוא צומח באופן טבעי ולא תלוי תרבותי בבני-אדם הגדלים לצד בני המין השני. האם יכול להיות שהורים, הסולדים בעצמם מגילוי עריות כתוצאה מהתנאים בהם חיו בילדותם, יפחדו שמא ילדיהם יביעו איזו מיניות אחד כלפי השני, ולכן לימדו אותם שיש להתלבש ולא לחשוף איברים מוצנעים? או שהם נזפו בהם כאשר ראו אותם חוקרים זה את גופו של זה? והילדים, שלא לימדו אותם שזה "מקרה פרטי" ומדוע אסור להם לחשוף חלקים כאלו ואחרים, גדלים לדעת שהנורמה היא להיות לא ערום, שיש בושה בעירום ושיש להסתירו. מצדם, הם ימשיכו להעביר את רעיון הפסילות שבעירום כאשר יגדלו ויהיו להם ילדים משלהם, וכך הלאה. אין זה הכרחי שההורים יפתרו את בעית סכנת הגילוי עריות של ילדיהם על ידי ביגוד, וזה יכול להסביר מדוע היחס לעירום בתרבויות שונות ובזמנים שונים היה שונה.
ההסבר הזה איננו משכנע אותי לחלוטין, וכנראה צריך להקדיש לזה עוד מחשבה. אבל בכל זאת, זה נראה לי הכי קרוב להסבר התופעה, כיוון והסלידה מגילוי עריות מושרשת בביולוגיה שלנו (או לפחות מושרש התהליך אשר מביא לסלידה), בעוד שסלידה מעירום עצמו איננה (ראו תרבויות אשר מסתובבות בחופשיות בעירום).
מה בנוגע להגבלת גיל? במקומות ובזמנים שונים בהיסטוריה נכתבו ובוטלו חוקים הנוגעים לאמנות אירוטית או פורנוגרפית, אשר נעה מלהיות פופולארית ללהיות אסורה באופן מחמיר. אך נראה שגם כאשר אמנות כזו הייתה מותרת, היו נחקקים חוקים המגבילים את הדור הצעיר מלהחשף אליו. לא מצאתי מתי ואיפה נחקק החוק הראשון מסוג זה (אשמח אם מישהו יפנה אותי למקור מידע), אבל אפשר לחשוב על מספר סיבות שבגללן נחקקים חוקים אלו. ראשית, התאוריה שהצעתי פסקה אחת קודם יכולה לתת הסבר מספק. כדי למנוע מאחים ואחיות "לגלות עריות", משתדלים למנוע מרעיונות מיניים להכנס לראשם. ילדים קטנים נמצאים תדיר בחברת אחיהם, בעוד שמבוגרים נפרדים מאחיהם ויוצרים קשרים עם עמיתים לעבודה, ללימודים, לארגונים ומוסדות שונים, כך שהסכנה שרעיונות מיניים יובילו לגילוי עריות אצל ילדים גבוהה משמעותית (מנקודת מבטם של מחוקקים, אני מניח. זו גם לא חייבת להיות החלטה מודעת לעצמה לחלוטין). כמו כן, הדת פעמים רבות (תמיד?) אסרה על מין טרם החתונה, מה שיכול היה לגרום לחוקים שכאלה לצמוח. סיבה לחוק יכולה להיות טמונה גם באיסור אחר; באיסור לשתות משקאות חריפים. אם היו קיימים באותם זמנים מיני מוסדות כגון בתי-בושת אשר מספקים גם משקאות חריפים, או בתי-מרזח אשר סיפקו שירותי מין, הרי שהאוכלוסיה לא רצתה שילדים יכנסו לאותם מקומות, מה שהוביל, מאוחר יותר, הגבלת גיל גם על מוצרים הקשורים במין. ייתכן גם שילדים מעוררים איזה אינסטיקט אימהי בנשים, מה שמעורר בהן סלידה ממין איתם, הנובעת מהסלידה מגילוי עריות (ואולי אני סתם ממציא). סלידה זו של נשים מקיום יחסי מין עם ילדים או נערים צעירים מהן יכלה להוביל לחוק האוסר עליהם להכנס לבתי-בושת.
