ד"ר קראטה

יום שלישי, יוני 24, 2008

נתקלתי עתה בכתבה משעשעת זו, הנכתבה לפני כשבועיים. "הצעה: הרופאים ילמדו קרטה כדי להילחם בחולים אלימים". קראתם נכון. בקצרה, הכתבה מדברת על תגבור השמירה והאבטחה בבתי-חולים, בין השאר גם דרך לימוד קרטה של הסגל הרפואי, בתשובה לעלייה (או אולי, פשוט רמה גבוהה) של האלימות כנגד רופאים מצד מטופלים.

התגובה שלהם מוגזמת. מצד אחד, רופאים וסגל רפואי בכלליות מחוייבים לתת שירות ל'לקוחות' המגיעים אליהם. בניגוד לנותני שירות אחרים שיכולים אולי להמנע, במידה והם רואים לנכון, מלתת שירות לאנשים מסויימים כי הם רואים בהתנהגות שלהם גסות או אי-נעימות או עוינות, הרי שלא ייתכן שרופא יגיד לחולה או פצוע שלא ייטפל בו. לא ייתכן. ובגלל חוסר הברירה הזה, הגיוני כביכול לתת להם את הכלים להתמודד עם כל מטופל שהוא. אבל בכל זאת, סביר להניח שאותם אנשים שמפעילים אלימות כנגד רופאים, מפעילים אלימות גם כנגד אנשים אחרים. כלומר, שאותם אנשים אלימים בכלליות, ולא אלימים במיוחד כנגד אנשי רפואה. עניין זה קריטי; הבעיה נמצאת במטופלים, ולא בנותני השירות.

איפה הבעיה היא לא בלקוחות אלא בנותני השירות? במקומות שחשופים יותר לאלימות או מזמינים זאת אליהם. בנקים, לדוגמא, או חנויות תכשיטים, אשר מחזיקים חפצים קלים בשווי רב, או פשוט כסף במזומן, ולכן מהווים מטרה נוחה יותר לשוד. לכן הגיוני לתגבר בהם אבטחה.

אבל אין שום דבר ברופאים אשר מזמין אלימות כנגדם. מילא, ליצנים, נגיד, אם היו חושבים לתגבר אותם באנשי שמירה או ללמד אותם קונג~פו, הייתי מבין. אבל למה רופאים? אולי יש סיבה מיוחדת, ואני אשמח ביותר אם מישהו יפנה את תשומת-ליבי לכך, אך אינני רואה אותה. ואני, כרגע, לא חושב שקיימת כזו סיבה.

מה שצריך לטפל בו, אם כן, זה באלימות בחברה שלנו, ולא באבטחת הרופאים. אין ספק שצריך ליצור סביבה בטוחה לרופאים לעבוד בה, אבל צריך ליצור את הסביבה הבטוחה הזו לכל אדם במדינה, והרי שאנחנו לא נתחיל ללמד את כולם קראטה (אם כי אני אישית לא מתנגד, אבל ספק אם זה יקרה :) או נציב אנשי אבטחה בכל פינה.

הפתרון הוא מגוחך, שכן הוא יוצא מנקודת הנחה שיש לאנשים סיבה להיות אלימים יותר כנגד רופאים. צריך לטפל באלימות בחברה עצמה, ולא לבזבז משאבים במקומות ובדרכים שלא יפתרו את הבעיה כלל.

פיפוש

יום ראשון, יוני 22, 2008

רק רציתי להשב את תשומת-לבכם, שכבר לפני כחודש וחצי, ב7 למאי, הוציאו להורדה בחינם את כל משחקי פיפוש (למעשה, הוציאו רק שלשה מתוך ששת משחקי גיליוטין, אבל בינינו, זה שלושת המוצלחים).

אז אם מישהו שיחק בעבר בקלאסיקה הישראלית הזו ומתגעגע, מוזמן להוריד את תככי הרייטינג, פיפוש, ופיפוש 2 הנמצאים בעמוד ההורדות.

תהנו,

על עשיית מוסר וחכמה ~ ב'

יום שישי, יוני 20, 2008

ביקורת על תורתו של מיל

ישנה בעיתיות בתורתו של מיל אשר נחשפת במילותיו "בין שתי הנאות, אם יש אחת אשר לה כל או כמעט כל מי שהתנסה בשתיהן נותן העדפה מוחלטת, ללא תלות בהתחייבות מוסרית להעדיף אותה, זאת ההנאה הרצויה יותר", כלומר, ה"איכותית" יותר. הבעיה נמצאת ב"כמעט כל". כלומר, ברור מדבריו, וגם אילו לא היה עושה הבחנה זאת היינו מעלים זאת על דעתנו, כי ישנם אנשים בעלי העדפות שונות בעניין הנאות מסויימות, גם כאשר כל אותם אנשים מכירים טוב את אותם ההנאות. הבעיתיות כאן נובעת מכך שאין "איכות" אבסולוטית של הנאה, ולכן ישנה גם בעיה לעשות שימוש באותו ערך של "איכות" הדבוק להנאה מסוג מסויים בהכרעת איזו בחירה היא המוסרית יותר. בעוד שבקלות אנו יכולים למדוד ולהעריך משך של הנאה בזמן, וכך להעדיף את האושר הארוך יותר על הקצר בשיקולינו התועלתיים, יהיה זה מעט קשה יותר להעריך את ה"איכות". כמובן, ניתן לפתור סוגייה זאת על ידי קביעה כי אין האיכות ערך אובייקטיבי אלא סובייקטיבי, ולכן משתנה בין אדם לאדם. אך בכל זאת אני רואה לנכון לנסות להסביר מעין הבדלים אלו בהעדפה צומחים.

קודם כל, הנאה וסבל הם חוויות, ולכן יוצא מכאן שהן בהכרח סובייקטיביות. אין האדם נבדל מעולם החומר; סידור מסויים של חומר, מורכב ביותר, הוא שמאפשר לו לחוש ולחוות. אבן איננה יכולה להנות מיום סתוי נעים, או ממוסיקה. אדם, שסידור החומר שלו שונה מזה של האבן, כן יכול להנות מדברים אלו. באופן דומה, כפי שהאבן שונה מהאדם, אדם אחר יהיה שונה מאותו אדם ראשון גם כן. אמנם לא באותה מידה, אבל ייתכן ובמידה מספקת כדי שיחווה ניסיונות דומים בצורה שונה. אפשר בלב שקט להכניס כאן את המונח פיסיולוגיה, ולטעון כי בני-אדם שונים במבנה הפיסיולוגי שלהם במידה כזו או אחרת, מה שמוביל לשוני בחוויתם ארועים דומים, ומכאן שהשוני בחוויה טבוע בהם (אלא אם משהו במבנם משתנה). דוגמאות בולטות לכך יהיו, למשל, חווית אדם טיפוסי בעת שהולך לקולנוע, לעומת זו של העיוור. ברור שחוויתם שונה בתכלית, וניתן לנחש שהעיוור יעריך חוויה זו הרבה פחות. דוגמא קיצונית עוד יותר תהיה הליכה למוזאון לאמנות. ניתן לומר כי אין זה שהעיוור חווה אחרת את השהייה במוזאון, אלא אין הוא חווה אותה כלל. אין הוא חווה את הצפייה בציורים. אבל זה יהיה לא מדויק. אמנם אין הוא רואה, העיוור, את הציורים, אבל הוא כן חווה את ההליכה למוזאון. בצפייה בסרט הוא כן קולט את הקולות והמוסיקה, אף על פי שאין הוא רואה את התמונות. טענה אחרת שניתן להביא היא כי חווית הן מורכבות; לכל חוויה יש מספר רכיבים – "חוויות קטנות" שמרכיבות אותה, ובני-אדם שונים שואבים רכיבים שונים מאותו סלט חוויתי של אירוע מסויים. אבל אין תיאור זה יניח את דעתנו, שכן לעולם בני-אדם יבחרו בין מספר חוויות מורכבות ולא בין מרכיביהם. כמו כן, לא תמיד אנו מודעים לכל הרכיבים של החוויה שאנו חשים. אמנם לעיוור ברור שהוא מפספס חלק גדול מהחוויה של הסרט, אבל ייתכן ואדם כלשהו לא יהנה מהופעות במועדון מסויים ולא ידע להניח את אצבעו לסיבה לכך, כאשר זו נעוצה בכך שהמועדון תמיד דחוק בקהל, או אולי משהו בתאורה שמפריע לו, בלי שיהא מודע לכך.
דרך אחרת ליישב את הסובייקטיביות יהיה צמצום היישות שאנו קוראים לה "אדם". במקום לקרוא לגוף כולו "אדם", נקרא רק למוחו כך, ונגדיר, לשם דיון זה, את הגוף כחלק מהסביבה. דבר זה יאפשר לנו להתייחס לחוויות דומות כחוויות שונות, בלי לפרק אותם ל"רכיבים חוויתיים". ייתכן ונצטרך להרחיק לכת עוד טיפה, ולהגיד שבאופן מסויים, המוח הוא גם הסביבה של עצמו. בצורה כזאת אנו יכולים לראות כיצד חוויות דומות כביכול למעשה שונות לחלוטין, שכן מה שקורה מחוץ לגוף הוא רק שלב אחד בשרשרת הסיבתית. דבר זה דומה לחוויה השונה של שני אנשים המגרדים כרטיס מזל, כאשר אחד מהם זוכה והשני לא. חוויות יכולות להיות דומות, אבל בגלל מבנה פיסיולוגי שונה של הגופים של בני-אדם שונים, גורם זהה מבחוץ מוביל ל"אירוע" שונה ברמה הגופנית, ולכן מבחינה מסויימת החוויה, בסופו של דבר, אחרת לגמרי; לא "חלקית" אלא פשוט אחרת. ניתן לטעון שזו פשוט דרך מתוחכמת יותר להגיד אותו דבר, שחוויות הן מורכבות, שכן אצל העיוור בקולנוע, אם לחזור אליו, האוזן כן מובילה ברמה העצבית לחוויה זהה או כמעט זהה כמו של האוזן של האדם הרואה, והעין לא עושה זאת, כלומר ששוב זה רק עניין של חלקיות החוויה. אבל למעשה מודל זה פתר לנו שתי בעיות שהיו לנו קודם. זה לא נכון להגיד שהעיוור רק חווה חוויה חלקית, שכן הוא פשוט חווה אותה אחרת. בני-אדם לא חווים אירועים על חלקיהם, אלא בבת-אחת, בלי לפרק לגורמים. כאשר אדם צופה בסרט, אין הוא רק מקשיב לחוד ורואה לחוד; יש אינטראקציה בין שני החושים, יש ביניהם קורלציה. אין האדם הרגיל בסרט חווה ביחד את מה שהעיוור והחרש חווים לחוד, אלא הוא חווה משהו גדול יותר, שלם יותר. מנגד, החרש אשר מסתמך רק על ראייתו נותן לה מקום נכבד יותר מזה שנותן לה השומע, ולכן חווה את ראייתו אחרת. כמו כן, דבר נוסף אשר מודל זה מסביר שהסבר ה"חוויות המורכבות" לא, הוא הבדל החוויה בין אדם שרואה סרט לראשונה, לבין אדם שצופה בסרט בפעם השנייה, או השלישית. כיוון שזה אותו סרט עצמו, הרי שאין הבדל ברכיבים, ובכל זאת חוויתם שונה. המודל האחרון יסביר זאת בכך שהצפייה הראשונה בסרט שינתה את המוח, דרך זיכרון, כלומר שה"סביבה" השתנתה, ולכן החוויה שונה.
עם מודל זה צמצמנו למעשה את החוויות לפעילות מוחית. ערטלנו את החוויות האנושיות מתוכנן, ונשארנו רק עם חוויות כמעט-מופשטות מסוג של תנועת דופמינים ואנדורפינים ורכיבים כימיים וחשמליים אחרים במוח, מודל כמעט מתמטי שקורא לחווית "איכותית" יותר במידה שהיא משחררת יותר סוכנים מוחיים "חיוביים" מחוויה אחרת. גם כאן, בדומה להסבר של "חוויות מורכבות" יש בעיה לאדם הממוצע לבחון את החוויות (כלומר, את הפעילות המוחית), אבל בניגוד אליו יש לפחות עדות אמפירית לשוני החוויתי – אותם סוכנים מוחיים.

הבה נניח זאת לרגע בצד, ונקח זווית רחבה יותר על הנושא. ננסה לעמוד על ההבדלים בבחירה (בין שתי הנאות על ידי אנשים "מנוסים") הנובעים לא מההנאה עצמה, אלא מההקשרים בה היא נמצאת. כלומר, ננסה לענות על השאלה מהי "התנסות", או איך ניתן להכיר הנאה מסויימת, והאם יכולים להיות הבדלים באיך שאנשים מכירים חוויות זהות או דומות הנקראות בשם זהה. כאן נתעסק בעצם ב"ידיעה" של טיב ההנאות, מה שיתקשר לנושא הקודם.
אנשים שחווים אירועים זהים בצורה שונה, גם יזכרו את אותם אירועים בצורה שונה, כלומר שהרעיון שיבנה במוחם של פעילות מסויימת לא יהיה זהה. זה כמובן יכול להוביל לשוני בהעדפות; אדם שנהנה מפעילות מסויימת יותר מאדם אחר, יטה להעדיף אותה יותר. השוני יכול לנבוע לאו דווקא משוני באדם עצמו (כלומר, החווה) אלא משוני בחוויה עצמה הנגרם עקב מקריות. בניגוד לדיון הקודם שעסק באנשים שונים הנוכחים באירוע זהה, כאן אנו מתעסקים בוואריאציות של אותו אירוע, אותה פעילות, ומבחינתו לצורך הדוגמא האנשים זהים. כשאני אומר "וואריאציות" אני מתכוון לשלל החוויות שיכולה פעילות אחת, שנקראת בשם מסויים, להציע. הבה נבחן את הדוגמא הבאה: ילד א' וילד ב' שניהם יוצאים בפעם הראשונה לשוט בקאנו. שניהם נהנים, אך ילד ב' במהלך הפעילות מתהפך עם סירתו וכמעט טובע. שבוע לאחר מכן ילד א' נלהב מהרעיון לצאת שוב לשיט, בעוד שילד ב' מעדיף לחזור אל עיסוקיו הישנים והיבשים. ייתכן שלאחר מספר שיוטים קורה גם לילד א' אותו דבר, אבל כיוון ויש מאחוריו יותר שיוטים "מוצלחים" הוא לא נותן לעניין להשפיע יותר מדי על יחסו כלפי התחביב, וגם אם נבהל תחילה, חוזר לשוט תוך זמן קצר. שני הילדים חוו את מלוא החוויה – שניהם שטו בקאנו ושניהם גם התהפכו עם קאנו. אבל העדפה שלהם שונה. ילד א' (בעל שיט הבכורה המוצלח), למשל, מעדיף לצאת לשיט מאשר לצאת לפיקניק, בעוד שילד ב' מעדיף את הפיקניק. כלומר, ערך ה"איכות" נחלק כאן. אבל אל עלינו לשכוח כי נאמר "אם יש אחת אשר לה כל או כמעט כל מי שהתנסה בשתיהן נותן העדפה מוחלטת", יש עניין של "הרוב קובע". אמנם תחילה ציינתי זאת כבעיה, אבל כאן זה דווקא מיישב אותה. אותו "רוב קובע" מאפשר לצמצם את השפעת המקריות על ערך האיכות של חוויה. כך, הנאות מסוכנות פחות יהיו איכותיות יותר, שכן מלבד מקרים נדירים אין הם מסבים נזק יוצא מן הכלל, בעוד שהנאות מסוכנות יותר, כגון ספורט אתגרי, בהן יש יותר פציעות או התקלויות לא נעימות "בפעם הראשונה" אולי יהיו איכותיות פחות (אם כי במקרים אלו נראה שדווקא ה"סכנה" מהווה חלק מההנאה מהפעילות). עוד דבר שיכול להיות זה שלאדם יהיה כשרון לפעילות מסויימת, למשל טניס, מה שיוביל אותו לחוות את המשחק אחרת מאנשים אחרים. הוא, בניגוד לאנשים לא-יוצלחים בטניס, כנראה יהנה הרבה יותר מן המשחק, ומבחינתו חוויה זו תהיה איכותית יותר. אבל שוב, כיוון שכשרונו הוא יוצא דופן, הכרעתו בטלה מול חריצת הרוב (המוכשר פחות).
עתה נבחן דוגמא מסוג שונה. גם בדוגמא זו קיימת "מקריות", אבל במובן אחר; מקריות לא במובן של "מזל", אלא מקריות הנובעת מאותן וואריאציות שונות של חוויה אחת, או מאיחוד של חוויות שונות בעלות מכנה משותף תחת שם אחד. למשל, שני אנשים נחלקים בדעותיהם; אחד מעדיף לקרוא ספרים מאשר לראות סרטים, והשני מעדיף לראות סרטים על פני קריאת ספרים. בדומה לילד הטובע, ניתן להגיד שייתכן והראשון ראה רק סרטים רעים, ואולי נתקל בהרבה ספרים מצויינים, בעוד שהשני נתקל בסרטים טובים אבל בספרים גרועים. במקום אפשר להגיד גם משהו אחר, שהחילוקי דעות הם רק לכאורה, רק עניין של כותרת. שניהם מכירים את שתי החוויות, אבל בצורות שונות. הראשון מעדיף ספרי אימה על פני סרטי אקשן, בעוד שהשני מעדיף סרטים זרים על פני ספרות הרפתקאות. כאשר זה מנוסח ככה, נראה כי לא קיים קונפליקט באמת, שכן הגדרת החוויות שלהם לא חופפת. אפשר גם לפתור את זה בדרך הפוכה; ניתן לומר ששניהם אוהבים שמספרים להם סיפור (אם דרך ספר ואם דרך סרט) ומעדיפים זאת על פני הליכה לים למשל (אם כי יתכן אדם שלישי שבכלליות מעדיף הליכה לים על פני פעילויות אלו) – כלומר, על-פיהם, "צריכת נרטיבים" היא פעילות, הנאה, איכותית יותר מאשר הליכה לים. אבל בכל זאת, לעתים יש לבחור בין סרט או ספר, כך שלא יעזור לאגד אותם יחד, ולעתים החוויות כן חופפות ובכל זאת יש חילוקי דעות בעניין של איזו הנאה טובה יותר. נחזור אל כך בהמשך.
וואריאציה נוספת לחילוקי דעות בעניין איכות הנאה נעה בין עניין הפיסיולוגיה לעניין השני, של התנסות שונה של חוויה דומה, אם כי היא דומה יותר לשני. ייתכן ולארוע מסויים בחייו של אדם, בין אם זו טראומה או מקרה בעל משמעות חזקה עבורו, תהיה השפעה כזו עליו שתשפיע על העדפותיו בקשר לפעילויות מסויימות. זה מזכיר את החוויה הלא נעימה של הילד הטובע, אבל ישנם מספר הבדלים בין הדוגמא של הילד לבין מה שאני רוצה להציג עתה – השפעה פסיכולוגית עמוקה על האדם הנובעת מאירוע בעבר. קודם כל, ההבדל יכול להיות בכך שהתנסות בחוויה אחת תשפיע על העדפה של חוויה אחרת. לילד הייתה חוויה לא נעימה בתחום השיט בקאנו אשר הובילה אותו להעדיף פעילות זו פחות, אבל ייתכן גם שלאדם יקרה דבר-מה מזעזע וטראומטי אשר יוביל אותו להעדיף פחות חוויה מסוג שונה, רק בגלל קשר אסוציאטיבי (למשל, אדם שקרה לו משהו נורא על חוף הים אשר בעקבות כך ימנע ללכת לשחות בים, ואולי לשחות כלל). כמו כן, ייתכן והאירוע אשר גורם לאדם להעדיף פחות הנאה כלשהי נמצא אצלו בתת-מודע, כך שאיננו מודע אפילו לשקלול בחירתו, בניגוד לילד שזוכר את התהפכותו בשבוע לפני ושבעקבות כך הפעילות איננה מוצאת חן בעיניו.