* * *
בתחילת מרץ עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ש"ס שתחייב ספקיות אינטרנט לחסום "אתרי סקס, הימורים ואלימות" אשר נתפשות, כך אני מבין, כ"לא מוסריות". אין ספק שפלח האינטרנט העיקרי עליו הם מכוונים הוא של אתרים בעלי תוכן פורנוגרפי, מהסיבה הפשוטה שהוא הפלח הכי נרחב מבין השלשה. מטרת החוק המוצהרת היא להגן על ילדינו מפני התועבה של האינטרנט (אם כי למשה הלוי כאן יש רעיון אחר). מי שעוד לא ממש מכיר, החוק דורש מספקיות האינטרנט לחסום אתרי "תועבה" שכאלה אוטומטית וללא תשלום נוסף, אלא אם כן הלקוח ייבקש ספציפית שלא לחסום את האינטרנט עבורו. החוק בעייתי ממספר סיבות; ראשית, עד כמה שאני מבין, עוד לא קיים המנגנון שיוכל לבצע את המשימה כנדרש (תציצו רגע בזה). מעבר לכך, האוכלוסיה אשר "נגדה" פועלים, ילדים קטנים ונוער6, היא גם זו אשר פגיעה הכי פחות. הדור הצעיר הוא דור האינטרנט. אני לא יודע לכמה מכם היה אינטרנט מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל אני מניח שרוב הילדים כיום (נניח, גילאי 12 ומטה, שנולדו מאז 96) שיש להם אינטנרנט, גם גדלו עליו מאז שהם זוכרים את עצמם פחות או יותר, ואפשר גם להניח שהרבה מהר מחוברים לאינטרנט מהיר7. האינטרנט הוא מקום טבעי בשבילם; הם יודעים כיצד לבצע בו תמרונים ועקפות, טוב הרבה יותר מהאוכלוסיה המבוגרת יותר. סביר להניח שגם אילו פותח מנגנון סינון מוצלח יותר, הם יצליחו לעקוף אותו. אם לא במוקדם, אז במאוחר. החופש והאמת תמיד מוצאים דרך (בפאראפרזה למשפט של הדמות של ג'ף גולדבלום בפארק היורה). מעבר למגרעות אלו, הרי שהחוק הוא פגיעה בוטה בחופש המידע ובחופש לבחור, איש איש, מה ראוי לעיניו ומה לא. יש לחוק פוטנציאל גם לפגוע בחופש הביטוי והעיתונות (עד כמה שזכור לי, שר התקשורת הוא שקובע אילו אתרים יצונזרו ואילו לא, ואם זה לא הוא אז זו וועדה מטעמו). חופש הפרטיות נפגע כאשר נלקחה ההחלטה שתהיה רשימה של אלו שרוצים לבטל את הסינון, במקום שתהיה רשימה של מזמיני הסינון. גם ההבטחה ששירות הסינון יהיה חינם זו שטות, כי אם יש מנגנון שצריך ליצור, הרי שספקיות האינטרנט יצטרכו לעבוד עליו ולתחזק אותו, מה שיוביל לעלייה בעלות חבילות הגלישה. ואם יופנה כסף מהממשלה לעניין (מה שלא מאד סביר שיקרה), הרי שאלה כספי משלמי המיסים.
החוק הוא רע; הוא לא יעיל, הוא חודרני, הוא פוגע בחופש, ובאופן כללי הוא רודני. אבל כמו שאפשר להבין משאר המאמר שלי, גם אילו החוק היה יעיל, גם אילו לא היה פוגע בפרטיות, גם אז הייתי מתנגד אליו. הוא לא שומר ולא מיטיב עם הילדים של אף אחד. מגיע גיל בו ילדים נעשים סקרנים בכל מה שנוגע למין. אם יכולת החקירה שלהם תחסם במקום אחד, הסקרנות שלהם פשוט תנותב דרך אפיקים אחרים. אתרים פורנוגרפיים, לדעתי, הם דרך לא מזיקה כלל לחקירה שכזו, ולסיפוק דחפים כאלו ואחרים שמתפתחים אצל ילדים, ילדות, נערים ונערות. עדיף שנתיב האינטרנט יהיה חופשי ופתוח בפניהם, במקום שינסו לספק את סקרנותם ודחפיהם במקומות אחרים, שיכולים להיות גרועים ומסוכנים יותר.
מעבר לכך, אני מעז לדבר כנגד החוק המקובל יותר המגביל כל גישה אל פורנוגרפיה לגילאי 18 ומעלה. אף אחד מן הסתם לא מתמם וחושב שילדים לא יכולים, ובקלות רבה ממש, להניח את ידם על חומר פורנוגרפי. אבל אני מדבר על הגישה הכללית שרואה לנכון למנוע מילדים כל תוכן שכזה, כולל סיקול ונזיפה על כל ילד שנתפס עם חומר לא חוקי זה. מה אם הגבלת הגיל הזו לא הייתה מתקיימת? מה אם החברה לא הייתה נרתעת ממין כמו מאש (פה אני קצת מגזים, אבל בכל זאת)?