מלבד כל אלה, יש לבצע הבחנה נוספת. מעשיו של האדם אינם מרחפים בוואקום; כל פעולה שלו נתונה בהקשר מסויים. יש לשים לב שהעדפה של הנאה אחת על אחרת איננה אבסולוטית, כלומר שהעדפה יכולה להשתנות בתלות המצב. למשל, אדם יכול להעדיף לקרוא בבוקר, אבל לראות טלוויזיה בערב. ייתכן ומשחק דמקה הינו הנאה איכותית יותר מאכילה, אבל כאשר אדם נמצא ברעב הוא יעדיף לאכול. כמו כן, לאדם יש שינויי מצב-רוח, וייתכן והעדפותיו ינועו יחד עם שינויים אלה; אדם כלשהו יעדיף לשחק כדורגל עם חבריו כאשר הוא שמח, אבל יעדיף לקרוא שירה כאשר עצוב, למשל. מבחינתו אין הכדורגל עדיף על שירה, או להפך (אולי דווקא יסנרג את הכדורגל כי הוא מעדיף להיות שמח מאשר עצוב, אבל הרי שבמצבים מסויימים הוא כן מעדיף את הפעילות האחרת) אלא זה תלוי מצב-רוח. אפשר לקחת דוגמא קיצונית אף יותר של אדם החי בצפון פינלנד הקרירה והחשוכה ומעדיף באופן כללי להשאר בבית, וכאשר עבר לפתע לגור בארץ טרופית החל מדי יום לטייל בחוץ. שוב יש כאן גם עניין של חוויה שונה (לטייל באקלים א' מול לטייל באקלים ב') אבל בכל זאת הטיול נשאר טיול.
כמו כן, צריך להיות ברור שבמערכת המוסר שלנו פעילויות לפעמים עדיפות לא בגלל ההנאה אשר גלומה בהן עצמן, אלא בהנאה שהן יגרמו לה בעתיד, או הסבל שהן ימנעו. דבר זה יכול להוביל להעדפה של פעילות מסויימת על פי שיקולים אלו. אדם יכול להנות מהתנדבות במוסד לילדים מפגרים, אבל להנות יותר מיציאה חברותית לפאב, אבל בכל זאת תמיד, כאשר זה מתאפשר, יעדיף את פעילות ההתנדבות מאשר האחרת. מעבר לכך, כפי שגם מיל ציין, יכול להיווצר אצל אדם קשר חזק בין אושרם של אחרים לבין אושרו שלו, לכן אדם שכזה יוכל להעדיף סוג אחד של פעילות כאשר המצב מאפשר לו להעניק אושר לאחרים, ויעדיף פעילות אחרת כאשר לא. כלומר, הוא לא מעדיף את הפעילות מהסוג הראשון באופן מוחלט, אלא רק במצבים בהם היא מועילה יותר לאחרים מאשר פעילות אחרת.

סיבה נוספת שיכולה להוביל לחילוקי דעות בעניין איזו הנאה עדיפה מתקשרת ישירות אל הרעיון של ידע. ישנם סוגי פעילויות שמצריכות ידע או ניסיון מוקדם. למשל, ספר שיש בו התייחסויות לספרות קלסית ידרוש הכרה בזו כדי להנות ממלוא מה שהוא מציע. ייתכן וכדי להבין ולהנות מסרט העוסק בנושא כלשהו, יש לחוות חוויה מסויימת אשר תיצור הזדהות הכרחית. מעבר לידע, יש גם עניין של התרגלות, התרגלות לזרם. כדי להנות מאמנות מסויימת, ייתכן וצריך להתרגל לזרם שלה. לאדם המערבי מוסיקה אשר אינה מבוססת על הסולמות שהוא מכיר, למשל מוסיקה מזרחית, תשמע לו מוזר, אך ייתכן שלאחר מספר שמיעות הוא יתרגל אליהם ויהנה ממנה. הדבר בולט בעיקר בתנועה של זרמים לאורך ההיסטוריה; ברור שלא משהו באדם עצמו השתנה לאורך השנים, אין הוא "התפתח", אלא התרגל – האקספרסיוניזם של וואן גוך לא הוערך כלל בזמנו, בעוד שכיום אין הדבר כך. גיטרה חשמלית הייתה כלי נגינה לא רציני בעת השקתה (מול הגיטרה האקוסטית או הקלסית), וכיום היא כלי נגינה כמעט באנלי (דבר זה מתקשר גם לנושא אחר, שאגע בו תכף). כאן אפשר לנסות להרחיב את מושג ה"הכרה" של הנאה מסויימת; הכרה תהיה לגיטימית לחריצה בין שני הנאות רק כאשר היא כוללת בתוכה לא רק את חווית ההנאות עצמם, אלא גם את כל הרקע הדרוש, או לפחות הכרה של השפה המשומשת בסוג החוויה הזו – לדוגמא, הכרת המבנה הבסיסי של בלוז כדי להבין את השינויים במבנה של שיר בלוז מסויים. הגדרה זו יוצרת בעיה מצורת השאלה "מה הוא הרקע הדרוש (לחוויה מסויימת..)?" ואם שאלה זו הייתה נענת, ניתן היה אף לשאול, האם יש זרם (מוסיקלי, אמנותי, ספרותי..) איכותי יותר מהאחרים? זה שאילו ניתן היה 'להכיר' לאנשים את כל הזרמים הקיימים (אם זה בכלל אפשרי תיאורתית, לא רק מעשית) כולם היו בוחרים בו? אם כי נראה שאילו היו מכירים לאדם את כל הזרמים, באופן כלשהו כל אלו היו הופכים בראשו לזרם אחד, כאשר לחלק מהזרמים יש יותר השפעה ולאחרים פחות, וכל יצירת אמנות הייתה נבחנת כשלעצמה, ולא כחלק מזרם אמנותי מסויים (מה שהיה אפשרי קודם ולא עתה, כיוון וביטלנו במובן מסויים את הזרמים) – ואז נבחנת רק על ידי התוכן שהיא מעבירה, או המצב, ההקשר או מצב הרוח בה היא נצרכת.
למרות כל הסיבות המצויינות להעיל, אנו מרגישים בכל זאת שלעתים בני-אדם מעדיפים פעילות אחת על פני אחרת "בלי שום סיבה". לזרמים ישנה השפעה נוספת – מעבר להרגל הפסיכולוגי והקוגנטיבי של אדם כלפי סוג מסויים של פעילות, ישנו גם הרגל חברתי. ישנם הנאות ופעילויות שונות הנחשבות יותר בתקופות ומקומות שונים. "טרנדים" מובילים להעדפה של פעילות מסויימת על פני אחרות, לא בגלל אחת הסיבות שציינו עד עתה, אלא עקב התנועה החברתית המובילה העדפה זו. העדפה של דבר אחד על פני אחר מנומקת מטעמים של "אופנה" – דבר שמבחינה אינדיווידואלית אונטולוגית שווה ערך ל"סתם ככה" (אבל רק מבחינה אינדיווידואלית, שכן "אופנה" היא כן דבר ממשי, ולקבלה ולדחייה של האופנה השלטת יש השפעות על היחסים עם הסביבה, ולכן גם ערך מוסרי כלשהו מבחינה תועלתית). מעבר לטרנדים, פעילויות מסוג מסויים יכולות לנבוע מהשתייכות לתנועה חברתית מסויים. למשל, אדם "היפי", כלומר אדם שמקבל על עצמו דעות והשקפת עולם מסויימת (פציפיזם, אהבה חופשית וכולי), יעדיף גם דברים מסויימים, כגון מוסיקת רוק על פני אחרות או לבישת פונצ'ו ומכנסיים מתרחבים, לא כי הם נובעים אחד מהשני (אין מוסיקת רוק, מבחינה מוסיקלית גרידא, נובעת או מקדמת שלום או אהבה חופשית) אלא כיוון ואותן העדפות מגדירות אותו כחלק מן הקבוצה. ניתן לומר שאותן העדפות הן סמליות, שכן אין לבישת הפונצ'ו עדיפה על לבישת כל בגד אחר, אבל היא כן מסמלת השתייכות לקבוצה מסויימת, בדומה לצבעים עזים אצל חרקים המסמלים כי הם ארסיים (גם כשהם לא). זה יכול להתבטא גם בהעדפתו שם אדם פעילות מסויימת, כאשר פעילות זו היא פעילות הפנאי המועדפת על חוג חבריו. אין הוא מעדיף לעסוק בה כיוון שחושב שהיא טובה יותר מאחרים (למעשה, ייתכן והוא מוקיר בהרבה פעילות אחרת) אלא כיוון וזו הפעילות המקובלת בסביבתו הקרובה.

לסיכום אומר שנראה בכל זאת כי הערך של "איכות" של חוויות הינו סובייקטיבי ולא "אובייקטיבי". וכשאני אומר זאת אני מתכוון לדבר מה ספציפי מאד; שכן, אם נאמר כי איכות (של חוויה) היא ערך אבסולוטי, כלומר שניתן לדרג פעילויות שונות מ"איכותי ביותר" ל"איכותי פחות" ושכל אדם יסכים עם אותו מדרג בתנאי שיכיר בכל אותן הפעילויות – אז עולות השאלות, מה היא הפעילות האיכותית ביותר? מה הוא הזרם המוסיקלי האיכותי ביותר? וגם אילו יכולנו לענות על שאלות אלו ודומות להן, הרי שהתנאים המשתנים, המצב החברתי המשתנה והעולם כולו בו נמצא האדם שגם משתנה, לא מאפשרים לטעון כי חוויה אחת איכותית יותר מאחרות, פשוט כי לא ניתן להפשיט את מעשי האדם מהחלל החברתי, תרבותי ופיסי בהם הם נעשים. לכן, בעת השקלול של "מה עדיף לעשות… " יש לקחת בחשבון כי הערך של "איכותיות" איננו קבוע אלא משתנה, הן בין אדם לאדם והן בזמן.
בקצרה הביא את הגורמים לאיכות סובייקטיבית אשר ציינתי עד עתה:
1. פיסיולוגיה (הייתי מעדיף לשמוע רדיו, אבל אני חרש)
2. ביולוגיה (הייתי מעדיף לצפות בהצגה, אבל אני רעב)
3. פסיכולוגיה (הייתי מעדיף לטוס במטוס, אבל יש לי פחד גבהים)
4. מצב רוח (הייתי מעדיף לראות טלוויזיה, אבל בא לי לקרוא)
5. ידע מוקדם (הייתי מעדיף לנגן בפסנתר, אבל אינני יודע לנגן)
6. הקשר חברתי (הייתי מעדיף ללבוש חצאיות, אבל אתם יודעים. . )
7. מגבלות פיסיות (הייתי מעדיף לטייל (בשמש), אבל מעונן)
כמו כן, לעתים התוצאות (ארוכות הטווח) של פעילויות מסיומות נכנסות אוטומטית לשקלול של העדפתנו את אותה פעילות, אף על פי שהתוצאות ארוכות הטווח הן בעיקרן בתחום של התועלת, ולא של האיכות. כך שאנחנו יכולים להכניס שקלול זה כסעיף שמיני. (הייתי מעדיף לשתות לשוכרה, אבל מחר יכאב לי הראש).
אין גורמים אלה מהווים רשימה סופית, וחלקם חופפים זה לזה במקרים מסויימים. אין הם גם שווים זה לזה במעמד; פיסיולוגיה של אדם היא תמידית מבחינתו, אלא אם יבצע ניתוח, או נהפוכו יעבור תאונה מצערת. מגבלות פיסיות לא ניתן לשנות כלל (בזמן נתון) אבל כן ניתן להעניק ידע לאדם כדי שזה יתחיל להעדיף פעילות כלשהי לאחר הלמידה. גורמים פסיכולוגיים יכולים להיות חבויים, ולא נהיה מודעים אליהם, אבל טיפול או הארה פתאומית יכולים להפוך אותם לגלויים, ואולי גם לשנותם.

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']

על עשיית מוסר וחכמה ~ א'

יום שישי, יוני 13, 2008

החלטתי לפרסם כאן את העבודת גמר שלי (כיתה י"ב) לכיתת פילוסופיה. הסיבה לכך היא בעיקר כי היה לי פחות זמן\+מוטיבציה לכתוב בשבועות האחרונים, אז לפרסם חומר ישן היה נראה פתרון הגיוני כדי לשמור על הבלוג הזה חי (זה פילר!). נדמה לי שכמה דעות שלי השתנו והתחדדו מאז (יוני 07), אך נראה לי שזה עדין יכול לשמש כחומר מעורר מחשבה. נדמה לי שזה ראוי לפרסום. כדי שזה יהיה קל יותר לעיכול, פירקתי את זה למספר חלקים שיפורסמו בהפרשים של שבוע. בכל אופן, קריאה נעימה.

-==☆ ☆ ☆==-

מבוא

לכאורה, לא קיים קשר הדוק בין ידע למוסר, בין חכמה לעשיית מעשים טובים. אנשים פשוטים יכולים לעשות טוב כאנשים משכילים, שכן אין צורך בידע נרחב כדי להיות נחמד וטוב לרעיך בני-האדם. נוכל לעלות ברוחנו את האיכר הכפרי הבור אשר לו ידע מועט מאד מעבר לענייניו החקלאיים, אך זה לא יראה לנו מוזר או יוצא דופן אם אותו איכר כאשר יראה ברחוב אדם במצוקה, יכניס אותו לביתו ויאכילו ואף יתן לו מיטה לישון בה. אנו מבינים כי מעשהו הטוב אינו נובע אלא מתוך אופיו הטוב. "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם," כותב קאנט (1785), "שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד". קאנט מדגיש במסתו כי אך ורק הרצון הוא שיכול להיות טוב (או רע), שכן תכונות כגון "שכל, חריפות וכוח שופט" אמנם יכולות להועיל ולהיות טובות אצל האדם בעל רצון טוב, אבל גם יכולות להווה נשק קטלני אצל בעל רצון רע. כיוון שכך, פעולות מוערכות מוסרית אך ורק על פי אופי הכוונה שעומדת מאחוריהן, ולא על פי תוצאותיהן. פעולה תהיה טובה בין אם הינה מועילה ובין אם אינה, ואף אם היא מזיקה, כל עוד מאחוריה עומדת כוונה טובה. באופן דומה גם אם פעולה כלשהי תביא אושר לאנשים, כאשר הרצון שהניב אותה אינו טוב, הפעולה עצמה לא תחשב כטובה מוסרית, ואף רעה אם כזה הוא אותו רצון. אותו רעיון אף מגולם בשפתינו בפתגם "העיקר הכוונה" אשר מרמז שמעשה הוא טוב גם אם רצונותיו הטובים של העושה אותו לא התממשו כפי שרצה.
הייתי רוצה להראות, מנקודת מבט מוסרית אשר בוחנת לא את הכוונה אלא את התוצאה, את הקשר בין חכמה לבין עשייה מוסרית, או ליתר דיוק כיצד מכוון ידע את פעולותיו של האדם, ומדוע מכך על אדם שיש לו רצון טוב ושואף למוסריות ללמוד ולרכוש ידע באופן מתמיד. הייתי רוצה להדגיש כי אף על פי שמה שאני מבקש להציג נובע מתשתית מוסרית שונה מזו של קאנט (אף על פי שלא שונה לחלוטין, בסופו של דבר), כיוון שאין עבודתי טקסט תיאורי אלא כזה הטוען מה על אדם טוב לעשות כדי להיות טוב, היא תחול במידה שווה גם על בעל רצון טוב שמסכים עם דברי קאנט אך מתנגד לדברי מיל, עליהם אבסס את דברי. אני מאמין כי הייתי יכול באותה מידה לצאת מנקודת המוצא של קאנט, אך כיוון ואני רואה בתועלתיות של מיל כתורה מוסרית נכונה יותר, וכיוון ודברי יוצאים מדבריו של מיל בצורה קלה יותר, בחרתי לעשות זאת כך ולא אחרת.

תקציר פרקים

הפרקים תקציר התועלתנות של מיל וביקורת על תורתו של מיל יציגו את תורת התועלתנות של מיל בקצרה, ידגישו את ציוניו של מיל את החינוך והחכמה וידונו בנושאים רלוונטיים בעיתיים בתורתו. הפרק השלישי אידיאל יציג אידיאל של אדם אשר מודע לכל השלכות מעשיו ולכן יכול, אם ירצה בכך, לפעול באופן תועלתני לחלוטין. כמו כן, הוא יציג אידיאל של חברה אשר פועלת בשיתוף פעולה כדי להשיג את "מירב האושר למירב האנשים". הפרק חתירה אל האידיאל יציג כיצד ניתן להתקרב לאידיאל האדם ולאידיאל החברה אשר הוצגו על ידי פיתוח חכמה ו'מידות חברתיות'. הוא יציג גם את הבעיתיות בתהליך המעבר לאידיאל החברתי ויוצאי דופן מהכללים שהושמו קודם לכן.

תקציר התועלתנות של מיל

אם לסכם את משנתו של מיל מספרו "תועלתנות" למשפט אחד, הוא יהיה "פעולה הינה מוסרית במידה שבה היא מקדמת את האושר הכללי של בני-האדם", כאשר המילה "אושר" מגלמת בתוכה הנאה וחוסר כאב. באופן הפוך, פעולה היא רעה, במובן המוסרי, במידה שהיא מקדמת כאב ומונעת הנאה. מוסר זה נגזר מהדעה כי כל מעשיו של האדם נעשים או לשם ההנאה הגלומה במעשה עצמו, או כדי לקדם הנאה ולמנוע סבל עתידיים. המושג של הנאה וסבל כאן מתייחס לא רק לאלו של עושה הפעולה, אלא לאלו של כלל בני-האדם והיצורים החשים. כמו כן, התועלתנות מבחינה בין הנאות איכותיות יותר ופחות, ומתחשבת באיכות ולא רק בכמות ההנאה בכל מקרה של השוואה בין כמה בחירות אפשריות. רצייה של השאלה איזו מבין שתי הנאות איכותית יותר תתבצע אך ורק על ידי אדם שהתנסה ומכיר בטיב שתי ההנאות; אם הוא מעדיף הנאה אחת על פני השנייה, גם כאשר השגת ההנאה הראשונה כרוכה בקשיים מסויימים או משכה קצר יותר מזו של השנייה, ניתן לומר כי ההנאה הראשונה איכותית יותר מרעותה. כאשר יש חילוקי דעות בעניין איזו הנאה איכותית יותר בין אנשים המכירים את שתי ההנאות, ההנאה האיכותית יותר תהיה זו אשר רוב האנשים המנוסים יבחרו בה. עניין זה של דיפרנציאציה בין אנשים אודות הנאות מסוימות הינו בעייתי, ואני אגע בעניין בהמשך.
אני רוצה להדגיש כי אין התורה התועלתנית תורה נהנתנית. כפי שכבר צוין, היא מבחינה בין הנאות בעלות איכויות שונות, דבר הנותן מקום להנאות "נעלות" יותר מתאוות בשרים גרידא, כגון הנאה מאמנות, מחקירה פילוסופית, מטיול על חוף הים, משיחה טובה. כמו כן, כאמור, לא רק פעולות המניבות אושר מיידי הן מוסריות, אלא גם אלו אשר מבטיחות או מעודדות אושר עתידי, או אשר מונעות כאב עתידי. דברים אלה הם בגדר חזרה על מה שנאמר, אך בכל זאת אני רואה לנכון להדגיש עניינים אלו כנגד הדעה כי התורה התועלתנית הינה הדוניסטית. והכי חשוב בהקשר של תורת מוסר, האושר מתייחס לא רק לפועל, אלא לכלל האנשים. "מירב האושר למירב האנשים" גורסת התועלתנות.
יש לשים לב כי עניין הידע נכנס כבר בבסיס התורה התועלתנית; יש צורך בניסיון, בידע, כדי לחרוץ איזו הנאה עדיפה בין מספר הנאות. כלומר, בהינתן שתי הנאות שאחת איכותית יותר מהשנייה, ייתכן ואדם לא יכיר את האיכותית יותר או שיכיר אותה אך לא יכיר בטיבה, ויבחר בזו הפחות טובה. כלומר, בחירתו הנובעת מחוסר ידע מובילה לפחות אושר מזה אשר יכל להשיג, ולכן הינה תועלתית פחות ומכאן שגם מוסרית פחות. קשה לנו להתרגל לשימוש במונח "מוסר" כאשר מדובר בהנאות טובות יותר או פחות של אדם אחד, שכן אנו רואים במוסר כמתקשר בדרך-כלל לפעולות המשפיעות על בני-אדם אחרים וקשורות בפגיעה בהם או במניעת סבל מהם, או לפחות בהענקת אושר שלא היה קיים אצלם, ופחות או בכלל לא בהקשר של בחירת הנאה טובה פחות או יותר מהנאה אחרת. אף על פי שבדוגמאות המובהקות המוסר בולט יותר, לאור תורתנו המוסרית עלינו להתרגל לקרוא לכל בחירה המובילה לאושר גדול יותר מבחירה אחרת כמוסרית יותר, גם כאשר מדובר בהבדל "קטן" באושר. לכן, כבר כאן אנו יכולים להבחין כיצד ידע היה יכול להוביל לבחירה מוסרית יותר מזו הנעשה מתוך חוסר ידע.

מיל מציין את החינוך מספר פעמים בספרו. כטענה נגדית לטענה כי אושר איננו בר-השגה על ידי בני-אדם הוא טוען כי החינוך והסדר החברתי המקולקל הוא זה שמונע את השגת האושר על ידי כלל בני-האדם, ועל ידי תיקון אלו האושר יהיה נחלת כולם. מעבר לכך, הוא אומר כי בני-האדם יכולים על ידי מאמץ להכחיד את מירב בעיותיהם, שכן רבים מבעיותיהם נגרמים על ידיהם עצמם, ובעיות אחרות הן ברי-פיתרון; העוני, למשל, יכול להפתר על ידי סידור חברתי חכם יותר. חולי, אשר מעבר לפגיעתו באדם, פוגע ולוקח את קרוביו ויקירי ליבו, יכול להצטמצם על ידי חינוך גופני. התקדמות המדע יכולה אף יותר לעזור לאדם להלחם במגוון בעיות ולהנעים את חייו. מיל מציין כי כל אדם "מספיק אינטליגנטי ונדיב כדי לקחת חלק, כמה קטן ולא בולט שיהיה, במלאכה [כיבוש הסבל האנושי], ישאב הנאה אצילית מהמאבק עצמו אשר לא יסכים להיות בלעדיו אף עבור כל שוחד מצורת סיפוק אנוכי" – במשפט זה מיל מקשר בין תבונה ונדיבות לבין מוסר, ובין אושר אישי לאושר הכללי; כל אדם נבון ונדיב ישאב אושר לעצמו מהמאבק לאושר הכללי. הוא ממשיך ומציין את כוחו החזק של החינוך על הנפש האנושית, ואומר כי על החינוך לעשות שימוש בכח זה כדי ליצור בבני-אדם קשר אסוציאטיבי חזק בין אושרם שלהם לבין אושרם של אחרים, כך שלא רק שלא יוכלו לתאר לעצמם שהם יכולים לזכות באושר לעצמם בלבד, אלא שהדחף לקדם את האושר הכללי יהיה גלום במוטיבציה של כל מעשיהם ופעולותיהם. כלומר, הוא טוען, השאיפה לאושר הכללי יכולה להיות טבע בסיסי של האדם כפי שכיום (ואז) בגדול האדם מציית לחוק באופן טבעי, ולא מפקפק ומעלה ספקות מדי יום אם זה כדאי לו או לא.
לקריאה נוספת, אנא פנו אל ספרו של ג'ון סטוארט מיל, "התועלתנות".

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']

חיים מלאכותיים

יום שני, אפריל 28, 2008

זה קורה באופן מקרי לחלוטין, אבל הנה מאמר שלישי ברציפות שניתן לומר עליו שעוסק בנושא של ילדים-בוגרים-הורים. היום ראיתי לראשונה את הסרט A.I. של שפילברג. לפי דעתי זה צריך להכנס לקאנון הקולנועי בתור סוג של אגדת-פיות מודרנית. [המאמר הולך להכיל הרבה ספויילרים לסרט, אז מי שלא ראה מוזמן שלא לקרוא. מה גם שהוא נכתב בהנחה שהקוראים ראו את הסרט.]

ראשית, הסרט נותן עוד ווריאציה לסיפור הנושן של יצירת חיים מחומר, אשר החל עם סיפור בריאת האדם בספר בראשית והתגלגל גלגולים מרובים; אפשר לציין את הסיפורים אודות הגולם, פינוקיו (אשר מתייחסים אליו בסרט), פרנקנשטיין. הסיפורים הללו נכתבו במקומות שונים ובזמנים שונים, ונראה שכל פעם הכח נותן החיים היה שונה; בסיפור בריאת האדם (אשר משמש גם כסיפור על בריאת העולם) הכח הוא אלוהי. בסיפורים על הגולם הכח הוא דתי. בסיפור על פינוקיו קיימת אותה חתיכת עץ מדברת, אך בסופו של דבר יש כאן ייצוג של יצירת חיים דרך אמצעים "חילוניים" (נו, של חול) ולא קדושים. ג'פטו הוא בעל מלאכה, נגר, ודרך הקניית צורת האדם לקרש, הוא מקים אותו לתחייה. ב"פרנקנשטיין" יש ייצוג למהפכה התעשייתית שהתחוללה באותם שנים. ובסרט, הכח הטכנולוגי הוא אשר מקים יצורים חיים (דיי דומה לכח התעשייתי בפרנקנשטיין, בעצם).

הסרט איננו סרט מדע בדיוני קשה. האגדתיות שבו מתבטאת בכך שהוא משתמש בסמליות, או לכל הפחות בצירופי מקרים לא אמינים (כגון ההכרחה של מרטין שדיוויד יגזור תלתל משיער אמו, מה שמאפשר בסוף הסרט להחזיר אותה), לא מביא הסברים לכל דבר, מקיים את התבנית של סיפורי מסעות פיסיים אחר חיפוש עצמי, מסע המתקיים על ידי סטריאוטיפים ו"דמויות מלאי" מודרניות (הגיבור-הילד המחפש זהות, המאהב, דובי ממוכן). ובנוסף לכל, הסרט עשוי בצורה מעולה, מה שנותן לו פוליש אחרון ומכונן אותו כאגדה מודרנית בעיניי.

הסרט מעלה מספר דיונים. הבולט ביותר, לטעמי, הוא אודות ההבדל בין החי לדומם, או יותר נכון, בין החי לבין המחשב האינטיליגנטי. בסרט אנחנו פוגשים את דיויד; דיויד הוא יצור מעשה אדם. לאחר תהליך ה"הטבעה" הבלתי הפיך, מלבד אילו אי-דקויות, דיויד מציג יכולת תנועה זהה לזו של ילד. יש לו עור של ילד, קול של ילד, ונראה שהוא מביע אהבת ילד אל אימו כמו כל ילד אחר. התנהגותו מעט (או מאד, תלוי איך להביט על זה) שונה ונבדלת מזו של ילד "רגיל". מסירובו לשבור את הצעצוע או לחתוך את שיער האמא, דברים שמרטין (הילד ה"אמיתי") אומר לו לעשות, אפשר ללמוד שטבוע בו משהו שמזכיר גרסא קלה יותר של "שלושת העקרונות" של אסימוב, אשר מונע ממנו לפגוע באנשים. הבדלים ברורים יותר בינו לבין ילד חי הם אי-הזדקקותו ואפילו אי-יכולתו לאכול, לשתות, לישון, לנשום. הוא גם איננו יכול לגדול (נראה שדווקא דיויד של הסיפור "סופר צעצועים נמשכים לאורך כל הקיץ"* של בריאן אלדיס, עליו מבוסס הסרט, דווקא כן). אי-יכולתו לגדול נראה כמו פגם רציני במוצר (בכל זאת, לגדול ולהפתח זה הקטע בילדים, נראה לי) כמו גם העובדה שהחברה יצרה עוד מאות אם לא אלפי כפילים מדוייקים שלו, שלכולם קוראים "דיויד", מה שהופך אותו להרבה יותר "צעצוע" בסגנון פרבי מאשר ילד, אבל נתעלם לרגע מזה.

דיויד גם מסוגל לחוש בכאב; קיימת בו איזה מערכת שנקראית DAS (לא זוכר את ראשי התיבות), שנועדה לחוש פגיעה בגוף הרובוט, ולהגיב ברתיעה או התרחקות מהגורם המאיים לפגוע. זה גם התפקיד שכאב אנושי או חייתי מקיים. כל זה מעלה שאלה מעניינת. כאב אנושי הוא מסר ממערכת העצבים הפריפרית למוח שיש איום על הרקמות החיצוניות או הפנימיות, מסר בוטה למדי שטומן בחובו גם פקודה להרתע או לא לזוז. האם אלגוריתם דומה במכונה יכול להתפרש כ"כאב"? איזו מורכבות צריכה להתקיים כדי שיצור\מכונה\תכנה יפרשו כאב (או, פקודה להרתע או לפעול) כ"סבל"? האם רובוט שתוזן בו הפקודה "חפש אחר שקע להטען בו כאשר הבטריות נמצאות מתחת ל20% קיבולת", ירגיש את סבל ה"רעב" במידה והוא לא ימצא שקע שכזה? האם אי-פעם נוכל לענות על השאלה הזו? אנחנו מכירים רק את הסבל שלנו עצמינו, שכן אנו חווים רק אותו, ומקישים את קיום הסבל הזה באנשים אחרים מההנחה שאנשים אחרים דומים לנו במנגנון הביולוגי שלהם. הנוכל לעשות היקש שכזה אי-פעם לגברי רובוטים, מפותחים כמה שהם יכולים להיות? האם סבל רובוטי, סבל מלאכותי, יוכל להכנס למערכת המוסר שלנו? שאלה זו מעניינת אותי במיוחד, שכן אני דוגל ב"תועלתנות" המסתכמת בכך ש"הטוב והמוסרי הוא מירב האושר למירב היצורים החיים". האם מעגלים חשמליים יוכלו להכנס לתחום החיים? (אין לשכוח, בעצם, שמערכת העצבים שלנו, כולל המוח, היא מערכת של "מעגלים חשמליים-כימיים")

זמן מה אחרי הצגת דיויד למשפחה, מוניקה מתרעמת וטוענת שאיננה יכולה להחליף את בנה החי ביצור מכאני שכזה. גם אם נניח שדיויד הרובוט כן מסוגל לגדול, אפשר לדון במשמעות של גידול רובוט. גם בסיפור וגם בסרט, דיויד מוצג כתחליף זמני לילד; בסיפור הוא מובא בגלל אי-החוקיות להביא ילד ביולוגי לעולם, ובסרט הוא מובא כדי לשכך את כאב אובדן הילד של האמא. אך האם יש משמעות להבאת ילד-רובוט לעולם, חוץ מכתחליף זמני לדבר האמיתי?

האבולוציה הוציאה מקרבה יצורים אשר מאד קנאים לד.נ.א שלהם. מעט מאד אנשים בוחרים לחיות ללא צאצאים משלהם. כמעט כולם רוצים בסופו של דבר להקים משפחה אשר תמשיך את השושלת. כמובן, יש גם משפחות שמאמצות ילדים. אך לרוב זה יהיה כתוצאה מאי-יכולתם להביא ילדים משלהם, או בשביל לשפר את רמת החיים של הילד המאומץ (ונדמה לי שבמקרה הזה הילד המאומץ לא בא כתחליף לילד ביולוגי. אני לא אומר שלא התייחסו אליו כאל שווה בין שווים, פשוט שהוא לא בא להוות תחליף). ומה עם ילד-רובוט? ילד רובוט לא יעביר את הגנים של ההורים שלו הלאה, אבל גם לא הילד המאומץ. אבל כן נעדיף (לפחות בניסוי המחשבה הזה. תגידו לי אם אתם לא מסכימים) את הילד המאומץ, הוא מרגיש "חי" יותר. ולמה זה? כי הוא מעביר גנים כלשהם. כי הוא מעביר גנים אנושיים. יצורים חיים יעדיפו להשקיע משאבים באחוז כלשהו של דמיון גנטי מאשר באפס גנטי מוחלט. מצד שני, ההיסטוריה הארוכה של האנושות וכל אבות-אבותיה לא פגשה מקרים דומים אשר היו יכולים לגבש העדפות שכאלו. מה אדם יעדיף לגדל, ילד-רובוט או כלבלב? באופן עקרוני, כל יצור חי שהוא, אפילו צמח, יהיו עדיפים מבחינה גנטית, על גידול ילד-רובוט (שהוא זיוף של החיים.)