ניסיתי לדמיין את החברה הישראלית, אחרי שהורידו ממנה את הגבלת הגיל הזו, ובנוסף הורידו את החוק שמגביל כל הצגת חומר מהסוג הזה במרחב הציבורי. ילדים מסתובבים ומגיעים לבית-ספר עם חוברות פורנו. כאשר הסצינה הזו עולה בראשי, מייד יש לי הרגשה של רתיעה ושל גועל במובן מסויים. אבל זה אשמת ההרגלים, זה קורה רק משום שאני רגיל לכך שילדים לא אמורים להסתובב עם חוברות פורנו, בטח שלא בכיתות הלימוד שלהם. אבל למה לא, בעצם? זה יפריע להם בלימודים? סביר להניח שזה לא ירגש אותם יותר ממה שהם מתרגשים מהחזיונות בראשם. בין אם נרצה ובין אם לא, תוך 5-10 שנים המצב יהיה כזה גם ככה, כאשר כל ילד יסתובב עם אינטרנט בפלאפון ויוכל לגלוש לאיזה מרחבים שהוא רוצה, ולחצות כל גבול שהוא רואה לנכון. סביר להניח שמורים והורים והנהלה ינסו להלחם בתופעה, אך ללא הועיל. אבל אם יאפשרו לתופעה להתקיים במקום לדכא אותה, אולי התלמידים יהיו מרוכזים בשיעור במקום באיך-אני-עושה-את-זה-ואת-זה-בהפסקה-בלי-להתפס. לתכנן פשעים בוודאי מרגש יותר מרק בחורות, או בחורים. האם המתירנות הזו יכולה להוביל למיני הערות סקסיסטיות מפי הילדים, כלפי מורות למשל? לא נראה לי. ראשית, הם לא צריכים מתירנות שכזו בשביל להיות זבי חטם. ובכלל, ברגע שהפכנו את כל אותם הדברים הגסים ללא גסים (שהרי ברגע שהם מותרים, מקובלים, הם מאבדים את גסותם), הרי שהם מפסיקים להיות פוגעים ומאבדים גם את העוקץ והכח שלהם.
הדבר הבא שהתחלתי לדמיין זה כיצד המרחב הציבורי מתמלא באותה "תועבה", כיצד מכל כיוון שאני מביט אליו צצים אל עבר עיניי זרגים מתעופפים ופינים מרקדים. זה גם היה מרתיע, לרגע אחד. אבל סך הכל, גם החיזיון הזה לא נראה לי נורא בכלל. גם אינני בטוח שאם ברגע שיאפשרו להציג עירום במרחב הציבורי אז בהכרח המרחב יתמלא בו. סך הכל, היום לפרסומות יש ניסיונות למתוח את גבול המותר, להיות פרובוקטיביים; ברגע שיהיה חופש מוחלט, שוב, נאבד העוקץ והעניין. דוגמנים ערומים לחלוטין לא יכולים לפרסם בגדים. אולי רק הנעלה. וכובעים. וצעיפים. (והרבה דברים אחרים, בעצם. בנקים, פלאפונים, מכוניות. . .) חברה שאיננה מתביישת בגוף האנושי, על כלל איבריו, נראית לי כמו חברה טובה יותר לחיות בה. אולי מתירנות שכזו הייתה יכולה לסיים את עידן ההתחסדות האנושית?8
** = * = ** = * = **
1. התערלות?
2. למעשה, לא תמיד ישנו "מנגנון". כשאני חושב על זה, בגילאים נמוכים יותר הפורנוגפיה שצרכתי כללה באופן בלעדי אך ורק נשים עירומות, כלומר צפייה ב"דברים יפים ומרגשים", בעוד שרק בגיל יותר מתקדם התחלתי לצרוך פורנו שכלל בתוכו אינטראקציה בין גברים ונשים (אני לא בטוח מתי התחלתי לצפות גם באינטרקציה בין נשים לנשים, אבל זה הגיע לפני האינטרקציה ההטרוסקסואלית, וייתכן שזה היה קיים עוד מראשית התקופה שלי כצרכן פורנוגרפיה). כלומר, הרגע שבו הכנסתי ייצוג של עצמי (הגבר) לתוך הפורנוגרפיה שצרכתי בא בזמן מאוחר יותר מהזמן שבו התחילה ההתעניינות שלי במין השני. אינני יודע כמה מזה הינו מקרה אישי שלי ו\או קשור בהתפתחות האישית שלי, אבל יכול להיות מעניין לבצע מחקר (מעט בעייתי, יש יגידו) של איזה סוג פורנוגפיה ילדים קטנים צורכים, וכיצד ואם היא משתנה לאורך התבגרותם.