הבאת צאצאים הינה משמעותית לאדם, אך לא ניתן להגיד כי זו משמעות החיים. בראייה אקזיסטיציאליסטית (אותה אני מקבל) אומר כי כל אדם מכונן ויוצר את משמעות חייו עבורו. גידול ילד-רובוט, גם אם אינו מנציח את הד.נ.א של ההורה, או חיים ארציים בכלל, מנציח סוג חדש של חיים. בהנחה שאי-פעם רובוטים כאלו יוכלו להרגיש, להנות, ולאהוב כמו בני-אדם, אז מעבר לאוכלוסיה רובוטית מאוכלוסיה אנושית יהיה הדבר הנכון, מוסרי, וטוב לעשות (מנקודת מבט תועלתנית), שכן הם רגישים הרבה פחות לפגעי הסביבה, ולכן יסבלו פחות. אך מה זה אומר, להרגיש ולאהוב כמו בן-אדם? האם זה אפשרי? כיצד זה אפשרי? מה אם יבנה מחשב שכל יעודו הוא להיות מסופק ומאושר? משהו כמו חווית סמים תמידית, רק שהיא לא הורגת אותו בסופו של דבר. ההרגשה שלי היא שההבדל בין בני-אדם לבין רובוטים-ממש-מחוכמים הוא אך ורק הבדל של סוג החומר. אינני מאמין בקיום הנשמה. אך גם אינני יכול להבין מהו אושר-מחשבי. האם משהו במורכבות של החומר יוצר משהו שמעבר לו, גדול יותר ממנו (מה שאנו מכנים, "נשמה")? ומהו בכלל "אושר"? האם ניתן להגדיר אותו, לבטא את מהותו במילים?

אני לא זוכר מי אמר זאת לדיויד, נדמה לי שטדי, או אחד מאותם הרובוטים בסוף הסרט; הוא אמר לו (ציטוט לא מדוייק) "היא (מוניקה, האמא) לא אהבה אותך, לאהוב אפשר רק בשר ודם. היא השתמשה בך. היא הייתה בודדה". אין ספק שההורים השתמשו בדיויד. אך מה לגבי ילדים ביולוגיים? בשוטים בהם מראים את מוניקה מלבישה את דיויד, הוא מייד נראה כמו בובה ביד האמא, אך כך גם כל ילד-תינוק. כל התינוקות הם בובות של ההורים. ההורים משתמשים\מנצלים בילדים שלהם – כדי להנציח את הגנים שלהם, כדי להיות לא בודדים, כדי להעביר את הנכסים שלהם, את הרעיונות שלהם. החיים נכפים על הילדים; הם לא מבקשים אותם. הם לא הזמינו אותם. הם נולדו על אפם ועל חמתם. גם אם הולידו אותם כדי להפוך אותם לאנשים מאושרים, אני משוכנע שהם היו מסתדרים גם בלי להיוולד; גם הבחירה ליצור אנשים מאושרים היא בחירה של ההורים, לא של הילדים. האם לא ניתן לאהוב מישהו שמנצלים? או שאז זאת לא אהבה? אך מהי אהבה בכלל? במסגרת הצבא יצא לי לשמוע הרצאה מפי אדם מעניין, אשר דיבר בין השאר על המושג "אהבה". הוא אמר כי מעולם לא אמר לבת-זוגתו כי הוא אוהב אותה. שהרי המונח הזה ריק מתוכן. את מי אנחנו אוהבים אם לא את עצמינו? רעיון האהבה הלא מותנית הוא שקרי. כל אדם שחש שקיימת בו "אהבה ללא תנאים" למשהו או למישהו, יתוודע לכך שזו אשליה לאחר חקירה פנימית קצרה. בכלל, עקב היות השינוי תמידי, מושג של "אהבה ללא תנאים למשהו\מישהו" הוא בגדר אוקסימורון. אהבה ללא תנאים יכולה להיות רק לכל העולם כולו, לא לחלקים ממנו. או שהיא יכולה להיות כלפי דבר שקפוא-בזמן ולא משתנה, אבל אין טעם לדבר על "תנאים" בקשר לדבר שאיננו משתנה. ואם לאהבה יש תנאים, כיצד ניתן לומר שיש כאן באמת "אהבה" למישהו אחר, ולא לדברים ספציפיים בו – התנאים – אשר טובים ל"אוהב", לכאורה? איפה כאן ההבדל בין אהבה וניצול? **

יצא לי לקרוא דעות על החלק המסיים של הסרט, וטענות שאיננו מתיישר עם המהלך הכולל שלו ושאינו מהווה סיום הולם. ובאמת, הוא לוקח את הסרט לכיוונים לא צפויים, ומכניס רעיונות חדשים לחלוטין, אבל כל אותם השינויים מבורכים בעיניי. ראשית, סיום הסרט, בו דיויד נשכב-נרדם לצד "אמו", עם ידה בידו, ולאחר שהזיל דמעות בניגוד לטבעו הרובוטי, הוא סיום פנטסי אידיאלי למעשייה מודרנית זו.

ראיתי בדיויד בסוף הסרט כמסמל את אדם (מהצמד של "אדם וחוה") – כזֵכֶר אחרון (וראשון, מאותה נקודה והלאה) מכלל האנושות. הרובוטים העתידניים מוציאים אותו מן הקרח, כבוראים אותו מן האדמה. יחד עם מוניקה, הזוג ה"אנושי" היחיד שמתקיים בסוף הסרט, הם יכולים לסמל אדם וחווה חדשים, מה גם שמוניקה שוחזרה, נבראה מחדש, מהתלתל שלה שנשמר אצל טדי ודיויד ונלקח מהם, כמו הצלע שנלקחת מאדם. אבל האדם וחווה האלה אינם התחלה חדשה, אלא סיום. איחודם לא יביא משהו לעתיד; מה שהוא כן מביא זה ההכרה שדיויד חיפש כה רבות מאמו. הכרה שהופכת אותו ל"ילד אמיתי" – הרי הוא בוכה – האם עכשיו יהיה בן-תמותה, האם עכשיו יגדל? האם באמת זה מקרה יוצא דופן, ומוניקה תחיה גם אחרי השינה? אם כן, הרי שיש לנו פה ראשית חדשה לאנושות 2.0 שתצמח מאיחודם.

רעיון נוסף שהציגו בסוף הסרט הוא של משהו דמוי נשמה (נדמה לי שלא מזכירים את המונח הזה, "נשמה"). אותם רובוטים עתידניים אומרים כי ניתן לשחזר בני-אדם אשר רקמות שלהם קפאו ושרדו עד לאותה נקודה בזמן, אך זה יהיה רק ליום אחד, שכן לאחר שד.נ.א מסויים "שומש" פעם אחת (יענו, שאותו אדם כבר חי פעם אחת), הוא איננו יכול להחזיק חיים נוספים. אבל לא ברור בכלל מה היא ההחייאה הזו. שכן, מוניקה המשוחזרת איננה אותה מוניקה של פעם; הרי היא מתנהגת עם דיויד כביכול בטבעיות, אף על פי שכל העולם החיצוני איננו זהה למה שהיא הכירה, וגם הנרי ומרטין אינם קיימים, וגם את דיויד היא מקבלת חזרה כאילו מעולם לא נטשה אותו. היא נראית יותר כמו מוניקה של חלומו של דיויד מאשר מוניקה האמיתית שהייתה. נראה יותר הגיוני כאילו השתילו לדיויד מחשבות בראש – החוויה של מוניקה, האהבה שלה, היותו הופך ל"ילד אמיתי", מאשר שכל אלו באמת קרו. אותם רובוטים עתידניים הרי רצו "רק שיהיה מאושר".

ועוד דבר אחרון; אני מניח שכולם, לפני שקולטים שאותם זרים בסוף הסרט הם בעצם רובוטים עתידניים, חשבו שהם חייזרים. אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאלה חייזרים שמגיעים לכדור-הארץ, מה שגרם לי למלמל הרבה "גאוני, גאוני, גאוני, גאוני" בזמן שהם טסו עם הרחפת הזאת לעבר המסוק-צוללת הקפוא של דיויד. הסיבה למלמולים הייתה שחשבתי שהדיון אודות ההבדל בין יצור-חי אמיתי לבין רובוט הולך להפתר; הייתי משוכנע שהם יגלו את דיויד שנמצא בתוך הקרח, ואז יודיעו בגאווה לשאר האומה החייזרית שלהם, שנמצאו חיים על כוכב אחר. כלומר, שבהעדר היוצרים של דיויד (בני-האדם), דיויד יראה פשוט כיצור חי שהתפתח באופן ספונטאני כמו שכל היצורים החיים מתפתחים על כוכבים שונים. אך האם דיויד מקיים את מאפייני החיים? ננסה רגע לעבור על רשימת מאפיני החי שמציעה לנו וויקיפדיה, שהם שבעה במספר: הומאוסטזית, ארגון, מטבוליזם, גדילה, רביה, תגובה לגירוי והסתגלות.

הומאוסטזית; אמנם אין לו חום גוף, אבל יש הפרדה ברורה בין המערכת הפנימית שלו, לחיצונית. ארגון; דיויד מורכב מרכיבים רבים, מיני סיבים ומעגלים חשמליים. מטבוליזם; כאמור, לא מוסבר כיצד הוא מפיק אנרגיה. אם הוא היה צריך להטען דרך מערכת החשמל, הרי שאז איננו מקיים את מאפייני החיים, שכן היה תלוי במערכת חיצונית אשר איננה קיימת עוד. אבל ייתכן שיכל ליצור אנרגיה באופן עצמאי. כמדומני הוא מתעורר מעצמו ברגע שהרובוטים מפנים את הקרח מסביב, אבל אולי הם גם החייאו אותו דרך העברת אנרגיה (אני לא זוכר). גדילה; זה סעיף בעייתי. הוא בעייתי כיוון ודיויד הוא אלמותי – גם בתור פריט יחיד הוא איננו מקיים שום מעגל חיים. הגדילה היחידה שלו הייתה מלא-חי לחי, בזמן הייצור שלו. רביה; דיויד לא נולד, הוא נבנה. נבנה באמצעים מכניים. באופן תאורתי הוא יכול לבנות עוד מסוגו, במיוחד אם הוא מכיל בתוכו את המידע אודות המבנה שלו עצמו. אבל כיוון שהוא נבנה לצורך חיקוי גור-אנוש, אין זה סביר. תגובה לגירוי; יש. אין צורך בהסברים. הסתגלות; כפריט בודד הוא מסתגל – הרי הוא מסוגל ללמוד ולהפתח. אבל התפתחות כזן חסרה לו, אלא אם נניח את קיום היכולת שלו לבנות עוד רובוטים כמותו (להתרבות) ולהכניס אליהם שינויים שהוא רואה כמועילים (הסתגלות). אז מה אם דיויד כזה היה קיים על איזה כוכב בגלקסיה, ואנחנו, בני-אדם, היינו מגלים אותו באחת מהמשלחות שלנו לחלל? האם היינו מזהים אותו ככלי שנוצר על ידי יצורים חיים שנכחדו, או שהיינו רואים בו יצור חי?

* המאמר, מנקודה זו, יכיל גם ספויילרים לסיפור. ראו הוזהרתם.

**

FOR ANNE GREGORY / William Butler Yeats
'Never shall a young man,
Thrown into despair
By those great honey-coloured
Ramparts at your ear,
Love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

'But I can get a hair-dye
And set such colour there,
Brown, or black, or carrot,
That young men in despair
May love me for myself alone
And not my yellow hair.'

'I heard an old religious man
But yesternight declare
That he had found a text to prove
That only God, my dear,
Could love you for yourself alone
And not your yellow hair.'

דה אינטרנט איס פור פורן?

יום ראשון, אפריל 27, 2008

גיל 18 (או 21 בארה"ב) הוא גיל משמעותי במדינות המערב. זהו גיל בו אדם נהיה בוגר מבחינת החוק, מה שמקנה לו, בין השאר, את הרשות להעסיק עצמו במגוון פעילויות נהנתניות כגון שתייה משקאות חריפים, קיום יחסי מין עם מי שהוא רוצה (בתנאי שגם הוא נכנס תחת אותה קטגוריה של "בוגר") וצריכת פורנוגרפיה, כמו גם להכנס למקומות המתעסקים בפעילויות מיני אלו. האיסורים על קטינים לעסוק בפעילויות אלו נועדו להגן עליהם מהשפעתן הרעה ו\או מתוצאותיהן השליליות. כמו כן, פעמים רבות מיוחסים לאיסורים אלו מאפיינים "מוסריים" לכאורה אין זה הולם, אין זה מוסרי, לתת לילד לעשן, לשתות, לצפות במעשים מגונים.

נניח לרגע בצד לאיסורים הנוגעים לאינטוקסיקציה1 (אלכוהול, עישון וכו') אשר אני רואה בהם כלגיטימיים יותר, ונבחן את האיסורים והמניעה בהתעסקות במין ופורנוגרפיה. המניעה של ילדים מחשיפה לתכנים פורנוגרפיים נועדה "להגן" עליהם, למנוע פגיעה בנשמתם הרכה והטהורה, למנוע רכישה של התנהגות פסולה בהשראת התכנים. החשיפה לתכנים כאלו נתפשת כלא מוסרית, לא רק כאשר הנחשפים הם ילדים, אלא בכלל. מסוג הדברים שהדת וגופים (שמרניים?) אחרים מחרימים ומגנים ומקשרים להתנהגות רעה ופסולה. ילדים, או מבוגרים, הנחשפים לתכנים כאלו, יגדלו בהכרח להיות אנשים חולי מין וחורשי זימה, או לכל הפחות עבריינים חצופים. או מה?

אני אישית, אם מותר לי לציין, צורך פורנו מסביבות גיל 10, ואני בטוח שאין זה עניין יוצא דופן. אמנם זאת עדותי האישית, אבל הרשו לי להגיד שאני רחוק מאד מלהיות עבריין מין או אנס או משהו בסגנון. כיצד, אם כן, הושפעתי לרעה מהתכנים האירוטיים אשר נחשפתי אליהם מגיל צעיר?

ומה בדבר תוכן אלים? מאז פחות או יותר שהמשחק יצא ב97 (אז אני בן 8), יצא לי לשחק בדיאבלו אשר דורג על ידי ESRB כ"M", דירוג ל"בוגרים" (17+). פעם אחת כשהייתי לבד בבית צפיתי בסרט בוידאו (לא זכור לי הגיל, אבל זה היה בגיל צעיר ובתקופת הVHS) ואחרי שהסרט נגמר נתתי לקלטת להמשיך לרוץ. בהמשך הקלטת היה הניצוץ של קובריק אשר המשכתי לצפות בו (לא בלי פחד) עד סופו. לא זכור לי שאחד מאלו גרמו לי לסיוטים או השאירו בי צלקת, והם גם לא הפכו אותי לילד אלים יותר.

האם תכנים מיניים או אלימים שנחשפתי אליהם בגיל צעיר השפיעו עלי לרעה? לא נראה כך. הם בוודאי השפיעו עליי כך או אחרת, אבל לא נראה שהושחתתי על ידם ברמה שמייחסים לתכנים כאלה גורמים אלו או אחרים הרואים בצנזורה והגבלות גיל עקרון חשוב. האם הגבלות גיל באמת מגנים על ילדינו? על החברה שלנו? על העתיד שלנו? או שמא הם גורמים לתוצאות הפוכות?

אני מאמין שצנזור בדמות הגבלות הגיל הוא רע באופן עקרוני בדיוק כמו כל צנזור אחר כגון צנזור של עבודות המבקרות את הממשל, את החברה, צנזור של יצירות הנעשות על ידי מיעוטים, על ידי המעמד הנמוך, או כל אוכלוסייה שדעתה אינה פופולרית. הגבלות הגיל הינם צנזור רודני ככל צנזור אחר, מסתירות את האמת מאנשים מסויימים במקום לחשוף אותה, יוצרות עולם שקרי או לא מלא (זוכרים את הזונה מוכרת המזון מספר יהושע?), יוצרים עולם שהוא זיוף. מכיוון שהעולם המוצג הוא מזוייף, מי שמביט בו מפתח כלים "שקריים", כלים אשר מתאימים לעולם השקרי אך לא לעולם האמיתי אשר מוסתר על ידי צנזור.

מחקר שנעשה על ידי מילטון דאימונד מראה לא רק שעלייה בתפוצה ונגישות של חומר ארוטי ופורנוגרפי לא הגבירו את מספר מקרי הרצח, האלימות והאונס באותם מקומות, אלא הנמיכו את המספר. מהטבלאות ניתן לראות בבירור כיצד לאורך השנים, בהם יפן וארה"ב נעשו מתירניות יותר, מספר המקרים האלו צנח, ובנוסף לזה מספר האחוזים של קטינים (6-12) מבין הקורבנות של מקרים אלו נפל כמעט בחצי בין השנים 72 ל95. אחוז המקרים הקשורים בגילאי 13-19 גדלו אמנם באחוז אחד, אבל נראה שזה קשור בעיקר בירידה הדרמטית של תקיפות ילדים קטנים אף יותר. אחוזי הקורבנות בגילאים 20-29 גבר, כמו כן של 50-59. כלומר, הגברת הנגישות של פורנוגרפיה הקטינה את מספר מקרי האלימות והאונס של קטינים (אגב, זה מזכיר לי את הסיפורים האחרונים אודות "הכת הסדיסטית" של אליאור חן אשר התעללה בילדים קטנים, והעובדה שהקשורים בפרשה באים מהזרם החרדי, זרם שמרני עד מאד שבו אף אוננות נחשבת לחטא). כמו כן, ניתן לראות מהטבלאות כיצד מספר המקרים של אונס בשנחאי גדלו יחד עם מספר המעצרים הקשורים באכיפת חוקים נגד פורנוגרפיה.

נתונים אלו מתייחסים אמנם לנגישות כלל החברה לחומר פורנוגרפי, ולא לגישה של קטינים לחומר כזה, אך בכל זאת היא מצביעה על חוסר הנזק שבחומר זה. השאלה היא האם יש לפורנוגרפיה השפעה שונה על מבוגרים ועל קטינים. כדי לענות על השאלה הזאת צריך לבחון את ההבדל בין מבוגרים (18+) לבין קטינים (17-). על ההבדל בין שתי קבוצות אלו קשה להצביע, שכן הקבוצה של קטינים חלוקה בעצמה למספר קבוצות; החלוקה (שהיא חלוקה שלי לצורך העניין) היא למספר גילאים: הגיל הרך; גיל הבית-ספר בו מתחילה להיווצר התעניינות מינית הקשורה בחקירת הגוף והתעניינות במין השני; והגיל בו אותם ילדים-נערים מסוגלים להכניס ולהכנס להריון ובו העניין במין מוצהר יותר. ההבדל בין הקבוצה האחרונה לבין קבוצת המבוגרים (18+) הינו הבדל חוקי בלבד המפריד אותם בזכויותיהם (הזכות לרכוש פורנוגרפיה, להכנס למועדונים וכל הנושא של קיום יחסי מין).

מהו ההבדל אם כך באופן הצפייה של מבוגרים בפורנו לבין זה של הקבוצה השנייה של קטינים (נגיד, 10+)? לשתי אוכלוסיות אלו ישנם דחפים מיניים אשר הם רוצים להביא לידי סיפוק. בקרב שתי הקבוצות ישנה הבחירה\חוסר ברירה בסיפוק הדחפים על ידי פורנוגרפיה. אני אומר גם ששני האוכלוסיות מבינות את המנגנון של המעשה הנצפה2 (כלומר, את העובדה שיש כאן אדם\מספר בני-אדם, שיש להם תשוקות מסוימות, שהם מממשים אותם בדרכים אלו ודרך איברים אלו). כאן אני מניח שאולי תהיה אי-הסכמה איתי, והטענה שלילדים ישנה פחות הבנה רגשית ופחות ניסיון אישי במערכות יחסים אינטימיים. אך אני אטען שקודם כל הניסיון וההבנה של יחסים אצל מבוגרים לא תמיד ולא בהכרח מפותחת הרבה יותר, ושרגישות והבנה של רצונות הזולת הן עניין של אופי ונבדלות בין אדם לאדם, ופחות קשורות בגיל. ישנם ילדים אשר יגלו יותר סימפתיה ממבוגרים, כך שהטענה שתכני פורנוגפיה נתפשים כחסרי רגש בקרב ילדים יותר מאשר בקרב מבוגרים, או שהבני-אדם המוצגים בתכנים אלו נתפשים כלא אנושיים אלא כאובייקטים, חלשה בעיניי.

לפי דעתי ישנה אפילו השפעה מאד חיובית של צפייה בפורנוגרפיה על ידי ילדים קטנים, בייחוד בניגוד למצב הקיים של הסתרה של דחפים מיניים של בני-אדם מילדים. אם ילדים נחשפים למעשים מיניים, הרי שהם מכירים3 בקיום הדחפים המיניים של בני-אדם, יכירו בכך שדחפים אלו קיימים אצל הזולת ולא רק אצלם. כלומר, הם יבינו שדחפים מיניים הינם אלמנט ב, ושיש להם מקום ביחסים בין-אנושיים. מכאן שהם יהיו מודעים למרכיב זה ויחפשו אותו במערכות יחסים. הם יבינו שיש כאן פעולה דו-צדדית ולכן יחפשו לממש את הדחפים על ידי שיתוף פעולה. האפשרות השנייה היא שמבוגרים יכחישו בתקשורת המיועדת לילדים את קיום הדחפים המיניים והפעילויות הנלוות אליהן (וכך יוצרים בראשיהם עולם נטול מיניות) ובכך ישאירו כל ילד וילדה עם הדחפים המיניים שלהם לעצמם. הילדים יראו בדחפים שלהם כייחודיים להם, כסוטים מהחברה הכללית, ולכן גם ימצאו את עצמם בעולם שבו אין הם יכולים למצוא בן-זוג לדחפיהם, משום שאותו בן-זוג איננו קיים (או כך הם חושבים). דבר זה יוביל אותם לחפש סיפוק אצל אנשים אחרים (כי התאווה היא בעיקרה תאוורה לאחר) אך החיפוש יהיה חד צדדי, ולכן יהיה אלים יותר במהותו. ניתן להמשיל זאת כך: בעולם עם דלתות רגילות בני-אדם יפתחו דלתות, ואם אלו לא נפתחות בקלות הרי כל מה שנותר להם לעשות זה להמשיך לנסות לפתוח אותם. בני האדם כופים את רצונם על הדלתות (אשר לא רוצות להיות סגורות או פתוחות), כלומר שיש כאן פעולה חד-צדדית. בעולם עם דלתות חשמליות הגישה שונה לחלוטין: הדלתות יכולות להפתח לקראת בני-אדם. כלומר, שהן פותחות את עצמן בעת תנועה של אנשים לקראתן. יש להן "רצון". אם אדם ניגש לדלת כזו והיא לא נפתחת, יש לפניו שתי אפשרויות; הוא יכול לנסות לפתוח אותה בכח (מה שנמשל לאונס) או שהוא יכול לנסות (מה שיכול להיות יותר פשוט או לפחות בעל תוצאות הרסניות פחות) לחפש דלת אחרת שתפתח בפניו. ילד או אדם אשר מכחישים בנוכחותו ומסתירים מפניו את קיום הדחפים המיניים של בני האדם סביבו יהיה דומה לאדם החי בעולם של דלתות חשמליות אך יראה את עצמו כחי בעולם של דלתות רגילות; הוא ינסה לפתוח דלתות גם כאשר הן נפתחות מעצמן בפניו4.

ומה יהיו ההבדלים בהשפעה של פורנוגרפיה בין מבוגרים ובין ילדים רכים ממש? אלא אם כן הוסבר להם דבר מה על רביה (ולא על חסידות חסודות) הרי שילדים רכים פשוט לא יבינו את מה שהם רואים. אין בהם עדין (אם כי פרויד טוען שיש) את הדחפים המיניים אשר הם יכולים להבין שלוקחים חלק בסצינה אותה הם רואים מולם. כל הפעילות הזאת תהיה חידתית וחסרת פשר בעינם (כמו הרבה מאד פעילויות אחרות). כיוון שהדחפים לא קיימים אצלם, הם לא יספקו שום דחפים תוך כדי צפייה.

קשה לנתח השפעה של פורנוגרפיה על ילדים רכים ממש, כי קשה לתאר כיצד פורנוגרפיה תגיעה לעיניהם. ישנם שתי אפשרויות; אנחנו יכולים להתעסק בחברה מתחסדת (כמו שלנו), ולקחת דוגמא של ילד קטן (נאמר גיל 6) שנחשף במקרה לפורנוגרפיה (דרך המחשב של אבא, למשל, לצורך העניין). סביר יהיה להניח שברגע שהוא קולט מה הוא רואה מולו הוא ינקוט בפעולת הימלטות; הוא ירגיש שהוא צופה במשהו שלא לעיניו, שאסור לו, שהוא לא מבין (ילד מבוגר יותר, נגיד 14, עלול למצוא עניין בתוכן שהוא מצא ולכן ייתכן שישאר לצפות בזה). ייתכן גם כן שהוא יישאר לצפות בזה מתוך איזו סקרנות. כיצד זה ישפיע עליו? במידה והפחד שלו מהחשיפה גדול מהסקרנות, ייתכן שהוא יכחיש זאת ויסתיר זאת איכנשהו בעמקי נשמתו ושעם הזמן התפתחו הדחפים האלה בו עצמו ויגרמו לפחד להצטמק מול הסקרנות. מצד שני, ייתכן והוא יאמץ את הפעילות אשר צפה בה ויביע אותה במשחק, אולי גם עם ילדים אחרים. אפשר להניח שזה יכול לכלול מיני נגיעות וליטופים. אין בכך שום דבר פסול; במידה וכל הצדדים כאן תמימים ולא "מודעים" למעשים שהם עושים (אם כי הפירוש של מה שהם עושים הוא רק של אדם מבוגר. הרי מה שם עושים זה אך ורק להתלטף) הרי שאף אחד לא נפגע כאן. יש לזכור שמדובר כאן בגיל שהביולוגיה של הילדים לא יובילו להשלכות מצערות גם בניסיונות המשחק הקיצוניים ביותר. העניין שונה במקרה בו ילד ינסה לשחק במשחק הזה עם מבוגר (הנה פאדופיליה מכה שנית במאמרים שאני כותב). יש כאן כביכול מקום לניצול. אבל צריך לזכור שלא כל המבוגרים הינם פדופילים (אני נוטה לחשוב שרובם לא), ושבמידה וילד ינסה לשחק במשחק זה עם מבוגר, המבוגר יוכל פשוט שלא לשתף איתו פעולה, או שהוא יוכל לתת לו הסבר על הפעילות הזו, מה המשמעויות שלה, למה ואיך היא קורת ולמה היא יכולה להוביל. תגובה של כעס ותוכחה תהיה רעה אפילו יותר מהכחשה של דחפים מיניים, שכן היא לא רק הופכת את הדחפים של הילד (אנחנו עוסקים כאן בילדים שטרם יש בהם את הדחפים האלו, אבל ניתן לשאר שילד יעשה השלמות אלו לכשיתבגר ויזכור את הנזיפה הזו בו) לייחודיים לו, לכאורה, אלא גם הופכת אותם לרעים במהותם באופן מוצהר (בניגוד לניטראליות בה הן נמצאים בעקבות הכחשה בלבד, או רעים באופן מרומז. למעשה, ייחוס מרומז למין כדחף פסול ופעילות פסולה יכול להיות הרסני יותר מייחוס מוצהר כי קשה יותר להתייחס אליו בשל עמימותו.) מה שיגביר את האפשרות שהוא יבוא למין בגישה של אלימות.

ישנה גם האפשרות, ממנה אנחנו פוחדים, שלמבוגר יהיה אינטרס לשתף פעולה במשחק של הילד. אך ניתן לשער שאילו מבוגר היה רוצה לנצל מינית ילד הוא היה פועל בעניין בעצמו, ולא מחכה שהילד ייזום מהלך. גם התסריט של מבוגר שרוצה לנצל מינית ילד אך לא מצא הזדמנות עד שהילד התחיל איתו היא רחוקה מלהתקיים. בשביל שדבר כזה יקרה אנחנו זקוקים לצירוף מקרים שקשה לצרפם: צריך להיות מבוגר זר שפגש את הילד במקרה (שכן אם זה מבוגר מוכר סביר להניח שהוא היה מחפש בעצמו הזדמנות לנצל מינית את הילד), ילד עם אופי כזה שיגרום לו לשחק עם מבוגרים זרים (שכן סביר יותר להניח שילדים ילכו לשחק עם ילדים אחרים או מבוגרים מוכרים) ותנאי שטח כאלו שיאפשרו למבוגר ולילד לשהות לבד ושהמבוגר ירגיש בטוח שהוא לא עלול להחשף. מאד לא סביר לניח שתסריט כזה יקרה.

קיים גם הנושא של ניצול מיני בין ילדים, שקורה, כמדומני, בעיקר בין ילדים בגילאים שונים. ילד אחד מפעיל מניפולציות פיסיות או רגשיות כדי לבוא במשחק עם ילד אחר. במידה והילד השני מסרב לשחק, אבל הילד השני משתמש באגרסייה כדי להכריח אותו לעשות מה שהוא רוצה, הבעייה כאן היא האלימות, לא המיניות. ילדים עוד לא מקיימים פונקציה מינית בגילאים כאלה. הפגיעה הרגשית הנוספת שתתווסף למקרה כזה עקב היותו ניצול מיני ולא "סתם אלימות" תנבע מהפירוש שמבוגרים יתנו לו, ולא מהחוויה האותנטית של הילד. כל אלימות שהיא מתקשרת עם ניצול הגוף של אחד, פגיעה בו, שימוש בו בניגוד לרצונו, חדירה למרחב הפרטי. הפגיעה הרגשית הנוספת שמייחסים, ושאולי גם חווים בסופו של דבר, במקרים של אונס וניצול מיני, חוויה של "חילול", נוצרת עקב הבושה שמייחסים לאיברים הנידונים, עקב המעמד החברתי שניתן לאותם איברים. אותם איברים נתפסים כ"פרטיים יותר" מאיברים אחרים, אך כל זה עניין של חינוך ותו לא. יכולים להיות הבדלים בחוויה הפיסית, עקב היותם איברים רגישים יותר, אולי, אך כאן נגמר ההבדל. אני מאמין כי אלימות מינית "שוות ערך" לכל אלימות אחרת, ושבעקרון יש להתייחס אליהן (אם זה בענישה, למשל) שווה. אך ההתייחסות השווה בענישה צריכה לבוא רק אחרי שתהיה התייחסות שווה גם בחינוך ובהקניית הערכים, רק אחרי דה-מיתולוגיזציה של מיניות האדם ואותם איברים. לכן, ל"ניצול מיני" בין ילדים יש להתייחס כמו בכל מקרה של אלימות בין ילד אחד לילד אחר. במידה וילד אחת הוא בעל כח רב יותר מילד אחר, אך אין כל התנגדות מהצד השני, אין סיבה לא לאפשר למשחק להתקיים. (בניגוד ליחסים "אסורים" בין מורה-תלמיד, בוס-עובד, מפקד-פקיד, מהסיבה שאצל ילדים זה עדין בגדר חקירה ולימוד, ואין כאן כוונת זדון ערמומית)

אגב, לא כל פורנוגרפיה כוללת בתוכה פעילות הניתנת לחיקוי. כלומר, פעילות בכלל. אחרי כל ההתדיינות הזאת זה כבר לא נראה לי כמו פורנוגרפיה בכלל, אבל הרי תמונות המציגות בני-אדם ערומים (ולא כאלה העוסקים במלאכה זו או אחרת), וערום בכלליות, נתפסות כגסות (בעיקר בארה"ב לעומת אירופה), ולכן ערום מוסתר מילדים ומהמרחב הציבורי. אך מה גס בגוף האנושי? הגוף האנושי כולו הוא טבעי על כל איבריו אשר לכולם ישנה פונקצייה לגיטימית במרחב הפיסי והחברתי. הכחש הזה הוא שמוביל את החברה להיות חברה מתחסדת אשר נלחמת כנגד הדחפים שלה עצמה אשר מוצאים דרך ומתממשים בסופו של דבר בדרכים שליליות. אני מקווה שלפחות לדיעה יותר אורתודוכסית זו שלי יהיו יותר מסכימים, שאין רע בהצגת עירום גם ב, למשל, סרטים שלא יועדו דווקא למבוגרים, ואולי אפילו בסרטים שמיועדים לילדים אם זה מה שמציג את האמת (ובעצם, איזה מין סרטים בדיוק מיועדים לילדים? כדאי לבחון גם נושא זה בעתיד), ושאין צורך בצינזורו. ואולי לא רק שאין דבר שלילי בהצגת עירום, אלא יש אפילו מן החיובי, אם זה מה שיסלק את הבושה בגופינו ואת הבושה מפני עורם של אנשים אחרים.

הבה נבחן חשיפה של תכנים אירוטיים לילדים רכים בחברה שאינה מתחסדת, חברה מתירנית. כאן כמובן יש דרכים נוספות שבהם ילדים יכולים להחשף לתכנים כאלו מעצם ההגדרה של החברה כחופשית מאד בדעותיה ביחס אליהם. ניקח את הדוגמא הקיצונית ביותר של הורים המראים לילדיהם הרכים תוכן פורנוגרפי. מצד אחד זה מגוחך בדיוק כמו להציג תוכנית עסקית-כלכלית לילד באותו הגיל (אם כי במחשבה שנייה, אולי דווקא זה יכול להיות מאד מועיל בטווח הארוך בדיוק כמו הקניית כלים וכישורים מכל סוג שהוא כבר מגיל צעיר) אך לצורך העניין נבחן את המקרה. לשם מה ההורים עושים זאת? אולי כדי להראות לילדים שאין פסול במין. או אולי הם צופים בזה בסלון להנאתם שלהם והילדים נמצאים שם גם כן, במקרה.