3. מכירים כפועל בפרנסט-פרוגרסיב ולא סתם פרסנט. כלומר, הם "נעשים מכרים עם", ולא סתם "מכירים" מהעבר.
4. אם כבר דלתות שפותחים ושנפתחות לבד, אולי יהיה לכם מעניין לשמוע שהמשל הזה הוא לא כל-כך משל כמו שהוא מתקיים למעשה במציאות. תופתעו אולי לגלות שכפתור ה"לסגור דלתות" במעליות לא באמת עובד. ככה לפחות טוען הניו-יורקר. האמת שהעדות של הניו-יורקר לא סיפקה אותי, ולכן יצאתי לחיפושים באינטרנט אחר תשובה יותר מבוססת. אני חייב להגיד שלא הצלחתי למצוא תשובה חד משמעית, ונראה שהתשובה לשאלה "האם כפתורי סגירת הדלתות במעליות באמת עובדות?" הוא בגדר הידע שהאנושות טרם השיגה. הייתי יוצא למחקר עצמאי (טיול שדה) אך אין לי מעלית בבית, חבר'ה. בכל אופן, במידה והכפתור לא באמת עובד (שזה יכול מאד להיות, בסך הכל) הרי שאנשים מנסים לסגור דלתות שנסגרות גם כך. אה, וזה מצחיק.
5. ע"ע אפקט ווסטארמארק. התאוריה של ווסטארמארק גורסת כי רגשי דחיה מגילוי עריות, גם כאלו של "צדדים שלישיים" (שאחד ירגיש לא רק דחייה מינית מאחיו או אחותו, אלא גם ממערכת יחסים מינית בין אח ואחות לא שלא. כלומר, פיתוח של דחיה מגילוי עריות כ"ערך מוסרי" ולא רק כ"טעם אישי") מתפתחים אצל בני-אדם הגדלים בשנותיהם הראשונים לצד ילדים בני המין השני, בין אם יש ביניהם קשר דם (אחים, בני-דודים) ובין אם לא (אחים מאומצים, למשל). זה יכול גם להסביר את חוסר הדחייה האישית שלי מגילוי עריות. אין לי אחות, ואין לי שום בעיה עם אחים ואחיות ששוכבים אחד עם השני, אם זה מה שהם רוצים, ואני לא רואה באקט חטא או מעשה לא מוסרי. אני כן רואה בהבאת ילדים מאיחוד שכזה בעיה, בשל כשלים גנטיים היכולים לנבוע מכך, אבל לא רואה בעיה במעשה המין כשלעצמו. הנה נייר קצר בפורמאט פידיאף של מחקר המאשש באופן משכנע את האפקט המדובר.
6. החוק אמנם חל על כלל האוכלוסיה, אך למבגורים יש אפשרות לבטל את השירות, בעוד שלקטינים אין ברירה. מעבר לכך, מן הסתם ברוב הבתים בהם קיים אינטרנט, הוא רשום על חשבון אחד ההורים, כך ששוב, לקטינים אין מילה בנושא אלא דרך שכנוע ההורים.
7. נכון לשנת 2005, כחצי מאוכלוסית ישראל מחוברת לאינטרנט, ובנוסף, ישראל נמצאת במקום ה13 בעולם בדירוג של מספר מחוברים לאינטרנט מהיר ביחס לאוכלוסיה, עם 177,600 מחוברים פר מיליון תושבים, שזה כ1,243,200 מחוברים לאינטרנט מהיר במדינה. לא ברור כיצד זה מחושב, אבל ייתכן שבפועל המספר יותר גדול אם בכל חיבור משתמשים מספר אנשים (שזה מה שקורה לרוב במשפחות).
8. כאן אני מתנצל על כך שאחת ההנחות המובלעות במאמר הזה הייתה שגברים, בכל גיל שהוא, הם הצרכנים והדורשים העיקריים או הבלעדיים של פורנוגרפיה. בין אם זה נכון ובין אם לא (ואולי זה עניין תרבותי, אבל מי יודע), לא הייתה כאן מגמה מכוונת, וזה נבע בין השאר מהקושי שבלהכניס את שמות הזכר ושמות הנקבה בכל מקרה ודוגמא.
הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס. 