הילדים לומדים מכך שאין פסול במין (שכן ההורים שלהם נוכחים באותו החדר איתם ומודעים לכך שהם צופים בזה, והם אינם נוזפים בהם ואולי הם אף בכוונה מציגים להם זאת), שזאת לא פעילות שצריך להתבייש בה או אשר הינה חטא או אינה מוסרית. ייתכן שהילדים יחקו את מה שהם רואים דרך משחק, כפי שהם מחקים התנהגויות אנושיות אחרות במשחקים כמו רופא וחולה, שוטרים וגנבים, ואלוהים יודע מה. כך או כך, משחקים כמו רופא וחולה משמשים לשם חקירה מינית של גוף הילד ושל הזולת. עיינתי במספר אתרים אודות משחקי "רופא וחולה". כולם ציינו שאין להעניש או לכעוס כאשר תופסים ילד באמצע משחק החוקר מיניות, אבל כולם ציינו שיש לומר בעדינות לילד שמה שפרטי הוא פרטי, ולנסות למשוך את תשומת ליבם מהמשחק לפעילות אחרת, ולהסביר שאין להראות את ערומך לאנשים אחרים. ואני שואל את עצמי, מדוע? איזה פונקציה יש לבושה בחברה האנושית? ברור שיש כאן פשוט חזרה על מוסכמות חברתיות ללא שום מחשבה. מעניין שהאתרים שבדקתי ציינו את התקופה בה קיימת אותה התעניינות אינטנסיבית בגוף היא בין הגילאים 2-5, או 2-7. וכשאני חושב על זה אני נזכר כיצד בתקופת הגן בנים ובנות נטו יותר להתערבב אחד עם השני ולקיים אינטראקציות, בעוד שבתקופת בית-ספר הייתה התפלגות ברורה בין בנים ובנות, וכל יצירת קשר עם המין השני הייתה בגדר טאבו חברתי, עד לתקופה של ההתבגרות המינית, בה החלו ניסיונות זהירים לקשרים חברתיים גם עם המין הנגדי. סביבות הגיל 5-7 הם השנים בהם מתחילה מה שפרויד כינה כתקופת החביון, המתאפיינת באדישות מינית. ואני תוהה איזה משקל יש לתרבות ליצירת אותה תקופה של הכחשה מינית. אם ההורים והחברה לא היו מגדירים את העירום כפסול, אם לא הייתה קיימת אותה בושה, האם אותה תקופת חביון לא הייתה מתקיימת וילדים היו ממשיכים להיות מיניים מהופעת הדחפים הראשוניים ועד לחייהם כמבוגרים? כמו כן, תקופת החביון מתאפיינת על ידי פסיכולוגים כתקופה בה קיימת התפתחות של כישורים ושל לימוד. עד כמה הקשר בין התרבות המערבית, על התפתחותה הטכנולוגית לאורך השנים, ובין בושה מעירום, חזק? אנו מקשרים צניעות וחסידות עם תרבות, אך לכאורה אין קשר הכרחי בין התפתחות מחשבתית וטכנולוגית לבין בושה (למעשה, אני חושב שישנו דווקא קשר הפוך, ואני מקווה לעיין בנושא בעתיד). כל מיני שבטים באפריקה, אוקיאנייה, אמריקה ואיפה לא, התהלכו בעירום, אך לא התפתחו טכנולוגית כמעט כלל. האם יש קשר הכרחי בין שני הדברים? (והאם יש קשר, אם כך, בין התפתחות טכנולוגית לבין המצאות באקלים קר הדורש יצירת בגדים? או בתנאים סביבתיים אחרים הדורגשים ביגוד? כדאי לבחון גם זאת). מכאן הסוגייה העיקרית שעולה היא האם אישור של חקירה מינית לילדים קטנים עלול להסיט אותם מהתרכזות בפיתוח כלים אישיים, מיומנויות בסיסיות ולימוד כישורים כאלה ואחרים. אבל מצד שני יש לנו סטודנטים, אוכלוסייה שהפונקציה החברתית העיקרית שלהם היא לימוד והתפתחות, אבל באותו הזמן הם גם בתקופה מאד מינית בחייהם. וזה בכל זאת מסתדר. אין סיבה שזה לא יסתדר גם עם ילדים קטנים (למרות האופי השונה מאד של הלימוד).

אך מה היא מקורה של מסורת הבושה הזו, ואיפה ומתי צמחה הגבלת הגיל? אמנות פורנוגרפית הייתה קיימת משחר ההיסטוריה; לצד ציורי המערות אשר הציגו בני-אדם צדים חיות, היו גם ציורים התיארו בני-אדם בזמן משגל. כדרות של תרבויות שונות, ביניהם היוונים, תיארו סצינות אירוטיות. קירות בתי-בושת בפומפאי גם הציגו תמונות שכאלו. הבושה מעירום ומפעילות מינית איננה נחלת כל התרבויות בכל הזמנים. נראה לי שבמערב, הגורם הדומיננטי ביותר שהביא לדיכוי מיני היה הדת. ביהדות יש לנו כבר את הסצינה בתורה של אדם וחווה אשר פותחים פתאם את עיניהם וחשים בעירומם לאחר אכילת עץ הדעת (מטוב ורע) וחוקי צניעות כאלה ואחרים (או שזה בא מאוחר יותר?). הנצרות, אשר התפשטה עד סוף המאה הרביעית לכלל אירופה, הביאה איתה את הדיכוי המיני. מעניין שטוקוגאווה יושימונה, שליט יפן מהמאה ה18, שנחשב בעיני אי אלו כשליט המוצלח ביותר משושלתו, אשר העביר רפורמות כלכליות וביטל את האיסור על ספרים זרים ובכך גרם לזרם של ספרות זרה להכנס לארצו, להתרגם, וליצור גם את הראנגקו או לימודי המערב, הוא גם זה שתחת שלטונו יצא חוק אשר החרים ספרים אירוטיים, החוק הראשון ביפן שבא לדכא אמנות פורנוגרפית (או שאולי הדיכוי המיני גם הוא יבוא מהמערב?). האם דיכוי מיני היה סוג של ניסיון לשליטה, של יצירת מרות? אין ספק שיש כאן ביטוי של כח, אך האם האיסור תרם לכוחו של השליט אשר הוציא מידו את החוק? או שאולי קיים עניין עמוק יותר אשר בגללו פורנוגרפיה ומין נתפסים כלא מוסריים, ואף פחות הולמים ילדים?

תאוריה אחת שלי היא שמקורה העמוק ביותר של מסורת הבושה בעירום הוא כנגזרת של סלידה מגילוי עריות, אשר מקורה של זו הוא ביולוגי ולא תרבותי5. סלידה מגירוי עריות הופיעה בתרבויות שונות בעולם, ובעולם החי גם כן. גם אם האיסור לגילוי עריות עובר במסורת ודרך לימוד (חוקים שאוסרים גילוי עריות, למשל), הוא צומח באופן טבעי ולא תלוי תרבותי בבני-אדם הגדלים לצד בני המין השני. האם יכול להיות שהורים, הסולדים בעצמם מגילוי עריות כתוצאה מהתנאים בהם חיו בילדותם, יפחדו שמא ילדיהם יביעו איזו מיניות אחד כלפי השני, ולכן לימדו אותם שיש להתלבש ולא לחשוף איברים מוצנעים? או שהם נזפו בהם כאשר ראו אותם חוקרים זה את גופו של זה? והילדים, שלא לימדו אותם שזה "מקרה פרטי" ומדוע אסור להם לחשוף חלקים כאלו ואחרים, גדלים לדעת שהנורמה היא להיות לא ערום, שיש בושה בעירום ושיש להסתירו. מצדם, הם ימשיכו להעביר את רעיון הפסילות שבעירום כאשר יגדלו ויהיו להם ילדים משלהם, וכך הלאה. אין זה הכרחי שההורים יפתרו את בעית סכנת הגילוי עריות של ילדיהם על ידי ביגוד, וזה יכול להסביר מדוע היחס לעירום בתרבויות שונות ובזמנים שונים היה שונה.

ההסבר הזה איננו משכנע אותי לחלוטין, וכנראה צריך להקדיש לזה עוד מחשבה. אבל בכל זאת, זה נראה לי הכי קרוב להסבר התופעה, כיוון והסלידה מגילוי עריות מושרשת בביולוגיה שלנו (או לפחות מושרש התהליך אשר מביא לסלידה), בעוד שסלידה מעירום עצמו איננה (ראו תרבויות אשר מסתובבות בחופשיות בעירום).

מה בנוגע להגבלת גיל? במקומות ובזמנים שונים בהיסטוריה נכתבו ובוטלו חוקים הנוגעים לאמנות אירוטית או פורנוגרפית, אשר נעה מלהיות פופולארית ללהיות אסורה באופן מחמיר. אך נראה שגם כאשר אמנות כזו הייתה מותרת, היו נחקקים חוקים המגבילים את הדור הצעיר מלהחשף אליו. לא מצאתי מתי ואיפה נחקק החוק הראשון מסוג זה (אשמח אם מישהו יפנה אותי למקור מידע), אבל אפשר לחשוב על מספר סיבות שבגללן נחקקים חוקים אלו. ראשית, התאוריה שהצעתי פסקה אחת קודם יכולה לתת הסבר מספק. כדי למנוע מאחים ואחיות "לגלות עריות", משתדלים למנוע מרעיונות מיניים להכנס לראשם. ילדים קטנים נמצאים תדיר בחברת אחיהם, בעוד שמבוגרים נפרדים מאחיהם ויוצרים קשרים עם עמיתים לעבודה, ללימודים, לארגונים ומוסדות שונים, כך שהסכנה שרעיונות מיניים יובילו לגילוי עריות אצל ילדים גבוהה משמעותית (מנקודת מבטם של מחוקקים, אני מניח. זו גם לא חייבת להיות החלטה מודעת לעצמה לחלוטין). כמו כן, הדת פעמים רבות (תמיד?) אסרה על מין טרם החתונה, מה שיכול היה לגרום לחוקים שכאלה לצמוח. סיבה לחוק יכולה להיות טמונה גם באיסור אחר; באיסור לשתות משקאות חריפים. אם היו קיימים באותם זמנים מיני מוסדות כגון בתי-בושת אשר מספקים גם משקאות חריפים, או בתי-מרזח אשר סיפקו שירותי מין, הרי שהאוכלוסיה לא רצתה שילדים יכנסו לאותם מקומות, מה שהוביל, מאוחר יותר, הגבלת גיל גם על מוצרים הקשורים במין. ייתכן גם שילדים מעוררים איזה אינסטיקט אימהי בנשים, מה שמעורר בהן סלידה ממין איתם, הנובעת מהסלידה מגילוי עריות (ואולי אני סתם ממציא). סלידה זו של נשים מקיום יחסי מין עם ילדים או נערים צעירים מהן יכלה להוביל לחוק האוסר עליהם להכנס לבתי-בושת.

* * *

בתחילת מרץ עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ש"ס שתחייב ספקיות אינטרנט לחסום "אתרי סקס, הימורים ואלימות" אשר נתפשות, כך אני מבין, כ"לא מוסריות". אין ספק שפלח האינטרנט העיקרי עליו הם מכוונים הוא של אתרים בעלי תוכן פורנוגרפי, מהסיבה הפשוטה שהוא הפלח הכי נרחב מבין השלשה. מטרת החוק המוצהרת היא להגן על ילדינו מפני התועבה של האינטרנט (אם כי למשה הלוי כאן יש רעיון אחר). מי שעוד לא ממש מכיר, החוק דורש מספקיות האינטרנט לחסום אתרי "תועבה" שכאלה אוטומטית וללא תשלום נוסף, אלא אם כן הלקוח ייבקש ספציפית שלא לחסום את האינטרנט עבורו. החוק בעייתי ממספר סיבות; ראשית, עד כמה שאני מבין, עוד לא קיים המנגנון שיוכל לבצע את המשימה כנדרש (תציצו רגע בזה). מעבר לכך, האוכלוסיה אשר "נגדה" פועלים, ילדים קטנים ונוער6, היא גם זו אשר פגיעה הכי פחות. הדור הצעיר הוא דור האינטרנט. אני לא יודע לכמה מכם היה אינטרנט מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל אני מניח שרוב הילדים כיום (נניח, גילאי 12 ומטה, שנולדו מאז 96) שיש להם אינטנרנט, גם גדלו עליו מאז שהם זוכרים את עצמם פחות או יותר, ואפשר גם להניח שהרבה מהר מחוברים לאינטרנט מהיר7. האינטרנט הוא מקום טבעי בשבילם; הם יודעים כיצד לבצע בו תמרונים ועקפות, טוב הרבה יותר מהאוכלוסיה המבוגרת יותר. סביר להניח שגם אילו פותח מנגנון סינון מוצלח יותר, הם יצליחו לעקוף אותו. אם לא במוקדם, אז במאוחר. החופש והאמת תמיד מוצאים דרך (בפאראפרזה למשפט של הדמות של ג'ף גולדבלום בפארק היורה). מעבר למגרעות אלו, הרי שהחוק הוא פגיעה בוטה בחופש המידע ובחופש לבחור, איש איש, מה ראוי לעיניו ומה לא. יש לחוק פוטנציאל גם לפגוע בחופש הביטוי והעיתונות (עד כמה שזכור לי, שר התקשורת הוא שקובע אילו אתרים יצונזרו ואילו לא, ואם זה לא הוא אז זו וועדה מטעמו). חופש הפרטיות נפגע כאשר נלקחה ההחלטה שתהיה רשימה של אלו שרוצים לבטל את הסינון, במקום שתהיה רשימה של מזמיני הסינון. גם ההבטחה ששירות הסינון יהיה חינם זו שטות, כי אם יש מנגנון שצריך ליצור, הרי שספקיות האינטרנט יצטרכו לעבוד עליו ולתחזק אותו, מה שיוביל לעלייה בעלות חבילות הגלישה. ואם יופנה כסף מהממשלה לעניין (מה שלא מאד סביר שיקרה), הרי שאלה כספי משלמי המיסים.

החוק הוא רע; הוא לא יעיל, הוא חודרני, הוא פוגע בחופש, ובאופן כללי הוא רודני. אבל כמו שאפשר להבין משאר המאמר שלי, גם אילו החוק היה יעיל, גם אילו לא היה פוגע בפרטיות, גם אז הייתי מתנגד אליו. הוא לא שומר ולא מיטיב עם הילדים של אף אחד. מגיע גיל בו ילדים נעשים סקרנים בכל מה שנוגע למין. אם יכולת החקירה שלהם תחסם במקום אחד, הסקרנות שלהם פשוט תנותב דרך אפיקים אחרים. אתרים פורנוגרפיים, לדעתי, הם דרך לא מזיקה כלל לחקירה שכזו, ולסיפוק דחפים כאלו ואחרים שמתפתחים אצל ילדים, ילדות, נערים ונערות. עדיף שנתיב האינטרנט יהיה חופשי ופתוח בפניהם, במקום שינסו לספק את סקרנותם ודחפיהם במקומות אחרים, שיכולים להיות גרועים ומסוכנים יותר.

מעבר לכך, אני מעז לדבר כנגד החוק המקובל יותר המגביל כל גישה אל פורנוגרפיה לגילאי 18 ומעלה. אף אחד מן הסתם לא מתמם וחושב שילדים לא יכולים, ובקלות רבה ממש, להניח את ידם על חומר פורנוגרפי. אבל אני מדבר על הגישה הכללית שרואה לנכון למנוע מילדים כל תוכן שכזה, כולל סיקול ונזיפה על כל ילד שנתפס עם חומר לא חוקי זה. מה אם הגבלת הגיל הזו לא הייתה מתקיימת? מה אם החברה לא הייתה נרתעת ממין כמו מאש (פה אני קצת מגזים, אבל בכל זאת)?

ניסיתי לדמיין את החברה הישראלית, אחרי שהורידו ממנה את הגבלת הגיל הזו, ובנוסף הורידו את החוק שמגביל כל הצגת חומר מהסוג הזה במרחב הציבורי. ילדים מסתובבים ומגיעים לבית-ספר עם חוברות פורנו. כאשר הסצינה הזו עולה בראשי, מייד יש לי הרגשה של רתיעה ושל גועל במובן מסויים. אבל זה אשמת ההרגלים, זה קורה רק משום שאני רגיל לכך שילדים לא אמורים להסתובב עם חוברות פורנו, בטח שלא בכיתות הלימוד שלהם. אבל למה לא, בעצם? זה יפריע להם בלימודים? סביר להניח שזה לא ירגש אותם יותר ממה שהם מתרגשים מהחזיונות בראשם. בין אם נרצה ובין אם לא, תוך 5-10 שנים המצב יהיה כזה גם ככה, כאשר כל ילד יסתובב עם אינטרנט בפלאפון ויוכל לגלוש לאיזה מרחבים שהוא רוצה, ולחצות כל גבול שהוא רואה לנכון. סביר להניח שמורים והורים והנהלה ינסו להלחם בתופעה, אך ללא הועיל. אבל אם יאפשרו לתופעה להתקיים במקום לדכא אותה, אולי התלמידים יהיו מרוכזים בשיעור במקום באיך-אני-עושה-את-זה-ואת-זה-בהפסקה-בלי-להתפס. לתכנן פשעים בוודאי מרגש יותר מרק בחורות, או בחורים. האם המתירנות הזו יכולה להוביל למיני הערות סקסיסטיות מפי הילדים, כלפי מורות למשל? לא נראה לי. ראשית, הם לא צריכים מתירנות שכזו בשביל להיות זבי חטם. ובכלל, ברגע שהפכנו את כל אותם הדברים הגסים ללא גסים (שהרי ברגע שהם מותרים, מקובלים, הם מאבדים את גסותם), הרי שהם מפסיקים להיות פוגעים ומאבדים גם את העוקץ והכח שלהם.

הדבר הבא שהתחלתי לדמיין זה כיצד המרחב הציבורי מתמלא באותה "תועבה", כיצד מכל כיוון שאני מביט אליו צצים אל עבר עיניי זרגים מתעופפים ופינים מרקדים. זה גם היה מרתיע, לרגע אחד. אבל סך הכל, גם החיזיון הזה לא נראה לי נורא בכלל. גם אינני בטוח שאם ברגע שיאפשרו להציג עירום במרחב הציבורי אז בהכרח המרחב יתמלא בו. סך הכל, היום לפרסומות יש ניסיונות למתוח את גבול המותר, להיות פרובוקטיביים; ברגע שיהיה חופש מוחלט, שוב, נאבד העוקץ והעניין. דוגמנים ערומים לחלוטין לא יכולים לפרסם בגדים. אולי רק הנעלה. וכובעים. וצעיפים. (והרבה דברים אחרים, בעצם. בנקים, פלאפונים, מכוניות. . .) חברה שאיננה מתביישת בגוף האנושי, על כלל איבריו, נראית לי כמו חברה טובה יותר לחיות בה. אולי מתירנות שכזו הייתה יכולה לסיים את עידן ההתחסדות האנושית?8

** = * = ** = * = **

1. התערלות?

2. למעשה, לא תמיד ישנו "מנגנון". כשאני חושב על זה, בגילאים נמוכים יותר הפורנוגפיה שצרכתי כללה באופן בלעדי אך ורק נשים עירומות, כלומר צפייה ב"דברים יפים ומרגשים", בעוד שרק בגיל יותר מתקדם התחלתי לצרוך פורנו שכלל בתוכו אינטראקציה בין גברים ונשים (אני לא בטוח מתי התחלתי לצפות גם באינטרקציה בין נשים לנשים, אבל זה הגיע לפני האינטרקציה ההטרוסקסואלית, וייתכן שזה היה קיים עוד מראשית התקופה שלי כצרכן פורנוגרפיה). כלומר, הרגע שבו הכנסתי ייצוג של עצמי (הגבר) לתוך הפורנוגרפיה שצרכתי בא בזמן מאוחר יותר מהזמן שבו התחילה ההתעניינות שלי במין השני. אינני יודע כמה מזה הינו מקרה אישי שלי ו\או קשור בהתפתחות האישית שלי, אבל יכול להיות מעניין לבצע מחקר (מעט בעייתי, יש יגידו) של איזה סוג פורנוגפיה ילדים קטנים צורכים, וכיצד ואם היא משתנה לאורך התבגרותם.

3. מכירים כפועל בפרנסט-פרוגרסיב ולא סתם פרסנט. כלומר, הם "נעשים מכרים עם", ולא סתם "מכירים" מהעבר.

4. אם כבר דלתות שפותחים ושנפתחות לבד, אולי יהיה לכם מעניין לשמוע שהמשל הזה הוא לא כל-כך משל כמו שהוא מתקיים למעשה במציאות. תופתעו אולי לגלות שכפתור ה"לסגור דלתות" במעליות לא באמת עובד. ככה לפחות טוען הניו-יורקר. האמת שהעדות של הניו-יורקר לא סיפקה אותי, ולכן יצאתי לחיפושים באינטרנט אחר תשובה יותר מבוססת. אני חייב להגיד שלא הצלחתי למצוא תשובה חד משמעית, ונראה שהתשובה לשאלה "האם כפתורי סגירת הדלתות במעליות באמת עובדות?" הוא בגדר הידע שהאנושות טרם השיגה. הייתי יוצא למחקר עצמאי (טיול שדה) אך אין לי מעלית בבית, חבר'ה. בכל אופן, במידה והכפתור לא באמת עובד (שזה יכול מאד להיות, בסך הכל) הרי שאנשים מנסים לסגור דלתות שנסגרות גם כך. אה, וזה מצחיק.

5. ע"ע אפקט ווסטארמארק. התאוריה של ווסטארמארק גורסת כי רגשי דחיה מגילוי עריות, גם כאלו של "צדדים שלישיים" (שאחד ירגיש לא רק דחייה מינית מאחיו או אחותו, אלא גם ממערכת יחסים מינית בין אח ואחות לא שלא. כלומר, פיתוח של דחיה מגילוי עריות כ"ערך מוסרי" ולא רק כ"טעם אישי") מתפתחים אצל בני-אדם הגדלים בשנותיהם הראשונים לצד ילדים בני המין השני, בין אם יש ביניהם קשר דם (אחים, בני-דודים) ובין אם לא (אחים מאומצים, למשל). זה יכול גם להסביר את חוסר הדחייה האישית שלי מגילוי עריות. אין לי אחות, ואין לי שום בעיה עם אחים ואחיות ששוכבים אחד עם השני, אם זה מה שהם רוצים, ואני לא רואה באקט חטא או מעשה לא מוסרי. אני כן רואה בהבאת ילדים מאיחוד שכזה בעיה, בשל כשלים גנטיים היכולים לנבוע מכך, אבל לא רואה בעיה במעשה המין כשלעצמו. הנה נייר קצר בפורמאט פידיאף של מחקר המאשש באופן משכנע את האפקט המדובר.

6. החוק אמנם חל על כלל האוכלוסיה, אך למבגורים יש אפשרות לבטל את השירות, בעוד שלקטינים אין ברירה. מעבר לכך, מן הסתם ברוב הבתים בהם קיים אינטרנט, הוא רשום על חשבון אחד ההורים, כך ששוב, לקטינים אין מילה בנושא אלא דרך שכנוע ההורים.

7. נכון לשנת 2005, כחצי מאוכלוסית ישראל מחוברת לאינטרנט, ובנוסף, ישראל נמצאת במקום ה13 בעולם בדירוג של מספר מחוברים לאינטרנט מהיר ביחס לאוכלוסיה, עם 177,600 מחוברים פר מיליון תושבים, שזה כ1,243,200 מחוברים לאינטרנט מהיר במדינה. לא ברור כיצד זה מחושב, אבל ייתכן שבפועל המספר יותר גדול אם בכל חיבור משתמשים מספר אנשים (שזה מה שקורה לרוב במשפחות).

8. כאן אני מתנצל על כך שאחת ההנחות המובלעות במאמר הזה הייתה שגברים, בכל גיל שהוא, הם הצרכנים והדורשים העיקריים או הבלעדיים של פורנוגרפיה. בין אם זה נכון ובין אם לא (ואולי זה עניין תרבותי, אבל מי יודע), לא הייתה כאן מגמה מכוונת, וזה נבע בין השאר מהקושי שבלהכניס את שמות הזכר ושמות הנקבה בכל מקרה ודוגמא.

לבושים כמו אבא, לבושות כמו אמא

יום ראשון, מרץ 23, 2008

לא מזמן הייתה כתבה בעיתון, נדמה לי שב"24 שעות" של ידיעות, על אודות אופנה חדשה שמתפתחת לאחרונה, ה"מעבירה" את אופנת המבוגרים לזו של הילדים. כלומר, שלוקחים בגדים של מבוגרים ומייצרים אותם פשוט בגודל קטן הרבה יותר כדי שיתאים לזה של ילדים, מחליפים את הטי-שירטים המודפסים ואת מכנסי הטרנינג הפשוטים. כבר בכתבה עצמה ובטור צדדי שהיה באותם עמודים נכתב כנגד אותו טרנד של שנים אחרונות, כזה שיכול להופיע רק במאה 21 המתדרדרת וההופכת ילדים למיניים או פשוט לגדולים יותר ותמימים פחות ממה שהם אמורים להיות. היו כמה טענות אשר אינני זוכר במיוחד, בעיקר כי אני לא מסכים איתם (יותר קל לזכור אמת משקר), אבל בגדול הטענות יצאו כנגד כל העניין, שכן הם ראו בזאת פגיעה בילדות ובילדים. אופנת ילדים לחוד ומבוגרים לכוד.

אך הכתבה מתעלמת ממספר דברים. ראשית, דווקא אותה "אופנת ילדים" היא חדשנות של המאות האחרונות. עד למאה ה18 ילדים לבשו את אותם "בגדים מוקטנים" כמו של מבוגרים, עם מיני כפתורים ומעילונים וכובעים וחפתים ומי יודע מה עוד. הבגדים הפשוטים, הנוחים והצבעוניים המאפיינים את ביגוד הילדים כיום הם שבאו שניים, לא ראשונים. ניתן לומר שאופנת המבוגרים היא שקיבלה את צביון אופנת הילדים, לאחר שזו הראשונה החלה להציג בגדים נוחים יותר ומתוחכמים פחות ממה שהיה לפני כן. הופעת האופנה החדשה של הילדים הינה חלק מתנודה היסטורית נורמאלית שבה בגדי ילדים נעים מעיצובים נוחים ופשוטים לאלו המחקים את בגדי אמא ואבא.

בנוסף לכך, מעניין לראות את הרעיון המובלע באותם טענות, אשר רואה בהעברה של אופנת המבוגרים לילדים לא רק ככזו שמעבירה את הבגדים, אלא גם את התפקיד החברתי שנצמד לאותם בגדים, משהו בסגנון המשפט ש"הבגדים עושים את האדם". מעבר לכיסוי והגנה על הגוף גרידא, לבגדים היו מאז ומתמיד תפקידים חברתיים נוספים, כגון ציון וסימול מעמד, עושר, תפקיד, מצב משפחתי, שיוך לקבוצה או תנועה פוליטית וכו'. הבגדים מאפשרים לבטא תכונות אבסטרקטיות אלה כך שאנשים מבחוץ יכולים לזהות זאת על האדם בלי שיאמר דבר. מעבר לכל אותם דברים הקשורים ביחס של האדם לבני-אדם אחרים או לעולם החומר (מעמד, עושר…) הביגוד יכול לסמל גם תכונות של האדם עצמו. כך יוצא שבנוסף לכך שבעלי תפקידים ציבוריים כגון שוטרים וחיילים צריכים ללבוש מדים (לזיהוי חיצוני) הרי שהם גם צריכים להיות "מדוגמים" – חולצה בתוך המכנס, כפתורים מיושרים, מכנסיים מקופלים כלפי פנימה וכדומה, מה שמסמן אותם כבעלי משמעת גבוהה. חייל לא מדוגם עדיין ייתפש בעיניים חיצוניות כחייל, אך אולי כאחד אשר נכפף פחות לכללים. יש מעט מאד הבדל בין אותם תכונות פנימיות ואלו המתייחסות לסביבה, אם יש הבדל בכלל, אבל רציתי לציין זאת בכל זאת כניואנס.

כל הנושא מזכיר לי את הסיפור "האף" של גוגול, בו האף לבוש בחליפת יועץ מדיני, מה שהופך אותו מיידית ליועץ מדיני בעיני כל, אף על פי שהן הוא אלא אף.

אין משהו בפיסיות עצמה של הבגדים אשר לא הולם ילדים. הם לאו דווקא "חושפניים" מדיי בשבילם. בגלל זה נראה שההתנגדות שילדים ילבשו בגדים כאלו הם מהתפקיד החברתי הנלווה כביכול לבגדים שעובר איתם. ולפני שנבדוק איזה תפקיד הוא זה, אפשר לסקור באופן פשטני תפקידים היסטוריים שהיו לבגדים. אין ספק שבתקופה הפרה-היסטורית בגדים שימשו בעיקר להגנה ולחום, כאשר היו קיימים גם תכשיטים ואביזרים ששימשו לפולחן וקישוט. בתקופות אחרות בגדים אשר היו מיוצרים מחומרים נדירים או ארוגים בצורה מורכבת ביטאו עושר, מעמד וכח. בגדים בתקופה הוויקטוריאנית אשר היו מאד נוקשים ומגבילים הציגו חסידות ועידון.

ומה עם בגדים כיום? משנות ה90' ואילך בגדים נעשו פשוטים יותר, חשופים יותר. מציגים יותר עור ונעשים פחות נפוחים וראוותניים. תנועות אופנתיות רבות נעו בכיוון של הצגת מיניות, הקרנה של "סקסיות".

בניגוד למאות קודמות בהם ההורים הלבישו את הילדים כדמותם, הרי שכיום, כך נראה, הילדים הם אלו שמחפשים להיות לבושים כמו המבוגרים, בעוד שלהורים יש הסתייגות מכך, אם כי אלו האחרונים נכנעים לעיתים לילדיהם. גם ילדים בשנות העשרה לחייהם, כאשר מתחילים להתעסק במיניותם, נתקפים בחרדת ה"לבושים יותר מדיי" המאפיינת עשורים אחרונים (בניגוד לחרדת "לא לבושים מספיק" המתחסדת של מאות קודמות) המתבטאת במחזות מגוחכים של ילדות לבושות ביקיני גם כשאין להן מה להסתיר* (זה נכון גם לגבי בגד ים "מלא" העשוי חלק אחד, אבל ברגע שמחלקים את הבגד לשניים ואין הצדקה לאחד החלקים…).

בין אם האופנה של השנים האחרונות מבטאת מיניות יותר מאשר אופנות קודמות ובין אם לאו, הרי שהיום יותר מפעם נראה שעל ידי העברה של האופנה הזו לילדים אנחנו הופכים אותם למיניים יותר; אנחנו לוקחים את התמימות והחסידות של בגדיהם ומחליפים אותם בבגדי מבוגרים – אותם בני-אדם אשר אנחנו רואים בהם כבעלים יחידים של תחום המין. ברגע שהלבשנו ילדים כמבוגרים נראה לנו שהם לקחו את התפקיד שלהם, או לכל הפחות חולקים אותו. כאילו הם קיבלו מעמד שווה (זוכרים, בגדים כמייצגי מעמד?) ועתה גם הם חולקים וחשופים לתחום המיניות.

אך האם זה אכן כך? האם על ידי כך שהלבשנו ילדים בבגדים שהם מעט מתוחכמים יותר, גם אם הם אולי מעט חשופים יותר (וזה ממש ברמה יחסית לחסידות של בגדי ילדים "רגילים"), הפכנו אותם למיניים יותר? לחופשיים יותר מהבחינה הזו?

בגדים לא עושים את האדם. גם אם תלביש את בן ה9 שלך בחליפה הוא לא יוכל להחליף אותך בניהול חשבון הבנק שלך (לצורך העניין), וגם אם תלביש אותו בז'קט אופנתי אין זה אומר שכל ידידותייך תתחלנה ליפול לרגליו. באותו אופן אין סיבה שהתנהגותו של הילד תשתנה בגלל הבגדים; ייתכן ויש לו דימוי של האדם הלובש את אותם בגדים והדרך שבה הוא צריך להתנהג וייתכן שהוא יחקה את אותה ההתנהגות, אבל ברגע שהוא יתרגל לבגדים התנהגותו תחזור לקו האופי הרגיל שלו.

הבעיה היחידה בכל העניין, לדעתי, זה היחס של אנשים אחרים לאותם בגדים. לא היחס של הילדים אחד אל השני, אלא יחס של מבוגרים אל ילדים הלבושים "כמו מבוגרים". האם ברגע שילדה לבושה כמו אישה היא קוראת ליחס של אישה ומציגה את עצמה כמועמדת לגיטימית לזוגיות? וכאן יכול להכנס עניין הפדופיליה. האם פדופילים נמשכים יותר לתמימותם של ילדים, או למיניותם הנחבאת? האם יחס של פדופילים יהיה שונה לילדים הלבושים "כמו ילדים" לבין אלו הלבושים "כמו מבוגרים"? והאם השאלה הזו רלוונטית לכל הסיפור ואמורה להשפיע על איך שילדים נראים?

ילדים מנסים, קודם כל, לפי דעתי, למכור את עצמם אחד לשני. וזה לגיטימי בעיניי; הם לומדים את דרך החיים, את דינמיות היחסים הבינ-אישיים ואופי משחקי הדחייה-משיכה בין בני-אדם. אין לי ספק שמי שהם באמת רוצים לקנות הם גברים ונשים הבשלים מבחינה מינית (בניגוד אליהם) בגילאים גדולים משלהם, אך רצון זה לרוב יישאר בגדר הפנטזיה ולא יפרוץ לתחום הפרקטיקה. וגם אם ילד ינסה להכניס את זה לתחום הפרקטיקה הרי קרוב לוודאי שהוא יפגוש כישלון אלא אם כן יש הענות וחיפוש דומה מהצד השני (פדופילים?).

עוד אין לי דעה מגובשת אם יש לכך השפעה ביחס לכל מה שקשור בפדופילים (אני מניח שזה גם משתנה), אבל נראה לי שגם אם יש אז היא מינורית, ושמלבד העניין הזה אין כל פסול בלהלביש ילדים "כמו מבוגרים". המיניות והמעמד המבוגר שהבגדים כביכול מקנים לילדים הם למראית העין בלבד שכן התרגלנו לראות בגדים מסויימים על מבוגרים בלבד וברגע שאנחנו מעבירים אותם לאוכלוסיה אחרת, של ילדים, אנחנו רואים בעינינו מיניות של מבוגרים, אבל אצל ילדים (תשקלו לרגע את המקרה של "קרוס-דרסר", למשל גבר הלובש חצאיות ושם אודם. אנשים רבים ייחסו לו נטיות הומוסקסואליות אף על פי שאין הדבר בהכרח כך. זה קורה מכיוון שאנו לוקחים יחד עם הבגדים הנשיים גם את התפקיד המיני של נשים בחברה, שזה להתמזג עם גברים. אין בחצאית כשלעצמה משהו "נשי". במקומות ותקופות מסוימות זה יכול להיות קביל שגבר ילבש חצאית – כמו למשל הקילט הסקוטית.) כל זה מתחיל ונגמר בהרגל בלבד. אני מאמין שאם האופנה הזו תמשיך ותתפוס תאוצה, תוך מספר שנים זה לא יראה לנו מוזר וגם לא פסול.

*ניתן להכנס לדיון על מהות ומטרת ההסתרה והשוני אצל כל אחד מהמינים, והאם לפטמות של נשים יש מעמד מיוחד ושונה מפטמות של גברים גם כשהם לא מלווים בזוג ציצים, והאם אותו מעמד מיוחד מחלחל גם אל הגילאים הנמוכים יותר. עניין ה"גחכון" אמנם תלוי ערכים, אבל מניח שאין מחלוקת על כך שחלק עליון על בנות, ובכן, שטוחות, בתחילת גיל העשרה ולפניו נראה מגוחך כמו אותו חלק עליון על גברים.

רפואה צבאית

יום שישי, פברואר 29, 2008

כל תחום הרפואה בצבא הוא אחד מהפאראדוקסליים ביותר בו, וגם מבחינת רפואה, הרי שהצבא מציב בפניה מקרים חסרי הגיון ולא קלים לגישה. דבר זה נובע משלילת החופש של הפרט בצבא, והעובדה שהשירות בו הוא כפוי. כלומר ציבור החיילים (אשר יכול, אגב, לקבל שירות רפואי אך ורק מהצבא עצמו או דרכו) מורכב מפרטים אשר נמצאים בצבא בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו, ובנוסף לכך מחוסרי בחירה אודות מעשיהם, מלבד אותו זמן בהם לא מוטל עליהם כלום (אם כי גם אז הם לא חופשיים לחלוטין, אבל זה כבר לא רלוונטי לעניינינו).

כעיקרון מערך הרפואה הצבאית, כפי שאני מבין זאת, מורכב מחובשים, רופאים, ורופאים מומחים. חובשים, אשר הכח הטיפולי שלהם בשגרה הוא דיי נמוך, מסוגלים לתת מספר כלשהו של בי"תים (אני עוד לא בטוח כמה), אקמולים, קלגרונים ופטורים (מריצה, קפיצה, פק"לים וכדומה) ואמורים להפנות לרופא כאשר הבעיה היא לא בסמכות הטיפול שלהם (אין שום בעיה אמיתי שנמצאת בסמכותם, אם הצלחתם להבין). החובש הוא האדם הראשון שהחייל יפגוש במקרה וצצה בעיה בריאותית כלשהי, אם כי הוא זכאי לראות גם רופא במידה ויבקש (יתעקש?) זאת.
הרופא, לעומת זאת, מסוגל לאבחן מחלות שונות וגם לרשום טיפול תרופתי מתאים, או להפנות לרופא אחר שהבעיה היא בתחומו. כמו כן, הרופא הוא היחיד היכול לחתום על גימלים, כלומר על שליחת החייל הביתה (או לכל מקום שהוא רוצה, למעשה) מהבסיס עקב בעיה רפואית. חוץ מחופשות מיוחדות, אשר ניתנות לאירועים הקורים פעם-ב או כאשר חיילים הורגים את הדודים שלהם, ומחופשות רגילות (אגב, שיטת הרגילות השתנתה ממש לא מזמן וסוג של מתקנת או משפרת את המצב) אשר ימיהם קצובים ולא תמיד בהישג-יד, הרי שימי הגימל הם הדרך היחידה לטעום קצת מהבית באמצע השירות.

שילוב של שני אלה, חוסר החופש והמערך הרפואי כאחד שמסוגל לתת חופש, גורמים לכל העסק הבריאותי בצבא להיות מלא בעיות ושונה בתכלית מהמקבילה האזרחית. קודם כל, נתחיל מזה שכמעט כל טיפול, ואני מתכוון דווקא לפשוטים יותר, בבעיה בריאותית בצבא מצריך לראות גורם רפואי; בניגוד לעולם האזרחי והחופשי, חייל לא יכול להחליט על דעת עצמו לנוח קצת במיטה אם הוא מרגיש לא טוב, פעולה שאזרחים רבים היו נוקטים (אגב, אם חיילים בצבא מנסים לקבל ביתים או גימלים, הרי שבאזרחות המצב דווקא הפוך. זה כמובן קשור לחופש<->כפייה, תחושת סיפוק מהעשייה והבחירה באותה עשייה) בלי לחשוב פעמיים. הוא מחוייב לעבור אצל החובש ולהתלונן אצלו כדי לקבל ביתים. במידה והמדדים שלו תקינים (טמפרטורה, לחץ דם, דופק. . .), פעמים רבות הפגישה עם החובש תסתיים פשוט במתן אקמול, כלומר, ללא מתן אפשרות מנוחה לחייל. מעבר לכך, וזה אולי רלוונטי יותר לתקופות של הכשרה, אם חייל מרגיש מספיק טוב כדי לתפקד בכלליות אבל לא מספיק כדי לבצע פעילות מאומצת, הרי שהוא מחוייב לראות חובש כדי להוציא פטורים רלוונטיים.

מיותר אולי לציין, אבל המצב הזה מוביל לכך שחיילים פונים לשירותי הבריאות של הצבא גם כאשר אין הם מרגישים כל חולי, אך ורק כדי לקבל קצת מנוחה, ורצוי מאד בבית. זה נעשה על ידי שקרים, טריקים מלוכלכים לזיוף מדדים, טריקים אחרים הקשורים בבירוקרטיה, והרבה משחק.

בעוד שבאזרחות (איי, איי, אזרחות..) כל רופא מתייחס לעדות המטופל שלו כעדות אמינה, הרי שבצבא המצב מאד שונה. חובשים ורופאים נמצאים בין הפטיש והסדן; הסדן – מטופלים שפונים אליהם, בין אם מסיבה מוצדקת ובין אם לא, והפטיש – המערך הפיקודי של הצבא. כל חייל שמקבל מנוחה כלשהי זה חייל אחד פחות בסדר הכוח של מחלקתו. הקורבנות בכל העניין הם חיילים שבאמת זקוקים לטיפול רפואי. הפניות המרובות לחובשים ורופאים בצבא (מעניין יהיה לבדוק מספרים מדוייקים) על ידי חיילים בריאים מובילה את הסגל הרפואי לחשוד בכל חייל שמגיע אליהם שהוא מרמה אותם. דבר זה מונע מהם להתייחס ברצינות ובתמימות דעת לדברי הפונים אליהם, אחרת מזמן כל הצבא היה יושב בבית. זה מכניס אותם למצב מאד הייתי, אשר פוגע בשירות שהם נותנים. חוץ מאנשי רפואה, עתה הם מתבקשים להיות גם שופטים או אולי אפילו חוקרים; לסנן את החולים באמת מהחולים בכאילו. אין ספק שזה גורם להם לפתח נקודת מבט צינית-משהו.

כמו כן, ניצבים לחולה האמיתי שלנו בעיות בירוקרטיות נוספות. למשל, בעת קבלת מדרסים עקב בעיות כאלו ואחרות, המטופל חייב לעבור דרך מספר מדרסים פחותי-איכות כדי להגיע לאחד המספק את הצורך. או בעיות בקבלת פטור נעליים כאשר הוא מוצדק מאד, וזה מניסיון אישי; חייל שהיה יחד איתי בקורס חובשים ניסה להשיג פטור ללבישת נעלי הרים(?) בגלל בעיות ברכיים (אם אינני טועה). אמנם ביחידה שלו מאפשרים לו להסתובב בנעליים אלו כי מכירים בבעיה שלו, הרי שעל מדי א' הוא מחוייב להסתובב בנעלי-צבא, וכל הביקורים שלו אצל האורטופד הצבאי (האורטופד היחיד בצבא, וגם רופא גרוע, עד כמה שאני מבין. אני לא בטוח אם זה אורטופד או לא, אבל אם אינני טועה הוא היחיד מסוגו בצבא) לא הצליחו להוציא את הפטור המיוחל, לאחר שהרופא התעקש פעם אחר פעם שאין לו שום בעיה, ולעתים גם נהג בו בזלזול וסירב בכלל לבדוק אותו.

המצב הבעייתי שוחק את החובשים והרופאים, בעיקר במרפאות העורפיות (לשם מגיעים כמויות גדולות יותר של חיילים), וגורם להם להפסיק להתייחס כראוי לפונים אליהם. לפעמים זה מגיע לדרגות של המוגזם, כאשר רופאים מסרבים בכלל לבדוק את מי שמגיע אליהם, שלא לדבר על לטפל בהם. חיילים רבים נתפסים כרמאים, והטיפול או אי-הטיפול יכול להיות תלוי בכושר ההבעה של החיילים. ישנו מקרה אחד של חייל שהגיע לרופא והתלונן על כאבי בטן, אך הרופא היה משוכנע שהוא פשוט משקר, שכן זה קרה מספר ימים לפני שכל הפלוגה שלו יצאה למסע או לפעולה מבצעית כלשהי (אני כבר לא זוכר), והרופא חשב שאותו חייל פשוט מנסה להתחמק מאותה פעילות. החובשת, לעומת זאת, האמינה לחייל וניסתה לשכנע את הרופא שיטפל בו. אותו חייל הוסיף לבקר את הרופא עוד פעמיים, כאשר רק בביקור השלישי הרופא אמר לחובשת שאם היא באמת מתעקשת, היא יכולה להזעיק לו פינוי בעצמה. לאחר שפינו אותו, גילו בבית החולים שיש לו אפנדיציטיס, ולולא היה מגיע למיון הוא היה מת (או אולי אפילו, "נהרג"?) לאחר מספר שעות.

חוץ מהשקרים בהם החיילים נוקטים, המצב משפיע עליהם בצורות נוספות. למשל, ישנו מקרה בו חייל הגיע לרופא שהיה, כך מסופר, חמור סבר ולא מסביר פנים. הרופא בדק אותו ומצא שהמדדים שלו תקינים. לא זכור לי אם החייל חזר מספר פעמים לאותו רופא, אבל בסופו של דבר אותו רופא הפנה את החייל לרופאה אחרת שנמצאה באותה המרפאה לחוות דעת נוספת. גם אותה רופאה, שהייתה נעימה יותר, לא מצאה כל מדדים לא תקינים. אך לפני שהחייל יצא מן הלשכה שלה, כשהיה כבר ליד הדלת, הוא מסר לה פריט מידע (ואנא סלחו לי, קוראים יקרים, אך אינני זוכר מה זה היה) שאיפשר לה לאבחן את הבעיה שלו ומייד לשלוח אותו לקבלת טיפול מתאים.

אמנם סיטואציה זאת לא בלעדית לצבא, אבל היחס אשר מראה הרופא למטופל שלו משפיע מאד על מסירת הפרטים של החולה. חולה אשר מרגיש שמזלזלים בו, לא מתייחסים בו כראוי, עלול שלא למסור את כל המידע הרלוונטי, מה שיפגע בדיאגנוזה ובטיפול בו. במקרים מסויימים הדבר יכול להיות קטלני.

אופן נוסף בו כל הנושא משפיע על התנהגות של חיילים מתבטא בחבלה עצמית. חיילים המשתוקקים להוציא גימלים כדי לחזור הביתה יתדרדרו לעתים לגרימת נזק עצמי, מה שמחוץ לקונטקסט הזה יקושר לרוב לנטיות אובדניות או לבעיות נפשיות אחרות. לפעמים הם גם יעזרו בחברים שלהם לשם השגת המטרה. מובן שבמקרים כאלה החייל ישולח הביתה (אם כי מסופר על מקרה אחד של חבלה עצמית שהסתיים בלא יותר מביתים), אך באיזה מחיר? הגענו למצב שבו בני-אדם גורמים לעצמם נזק וסבל רק כדי לחזור לבית.

 

הייתה כתבה דיי ארוכה בנושא לא מזמן במחנה. אני לא חושב שיש ממש דרך לפתור את הבעיה הזו, אשר מקורה בטבע הקיומי הלא רגיל של אותם בני-אדם המשרתים כחיילים. אולי דווקא השינוי האחרון בשיטת הרגילות, אשר מקנה עתה לחייל 15 (20?) ימי חופשה בשנה במקום חופשות של 5 יום מדיי ארבעה חודשים, תביא לשינוי חיובי גם בתחום הזה. במידה והחייל יהיה באמת נואש לחזור הביתה, הוא יוכל לנצל את ימי החופשה שלו במקום לדפוק לעצמו את הרגליים.

גיקיות ריבייסד

יום חמישי, פברואר 28, 2008

אף על פי שהיום הזה כלל שהייה חסרת תקנה מול המחשב כמו הרבה ימים אחרים (לצערי כולנו), הרי שהיה משהו בחוויה שלי היום שדמה יותר לחווית האינטרנט שהייתה לי לפני מספר שנים, בסביבות ה5 נדמה לי. חוויה גיקית הרבה יותר במהותה (מעניין; יכול להיות תוכן גיקי וצורה גיקית).

זה התחיל אולי כאשר נתתי מבט באנימה.קו.איל אשר הפך אותי למלא נוסטלגיה. זה החזיר אותי לחווית הפורומים אשר הייתה נעימה והסתיימה לה יחד עם איבוד העניין באותם הפורומים, ואולי באיבוד הרוח של מפרשיהם (או שאולי נוצרו בהם חורים). חוץ מאותו פורום אנימה (אשר סבב מעט מאד סביב הנושא עליו הוא קרוי) לקחתי חלק גם בפורום העז (פורום של משחקי-תפקידים) ובפורום דימונז שבו הרגשתי פחות שייך ושאליו עברתי לאחר נפילת העז.

קשה לי לומר מה גורם לפורומים להיות רלוונטיים אליי עכשיו פחות מפעם. אבל אולי זה לא נכון שהם פחות רלוונטיים. כמובן, יש לי כיום הרבה פחות זמן פנוי מפעם (במדידות של ימים ולא שעות), משאב שפורומים צרכו כמו מים. אבל נראה שזה פשוט לא עובד עכשיו בלי קשר לזמן.היה פעם אחת לא מזמן סוג של הבהוב, פורום שהלך כלעומת שבא, אשר הסתפח לבלוג שיזם יותם ואליו הצטרפתי, אשר סבב סביב נושאים מעניינים אך כלל מעט מאד השתתפות. דווקא במקרה הזה אני מטיל את אשמת הכישלון בפורמט הלא נוח, לא אסתטי ולא ידידותי בעליל. ייתכן והעיסוק בפורומים כן יכול לחזור, אם יהיה רק על מה לדבר (ונדמה לי שתמיד יש על מה לדבר), אם כי רצוי גם שזה יהיה מעניין.

אפשר גם להכנס לנושא של פורומים וקהילות ווירטואליות. נראה שלאלו יש סוג של אנרציה, ובשלב מסויים אין צורך להפעיל אנרגיה כדי שקהילה מהסוג הזה או פורום יהיו פעילים. בשלב מסויים הם פשוט קיימים, מקיימים את עצמם. אבל להקים פורום אשר ישגשג זו עבודה לא קלה. כיוון שזו רשת יש צורך ביותר ממשתתף אחד. אבל לא ניתן בבת אחת להביא מספר משתתפים; בסופו של דבר, מישהו צריך לכתוב את הפוסט הראשון, ומישהו צריך לכתוב את התגובה הראשונה. נראה שזה פשוט חייב להיות בהתחלה מלאכותי, נעשה בשביל המעשה עצמו, ורק לאחר מכן, אולי דווקא כשמגיעים לשם צופים אשר לא לוקחים חלק בהקמה כאג'נדה אלא פשוט משתתפים בעניין מתוך עניין אישי, רק אז כל העסק נעשה אורגאני, חי, נושם. קשרים נוצרים בין המשתתפים, נוצרת שפה-פנימית, נוצרים ממים. . .

האק, אני חייב לנסות להרים משהו בסגנון. אולי מאוחר יותר.

 

אחר כך הגעתי לוובקומיק אקסקייסידי (כנראה דרך איזה קישור, אך כבר אינני זוכר באיזה אופן), וובקומיק המאופיין בין השאר ברמה כזו או אחרת של נרדינס גם כן, ונראה כמו משהו שכדאי לעקוב אחריו. העמודים הראשונים הזכירו לי מיזם אחר שלי אשר פעילותו נעצרה בעיקר (או: רק) מכיוון ששכחתיאיבדתי את שם המשתמש והסיסמא שלו. מהוובקומיק הגעתי לבלוג שלו (איי, אני אוהב אנשים שמתעסקים במתמטיקה) ודבר זה העלה הרהורים אודות בלוג משלי.

את הבלוג שאתם קוראים עכשיו רציתי כבר לפתוח לפני כשבועיים. הסיבה שלא עשיתי זאת כבר לפני שבועיים היא שלא הצלחתי לסיים (ובמקרים אחרים, להתחיל) שום מאמר שהתחלתי לכתוב ושרציתי לפרסם. למעשה, כבר דיי מזמן רציתי להקים בלוג בשביל לפרסם בו כל מיני רעיונות וסיפורים קצרים, אבל הדבר לא עלה בידי, שוב, בגלל הסיבה שלא הצלחתי לסיים לכתוב שום דבר שהתחלתי. התחלתי לכתוב מספר סיפורים שלא הושלמו, ורעיונות למאמרים לא היו חסרים. אם הייתי כותב כל מאמר שרציתי לכתוב, היו פה כבר מאמרים על האנאלוגיה בין זמן ומרחב בשפות שונות, הקשר בין פשע, עונש ומקריות. ספר של רולאן בארת נתן לי השראה למספר מאמרים שהיו יכולים להכתב בסגנון שלו, אחד אודות המיתוס של ה"שנה האזרחית", והשני על ה"מפלצת" כחומר ולא צורה. נדמה לי שהיו עוד מספר רעיונות שאינני זוכר כעת. היה עוד מאמר שהתחלתי לכתוב עוד בתיכון, אודות איך דמוקרטיה וזכות הצבעה מלאה פירקהמפרקת את מוסד המשפחה, אבל הפסקתי לכתוב אותו איפשהו באמצע בגלל שאיבדתי את התנע שהיה לי. אולי יום אחד אעבור על זה וזה יתן לי השראה מחודשת.

הקושי הזה דיי מצחיק, בהתחשב בקלות שבה הייתי כותב בבלוג הישן שלי. יש לי פתאם הרגשה שאולי כאשר אני פותח עמוד של וורד אני צריך ללמוד מחדש לכתוב, בעוד שלכתוב בבלוגים אני כבר רגיל. יש פה גם עניין כבד מאד של ציפיה עצמית ופחד לכתוב משהו לא טוב. ברגע זה אני כותב, ואין לי שום ספק שאני אגיע לסוף הפוסט הזה. השאלה היא האם זה עניין של צורה, כלומר זה שאני כותב בבלוג ולא בוורד או משהו כזה, או האם זה עניין של תוכן ונושא – אם פשוט לקחתי נושא קליל שאני לא נתקע בו. כלומר, האם אני בדרך כלל נתקע בגלל התוכן או בגלל הגישה שלי. צריך באמת לבדוק את העניין.

בכל אופן, עד עתה נקטתי בגישה של קודם לכתוב, ואחר-כך לפתוח את הבלוג. כלומר, קודם התוכן ואחר כך המסגרת. יש לציין שגם שלא בהקשר של בלוגים, המחשבה שלי סובבת דיי הרבה סביב הנושא של מטא-כתיבה וכל הדברים שקשורים-לכתיבה-אבל-אינם-כתיבה-לכשלעצמה. יצא לי גם לקרוא על נושאים כאלו ולהתעניין בזה. דבר זה איכזב אותי פעמים רבות, שכן אף על פי שאותה התעסקות אמורה לקדם את הכתיבה שלי, הרי שבסופו של דבר כשאני עוסק בפעילות הקשורה בכתיבה, אני לא כותב. הפעם החלטתי לגשת לעניין מהכיוון השני – קודם להרים את הבלוג כחלל לפעול בו, ורק לאחר מכן למלא אותו בתוכן.

טוב, אני חושב שהגעתי לרוויה בנושא האוננות הכתיבתית. צריך לגשת למלאכה.


עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל