הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס.

מתוך סוגי ההצדקות למלחמה, אני יכול לבודד לפחות שתיים. ישנה ההצטדקות המוסרית שטומנת בחובה רעיונות של נקמה או הגנה עצמית. ישנה גם ההסברה הדטרמיניסטית, כביכול: אפשר להסביר את הקיצוניות שבחמאס או ברשות הפלסטינית בכלל, ואפשר גם להסביר את האגרסיות והקיצוניות של ישראל. ישנו גם מה שכתב איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של ג'ורג'" שהייתי רוצה לצטט (מתוך הפוסט הזה):

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת ”הרחוב הפלסטיני“, ואת הממשלה ו“הרחוב הישראלי“. הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

אבל הייתי רוצה להציג זווית ראייה נוספת, קצת רחבה יותר.

התנועה הציונית הייתה מושפעת מהמפכות הרבות שהתחוללו באירופה ב1848, אותן מהפכות שכונו בין השאר "אביב העמים", והיוסדות מדינות הלאום שבאו לאחריהן. גם אם באה בתגובה ל"פולש הזר" היהודי, הרי שהתנועה הלאומית הפלסטינית שואבת את נימוקיה מאותן מהפכות ממש, בטענה לזכות ל"הגדרה עצמית" וכולי. וכאן התחוללה הבעיה, שכן שתי התנועות הללו, ובעיקר במפגש ביניהם, מהוות מקרה יוצא דופן לתנועות הלאומיות, מעין בח"מ – ביטוי חסר משמעות – כמו שהיה לנו במתמטיקה, אבל בתחום המוסר.

יוצא דופן

אני שואב במידת מה רעיונות מכתביו של ניטשה – שמה שאנו תופסים כערכי המוסר שלנו הם למעשה תולדה היסטורית וגלגול של "הסכמים" בין בני אדם. למשל, התחושות שלנו כלפי גניבה או רצח, וגינויים, מקורם ברצון שלנו לשמור על רכושינו ועל חיינו, ולכן טוב נעשה אם נסכים עם הסביבה שלנו על איסור מעשים כאלה, גם אם איננו נכתב. עכשיו שאני חושב על זה (ומעבר לזה יש לי הרבה מה לומר), שימו לב שהרבה פעמים כשאנשים בקופליקט (לא צריך לתת דוגאות) והם מאשימים את הצד האחר שהוא עשה "כך וכך", הצד הנגדי ימהר לטעון חזרה שגם המאשים עשה בדיוק את אותם "כך וכך" – ממש כאילו עסקו בחוזה כתוב ולא ב"מוסר". בכלל, נראה שמוסר אף פעם לא התקשר באמת עם אלוהות או דת – אם היינו סומכים על אלוהים ש"יעניש את החוטאים" אז לא היינו צריכים אישור מהדת כדי לבצע "גאולות דם" למיניהן, ולא היינו צריכים להגיב כאשר הואשמנו ב"כך וכך" כי היינו יודעים שבעולם הבא הצד השני כבר יחטוף על ה"כך וכך" שלו.  אבל אני כבר גולש מהנושא. – בכל אופן, ערכים מוסריים שאובים מהסכמים חברתיים, ואם לא תסכימו איתי על זה, אז בוודאי שלא תתנגדו לכך שאומר שצדק הינו הרעיון שכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו (לטובים לקבל טוב ולרעים רע). כך או אחרת, בין הבני-האדם או הגופים הרלוונטים אנחנו מניחים שקיים שיוויון מסויים, ולכן כאשר חסר אותו שיוויון אנחנו "משנים קצת" את חוקי המוסר בהתאם – לכן עונשו של רוצח שהינו בלתי שפוי בדעתו מוקל, וזה שרוצח מתוך הגנה עצמית יכול לצאת אפילו ללא עונש. בצורה דומה התנועות הלאומיות השונות במאה ה-19 פיתחו את רעיון ה"הגדרה עצמית" שהיה הצדקה מוסרית למאבקם, והם ראו בכך תביעה מוסרית שכל עם יכול לתבוע כנגד שליטיו. התנועות הללו היו בעיקר מאבק כנגד השלטון שהיה נראה בעיניהם לא צודק, לא רשאי להחליט בשבילם ולא רשאי להגביל את החופש שלהם. אבל בגלל שלעתים אותם שליטים, מלבד שהיו רודניים, היו גם "בני עם אחר", הודגשה גם האחדות האתנית של מובילי אותן מהפכות – אחדות שנובעת מישיבה על חבל ארץ אחד, דיבור בשפה משותפת, שיתוף בהיסטוריה ותרבות.

פינסקר שהגה את רעיון ה"אוטואמנסיפציה", קרי "שחרור עצמי", הבין שהמקרה של העם היהודי הוא יוצא דופן, חסר תקדים מבחינה היסטורית וגם חסר 'עוקבים'. ולכן, ההצדקה המוסרית שלה גם משתנה – אין זהו מאבק של עם בשליטים עליו שאינם נותנים לו חופש. יש כאן מאבק של עם ללהפוך לממשי, בעל גוף – העם היהודי לא צריך להשתחרר רק מעול של שליט זר, אלא גם לתפוס אדמה שעליו יהיה משוחרר. פינסקר כתב על מצב ה"עם היהודי" כ"התגלות רוח רפאית של מת המהלך בקרב החיים", אומה שמדינתה "נמחצה" אך המשיכה לחיות ב"אופן רוחני". ונראה שאותו רוח רפאים כמו חוזר כדי לנקום, או "להחזיר את מה ששלו", כאשר "זיקה היסטורית" הופכת להיות להצדקה מוסרית כדי ליישב אדמה, ולראייה מציגים את העמים האחרים אשר "הגדירו עצמם" בתוך האדמות אליהם הם קשורים היסטורית.

בידוד גורמים

לתנועות הלאומיות באירופה היו שני דברים עליהם יכלו לבסס את תביעתם – דמוגרפיה (אנחנו יושבים פה..) והיסטוריה (..מאז ומתמיד). אך כאן, בארצינו, בין אם תקראו לה ישראל ובין אם פלסטין, קמו שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, כשכל אחת לוקחת לזכותה הסבר מוסרי אחד – אחת את ההיסטורי, השנייה את הדמוגרפי. וכאן נוצרת הבעיה הקשה שלנו – אי-אפשר לבצע את התביעה הלאומית הזאת במקרה הזה. כפי שלא ניתן למחות כפיים עם יד אחת, לא תוכל לבצע תביעות על בסיס הרעיון של מדינה אתנית כאשר יש לך רק אחד מן השניים, ובעיקר כשלקבוצה אחרת ישנו החצי השני. אגב, לטענה שיהודים ישבו בארץ מאז ומתמיד (כלומר, תמיד הייתה אוכלוסייה יהודית כלשהי בארץ) אני יכול אז להגיד דבר אחד; במשוואה הזו, ליהודים יש הרבה היסטוריה וקצת דמוגרפיה, ולערבים, פלסטינים, יש הרבה דמוגרפיה וקצת היסטוריה – בכל זאת, הם לא הופיעו שם יום לפני שהגו את רעיון שיבת ציון.

אפשר לדבר הרבה על "מעגל הדמים" ו"מי התחיל", ואני חושב שברור לכולם שהפעולות העוינות של כל צד רק מחריפות את פעולות הצד השני. וגם אם יש התמתנות באחד הצדדים, ותקופות שקטות יותר, הרי שהדינמיקה פה דומה למגלשה מסתחררת – אפשר אולי לעצור קצת את הגלישה, אולי לטפס למעלה, אבל עד שלא נגיע למישור שלפני המגלשה, נמשיך ונגלוש מטה במהירות מתגברת. הבעיה כאן היא לא "מי התחיל" אלא בתפישה של כל אחד מהצדדים לגבי הארץ הזו ולגבי ההצדקה וה"זכות המוסרית" שלו  אליה. והללו חייבים בהכרח להשתנות כדי שהקופנליקט יפתר. אם הצד היהודי מוותר על שטחים מסויימים, הרי שבמידה מסויימת הוא זנח את הרעיון שלו של מדינת הלאום "כפי שהיא מגיעה לו" – הוא כבר לא דורש את ה"ארץ ההיסטורית שלו" ובמידה מסויימת מעביר את התביעה שלו מן התחום ההיסטורי לתחום ה"דמוגרפי" – שהרי תנועת הציונות כבר יצרה "מציאות" מסויימת. מנגד, אם הערבים מוותרים על שטחים מסויימים, הרי שהם מוותרים על מדינת הלאום כפי שנתפסה מבחינתם – האדמות עליהם ישבו לפני שנפלטו מהם עתה לא בריבונותם. חשוב לי להדגיש שאין זה רק "ויתור על שטחים" במובן כמותי, אלא שינוי בתפישה הרעיונית הכוללת. התנועות הלאומיות באירופה ביקשו לסלק את הריבון הזר השולט עליהם -ריבון שאיננו שייך לאותה ארץ ומדינה, מנימוקים היסטוריים – כפי שהפולנים ניסו להשתחרר מהשלטון הפרוסי ("שלא שייך, לא חלק מהתפאורה הטבעית") או ההונגרים מהאוסטרי. אם וכאשר הערבים יוותרו על שטחים מסויימים זה יהיה בגדר סטייה חדה מהרעיון ה"לאומי קלאסי" של לסלק את הריבון הלא שייך, כי היהודים כן "שייכים היסטורית" ולכן לא תפיל אותם, בדיוק כפי שכאשר הצד הישראלי יוותר על שטחים מסויימים זה יהיה כי הערבים שייכים לארץ הזו "דמוגרפית".

יש להבין שהרעיון הקלאסי של "מדינה לאומית" איננו יכול להתקיים בתחומי הארץ הזו. הוא יוכל להתקיים בגרסא הקלאסית רק אם אחד הצדדים ימחוק לחלוטין את הצד השני, וזה יהיה מוסרי כמו לשדוד את חפציו של אדם שזה עתה רצחת מהנימוק שחפצים של איש מת לא שייכים לאף אחד יותר. ואף על פי שאני מאמין שיש אנשים שחושבים שזה הפתרון שיש לנקוט, ורבים גם יגידו את זה בקול, אני לא חושב שזה הפתרון שיש ליישם, וזה גם לא הפתרון הפרקטי. יש לזנוח את רעיון ה"מדינה הלאומית" המבוססת על מאפיינים אתניים. מימוש המדינה הלאומית, בין אם היא ערבית או עברית, הוא בלתי אפשרי כאן. והאם הוא בכלל נחוץ? "זכויות מוסריות" שונות הן סתם שם, כותרת. אם נחזור לרעיון של מוסר כהסכמים חברתיים, אז "זכויות מוסריות" הן כמו כסף, כמו קופונים. בתחום הגדול של עמים ופוליטיקה חילקו לכל עם קופון – עם אחד יממש את זכותו על אדמה שם, עם אחר יממש את זכותו במקום אחר. אבל הקופונים של היהודים ושל הפלסטינים הם קופונים אחרים, מטבע זר. אי-אפשר לממש אותם באותו המשרד שבו מממשים העמים האחרים את קופוניהם. אין צורך לחפש "הצדקה" או "זכות על הארץ". הפלסטינים לא יגידו "אה, טוב…" ויארזו מזוודות אם יגידו להם שליהודים יש זכות היסטורית קדומה על הארץ, ואף מדינה או גורם בינלאומי גם לא יגרש אותם. וגם היהודים לא אומרים דברים כאלה רק בגלל שהכסא שלהם תפוס (אף על פי שהתנועה הלאומית-יהודית לא התחילה בציונות). צריך לפתוח את העיניים ולהרים את הראש, להסתכל מה המצב שלנו ואיך אנחנו מגיעים למצב שיניח את דעתנו (שבו נחייה בשלום ושלווה, נניח). לא "מי התחיל" ואם זה "בסדר מוסרית" להחזיר לו. איך מגיעים להסדר. איך משככים את הקיצוניות בצד השני. איך משככים את הקיצוניות בצד שלי.

בעבר הרחוק שלטו מלכים "בחסד האל". אחר-כך קמו תנועות לאומיות שתבעו ל"הגדרה עצמית". עכשיו בארץ אנחנו, ישראלים, פלסטינים וכל מי שרק נמצא פה, צריכים לגבש קונספט חדש.

כמה הערות

+ עוד סוג של ראייה שיש משהו "סוטה" בתנועה הציונית כתנועה לאומית. התנועה הציונית קרויה על שם מקום – ציון, ירושלים – וזה בשונה מכל התנועות הלאומיות האחרות. כל התנועות האחרות היו קרואות על שם הפרטים המרכיבים את העם (גרמנים, פולנים, איטלקים), שם שלרוב נבע משם הארץ עליה ישבו, או שם שהעניקו לאותה ארץ. ניתן לומר שמקור השם "יהודים" הוא בהרי יהודה, אבל בסופו של דבר שם זה התגלגל להיות שם הדת אותה הם מחזיקים והמאמינים בה (יהדות, יהודים), ומתן השם "ציונות" לתנועה היה בגדר ביסוס של רעיון חדש, והשם הזה נבע משמו של מקום (עליו היהודים עוד לא ישבו – הציונים, לפחות).

+ אני לא ממש בקיא בתחום הזה של ההיסטוריה, אבל נראה לי ש"מחלה" דומה, "סטייה" לאומית שכזו, מתרחשת גם באזור של הבלקנים, רק ששם הדיכוטומיה היא לא היסטוריה<->דמוגרפיה, אלא דתתרבות<->דמוגרפיה. אם מישהו בקיא בעניין, אשמח לשמוע הערות ורעיונות על כך.

+ אינני שלם עם השימוש שלי  במונח "דמוגרפיה" בטקסט הנ"ל, וזה עוד החליף את המונח "גאוגרפיה" שחשבתי להשתמש בו במקור. אם למישהו יש הצעה שנראית לו יותר מתאימה, אשמח לשמוע. (הכוונה כאן, כמובן, בשימוש בביטוי "זכות דמגורפית" על משקל "זכות היסטורית".)

+ ועוד הערה קטנטונת אחרונה: נראה שהתנועה הציונית הייתה "יוצאת דופן" במובן מאד מילולי, שכן היא, בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, באמת הייתה צריכה "לצאת מן הדופן", כלומר לנוע גאוגרפית ואל מחוץ לגבולות המדיניים בה ישבו חבריה.

בארצנו ישראל הקטנטונת השנה החדשה נחגגת לא פעם אחת, אלא פעמיים. ישנו חג "ראש השנה" בא' וב' בתשרי, המציין את תחילת השנה העברית החדשה עם סיום השנה הקודמת, וישנו חילוף הימים של ה"שנה האזרחית החדשה" הנחגג בעיקר ערב הראשון בינואר ב31 לדצמבר, המתקרא לעתים גם "ערב הסילבסטר" או סתם "סילבסטר". אך שני ארועים אלו, אף על פי שמציינים בעיקרון מאורע אחד (התחלפות השנה הנוכחית בשנה שבאה אחריה) הם נתפסים שונה לחלוטין ונחגגים שונה לחלוטין.

ההבדלים נובעים בעיקר מהמקורות השונים של החג, ודיעות הנובעות מאותן מקורות. ראשית, ראש-השנה הינו חג דתי יהודי. הוא מצויין על פי הלוח השנה העברי וטבוע בתוך המורשת היהודית. מנגד, השנה האזרחית החדשה נתפסת כמאורע חילוני, קשור קשר אדוק בחיים האזרחיים (למשל, התחלפות שנת המס הישנה בשנת מס חדשה), ומושרש ב"לוח השנה האזרחי" אשר מנוטרל מכל עניינים של דת. בנוסף לזה, בקרב אנשים מסויימים הוא לא רק נתפס כחג או מאורע חילוני, אלא אפילו כמאורע דתי-נוצרי וסוג של חילול קודש; זאת קרה לאחר שערב השנה האזרחית נקרא בפי רבים בשם "סילבסטר", כנראה בהשפעה של עולים מגרמניה, פולין ומדינות מרכז אירופה אחרות, ולאחר שהופצו באינטרנט עלילות דם אודות אותו האפיפיור סילבסטר שלכאורה היה אנטישמי ורדף יהודים ועינה אותם באמצעים נוראיים (גלגול בתוך חבית שמן רותח במורד גבעה זה משהו שזכור לי היטב מאחד מהמאמרים האלו). כלומר, האירוע נתפס לעתים כמנוגד רעיונית באופן קיצוני לראש-השנה, בין אם על ציר בין דתי (יהדות-נצרות) ובין אם על ציר 'פנים-דתי' (דתיות-חילוניות).

העובדה ששני החגים האלה נמצאים בקצוות שונים של הציר מביאה איתה עוד מספר הבדלים. ראשית, ראש-השנה נחגג בעיקר בבית ובקרב המשפחה, בארוחת חג. השנה האזרחית החדשה, לעומת זאת, נחגגת בעיקר על ידי יציאה לבילויים בעיר ועם חברים. ראש-השנה, אם כן, הוא יותר משפחתי, ביתי, אינטימי, בעוד חגיגות השנה האזרחית הינן בחוץ בקרב ההמון ועם אנשים שמחוץ למשפחה. אני חושב שיש לזה קשר לתפיסה של דת כמשהו חסוד, בעוד שהחילוניות, בעיקר בעין הדת, היא בהכרח תחילה של חיי הוללות המחללים כל קדושה. לכן החוגגים את ראש השנה לרוב ינטו לשמר את קדושתו, וכקונטרסט לחג הדתי, בחג החילוני, יצאו להתהולל בחג המחולל קודש.

בחגיגות ראש-השנה יש מן המחווה של ה"מבט לאחור" – הדת היא מורשת, כלומר דבר מה שבא אליך בירושה מן העבר. אתה חוגג אותו עם משפחתך הקיימת, עם ההורים, עם הסבים והסבתות. מנגד, לחגיגות השנה האזרחית יש מן המחווה של "מבט לעתיד" – אתה חוגג אם אנשים שהקשר שלך איתם הוא לא מולד, אלא נוצר עם הזמן ונוצר תוך כדי החוויה עצמה (אתה משפר את יחסיך עם חבריך בזמן החגיגות) – כלומר אתה יוצר דבר מה חדש, לעתיד. דבר זה ניכר יותר אם אתה חוגג את המאורע יחד עם בןבת זוג, אשר ממנו או ממנה יש פוטנציאל לקבלת צאצאים – שוב, הכוונה לעתיד. זה מודגש במנהג של להתנשק בחצות עם אותו בןבת-זוג. כמובן, גם בראש-השנה יש את אותם סממנים הבאים לציין ברכות לשנה הקרובה, כלומר לעתיד – ראש הדג (שנהיה ראש ולא לזנב) או מאכלים מתוקים (שתהיה שנה מתוקה). אבל נשיקה היא עניין זוגי, והקשר הזוגי, בניגוד לכל קשר אחר, סובב סביב הבאת צאצאים ולכן קשור קשר אדוק ל"עתיד".

בשום מקום אחר בעולם (או לפחות ברובו) אין צורך להוסיף "אזרחי" ל"שנה החדשה". שנה ישנה רק אחת, והיא מתחלפת רק פעם אחת בשנה, ולכן ישנו גם מאורע אחד בלבד של "שנה חדשה" ואין צורך להבדילו משנים חדשות אחרות*. בעברית נוצר הביטוי של "שנה אזרחית חדשה" שאולי בא להחליף את המונח "סילבסטר" שהיננו קצת מטעה ושגוי במידה כזו או אחרת, אבל לבחירת השם "אזרחי" יש השפעות גם על אופי החגיגות עצמן. אילו נקרא "שנה נוצרית חדשה" למשל, היו לו יותר מתנגדים, דבר שאולי משפיע על הרכב האנשים בחגיגות ולכן גם על האופי שלהן. האם היו חוגגים אותו בצורה נוצרית יותר? אני מאמין שיש איזה תפיסה שמשווה חגיגות של נוצרים לחגיגות של אזרחים. בכלל, נראה שהחגים היהודיים נחגגים באווירה ביתית יותר, בעוד החגים הלועזיים נחגגים בצורה פסטיבלית יותר, גם בארץ אבל גם בחוץ לארץ. יתכן שזה קשור בהיסטוריה של העם היהודי בגולה, שם לעתים הצטרכו משפחות וקהילות יהודיות להסתיר את יהדותם ומנהגיהם, או לכל הפחות לא יכלו לצאת בחגיגות שכאלו לרחוב נוצרי או מוסלמי או אחר. בישראל, כיוון ואין טקסים בחגים דתיים לועזיים (כגון ליל כל הקדושים או סאנט פאטריק הנחגגים לעתים בארץ) אשר ישמרו את החוגגים בביתם, זה נותן להם הזדמנות לחגוג בחוץ. אבל ניתן לראות שבגולה (הו, הגולה) גם החגים הדתיים נחגגים במצעדים ופסטיבלים גדולים (חג המולד, ליל כל הקדושים, ההודיה..) וזה בניגוד לחגים היהודיים. ציון חג כ"אזרחי" מאפשר לאדם העברי להשתחרר מהמורשת הביתית-משפחתית מאד של חגיגות, ולצאת במחולות בסביבה הפומבית. אגב, שימו לב שהחג היהודי שבו המנהג לצאת במחולות וחגיגות פומביות הוא הבולט ביותר – חג השבועות – הוא גם החג החילוני ביותר שבו. כמובן, ישנה אסמכתא תורנית לחג, אבל הוא מקושר מאד לחיי חול. בניגוד לחגים אחרים שיש להם הקשר הסטורי-דתי (ראש השנה – בריאת האדם, המלכת האלוהים על העולם; פסח – יציאת מצריים; חנוכה – חנוכת בית המקדש) לשבועות יש הקשר עונתי: קודם כל, בניגוד לחגים אחרים, כמו אלו שצויינו בסוגריים, השם "שבועות" לא מציין משהו מן הסיבה לחג, אלא קרוי על השבועות אשר מחכים מתחילת ספירת העומר טרם חוגגים אותו. כלומר, השם מציין את הייחוס שלו לחג אחר על ציר הזמן – במובן הזה הוא לא עומד בפני עצמו. לא יצאו בו ממצרים, לא חנכו בית-מקדש, לא מבקשים סליחות ולא פותחים בשנה חדשה. הוא פשוט נחגג "ככה וככה זמן" אחרי חג אחר. כלומר הוא קרוי על שם הזמן שבו הוא נחגג, ומכייון והזמן הזה בא במחזורים של שנה, ניתן לומר שבסיס שמו נמצא בזמן שלו בשנה, כלומר בעונה שבו הוא נחגג. החג הינו גם "חג הקציר", וקציר הינו פעולה חקלאית – והפעילות החקלאית היא חילונית, לא קדושה. יש ללמוד בתורה ולקרוא כתבי קודש בחג, אבל בבסיסו עומד מאורע חילוני – קציר התבואה – ולא מאורע דתי או קדוש. והבסיס החילוני הזה, האזרחי הזה, במודע או שלא, הביא לחגיגות פומביות יותר. כמובן שהיו מי שהתנגדו לכך, כמו הרב קוק. הוא מן הסתם גם מן האנשים שהיו מתנגדים לחגוג את השנה האזרחית החדשה, את אותו ה"סילבסטר" הנתעב הזה.

* אפשר לציין כאן את השנה החדשה הישנה שנחגגת במספר מדינות סלביות, אך למעשה זה אותה שנה חדשה שרק מתעקבת בכמה ימים. וגם תירוץ לחגוג פעמיים. אני בעד.

מאז עליית תכנית "האח הגדול" לטלווזיה, ואולי גם לפני כן, הואשמה על ידי רבים בהיותה רדידות בידורית ושפל תרבותי. רבים התעסקו ועקבו אחר התכנית, ורבים אחרים התעסקו במדוע אין לצפות בתכנית ועקבו אחר התפתחות חוסר ההתפתחות של התכנית, לכאורה. מבקרים האשימו את רדידות התכנית בדרדור התרבות והחברה הישראלית, ואחרים האשימו את רדידות החברה הישראלית כמצע עליו תכניות שפלות שכאלו יכולות לצמוח ולטפוח. נראה שתכניות מיני אלו הרגיזו כמה אנשים מספיק כדי שאלה יכריזו עליהן מלחמת חורמה דון-קיחוטית מגוחכת ויקיימו מחאות נגד. אך מדוע כל זה? מה התכניות האלו, ובראשה האח הגדול, עשו למישהו כדי לעורר כעס ואנטגוניזם שכזה?

בתור בידור, תכנית הריאליטי משוות לרוב לתכני בידור מתוחכמים ו"גבוהים" יותר, אשר מולם היא "רדודה ושטחית", כגון קולנוע עטור שבחים או סדרות איכות (או לאו דווקא "איכות", שכן נראה שתכניות הריאליטי נמצאות בתחתית סולם האיכות) , או בידור במדיה אחרת לגמריי כגון תאטרון או ספרות. מול אלו, כמובן, לתכנית הריאליטי חסר משהו באופן מובהק, ומה שחסר זה "יוצר", יוצר התוכן. אפשר כמעט לומר שבתכניות ריאליטי אין עלילה, אבל יש סיפור. יש התרחשות, אבל אף אחד לא כתב אותה. אף אדם לא אפיין את הדמויות (מעבר לבחירתן ההתחלתית מאגם המשתתפים הפוטנציאליים שהיה לו טרם ההפקה), לא כתב את הטקסטים שלהן או את הפעולות שלהן. ישנם אלו אשר מטים את הסביבה ואת ההתרחשויות כדי להשפיע כך או אחרת על המשתתפים (ה"דמויות") או כדי לעורר אי-אלו אינטראקציות, אבל אף פעם הם לא יכולים לשנות את התנהגות הדמויות באופן ישיר ממש. בשל כך תכניות הריאליטי אינן יכולות להשיג את אחת האיכויות הגבוהות של הפיקציה, זו שהיוונים קראו לה מימסיס, או חיקוי המציאות. בקריאה או צפייה של יצירה אשר מצליחה לתפוס באופן מדוייק פן כלשהו של המציאות, של החיים, של אופי האדם, הקורא או הצופה יכול להתפלא, לרוות סוג של נחת מול האמת שנגלית לפניו ולשבח את היוצר שכה הפליא ליצור בדייה כה נבונה ואמיתית. אך כיוון שאין אף יוצר מאחורי הדיאלוגים והאינטראקציות של דמויות תכניות הריאליטי, גם אין אף אדם לשבח על יצירתו הנפלאה. זה מזכיר במידת מה את המשפט של ביירון "האמת תמיד מוזרה. מוזרה יותר מן הבדייה", שכן, כמובן, הבדייה צריכה להראות הגיונית. באופן דומה, כמעט מצחיק שתכנית הריאליטי מציגה לכאורה את המציאות, כלומר מקיימת את האידיאל הגבוה של יצירת האמנות, אך במקום  להתנוסס בראש סולם איכות יצירות האמנות, היא מתבוססת איפשהו בתחתיתו. אבל זה בגלל ההיפוך הגמור של תכנית הריאליטי מן היצירה האמנותית; יצירה אמנותית הינה בדייה אשר מחקה את המציאות, ואנחנו מאמינים לה או לא בהתאם לאיכותה. מנגד, תכנית הריאליטי מציגה התרחשות המתקיימת במציאות, אבל ברור לנו שהיא מעוותת מכמה סיבות: מעבר להשפעות שייתכן שמפיקים למיניהם מנסים להנחיל על התנהגות המשתתפים, זה ברור שעצם התנהגות הדמויות, כלומר המשתתפים, מושפע מכך שאלפי צופים רואים ושומעים את מה שהם עושים, ובוודאי נופח כלשהו של משחק (כמו "acting") מורגש אצל כל אחד מהם, בהתאם לאישיותו ומידת המודעות העצמית שלו (סלף קונשיאוסנס, בניגוד לסלף-הווארנס), התרגלותו לְמשחק וכדומה. מהקטעים המעטים שראיתי מתוך האח הגדול, מתחילת התכנית, מספר ימים טרם נכנסתי בעצמי לסוג של אח גדול אחר, זכור לי את יוסי בובליל יוצא במסע ציד, כביכול, נגד צרצרים – סוג של "אקטינג-אאוט" של רגשות מבוכה. כלומר שיש פה ברמה כלשהי הצגה, בדייה בתוך המציאות,  שקר בתוך האמת (בניגוד לאמת שבשקר של הפיקציה). זו היא כמובן דוגמא ברורה אחת, אבל ניתן להניח שהשקר הזה עובר כחוט ברוב פעולותיהם של המשתתפים, ולכן התכנית בתור מציגה סוג של אמת, בתור הצצה לתוך חיי שגרה של אנשים רגילים, היא לקויה, ומכאן שהיא גם יצירה גרועה יותר מיצירות בעלות מימזיס בולט. מעבר לכך, המשתתפים מופשטים מכל פונקציה שיש לבני-אדם במציאות או ביצירות פיקטיביות; הם לא עובדים, לא לומדים, כמעט ולא עושים. הקריירה שלהם, בין אם הם מעצבי תכשיטים או עובדי הי-טק, הופכת מעשייה לאפיון דמות, שם תואר כמעט חסר ממשות. עבודתם ב"עולם שבחוץ" לא תשפיע על התנהלותם, פעולותיהם ובחירותיהם בתכנית, לפחות לא כמו שאותן עבודות משפיעות יום-יום על העובד בעולם האמיתי או ביצירה האמנותית. הם הופכים מבני-אדם בעלי תפקיד כלשהו (חלבן, חייל, רואה-חשבון, פסיכוג, אמא) לבני-אדם מחוסרי פונקציה. ה"עשייה" היחידה שלהם היא הנהירה (הפאסיבית במידת מה) אחר הפרס, לשמל המיליון המובטח למי שמצליח להיות לא מודח עד גמר התכנית באח הגדול. אם כן, תכניות ריאליטי כגון האח הגדול נופלות מסרטים או סדרות בדיוניות, וגם מתכניות תעודה, כיוון והן לא מציגות כראוי את המציאות. אך האם מולן יש להשוותן, האם מולן הן מתחרות?

מן ראשית הטלוויזיה התקיימו שלשה סוגים של תכניות וסרטים. תכניות תעודה, תכניות פיקטיביות ושעשועונים. הראשונים הציגו את האמת דרך אמת, השניים הציגו את האמת דרך השקר, והאחרונים כלל לא ניסו להציג אמת כלשהי, אלא רק בידור, שעשוע. והעניין באותם שעשועונים נולד משני אספקטים – הראשון, האפשרות של הצופה בבית להתחרות מול המשתתפים בתכנית. בתכניות כגון "גלגל המזל" או "הכספת", כיוון שהצופה לא רואה את התשובות טרם המשתתפים בתכנית גילו אותן, גם לו יש הזדמנות לנסות לפתור את אותן חידות המוצגות לו. העניין הנוסף בתכניות אלו דווקא כן נובע מסוג של הראיית אמת – בתכניות אלו הצופים נחשפים לבני-אדם שונים ומגוונים, חלקם מעניינים יותר וחלקם פחות, וזה דומה לעניין שבלהכיר אנשים חדשים במציאות. בנוסף, הבני-אדם המתחלפים מאפשרים לצופים לשפוט אותם ולהביע עליהם דיעה, להגיד "איזה מטומטם", "היא גאון" או "הוא ממש חתיך", כלומר שהם נחשפים לבני-אדם מעניינים, אם לא בפני עצמם אז בגיוון שלהם, וזה גם חלק מן ההנאה שבתכניות תעודה או פיקציה, רק שכאן נחשפים לבני-אדם אמיתיים, אבל בלי עלילה ממשית או מדיי אינטראקציה עם דמויות אחרות, פשוט בני-אדם בפני עצמם בחתך דק של מקום וזמן. דמיינו לעצמכם תכנית טריוויה אשר בכל תכנית משתתפים בדיוק אותם בני-אדם. השאלות מתחלפות, כמובן, אבל האנשים הם אותם אנשים – זה כבר הרבה פחות מעניין, לא? ואני לא מתכוון לתכנית שכזו שמתחילים לגלוש לתוך חייהם הפרטיים של המשתתפים ואז יש עניין בגילוי ההדרגתי של חייהם הפרטיים של אותם משתתפים, אלא התכנית כפי שהיא עצמה, רק ללא תחלופה במשתתפים. אגב, יש את התכנית הזו עם המנחה והשאלות המתחלפות, אינני יודע את שמה, שצופים בבית יכולים לשלוח סמסים כדי לנסות לפתור את החידה ולזכות בפרס – קשה לי להאמין שהיא עוד משודרת (מישהו יכול להגיד לי?), אבל חוץ מהמצלמה הסטאטית אני מאמין שחוסר העניין בה הוא בחוסר האנשים.

תכניות הריאליטי, כגון "השרדות" ו"האח הגדול" הן תולדה של אותם שעשועונים יותר משהן סוג של תעודה, אף על פי שהן גורסות לכך או שואפות לשם, או שאנו מאמינים שזה כך. הן בשעשועונים והן בתכניות הריאליטי הללו המשתתפים מופשטים מהקריירות שלהן או מכל מטרות שיש להם בחיים – בין אם יש שם עורך דין ובין אם מוכר נעליים, המטרה שלו תהיה אחת ולשם יכוון פעולותיו – הפרס. והדרך שבה הדמויות ינסו להשיג את הפרס איננו תלוי בהשקפת העולם שלהם או בכישורים שלהם, אלא על פי החוקים שמטווים המפיקים או הבמאים של התכנית – זה יכול להיות על ידי מענה על שאלות הנעשות קשות יותר ויותר בהדרגה, וזה יכול להיות דרך זחילה בבוץ וטיפוס על מבני עץ קטנים או אכילת יצורים שאחרת הדמויות היו מעדיפות שלא. כך שההפשטה היא דומה, אנחנו צופים באנשים, ולא אנשים בתוך החיים שלהם. מוצג לפנינו מעין קטלוג אנושי, אשר העיקר בו, בניגוד למה שאולי נדמה, הוא החומר האנושי ולא הקישוטים מסביב של הקטלוג.

אך חוץ משעשוע וקטלוג אנושי, התכניות האלו מנסות ליצור דבר שהאנושות התעניינה בו כבר מאות שנים לאחור – יצירת מיקרוקוסמוס ובחינתו, מה שמשווה לאותן תכניות נופח תעודי. ספרים כגון "בעל-זבוב", "רובינזון קרוזו" ואף "עשרים אלף ליגות תחת הימים" מציגים מערכות סגורות בהן הדמויות מנותקות מן שאר העולם, מספר הדמויות איננו משתנה וכל האינטראקציות מתרחשות בתוך המערכת הזו. בין אם זה אי-בודד ובין אם זו צוללת, המערכת הזו מקיימת עולם ומלואו אשר הקורא נחשף אליו. הדמויות אינן יכולות לעזוב את התחום הזה, ולכן הן גם לא בורחות לקורא. בחינה דומה של בני-אדם מנסות להשיג תכניות ריאליטי כמו האח הגדול – הן לא מאפשרות לדמויות המופיעות לברוח לצופים, הם נמצאים תחת השקפתו המתמדת. בספרים כמו "בעל זבוב" ו"אי-התעלומות" (גם של ורן) ישנה גם בחינה של כיצד בני-אדם יסתדרו במנותק מן הציליוויזציה בתוך הטבע הבראשיתי. ניתן היה לומר שיש בחינה דומה בתכניות כמו "השרדות", אלא ששם המשתתפים מקבלים כל-כך הרבה עזרה חומרית מן ההפקה שזה כבר מגוחך (מן הבחינה הספציפית הזו).

אם כן, הביקורת באה, או לפחות רלוונטית, כאשר אנחנו שוכחים שאין תכניות אלו אלא תכניות בידור ותו לא, ולא תיעוד כלשהו של פעילות אנושית אותנטית. אנחנו צופים בתחרות בין אנשים במסגרת חוקים מסויימים, לפעמים תחרות להשגת חיבת הקהל.

איזה מקום נשאר לביקורת בבחינת תכניות אלו בתור תכניות בידור? אני לא חושב שבמובן המאד דק של המילה ניתן להשוות תכניות בידור אחת מול השניה באספקט של "רדידות ועומק" – התכנית המבדרת יותר היא זו ש"לוקחת". במובן מסויים זה כמו לבקר את שידורי התחרויות האולימפיות ברדידות תרבותית.

כמובן, ניתן לקבל בידור גם מתכניות או סרטים אשר הינם יצירה אמנותית ומשתדלים לחקות את המציאות ולהציג את האמת, וזו גם העדפה אישית שלי רוב הזמן. לכן גם אני פשוט לא צופה בכל תכניות הריאליטי האלה ובוחר במקורות בידוריים אחרים, במקום לעשות כל-כך הרבה רעש מן העניין (:

לא מעניין אותי, לא צריך. אבל על מה כל האנשים המתלוננים מתלוננים?

(כמובן, זה נובע מפחד, אבל זה כבר עניין ישן נושן ונושא אחר.)

השוואה בין "שר הטבעות" והסרט "יהלום דמים"*
מכיל ספויילרים לשני הסרטים.
ראו הוזהרתם.

* יצא לי להתחבט איך לתרגם את השם, אבל ללא צל של ספק התרגום ("המקורי") "לגעת ביהלום" הוא אידיוטי להחריד.

הסרטים "שר הטבעות" ו"יהלום של דמים", אף על פי שלכאורה נמצאים בקצוות שונים של הפיקציה (סרט פנטסיה אפי וסרט פעולה שאמור לעורר מודעות בעניין אתי מסויים), חולקים הרבה נקודות דמיון אחד עם השני.
ראשית, בשניהם ישנו הפריט האפונימי אשר במידה כזו או אחרת הסיפור סובב סביבו; בשר הטבעות זו כמובן הטבעת של באגינס, העוברת מבילבו לפרודו, וביהלום דמים זהו היהלום הגדול אשר מוצא סולומון – ובין שני פריטים אלו, הטבעת והיהלום, קוי דמיון.
ראשית, נקודות הדמיון הפשטניות ביותר: שני הפריטים הם סוג של מוקדי משיכה וכח, בקונטקסט אחר סוג של תכשיט (טבעת, יהלום), קטנים ונישאים – חפץ שיכול להכנס לכיס. שניהם מגיעים לעולם הסיפור בדרך דומה: המוצא הראשון שלהם (סמיגול וסולומון) מוצא אותם במקרה (סולומון אמנם חיפש יהלומים, אבל לא את היהלום הזה), ומוציא אותו מתוך מים. מיד אחרי שהוא מוצא אותו, הוא נכנס למאבק אלים וקטלני עם אדם נוסף (החבר לדייג של סמיגול, מנהל העבודה במכרה) ויוצא ממנו בשלום יחסי.
שני הפריטים מכילים בתוכם כח חיצוני, מעולם אחר, כח שאיננו לחלוטין פיסי (כלומר, לא נובע מתכונותיו הפיסיות של החפץ). בשר הטבעות הכח הוא "חיצוני, מעולם אחר" במלוא מובן המילה: הוא חפץ קסום, ומסוגל להעניק למשתמש בו אי-נראות. גם כח היהלום הוא חיצוני – אפשר לסחור את היהלום עבור סכום גדול מאד של כסף, בכמה וכמה מידות מעל לכסף שמסתובב לרוב באפריקה. כוחו הוא חיצוני במובן הזה שהכח שלו – המחיר והכסף שהוא יכול להביא – מקורו לא במציאות של מדינת סיירה לאונה בה מתרחש הסיפור, אלא במערב. בנוסף לזה, הכוח של הפריטים יכול לשמש ומשמש את האוחזים בהם את הכח לחמוק ולברוח מן המציאות – הטבעת יכולה להעלים את העונד אותה, ומכירת היהלום יכולה לאפשר למוכר אותה לצאת לעולמים מהמציאות הארורה של מלחמת האזרחים בסיירה לאונה ולמקום אחר – מה שה"שכיר חרב" דניאל ארצ'ר ניסה להשיג, ומה שסולומון השיג בסופו של סיפור.
החמדנות והצורך לאחוז בפריטים האלה מסכנת את האוחזים בהם, שכן יש את מי שירדוף אחריהם. אחרי פרודו והטבעת רודפים הנאזגולים, ואם אני זוכר נכון אפילו הפלך נהרס תוך כדי החיפוש אחר הטבעת. דניאל ארצ'ר אומר לסולומון שאין לו מה לעשות עם היהלום, שהוא חייב מתווך, ושיהלום שכזה גם ככה יתגלה בסופו של דבר ולא ניתן להסתירו. מנהיג המהפכנים תר אחר היהלום, כמו גם ארצ'ר והקולונל שלו, שמשמיד מחנה כרייה שלם רק בשביל להשיג את היהלום. (אגב, עוד דמיון מעניין – האנטגוניסטים שרודפים ומנסים להשיג את הטבעת – סאורון ואותו מנהיג המפכה, שניהם בעלי עין אחת בלבד).
גם הטבעת וגם היהלום (כאן יש לסייג ולומר "יהלומים"), למרות מימדיהם הקטנים, הם בעלי כוחות במימדים של סדרי עולם, ומכוללים מלחמה וכאוס במקום בו הם נמצאים. הטבעת קשורה ישירות למלחמה שמתכוללת בכל הארץ התיכונה, כפי שהיהלומים גורמים למלחמת אזרחים במדינה ובמדינות שכנות.
בשני המקרים ישנו גם שיעבוד של עם על ידי עצמו – בשר הטבעות זה קורה עם האורקים, ביהלום דמים זה קורה עם השחורים.
כמו כן, כליון שני הפריטים האלו קורה כאשר הם מגיעים לעולם\מישור ממנו הכח שלהם שאוב – כיוון שכח הטבעת הוא על-טבעי, הטבעת עוזבת את הטבע (או: מושמדת). כח היהלום בא מהמערב (באמצעות ערכו הכספי) והוא מתכלה כאשר הוא מגיע לעולם המערבי.
כמובן שישנם גם הבדלים בין השניים. ראשית, בעוד שהטבעת היא אחת (למעשה ישנם עוד טבעות, אבל היא בכל זאת פריט יחידני והטבעת הספציפית עליה מדובר היא "הטבעת האחת"), היהלום הוא אחד מיני רבים (אשר הכמות שלהם היא שמביאה את כל ההרס למדינה), ומה שמקנה לאותו יהלום את מעמדו המיוחד הוא גודלו.
בנוסף לזה, היהלום הוא תוצר טבעי של הטבע, בניגוד לטבעת אשר חושלה על ידי יצורים חושבים. אבל, כוחו וחשיבותו של היהלום כן נוצר על ידי יצורים חושבים – הרי אותו יהלום הוא "סתם" חתיכת אבן קשה אם לא נותנים לו ערך נוסף בגלל נדירותו או יופיו (אשר הוא מושג שלא מתקיים באופן ממשי, אלא בעיני המתבונן), וזה בניגוד לטבעת אשר טמונים בה עצמה כוחותיה, בין אם יצורים אחרים יעריכו אותה ובין אם לאו.

השנים האחרונות ראו שינויים דראסטיים בכל מה שקשור לצריכת מוסיקה. מוסיקה נעשה כיום נגישה יותר משהייתה אי-פעם: כל אדם יכול להקשיב דרך האינטרנט כמעט לכל מוסיקה שרק ירצה, ועם יותר מאמץ גם להוריד אותה; נגנים-ניידים נעשים מזעריים יותר ויותר עם הזמן, ובמקרה שבו הפלאפון הופך להיות גם נגן מוסיקה, אפשר להגיד שהם הגיעו לגודל של 0, כי אנשים מסתובבים עם פלאפונים בכל מקרה. הקיבולת של אותם נגנים גדלה, בעוד המחיר יורד.

נראה שאנשים שמסתובבים עם אזניות מתרבים. סך הכל הרבה אנשים חווים תקופות של המתנה במהלך היום (נסיעות, המתנה לתור, הליכה), ומוסיקה זו דרך טובה למלא את החלל הריק. הקשבה למוסיקה יכולה להיות פעילות משנית להרבה מאד פעילויות אחרות, דבר התורם לפופולאריות של אותו מדיום אמנותי.

אבל זה לא תמיד היה ככה. מה הוביל לכל זה? השינויים קרו בשני נתיבים עיקריים: בנגישות של מוסיקה שונה (גיוון) ונגישות של מוסיקה לאזניים, במובן החללי, כלומר, נגישות המוסיקה לאנשים במהלך היום (ניידות המוסיקה).

מבחינת הנגישות היומיומית, זה התחיל כנראה עם כניסת הרדיו הנייד לשוק (כמובן שצריך גם לציין את המצאת הפונוטוגראף והפטיפון אשר הביאו בכלל מוסיקה מחוללת [נו, generated. כלומר, מוסיקה מנוגנת בלי נגנים או כלי נגינה] אל חלל הבית בסוף המאה ה19, ואת תפוצת הרדיו הבייתי בשנות ה20. ) בסביבות שנות ה50, ואת המצאת קסטות הסטריאו 8 הניידות יחסית בשנות ה60 והוואקמן בסוף שנות ה70. המצאות אלו אפשרו לבני-אדם לקחת איתם את המוסיקה כמעט לכל מקום.

בדילוג על פני כל מיני פורמאטים של מוסיקה נקפוץ אל שנת 95, בה הומצא הקידוד אמפי3, אשר הקטין משמעותית את גדול קבצי המוסיקה. בשנת 98 החלו גם להופיע נגני אמפי3 (של קבצים, לא דיסקים) כגון הריו300, אשר כבר לא היו זקוקים לנשאים חיצוניים של הפורמאט (כלומר, קלטות, דיסקים..) וניתן היה למחוק ולהעלות אליהם קבצים בחופשיות, אף על פי שבתחילה הקיבולת שלהם הייתי קטנה למדיי.

שינוי גדול בתפוצה של מוסיקה הגיע אחרי המצאת אותו פורמאט אמפי3, יחד עם תפוצת האינטרנט ויצירת פרוטוקולים שאפשרו שיתופיות של קבצים. ישנו הנאפסטר שהוקם בשנת 99, וגם אי-דונקי וקאזה מתחילת שנות ה2000 אשר איפשרו למשתמשים לחלוק קבצי מוסיקה, ובחינם. דבר זה יצר כמובן קרבות משפטיים שהובילו לסגירת נאפסטר ולשקיעת קאזה, אבל השנים בהם פעלו איפשרו לקהל רחב להחשף למוסיקה בזול ובקלות. אנשים יכלו להוריד מוסיקה למחשב, לצרוב אותו על דיסקים או להעביר אותו לנגן אמפי3.

קפיצה נוספת הייתה כאשר נגני אמפי3 נעשו נפוצים לאחר שנעשו זולים, קטנים ויעילים. קלות השימוש שלהם יחד עם הקומפאקטיות שלהם משכה אנשים רבים.

יש לציין גם את הרדיו האינטרנטי שהשמיע מוסיקה בתזרימים כבר בשנות ה90, ואתרים ותכנות רדיו אשר אפשרו למשתמשים להתאים אישית את המוסיקה שמושמעת, כגון Last.FM שהיווה גם רשת חברתית, ופאנדורה שהייתה חלק מפרוייקט הגנום המוסיקלי. אלו אפשרו לשמוע מוסיקה סמי-מובחרת (אתה משפיע על מה שנשמע אבל לא יכול לבחור שיר ספציפי) בחינם ובאופן חוקי. עליית מדרגה נוספת עשה האתר דיזר הצרפתי בשנת 2007, אשר אפשר לשמוע בתזרים שירים ספציפיים, חינם ובאופן חוקי גם כן.

איפה העתיד?

אף על פי שנראה לי שזה לא נפוץ (תקנו אותי אם אני טועה), כבר היום ניתן להוריד ישירות למכשיר הפלאפון שירים מהאינטרנט, דרך חברת הסלולר. לפני פחות מחצי שנה, ביולי 08, השיקה פאנדורה "גרסא ניידת" של האתר למכשיר האייפון והאייפוד טאץ'.

אני חוזה העלמות הדרגתית של המחשב כמתווך בין רשת האינטרנט ומאגרי מוסיקה (ומידע בכלל) לבין מכשיר המוסיקה הנייד. כמו כל התקדמות ליניארית של טכנולוגיות אחרות, ניתן לצפות שעם הזמן (הלא מאד ארוך) האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר וזול יותר, יחד עם הגדלה (והוזלה) של קיבולת הזיכרון של פלאפונים. הפלאפון יחליף לחלוטין את מכשיר האמפי3 בסופו של דבר. אני מאמין שיקומו אתרים אשר יציעו להורדה שירים ספציפית למכשירי פלאפון, ואולי גם אתרים עם תזרימי רדיו בהתאמה אישית המכוונים לפלאפונים. כדי לאפשר תמלוגים יצטרך לקום מודל כגון אייטונס (אם הוא לא קם עדיין) לרכישת שירים להורדה לפלאפון, או כגון דיזר אשר ייאפשר תזרימים של שירים ספציפיים תוך כדי הצגת פרסומות (שהם ממש צנועות שם, אגב). אם האינטרנט הפלאפוני יהיה מהיר מספיק, יכול לקום מודל שיבטל את הצורך בקיבולת זיכרון גדולה, בכך שהוא ייאפשר ללקוחות לרכוש שירים לספרייה\מאגר אישי הנמצאים על שרת של החברה, ולשמוע בתזרים או להוריד את אותם שירים הנמצאים במאגר מתי שיחפצו בכך.

אל-נא לנו לשכוח את הבלוטות' שנעשה מרכיב נפוץ בפלאפונים ובמכשירים חשמליים אחרים, המאפשר שיתוף קבצים ברמה נמוכה ואינטימית יותר –  אנשים יוכלו לשתף שירים שהם אוהבים עם חבריהם. אני לא אשכח את החוויה הזו מקורס חובשים, בהם אנשים, כאשר שמעו שיר טוב מתנגן אצל מישהו, מייד ניגשו וביקשו: "שלח לי את זה". זה מעלה בראשי קונספט שיכול להיות מעניין ללהקות, אולי בעיקר לכאלו שבתחילת דרכן, להפיץ הקלטות שלהם דרך בלוטות' בסוף הופעה לקהל שלהם.

ולסיכום

מוסיקה נעשית נפוצה יותר, קלה יותר לטיפול, דינאמית. חברות תקליטים לא יצליחו להביס את השיתופיות. במדינות מסויימות (הונגריה, ספרד..)החוק מאפשר באופן מפורש להפיץ ולהוריד חומר עם זכויות יוצרים עליו לשימוש אישי (כלומר, לא למכור אותו). ניתן לשאול איזה מקום חברות תקליטים בתור מפיצות של מוסיקה יתפסו בעתיד. האם הן נחוצות לאמן כדי שיפיץ את המוסיקה שלו וכדי שהוא יצור פרנסה מעיסוקו?

[נקודות מבט נוספות ניתן למצוא כאן]

ביום חמישי האחרון, ה6 לנובמבר, התקיים "אירוע אמנות" בירושלים, ושמו "מבצע כורש". האירוע כולו התקיים בתוך קומפלקס בנייני מגורים, ובניגוד לרמז שניסו להעביר להם שנה שעברה (שפכו מים רותחים מחלון אחד הדירות אל המופיעים מתחת), האירוע התקיים זו השנה השנייה.

אף על פי שלא הייתי נוכח בשיחה שהתקיימה באותו ערב, “למה להציג אמנות בבניין מגורים? אמנות לא ממסדית בישראל", ניתן לשאר אילו דברים הובילו להצגת אמנות בקונטקסט כה לא שגרתי. כמו כל אמן שמסיים את הלימודים שלו באמנות, ואולי כמו כל אמן בכלל, ורד חדד והילי גרינפלד רצו להציג את עבודותיהם. אבל במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שעבודותיהן יוצגו פתאם באיזה גלריה לאמנות, הם יזמו את אותה תערוכה ב"חלל אלטרנטיבי". על אף שגילי אמרה "חיפשתי מקום אלטרנטיבי להציג בו, מחוץ לגלריות בתל-אביב שמהוות היום את מרכז האמנות הישראלית", אני נוטה יותר להאמין, וזה בעיקר משום שהיא בדיוק סיימה אז את לימודיה, כי הגלריות בתל-אביב הם אלו שחיפשו משהו אחר, ולא להפך. כמו כן, ההצהרה "מטרת הפרויקט היא ליצור דיאלוג בין האמנות לבין החלל הציבורי המוזנח בו היא מתארחת. במקביל לכך מתאפשר שיתוף פעולה בין תושבי הבניין וסביבתו לבין עולם האמנות הירושלמי." נשמעת לי, איך לומר, על גבול המצוצה מהאצבע. ראשית, מכיוון שכפי שאמרתי אני מאמין שמטרת הפרוייקט היא להציג את האמנות של האמנים המציגים, ולא לקיים דיאלוג. מעבר לכך, הטענה כי מתאפשר שיתוף פעולה בין דיירי הבניין לבין עולם האמנות היא טיפה מגוחכת ומצחיקה, שכן אף אחד לא ביקש או שאל את הדיירים אם אפשר לקיים מיצגים והופעות חיות בתוך הבניין (על זה יכול להעיד גם הפתק שהיה תלוי בלובי הבניין שהזהיר מפני התערוכה שהולכת להתקיים בתאריך כזה וכזה, הזמין את הדיירים להשתתף בה, ו"התנצל מראש" על הרעש ואי-הנוחות שיכולים להיווצר במהלך האירוע. להתנצל מראש, כמובן, שווה ערך פחות או יותר ל"לא באמת להתנצל".) והדיירים, לפחות חלקם (ואני מאמין שרובם) לא ממש אהבו את הרעיון, ובעיקר התלוננו על הרעש; הלהקות שהופיעו נתבקשו לנגן "יותר חלש". בכלל, בשעות הצהריים כמות הנוכחים בהופעות לא הצדיקה הופעה חיה, עם ציוד הגברה, בתוך בניין מגורים. זה נראה לי כמו מעשה פשוט רע ולא מוסרי, שלא לדבר על העליבות שבמחזה הזה. האם בשביל לבדר 5 עד 10 איש, שבתוכם נמצאים המארגנים והסאונד מן, מוצדק להפר את נחת בני-האדם המאכלסים את 180 דירות הבניין? מעבר לכך, נראה שהנוכחים בהופעות היו רובם עסוקים בדברים אחרים שאינם כוללים להקשיב ללהקה המופיעה. הלהקות ניגנו רק כי ככה נקבע עם המארגנים, למרות שההופעות הסבו יותר נזק מאשר תועלת. לזה כנראה אחראית הבחירה הרעה של זמן המופעים והתערוכה, אמצע יום חול, בו מרבית קהל היעד (כלומר, כולם) עסוקים בדברים אחרים. קיום התערוכה ביום שישי נמנע תוך התחשבות באוכלוסייה שומרת השבת, שלא להזכיר את בית-הכנסת הנמצא במקום, ולכן יום חמישי הוא בבחינת הכי "סוף שבוע" שניתן להשיג, אבל זה לא הופך את בחירת מועד האירוע לטובה יותר כהוא זה. אך יותר משזה עניין של זמן, זה עניין של מקום. הכנסת תערוכה, ועוד עם הופעות חיות ווידאו-ארטים רועשים, אשר חודרים לתוככי הדירות על אפם וחמתם של היושבים בהם, הינה פולשנית. בחירת מקום אחר הייתה יכולה להשיג אותן תוצאות או אפילו חשיפה גדולה יותר –  עריכת התערוכה בתוך מוסד לימודים אם קהל היעד הוא בעיקר סטודנטים, או ברחבה ציבורית כלשהי אם קהל היעד הוא אנשי הרחוב הממוצעים (האם ישנם כאלה?). אך כנראה האידיאולוגיה האנטי-ממסדית (אם מבחירה ואם מאילוץ) מונעת מהמארגנים שיתוף פעולה עם כל ארגון או מוסד חיצוני שיש להתפשר איתו, ולכן נבחר בניין מגורים כחלל התערוכה, מקום חבוי, נפחד והכי קרוב לבית, שבו ה"ארגון החיצוני" המקומי שיש להתפשר איתו (או לא) הוא החלש ביותר, כלומר, תושבי עיר מן השורה שלא ינסו להרים את הראש ולמחות יותר מדיי, אלא פשוט יטרקו את החלונות ויתפללו שהיום הזה כבר יסתיים ויקח יחד איתו את התערוכה המשוקצת.

מצד שני, יש משהו מאד "חמוד", כפי שנאמר על ידי מישהו, בלקיים מאורע אמנותי שכזה בבניין המגורים שלך. להציג עבודות, להזמין כמה חברים, ולקוות שיגיעו עוד אנשים שייחשפו למה שאתה רוצה לבטא. אבל הרעיון מתהפך מרעיון טוב לרעיון רע כאשר המארגנים מנסים להתגרות בגורל ולהפוך את האירוע ממשהו מקומי ונחמד, לסימפוזיון פסטיבלי רועש אשר מקומו פשוט לא בתוך בניין מגורים. להכניס אמנות לתוך מגורים זה מבורך בהחלט, אבל להפוך את זה לפסטיבל מוסיקלי זה כבר חוסר התחשבות. אולי מופע אקוסטי שקט היה יכול להתקבל בברכה ולצרום באוזן פחות לתושבי המקום, מה גם שכמות הקהל יותר מאיפשרה לדבר שכזה להתקיים בלי שמישהו "לא ישמע" (וסך הכל גם במת הבטון הייתה מיותרת מהבחינה הזו).

אך מלבד שנאת השכנים, מה פורמאט התערוכה הביא? אין ספק שהייתה כאן "הנמכה של האמנות", ובכמה מובנים. אף על פי שאינני יודע כמה עמוקה ידו בארגון כל העניין, לא התפלאתי לשמוע את שמו של רועי צ'יקי ארד בזמן שהותי שם, או לדעת שהוא זה שמעביר את השיחה המוזכרת בתחילת דבריי. אמנות, אשר לרוב מוצגת בתוך מוזאונים וגאלריות למיניהם, אשר מרבית אנשים לא מוצאים את עצמם מגיעים למקומות כאלה תכופות או בכלל, הגיעה אל תוך תוכי בניין מגורים, מקום אשר האמנות איננה רגילה למצוא את עצמה בו. כדי לצרוך תרבות בחברה על אנשים "לצאת" ולעזוב את אזור מגוריהם. אך אנשים רבים לא עושים את זה, ואותו "מבצע כורש" בוודאי פיתה כמה הולכי רגל סקרנים להכנס אל תוך בניין המגורים הרועש ולהחשף קצת לאמנות ירושלמית וישראלית.

כתב של nrg כתב אשתקד בהתייחסו למבצע כורש של שנה שעברה אודות ה"גבולות המתמוססים" שבין האמנות לחיים, בין באי התערוכה לבין דיירים ועוברי אורח. ואולי כאן המקום לשאול "מהי אמנות?” האם יש לה מטרה? או שיש לקיים אמנות למען אמנות? האם צריכה להיות לה אסתטיקה מסויימת, צורה? האם אמנות היא כל דבר שבן-אדם מציג, האם אמנות היא כל דבר שאדם כלשהו אומר שהוא אמנות? אולי בעצם אמנות זה הכל, זה החיים, זה המציאות, והמציאות היא אמנות? אני חושב שבנושא הזה מגיעה האידיאולוגיה ורוח האירוע לשיא המגוחכות והאבסורד שלה, כאשר כל דבר הוא אמנות, ואמנות היא דבר טוב, ולכן הכל טוב ואין כזה דבר "רע" או "מכוער". לכן, כפי שנכתב בכתבה בnrg, לא ידעת אם חפץ ש"נפל" מאחד החלונות, ומישהו צועק בתגובה (לא, סליחה, “שר") זה חלק מהתוכנית האמנותית או שאולי זה קרה סתם ככה במקרה, בדיוק כפי שה"זונה הרוסייה" שירדה לצעוק בכעס על מארגני ואורחי התערוכה וסיימה את דבריה בהתנגשות אלימה עם צלם מעריב, למעשה "העניקה מופע מחול וירטואוזי שהסתיים בהתנגשות עם צלם הוידאו שלנו". אין ספק שכולם הצטערו שהמשטרה לא הגיעה להעניק מופע תאטרלי מרגש, תוך כדי שהיא שוברת גיטרות ושורפת מגברים כמיטב מסורת הרוק של שנות ה-70, בעודה, במיומנות וירטואוזית אשר הינה פרי של חזרות אין ספור, לעצור ולאזוק את המארגנים באשמת הפרעה לציבור. או אולי היה עדיף שאף נפש לא הייתה מגיעה לצפות בתערוכה מחוסר התעניינות, ורק אותו ניב תכלילי היה מגיע כדי לסקר את האירוע ולסכם אותו בתור "מופע פנטומימה מינימאליסטי וחד פעמי שלא נראה כמותו בעולם התרבותי.”

אך אולי פשוט אותו כתב נסחף בלי דעת ובחוסר תשומת-לב ברוח האירוע, לאחר שציפה להגיע לתערוכת אמנות בתוך בניין מגורים, ומצא, ובכן, בניין מגורים עם תמונות תלויות של בניין מגורים. של ריהוט ביתי רגיל. של היומיומי ביותר. כולם יכלו למעשה להשאר בבית ולבהות בסלון, ולהחשף לאותה אמנות שהוצגה ב"מבצע כורש". האם העובדה שנתלו תמונות של ספות בתערוכה שהגעת אליה במיוחד, או במקרה, גרמה לך להסתכל אחרת על היומיומי סביבך? אני איכשהו בספק. אי-אפשר להגיד שצפיתי בעניין או בסקרנות בתצוגות החזותיות במקום, קודם כל מכיוון שהגעתי בעיקר כדי לראות את ההופעה של חיה מילר, וגם מכיוון ששום דבר לא משך את עיני יותר מדיי (או בעצם, בכלל) חוץ מציור על קאנבס אחד של דיונה. אולי סיבה נוספת לכך היא שהתערוכה הייתה גדושה במדיום שכנראה שנוא עלי ביותר, הלא הוא הוידאו-ארט. ייתכן שסלידתי מהמדיום קשורה בחוסר העניין שלי בו, ולכן בבורות בכל מה שקשור בו, או שאולי זה קשור בכך שמיצגי וידאו-ארט מציגים תמיד את הבאנלי ביותר, כלומר, באנלי מבחינת הז'אנר, ושאם ראית וידאו-ארט אחד ראית את כולם. יוצא דופן לכך, אם כי אני רואה בזה פשוט "סרט" ולא וידאו ארט, היא עבודתו של רועי רוזן, שלצערי אינני זוכר את שמה, אבל הייתה מעולה באמת ומעוררת מחשבה.

האם התערוכה הצליחה לקדם משהו במישור האידיאולוגיה שלה? לקרב את האמנות אל העם, להוריד אותה מן הנשגב לנגיש? כנראה שבמידה מסויימת כן. אם לומר שאמנות היא משהו שיש להתרגל אליו, להתרגל לנוכחות שלו סביבך ולרצות בו, אז תושבי המקום והסביבה עשו צעד אחד בהרגל הזה, ואולי אילו אירועי אמנות היו עניין שבשגרה אזי היו יותר אנשים, כאלו שלא עושים זאת כיום, מתעניינים באותם אירועים והולכים לצפות או להשתתף בהם. ההרגל יכול להפוך אמנות מעניין זר לעניין שבשגרה, ולכן משהו שלא צריך לפחד או להתבייש ללכת אליו. קיום תכוף יותר של אירועי אמנות שכאלה הפתוחים ל ומזמינים את הקהל הרחב יכול להפוך את האמנות למשהו רגיל, במובן החיובי ביותר של המילה. אין ב"רגיל" לרמוז דבר על התוכן של האמנות אלא רק לומר משהו על מקום האמנות בחייו של "הקהל הרחב".

אך אני חושב שהיה צריך לעשות זאת מעט אחרת. קודם כל, אם המארגנים באמת אמיתיים ברצון שלהם ליצור מיזוג הרמוני בין הסביבה לבין האמנות שמתארחת אצלה, צריך להוריד את המופעים המוסיקליים מהרפרטואר, או לפחות להסתפק במופע אקוסטי רגוע שלא יפריע למנוחת אותם הדיירים שלא רוצים לקחת שום חלק במסיבה. הייתי נותן יותר דגש לוויזואלי ומביא יותר אמנות יפה, ופחות מאותה אמנות שמציגה את הסתמי ולא אומרת שום דבר חדש שלא נאמר במאה שנים האחרונות, ושכוחה נחלש אף יותר כאשר היא מוצגת בתוך חלל שהוא עצמו "סתמי" ויומיומי. אני אולי גולש כאן מהמדיום לתוכן, אבל כיוון שחלל התצוגה כה לא שגרתי ומביא יחד איתו מסר מסויים, אי-אפשר לדבר על הפורמאט בלי להתייחס לתוכן שמובנה בתוך הסביבה עצמה ולמערכת יחסים שהוא מקיים עם תוכן העבודות. אם ללכת עם קונפסט הסתמיות עד הסוף, היה אפשר פשוט לתחום את אזור בניין המגורים ולקרוא לזה תערוכה, בלי להכניס לשם משהו חיצוני שלא היה נמצא שם קודם (כלומר, לא להציג שם עבודות בכלל). למען האמת, ייתכן שלא היה יותר מדיי הבדל חוויתי אילו כך זה היה. ליאו, אשר ליווה אותי באירוע, ציין כמה פעמים איך שהוא לא מצליח להבחין בין המייצגים האמנותיים לבין מה שהיה קיים בתוך בניין המגורים הזה גם כך, וניסה לתת או למצוא משמעות לזבל, למשל, ששכב על המדרגות, והאם ישנו מסר כלשהו בזה שהוא שוכב דווקא במדרגה השלישית ולא על אחרת. אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד משהו על איכות וטיב האמנות שהוצגה במקום, ולא על שום דבר אחר. זה נחמד לעורר את המודעות של האדם לעצמו ואל הסביבה שהוא נמצא בה, אבל המוח האנושי סך הכל מעולה בלחפש תבניות ומשמעות בסתמי ובכאוטי ביותר, כפי שגם נאמר ב"מאחורי הקלעים" של הסרט "המספר 23” שצפיתי בו במקרה אתמול.

וכהערה סופית הייתי רוצה לספר חוויה שלי הקשורה בשילוב אמנות ובניין מגורים רגיל לחלוטין (ושאפילו לא גרים בו סטודנטים). מתישהו בשנה האחרונה, בלי לעשות יותר מדיי רעש או הצהרות, נתלו מספר ציורים בחדר המדרגות של הבניין שלי. מה שהפתיע אותי, זה שתוך ימים ספורים, ואולי כבר יום למחרת, נתלו עוד עבודות חזותיות (מלבד תמונות היו כמה עבודות אריגה והדפסים) בקומות אחרים של הבניין, ומדיי פעם הציורים אפילו מתחלפים. בלי שום התיימרות או "לנסות לשלב את הסביבה עם האמנות", הציורים האלה עודם תלויים בקומות שונות של הבניין, בלי שאף אחד יקלקל או יגנוב אותם, וממלאים את מה שהיה יכול להיות חדר מדרגות סתמי, במשהו מן היפה והנאצל (במקום, אגב, למלא אותו בעוד סתמי).

וידאו שנתקלתי בו במקרה היום ביוטיוב [להלן] גרם לי לתהות; אינני מכיר את סצינת המועדונים והריקודים למינהם, ואולי חלק מכם מכירים את הג'אמפסטייל. מבחינה וויזואלית הוידאו העלה בראשי כמעט מיד תמונה מוכרת מימים ימימה. זה הזכיר לי את ימי הראגנרוק אונליין שלי, שהוא 'משחק תפקידים אונלייני מרובה משתתפים'. איך פעילות כה חברתית העלתה בראשי זיכרון של משהו כה סוציופאתי כמו משחק אונלייני?

אגב, למי שהוידאו משום מה לא עולה, או שאין לו סבלנות, או כל סיבה אחרת שהוא זקוק לתמלול מהיר של הוידאו: בוידאו מוצגת התכנסות ("ג'אמפ מיטינג נאמבר 2") במרחב ציבורי בברלין של קבוצה גדולה של אנשים, בעיקר נערים ובוגרים צעירים, לבושים בחולצות אחידות (של האתר שלהם?) אשר החלו עוסקים בריקוד קצבי, ביחידים, בזוגות, בקבוצות, וכסגנון של תנועה בתוך העיר.

המקום שהיה הכי גדוש ופעיל בדרך קבע בראגנרוק, ובבוודאי גם בכל מתאמ"מ (סלחו לי על הר"ת) אחר, היה כיכר העיר המרכזית. אנשים היו מגיעים לשם למכור את מרכולתם, זו אשר יצרו לבד או הרימו מחיות, מפלצות וקורבנות אחרים אשר קטלו לשם כמה נקודות ניסיון, לקנות פריטים חשובים, לחפש שותפים לחבורה (אשר מטרתה, כן כן, לקטול ולשדוד מפלצות*), למצוא איזה קווסט, אבל בעיקר כדי לעסוק בסוציאליזציה. פשוט כדי לפטפט עם דמויות\שחקנים אחרים אשר משחקים על אותו השרת.

"כיכר העיר" בתור קונספט, השתנה דראסטית מימים ימימה, בהם אנשים היו נפגשים במרכז העיר כדי לסחור בשוק, או כדי לפגוש אנשים. יש לזה כמובן הרבה סיבות – התרחבות ההתיישבויות של בני-האדם (מהכפר בו כולם מכירים את כולם לעיר המנוכרת והמתנכרת), שינוי בדרכי תחבורה, בדרכי סחר וכו'. במשחקים אונליינים בהם לדמויות אין מה לעשות לשבת להשאר בבית (לרוב בעצם אין להם בכלל בית), הן נפגשות בכיכר העיר.

לי נראה שבאופן מסויים קונפסט כיכר העיר שבמשחקים אונליינים (שדומה לקונפסט "כיכר העיר הישן") נלקח ויושם ב"עולם האמיתי". אפשר כמובן לשאול האם ישנו קשר בין סצינת הריקודים לבין סצינת המתאמ"מ. ניתן להניח שאותם אנשים שיוצאים לרקוד במועדונים (הסביבה הטבעית של הריקוד באופן קלאסי) לא יושבים בבית שעות על משחקי מחשב, כפי שאותם אנשים שחיים מול המחשב לא יוצאים לרקוד במרכז העיר.

אבל אני כן חושב שיש לאינטרנט השפעה ישירה על כך. ספציפית אני חושב שמשפיעה הופעת הרשתות החברתיות כגון מייספייס, אתרים כמו יוטיוב, ובעצם כל הקונספט של ווב 2.0 אשר מעודד סוג של אקהיביזם אינטרנטי. קודם כל אפשר לראות זאת מכך שהם קבוצה אשר סובבת סביב אתר אינטרנט. ייתכן שהקבוצה קמה לפני האתר, ולא להפך, אבל בסופו של דבר המוצר שלהם (כלומר, סרטים\תמונות) מועלה לאתר אינטרנט, ומלבד להיות נוכח לידם כשהם רוקדים, אין דרך אחרת להחשף אליהם. מרביתם לובשים את חולצות האתר שלהם. (סממן חיצוני לשייכות לקבוצה, כמו בקלאנים?)

בניגוד לתופעה הרגילה של ריקוד, בה אדם רוקד בשביל עצמו, לשם הנאה, או רוקד עם בן-זוג כפעולה חברתית או כתקשורת, או כסוג של תקשורת\התחברות אל אדם זר ברחבת הריקודים, כאן הריקוד מופנה החוצה: התקשורת היא לא בין הרוקדים, אלא בין הרוקדים לבין צופים חיצוניים (שלא רוקדים): כלומר, אנשים בכיכר ואנשים בבית שצופים בוידאו. ברור שהם נהנים מהפעולה עצמה, אבל ביסודה יש הצגה. מעבר לעובדה שהם בחרו להפגש ברחבה ציבורית, ניתן לראות זאת בריקוד עצמו. בקבוצה הם רוקדים במערך שבו הם לא מופנים אחד אל השני, אלא במערך פרונטאלי. אפשר לראות זאת בווידאו בסביבות 2:00 ו4:08 (ואם אתם שואלים אותי, זה נראה בדיוק כמו תמונה קבוצתית מראגנרוק), או בתחילת הוידאו (0:45) של המפגש הראשון. המצלמה שם היא לא מתעדת. המצלמה לא בשבילם, הם שם בשביל המצלמה.

עוד דמיון בין אותה תופעת ריקוד ומתאמ"מ הוא ב"נסתרות הצופים". כאשר אדם רוקד, הוא הופך להיות "אובייקט נצפה". אם ישנה הנאה אסתטית מהריקוד, הרי שהרוקד לא נהנה ממנה. באופן דומה, גם דמות במשחק אינטרנטי היא "אובייקט נצפה" ואיננה עושה פעולות בשביל עצמה – מי שמפעיל אותה הוא הצופה בפעולות. כלומר יש הפרדה בין האובייקט הנצפה, הדמות, לבין הפועל והצופה, השחקן מאחוריה. אבל באותו עולם ווירטואלי ישנם עוד דמויות, אשר משמשות עיניים של שחקנים אחרים. כל השחקנים מסוגלים לצפות בדמויות המשחק, ולשלוט על אחת. אבל בניגוד לרחבת הריקודים, בה הרוקד גם צופה בצופים שלו (אשר נוכחים במקום ריקודו, אחרת הם לא היו "צופים"), הדמות, וגם השחקן מאחוריה, אינם יכולים לראות את השחקנים האחרים, כלומר את הצופים האחרים. כולם "מציגים" אובייקט (הדמות שלהם) וגם צופים בו, אבל הם אינם מסוגלים לראות את התגובה האנושית אל אותה הצגה, אלא אך ורק דרך פעולות של הדמויות האחרות, אשר הן רק חלק מההצגה. באופן דומה, החבורה מהסרטון איננה מסוגלת לראות את הקהל שלה, אשר נמצא מאחורי מחשבים אשר מחוברים ליוטיוב.

עוד דמיון, אבל טכני בלבד: הריקוד עצמו מזכיר איכשהו תנועות של ריקודים ממתאמ"מ. התנועות מאד חדות, ברורות, כמעט נוקשות, חוזרות על עצמן… כאילו היו טמפלייט של ריקוד ממשחק. צורה מובנית בריקודים זה עניין ישן מאד, אבל פה ייתכן שזה בא ממקום אחר. אבל רוב הסיכויים שזה רק אני ;)

אגב, אם אין לכם סבלנות לצפות בקליפ כולו, תצפו רק בחלק קטן שמתחיל בסביבות 5:38 – כדי לראות את הקונטרסט שבין אנשים חופשיים ברוח לבין אנשים כבולים (בפחדיהם וכו').

ובלי קשר, אני חושב שהשאפל לוקח כאן:

*אני לא מזלזל, חס וחלילה, בסוגי המשחקים האלה. יכולה להיות מאחורי הכל עלילה מצויינת!

(טוב, האמת שספציפית במתאמ"מ לא.)

חתירה אל האידיאל

הצגתי שני אידיאלים מסויימים, של אדם ושל חברה, וניסיתי להראות כיצד אלו יוכלו להוביל לעשייה מוסרית. אך לאידיאלים אלו אין שום משמעות אם לא אתן לרעיונות הערטילאיים גשמיות, דבר שאעשה תוך כדי הסבר כיצד לשאוף לאותם אידיאלים. ואל אותם אידיאלים כל אדם חייב לשאוף אם הוא רציני בכוונתו להיות אדם מוסרי.

במישור האישי

בתיאור אידיאל האדם הצגתי אדם אשר מכיר היטב את "חוקיות העולם" סביבו. למעשה, אמרנו שהוא מכיר את החוקיות של כל סוג של מערכת אשר יש בה אחת. ואמרנו גם שאותה הכרה בחוקיות מאפשרת לו לחזות טוב יותר תוצאות של מעשים שונים, ולכן מאפשרת לו להיות מוסרי יותר, אילו רצה בכך. אין ספק שאותו אדם, אילו התקיים, הוא תוצאה של למידה ממושכת ביותר, שכן אנו יודעים היטב שאין בני-אדם נולדים עם ידע זה, אלא רוכשים אותו עם השנים. אם כן, כפי שאמרתי כבר פעמים רבות, על האדם שמאמין בעקרונות התועלתיות, או לכל הפחות מכיר באושר האנושי כתכלית ראויה, ללמוד, וללמוד רבות! כבר נאמר לפָנַי שכדי לעשות טוב יש ללמוד ולחקור. אריסטו ציין את החיים העיוניים כחיים הטובים לאדם, שכן הם ממשים את תכליתו. אך אני טוען שיש ללמוד ולעיין לא כתכלית, אלא בתור אמצעי, כלי, בעזרתו יהיה אפשר לעשות מעשים שקולים יותר כדי להביא לאושר רב יותר לאנשים אחרים.

נראה שבבסיס כל הידיעות מונחים השפה והמתמטיקה. אף על פי ששניהם, בתור סוג של ידע, לא אומרים דבר על העולם, הרי נראה שבכל זאת הם נחוצים לשם רכישת אותו ידע שכן. שפה, מלבד יתרונותיה האחרים, דרושה לשם רכישת ידע; אם זה דרך הרצאות, שיעורים או ספרים. למעשה העניין דיי מובן מאליו, אך יש להדגיש שלמידת השפה צריכה להיות רצינית ומלאה. וכשאני אומר "רצינית" אין אני מדבר על הפורמט, או על למידת כללי דקדוק מדוקדקים, אלא התוצאה הנחוצה מאותו לימוד. האדם צריך להיות בר-הבנה של דבריהם של אחרים, ולהיות מסוגל להתבטא בצורה נהירה וברורה. (החלק של ההתבטאות מתקשר יותר לחתירה במישור החברתי, ועל כך עוד ידובר). את המתמטיקה אחלק לשלשה חלקים – אריתמטיקה, גאומטריה ואלגברה. החשבון דרוש לאדם לשם כל אותם החישובים הכמותיים בחיי היום-יום. גם להנדסה ישנה חשיבות לאדם בהיותו חיי בעולם בעל חלל, ולעתים דרושים חישובים הנדסיים. קיימת אצלי הסתייגות מסויימת מאלגברה כתחום הכרחי לאדם המוסרי, אך נראה לי בכל זאת כי האלגברה מפתחת את מחשבתו של האדם ומאפשרת ומקלה על לימוד המדעים האחרים, שכן הכרחיים לאדם המוסרי, אשר יוצגו להלן.

כאמור, האדם "יודע כל" שלנו מכיר בחוקיות של דברים. אם כן, כדי לשאוף להיות כאותו אדם (שוב, לשם התנהגות ועשייה מוסרית יותר) יש ללמוד את אותם חוקים שונים הנמצאים בעולם. ישנם מספר מדעים אשר מתארים את אותם חוקים, ונראים לי נחוצים יותר לשם האדם המוסרי מאשר מדעים אחרים. אין זה אומר שאין ללמוד מדעים אחרים, כמובן, אך המדעים שעתה אציג מתארים חוקיות אשר נחוץ להכירה בחיי היום-יום של האדם, מכיוון ובני-אדם בין כה וכה חורצים בתחומים האלה החלטות, ועדיף שהם יחרצו בחכמה.

מדע אחד מבין מדעים אלו שיש להכיר הוא הפיסיקה. אין כל דרך להמנע מכך או להכחיש זאת, אבל האדם חי בעולם פיסי המציית לחוקים מסויימים. לכאורה כדי לתפקד בעולם אין צורך להבין את אותם חוקים, ואם זאת בכל זאת בני-אדם לעתים מסיקים מסקנות שגויות על סמך הבנה לא נכונה של הפיסיקה. כמו כן, התפישה של הפיסיקה משפיעה על תפישת העולם הכללית של האדם, ולעתים אף משפיעה על התפישה המוסרית שלו, ולכן על האדם להשען על מידע מדוייק ואמין יותר, מידע אשר יצא לו לחשוב ולהגות בו, מאשר על מיני אמונות תפלות. אין זה אומר כי על האדם להשקיע את כל כולו ללימודי פיסיקה, וללמוד כל דבר שידוע בתחום. מוטב שילמד את העקרונות הבסיסיים, את האופן בו העולם פועל בכלליות, ויהיה דיי בכך כדי ליצור אצלו תמונה ברורה יותר של העולם. לימודים אלו לא אמורים להיות ארוכים מאד, וניתן לצפות שכל אדם יעבור אותם.

תחום נוסף שעל אדם שכזה להכיר הוא פסיכולוגיה. חייו של האדם מלאים באינטראקציות עם בני-אדם אחרים, ומלבד זאת, הוא עצמו בן-אדם ולכן נתון להתנהגות אנושית, והבנה עמוקה יותר של הנפש וההתנהגות האנושית תועיל הרבה לאדם; תהיה לו הבנה גדולה יותר כיצד להגיב או לפעול כלפי אדם אחר הנתון במצב מסויים כדי לגרום לשינוי רצוי. גם את הכוחות הנפשיים הפועלים עליו הוא יבין טוב יותר, וידע מה לצפות מעצמו ואילו דברים לעשות כדי לפתור מיני בעיות שאולי יש לו.
מעבר לכלים לפתירת בעיות, לימוד פסיכולוגיה יוכל לאפשר לאדם להיות מודע יותר לעצמו ולתבניות התנהגותו (והתנהגותם של אחרים), ולכן גם להיות מודע לבעיות שלולא כן לא היה מכיר בהן. דבר זה מגדיל את מידת השליטה של האדם על עצמו, ולכן מגדיל את חופש הבחירה הקשור בעיצוב עצמו. זה כמובן מועיל, במובן המילולי של המילה, ומאפשר לאדם גם להיות יותר "מועיל מוסרית".
טבע האדם והתנהגותו מורכבים יותר מהפיסיקה, ובהתאם גם לימודיהם. אך גם תועלת לימודי הפסיכולוגיה "מועילים" יותר, במובן מסויים, מאלו של הפיסיקה, בשל האינטראקציות הרבות עם אנשים אחרים, וגם אנשים בודדים יותר, הרי שהם נמצאים בתוך גוף עם מוח אנושי, כלומר בעלי פסיכולוגיה אנושית. יש לציין שמעבר לספרי עיון בנושא, הרי שהספרות מלאה מימים ימימה בטקטים העוסקים בנפש האנושית ובטיבה, ורק צריך לדעת לבחור את הספרים הנכונים.

ביולוגיה חשובה לאדם באשר הוא יצור חי, וכדי להגשים את המשפט "דע את עצמך" באופן שלם, עליו להבין גם את המנגנונים הביולוגיים שלו. הדגש כאן הוא על ביולוגיה של האדם, ובתוכה הכרת האנטומיה והכרה בתזונה נכונה, למען ידע האדם כיצד לשמור ולפתח את גופו. בנוסף לאלו, על האדם ללמוד על גנטיקה למען ייטיב להכיר את הקונטקסט החי בו הוא נמצא ויכיר את יחסו ויחוסו לבני-אדם ובעלי-חיים אחרים. עליו להבין את האופן בו התורשה עובדת, שכן הוא עלול להוליד צאצאים לעולם. אמנם נראה שיש לכך מעט משמעות, הרי שבתווך הארוך מאד ובקונטקסט רחב יותר, מעבר לחייו של אדם יחיד, הרי שלהתחשבויות קטנות כאלו תהיה חשיבות גדולה.

על האדם גם ללמוד ולהכיר היסטוריה. עליו לדעת על ניסיונותיהם הקודמים של בני-אדם, כשלונותיהם והצלחותיהם, למען לא יחזור על טעותיהם וידע כיצד לשפר את מעשיו שלו. כמו כן, באופן ספציפי, על האדם להכיר את ההיסטוריה של מקצועו ושל התחום בו הוא עוסק כדי להשתפר בתחומו ואולי לקדם את התחום כולו.
לימוד ההיסטוריה חשוב כיוון שלעתים מחשבה או אידיאולוגיה כלשהי נראים סבירים ביותר, אבל ההיסטוריה יכולה להראות למשל שכבר נעשו ניסיונות לממש מחשבות דומות, ניסיונות שהולידו תוצאות שונות לחלוטין מאלו שציפו להם. לימוד ההיסטוריה מאפשר לאדם להתרחב ולצאת מהתחום הצר של שנות חייו שלו, ולהיות מודע לחייהם של אחרים כמעט כאילו חי אותם בעצמו. גם בתחום זה הספרות היא רלוונטית, גם זו הפיקטיבית, שכן דרכה חולקים אנשים את הניסיון שלהם, דבר המשרת את הקורא בדומה ללימוד דרך ספרי היסטוריה, רק שגם כאן יש להיות זהירים ולשים-לב ממי לומדים.

כמו כן, על האדם להתמוסס בתוך העיסוק הפילוסופי, למען יפתח ענווה וגמישות מחשבתית, וידע לקבל רעיונות חדשים כאשר אלו טובים מאלו שהוא מכיר.

במישור החברתי

על ידי יצירת תקשורת יעילה ופיתוח שיתוף פעולה, תוכל החברה האנושית לקדם את עצמה כגוף אחד ולתעל את כל כוחותיה למען הבאת האושר למירב פרטיה. ככלל החברה האנושית התפתחה באופן טבעי מתוך האינטרסים האישיים של החברים בה; לרוב בני-אדם מקדישים את כוחם כדי לקדם את אושרם שלהם ושל אלו אליהם הם מרגישים אמפתיה, ביניהם גם ילדיהם. אבל מעבר לכך, כל אדם בתור חלק מועיל בחברה מקדם במידה כזו או אחרת את האינטרסים של החברה כולה, כאשר רוחב אותה חברה גדל לאורך ההיסטוריה (מעבר ממשפחות לשבטים, פאודומים, מדינות, איחודים בין-לאומיים. . .) – כלומר שהאינטרס האישי הקונטקסטואלי של כל אדם, בממוצע, גדל לאורך ההיסטוריה.
כאמור, לאורך ההיסטוריה האיגודים האנושיים גדלו בהיקפם, ובנוסף לכך לאורך ההיסטוריה מצבו של הפרט השתפר, כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות, בריאותיות, כלכליות וכו'. ניתן לשאול, האם ישנו קשר בשיפור מצבו של הפרט לבין התרחבות האיגודים האנושיים? אבל גם בלי לחרוץ בעניין, ניתן לומר לפחות שמבחינה טכנולוגית ההתרחבות רק מועילה (שכן בניגוד למשאבים, מידע איננו "נגמר" – התחלקות במידע רק מיטיבה בין כל הצדדים), ובנוסף לכך התרחבות האיגודים מקטינה את מספר העימותים בין בני-אדם (אם כי מגדילה אותם. המלחמות נהיות גדולות יותר, "כמותיות" יותר, ומכסה שטחים גאוגרפיים רחבים יותר, אבל הן גם קצרות יותר, ובסופו של דבר נראה כי איחוד האנושות יכלול את כולה). ניתן להעלות את השאלה אם מלחמות הן טובות או רעות, שכן נראה שמצבו של הצד המנצח כן יכול להשתפר כתוצאה מהן, אך היא נענית בקלות מנקודת המבט התועלתנית, שכן היכן שיש מנצח יש מפסיד, לכן הניצחון איננו טוב וכיוון ו"במלחמות יש רק מפסידים", הרי שלא רק התוצאה רעה (יש מפסיד) אלא גם התהליך עצמו פוגע בכל הצדדים.
אם כן, נראה שזה מיטיב עם הפרט כאשר החברה בה הוא חי גדלה ומתרחבת. כלומר שמצבו שלו משתפר מהמרדף של אחרים אחר האינטרסים שלהם. מצבו הטוב תלוי במעשיהם של אחרים, במצבם הטוב של אחרים, שכן נראה שישנם שני מצבים בהם מצבו של פרט מסויים יהיה אופטימלי; או כאשר הוא יהיה בעל שררה מוחלטת על בני-אדם אחרים והם יעבדו למענו (מצב שקשה להגיע אליו, שכן נטייתם של בני-אדם להלחם בדיכוי תפרוץ בסופו של דבר, כפי שההיסטוריה מראה לנו, אלא אם כן המערכת בה אותו אינדיווידואל עריץ עומד בה חסרת רבב) או כאשר כל החברה עובדת יחד כדי להיטיב עם עצמה. כמובן, התורה התועלתנית שוללת את המצב הראשון בשל היותו לא מוסרי, ואנו נשארים עם המצב השני. מודלים אחרים של חברה, הנמצאים בין לבין אלו לא יהיו אופטימליים. למשל, במודל הקפיטליסטי האדם אמנם מרוויח מכך שהוא עובד רק לעצמו ולסביבתו הקרובה (ובכך מצמצם בזבוז אנרגיה, שכן אינו עובד יותר ממה ש"הוא צריך", וכל עבודתו מכוונת אליו) אלא שהוא מפסיד הרבה יותר כאשר גם שאר החברה נוהגת כך. שכן כאשר החברה עובדת במשותף, זה יותר מ"חלוקה שוויונית" של תוצרי החברה בין כולם, דבר אשר כביכול מרמז על כך שאלו שעובדים מתחת לממוצע מרוויחים מכך, ואלו שעובדים מעל לממוצע מפסידים מכך, אלא עומד כאן עקרון סינרגטי אשר הופך את המצב לרווחי לכולם, במיוחד בטווח הארוך. אדם אשר מצבו משתפר יהיה בעקבות כך גם מועיל יותר לחברה, כפי שמראה לנו הדוגמא של מפעל הטקסטיל ב"ניו-לאמארק" של רוברט אוון (Robert Owen) – כלומר שכאשר אנו מיטיבים עם אחרים, הם מועילים יותר לחברה ולכן לנו.

כפי שהיה עם החתירה לאידיאל במישור האישי, כך גם החתירה לאידיאל במישור החברתי מתרחשת אצל הפרט ותוך כדי פיתוח מידות מסויימות בו. אין חתירה זו צריכה להתרחש ברמה המדינית, כגון על ידי שינויים פוליטיים או חוקיים, אלא אצל כל אדם ואדם, שכן אין אדם אחד יכול לכפות דרישות אלה על אדם אחר.
כפי שצויין כבר, אותה חברה אידיאלית אותה אני מציג הינה חברה אשר פועלת בתיאום (השואף ל"תיאום מושלם") ובשיתוף פעולה. לכן כדי להגיע לאותו אידיאל על בני-האדם בחברה לפתח את התקשורת ביניהם, כלומר שכל אדם צריך לפתח את כליו התקשורתיים.
להלן מספר היבטים שעל האדם לפתח כדי להגיע לאותו אידיאל:

שפה. באופן טבעי על האדם קודם כל לדעת להשתמש בשפת החברה בה הוא נמצא, לא לשם לימוד אלא לשם תקשורת עם עמיתיו. זה כולל דיבור, קריאה וכתיבה בצורה המניחה את הדעת. זה הוא הבסיס לתקשורת, ויש לוודא ששפתו של אדם איננה לוקה ושהוא מסוגל לבטא את עצמו כהלכה. לימוד כשפה שנייה את שפתה של מדינה שכנה או את שפתם של קבוצה גדולה של מהגרים לתוך אותה חברה יכול להועיל בהחלט, כמו גם את שפת הסימנים למען תקשורת עם אלו אשר אינם שומעים או כל שפה הדרושה לשם אינטראקציה שכיחה או חיונית אצל אדם.

ביטוי עצמי. על האדם לפתח כלים לביטוי עצמי. זה כולל שני דברים; קודם כל עליו לדעת לבטא את עצמו באופן מלא – לדעת להביע את כל מה שמדאיג אותו או נחוץ לביטוי, ולא להסתיר דבר בשל נימוקים של בושה או צניעות (אין זה אומר שצריך לספר הכל. יש לספר רק את שיש לו זיקה ועניין לסביבתו). דבר זה יאפשר לחברה (ברמות שונות של מיקרו-מאקרו) להיות מודעת לכלל הצרכים של פרטיה. לעתים מצוקה של אדם אשר איננה מוצאת דרך התבטאות פוקעת וגורמת לתוצאות שליליות; אולם אם המצוקה הייתה מתבטאת כלפי חוץ באופן חד וחלק (מעבר לרמזים סתומים) עזרה הייתה יכולה לבוא בזמן. שנית, על ההתבטאות של האדם להיות כנה ואמיתית. כלומר, על האדם לא לשקר בשום אופן. שכן השקר יוצר דיסהרמוניות ופוגם בתפקודה של החברה. מעבר לכך, אין השקר מועיל כמעט אף פעם לאינדיווידואל עצמו, שכן לאמת יש נטייה לצאת לשטח ולהתגלות, כך שאותו שקר לא מועיל ובנוסף לכך לאדם נוצרת תדמית של שקרן או רמאי. כדי שהמערכת בכללה תתפקד כראוי, אין עליה לכלול בתוכה עובדות סותרות, אשר הינן תוצר של שקרים.
כמו כן, על האדם לפתח ענווה מסויימת כלפי רעיונותיו ודעותיו, ולא להיות כה נחרץ במסירתם לאחרים. דבר זה מודגש בעיקר בחתירה במישור הפרטי, אך גם כאן יש להדגיש כי כאשר אדם מוסר לאחרים מידע, עליו בין השאר להביע את מידת הביטחון שלו באותו מידע. כלומר, להביע נחרצות רק כאשר הוא באמת בטוח שהדברים אשר הוא מוסר הם אמת לאמיתה ("באמת בטוח" מרמז על כך שעבר חקירה רצינית של אותו מידע, ולא "בטוח" בו סתם מתוך איזו אגואיסטיות בורה), וכאשר איננו בטוח לחלוטין במידע אשר הוא מחזיק בו, לבטא את הספק שלו. כנות כלפי חוץ צריכה להתחיל בכנות בפנים.

הקשבה וחקירה. החלק המשלים לפיתוח ה"פלט" הוא פיתוח ה"קלט", קרי, פיתוח ההקשבה וקבלת דבריהם של אחרים. לביטוי עצמי מפותח לא תהיה כל משמעות אם לא יהיו אוזניים קשובות. על כל אדם לפתח מיומנויות הקשבה כך שיוכל לשמוע בסובלנות וברצינות את דבריהם של אחרים, ולהגיב בהתאם. ויותר מזאת, על כל אדם לברר באופן אקטיבי, אך לא פולשני, אודות שלומם של אחרים. עליו לבדוק שאין סביבו אנשים במצוקה, ולבדוק אם אין איזה שהם בעיות אשר אולי הוא יכול להושיט בקשר אליהם יד לעזרה או להפנות לאדם אחר לקבלת עזרה. השתתפות אקטיבית זו בחיפוש אחר צרכיהם ורצונותיהם של אחרים מחזק את חוסנה של חברה ואת אושר חבריה, כאשר בירור כזה מפיק עזרה או סיפוק רצון.

ביטחון בחברה. שני הסעיפים הנ"ל דורשים בהכרח פיתוח של ביטחון פנימי באנשים האחרים המרכיבים את החברה. על האדם לסמוך על כך שהמידע אשר הוא מוסר לאחרים לא ינוצל לרעה כדי לפגוע בו או בקרובים לו, וכמו כן עליו לסמוך על כך שהמידע אשר בני-אדם אחרים מוסרים לו היננו נכון ולא שקרי. פיתוח ביטחון שכזה הינו בעיתי וגולם בתוכו סיכונים, שכן אין לאדם כל גושפנקא המבטיחה לו שאכן בני-האדם סביבו דוברים אמת או לא ינצלו אותו לרעה. ואם זאת, אנשים בכל זאת סומכים על אנשים אחרים, אם זה משפחה, חברים או בן/בת-זוג. כדי שאדם יסמוך על החברה ככלל דרוש תהליך ארוך בו החברה תוכיח כי ניתן לבטוח בה (במידה והוכיחה אחרת עד כה). לעתים גם אין צורך שהחברה כולה תוכיח זאת, אלא לפחות החברה הקרובה. גם אין צורך באמון מלא כדי למלא אחר הסעיפים הקודמים; בדומה לכל מערכת יחסים, החלוקה יכולה להתחיל במידע רגיש פחות, ולהתקדם ככל שהביטחון בצד השני גובר. כך גם האדם והחברה יכולים לעבור תהליך זה.

עזרה, אכפתיות והשתתפות. האמפתיה עומדת במרכז התורה התועלתנית (אף על פי שניתן לפעול על פיה גם בלעדי האמפתיה) – ההזדהות עם אנשים אחרים היא זו אשר מצמיחה מוסר שכזה. כפי שמיל כותב, יש לנסות בעזרת מערכת החינוך ואמצעים אחרים ליצירת קשרים אסוציאטיביים ותלותיים בין אושרם שלהם לבין אושר זולתם. אך מעבר לאמפתיה זו, על האדם לפעול בצורה אקטיבית כדי להביא את האושר לא רק לעצמו, אלא לחברה סביבו. עליו להושיט עזרה כאשר הוא יכול, ועליו לקחת חלק במימוש צרכי קהילתו במידת האפשר. לעתים במאמץ קל מצד אדם אחד ניתן לפתור בעיה אשר אדם אחר איננו יכול. לאחר פיתוח התקשורת – כלומר לאחר שהאדם מודע לצרכים והבעיות סביבו, עליו גם לקחת חלק בבעיות האלו שהוא בעל הכישורים המתאימים כדי לפתורן. אחרי הידע צריך גם לבוא המעשה. אלו הם המצבים אשר תורת התעלתנות עוסקת בהן; סבל או כאב קטנטן של אדם אחד (הנולד ממאמצו לעזור לאדם אחר, אם כי ייתכן אפילו שהעונג שיפיק מכך הוא בעצמו יהיה גדול מאותו כאב), בעל כישורים או מיומנויות מסויימים, יכול לגרום לאושר גדול לאדם אחר, כלומר ש"מירב האושר למירב האנשים" מתממש. כאשר יש בעיה אשר אדם שלישי יהיה מתאים יותר לפותרה, כלומר יוכל לעשות זאת בקלות או במהירות רבה יותר, יש לפנות אליו ללא היסוס רב.

שיתופיות. נראה שהסיבה אשר בגינה החברה האנושית מבזבזת את מירב האנרגיה שלה לשווא, ואשר בגללה נמנע שיתוף פעולה יעיל בין אנשים והבאת האושר לכלל האוכלוסיה, הוא של חלוקה ושימוש לא יעיל בחומר, בקניין פיסי. מוצרים, כלים וקניין באופן כללי שוכבים לעתים רבות בבתיהם של אנשים ללא כל שימוש; בתי-חרושת ומפעלים מייצרים עודפים, כלומר מבזבזים חומר ואנרגיה בשביל מוצרים שאף אחד לעולם לא יעשה בהם שימוש, וסופם להזרק למזבלה או לעבור מחזור. בנוסף לכך, ישנם מקרים רבים מאד בהם נעשה שימוש לא אופטימלי בקניין, למשל
כאשר ישנם שני מוצרים או מכשירים מסוג אחד לשני גופים שונים כאשר מוצר אחד היה עושה את העבודה בצורה מפסקת. אי-יעילות זו והבעיות הנובעות ממנה צומחות מתוך הקנאות הנוראה של האדם לחומר, מחשבתו כי הקניין אותו הוא רוכש הופך להרחבה של העצמי שלו. מעבר לסבל שנגרם לאדם עצמו בשל מחשבה מטופשת זו, סבל רב וכאב בנוסף לאושר שנמנע, נגרמים לאנשים אחרים.
ראשית, כדי לתקן עוול זה על האדם לשחרר את עצמו ממחשבות חולניות אלו של בעלות בלעדית על קניין. עליו להבין שגם אם אמנם חפץ מסויים "שייך" לו, ברגע שאדם אחר יוכל לעשות בו שימוש מועיל יותר, טוב יותר, אשר מוביל ליותר אושר, עליו לתת לו אותו, או לכל הפחות להשאילו, ולא לשמור אותו אצלו בנימוקים אידיוטיים של "זה שלי!!".
מעבר להיענות לבקשה של אנשים אחרים לחפץ שיש ברשותו, עליו באופן אקטיבי לפרסם ולהודיע על חפצים שיש ברשותו אך אינו עושה בהם שימוש, ושהוא מציע אותם אם למכירה,נתינה או השאלה לאלו אשר זקוקים לחפצים אלו. קבוצות של אנשים, למשל משפחות שכנות, יכולות
לעשות שימוש יעיל יותר במוצרים אם יתחלקו בחפציהם וכך יוכלו לצמצם בהוצאות ולצמצם בכפילויות של מוצרים זהים. בתחום התחבורה גם כן ישנו בזבוז רב; אנשים אשר נוסעים בערך מאותו מקום בערך לאותו מקום יכולים לנסוע ברכב אחד, מאשר בשתיים. כדי להגיע לידיעה שלשניהם ישנו מסלול דומה יש צורך בהחלפת מידע, ואותה החלפת מידע תתאפשר עם פיתוח המידות והכלים אשר צויינו קודם לכן. דרגה אחת מעבר לזה היא אף להשתמש בתחבורה ציבורית כאשר הדבר אפשרי ויעיל (וכאשר אותה תחבורה ציבורית היא תחבורה אשר חולקת נתיבים עם תחבורה פרטית, כגון אוטובוסים, הרי שיעילותה גוברת ככל שפוחת השימוש בתחבורה פרטית, שכן הכבישים מתפנים, בנוסף לכסף שזורם אליה הייאפשר לה להתייעל אף עוד יותר)

ביקורת על החתירה במישור החברתי

החתירה לאידיאל במישור החברתי כוללת בתוכה מספר בעיות. היא דורשת ביטחון באנשים אחרים, זרים, ואמון בטוב ליבם. נראה שזה מסוג השינויים שאילו כל בני-האדם בחברה, או לפחות רובם, היה לוקחים על עצמם ברגע אחד, הכל היה משתפר. אך כמובן שזה לא שינוי שיכולה החברה לקחת על עצמה בבת-אחת, שכן אפילו אם כל החברה 'תבחר' להשתנות בדרך טובה זו, הרי ששינויים אלו דורשים שינוי בהרגלים ומנהגים המושרשים חזק בכל אחד מאיתנו, ושינוי של אותם הרגלים הינו תהליך מתמשך, וכיוון שהוא צופה בחובו אכזבות לא מעטות מאנשים אחרים, הוא גם קשה.
מעבר לכך, יש לזכור שהעיקרון התועלתני הוא זה אשר עומד מאחורי כל החברה האידיאלית הזו, וישנם מקרים בתהליך ההשתנות אשר בהם התועלתנות גורסת לפעול אחרת מאשר אותם סעיפים קודמים. באחד הסעיפים הקודמים כתבתי כי אין לשקר. אבל בכל זאת נראה שישנם מקרים אשר אמירת השקר היא האפשרות המוסרית יותר. נראה שהדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כאשר ישנו בעל שררה העומד מולך, אשר פועל מתוך מניעים לא מוסריים (יהיו אלו מניעים אישיים, אידיולוגיה או מצב נפשי) ואשר לא מוכן להקשיב או לקיים שיח רציני. אך יש להזהר מאמירת שקר שלא לצורך, ולקחת את העניין ברצינות וכבדות ולא בקלילות. יש קודם לשאול את עצמך: מה הן כל ההשלכות של השקר? האם יש בני-אדם נוספים אשר נוכחים לשקר, ועלולים לפעול בצורה דומה בעתיד? כיצד אני ונמען השקר נתפש בעיני אנשים אחרים לאחר מכן? אלו שאלות שיש להגות בהם ברצינות טרם שימוש בשקר כאמצעי לעשייה מוסרית. יש גם להבחין בהשלכות שיש לשקר על דובר השקר עצמו – כיצד זה ישפיע על החלטות עתידיות שלו, האם זה יגרום ליצירת הרגלים חדשים וכו'.
דבר דומה ניתן לומר גם על מסירת והסתרת מידע, סירוב למתן קניין לאנשים אחרים (אם יעשה בהם שימוש רע) ושיתוף פעולה איתם. יש לזכור שכל אותן "מידות טובות" שצוינו הינן אמצעים בלבד ולא מטרות, תכלית בפני עצמם. התכלית היא האושר המירבי למירב האנשים ולא שום דבר אחר. אך תמיד יש לבחון את כל ההשלכות האפשריות של מעשינו, ולא רק להביט על אלו הצפויים ביותר.

-==☆ ☆ ☆==-

על עשיית חכמה ומוסר

חלקים [א'] [ב'] [ג'] [ד']

אידיאל

אידיאל פרטי

לשם המשך עיונינו בדבר הקשר שבין חכמה ועשיית מוסר, אציג אידיאל מסויים של אדם; אדם 'אומנישיינט' – יודע כל. אידיאל זה רחוק מאד מהישג ידם של בני-אדם, ונראה שבלתי אפשרי אפילו מבחינה תאוריתית, אבל הוא יכול לשמש ככלי לצורך הדיון, ובכל זאת יכול גם לעמוד כאידיאל אליו ניתן לשאוף.
אותו אדם יודע כל מכיר את כל חוקי הטבע הפועלים בעולמו, וגם את המצב ההוויתי על כל בוריו. בהתאם לכך, הוא גם מסוגל לחזות באופן מדוייק את העתיד[1].

כלומר, וזה מה שחשוב לנו, הוא מסוגל לחזות את תוצאות כל מעשיו, אפילו בטווח הרחוק מאד. ניתן לדמיין כי פרושה בעיניי רוחו דיאגרמת עץ מסובכת, שראשיתה בנקודה בהווה, ומשם היא מתפצלת למספר ענפים כמספר הבחירות השונות שאותו אדם יכול לעשות, אשר מובילות לתוצאות שונות, אשר בתורן מתפצלות פעם נוספת לבחירות השונות שיש בידו.
מבחינה מוסרית, מצב זה מאפשר לו לבצע "בחירות טהורות" – הוא מסוגל "לבחור בין טוב ורע" ללא טעויות; אם יש בידו כוונה טובה, הוא יכול להוציא אותה לפועל על ידי בחירות נכונות (אם הוא בכלל מסוגל לבצע את מה שהוא רוצה; הדבר מותנה בכך שאותם "נתיבים" בדיאגרמת עץ יהיו פנויים לפניו. הוא יכול לדעת שאילו רק יוכל לעוף ברגע זה, יוכל לגרום לדבר מה טוב מאד. אך כיוון שאיננו יכול סתם כך לעוף פתאם (בגלל חוקי הטבע), הרי שלא יכול להוציא את אותה כוונה טובה לפועל בלי שלאחר מכן יהיה מופתע מכך שפעולותיו הביאו לתוצאה בלתי צפויה, או שנכשל במעשיו (שהרי מסוגל לנבא אם הוא מסוגל לעשות דבר מה או לא). כלומר, אותו אדם יהיה מסוגל לבצע את הבחירות אשר יובילו למירב האושר בשבילו, ויוכל גם להוביל למצב שיוביל למירב האושר למירב האנשים.
כאן עולות מספר בעיות. ניתן קודם כל לשאול, האם אדם שבאמת יודע כל בעצמה שכזו, מסוגל לבחור? האם יש לו באמת "רצון חופשי"? האם אדם שמסוגל לראות כיצד לגרום למירב האושר לעצמו, יוכל לבחור בנתיב אחר, נתיב "מוסרי" יותר למשל, כאשר אותו נתיב כולל יותר כאב מבחינתו? כאן נשאלת השאלה מה הקשר בין אושרו של אדם ובין אושרם של אחרים, ואם הוא בוחר להיטיב עם אנשים אחרים, מתי עולה בו הסיפוק מכך (כאשר הוא "מחליט" על כך, או כאשר הוא מוציא זאת לפועל – שהרי הוא כבר יודע את העתיד מלכתחילה). וגם בלי להתייחס לאנשים אחרים, הרי שחלק מחוויותיו האנושיות של האדם מתבססות על אי-יכולתו לחזות את העתיד. לאותו אדם-יודע-כל אין סיבה לקרוא ספר שכן הוא כבר יודע מה כתוב שם. כלומר שאותה ידיעת-כל "מצמצמת" אותו להנאת החושים (ניתן גם להביט על כך מהכיוון השני, שכל ההנאות שמעבר לחושים כבר גלומות בו – הוא יודע את העתיד, ולכן אין לו כל חרדות או פחדים, שכן הפחד הוא תמיד מהלא מודע. הוא אדם שליוו, "מסופק אינטלקטואלית") מעבר לכך ניתן להתקיל בכלל את קיומו של אידיאל תאורתי זה, באופן דומה לזה שמבטלים את אלוהים, ולשאול האם אותו אדם מסוגל לנבא את פעולותיו שלו?
בגלל כל הנ"ל עלינו 'לצמצם' את האדם-יודע-כל שלנו, ולמקם אותו היכן שהוא בין האדם הממוצע לבין האדם היודע כל, מעין "אדם חכם מאד מאד". לשם כך נבצע שני שינויים בהגדרותינו. ראשית, אין הוא יודע את העתיד, אלא רק משוכנע מאד בקשר לניבויו. קודם כל, זה מוציא אותו מהחוסר זמן בו הוא מרחף, ושם אותו בזמן קונקרטי; הוא אמנם מצפה לתוצאה מסויימת בעתיד בהתאם למצב ולנסיבות בהווה, אך כדי להיווכח שניבויו נכון עליו להגיע לאותה נקודת זמן. נאמר עליו שניבויו את העתיד דיי מדוייק (אם כי אולי לפעמים הוא טועה), אך זה אינו נובע מפשוט "ידיעה של העתיד", אלא הסתמכות על חוקיות טבע מסויימת והמצב הקיים (אותם הוא מכיר) אשר אינם מושלמים, ואם מושלמים אז לכל הפחות שאיננו מסוגל להתחשבנות מושלמת של כל הגורמים. כמו כן, זה פותר את בעיית ההתייחסות העצמית; כמו כל אדם הוא יכול לנבא אילו מעשים סביר שהוא יעשה בעתיד, במצב מסויים, אך בהגיעו לאותו רגע הרי שהוא יכול לפעול גם אחרת (למשל, תלמיד שכותב עבודה ומתכנן את זמנו מניח שלא יוכל להתרכז ולכתוב את העבודה בשעות מאוחרות, אך ברגע שאותה שעה מאוחרת הגיעה ייתכן שהוא בכל זאת "מתעלה על עצמו" וכותב). השינוי הנוסף אשר ברצוני להכניס הוא מעט בעייתי, אך נחוץ כדי להפוך את התנהגותו של אותו אינדיווידואל לאנושית יותר: אין הוא מסוגל לנבא במצבים בהם לא קיימת חוקיות ברורה. לכן, אין הוא יכול לדעת מה כתוב בספר עד שיפתח ויקרא אותו. הוא יוכל לנבא ניבוי חלקי של מה תהיה ההשפעה של הספר עליו, או על מה פחות או יותר הספר יעסוק על פי היכרותו עם הסופר, למשל. רבים מאיתנו עושים זאת, אך נגיד על האדם שלנו שהוא לוקח בחשבון יותר גורמים; מעבר להכרותו את הסופר על פי ספריו הקודמים, הוא יקח בחשבון גם את גילו הנוכחי של הסופר, כמה זמן עבר מאז ספרו האחרון, השפעות ואירועים אחרונים בחייו של הסופר, וכמו כן גם את הכיוון בו הרוח התרבותית נושבת וכיצד הסופר פעל ברוחות שכאלה בעבר, ארועים אקטואליים וכו' – כל אלא לשם אומדן טיב הספר שעומד לפניו, לפני שקרא בו. כאשר הוא עומד להפגש עם אדם אחר, אין הוא יודע באיזה מצב רוח הוא, האדם האחר, יהיה בעת שיפגוש אותו, אבל הוא כן יוכל לשער על פי אופיו של האדם, הנטיות הפסיכולוגיות שלו, מזג האוויר, אירועים אחרונים וכו'. הבעיה בהגדרה זו, של אי-יכולת ניבוי בעת "חוסר חוקיות ברורה" היא כמובן שניתן להגדיל ולצמצם את טווח סוגי האירועים הנכנסים תחת הגדרה זו. כיוון שהעולם דטרמיניסטי ("פחות או יותר") הרי שכל אירוע יכול להיחזות על פי חוקיו ותנאי ההתחלה. מה שאנו יכולים להגיד על מצבים או אירועים "חסרי חוקיות" זה שבמידה מסויימת רבים בהם המשתנים מהקבועים, או שאנו צריכים להתחשב בשרשרת סיבתית ארוכה יותר. כאשר אנו מבחינים בעציץ באוויר, אנו יכולים מיד לנבא כי ברגעים הבאים מה שהוא יעשה זה יפול מטה ויתנפץ. אין זה משנה איזה סוג של אדמה יש בתוכו, או סוג הפרח – הוא יפול. גם אין זה משנה סוג החומר ממנו עשוי העציץ – בכל מקרה יפול מטה. לכל אותם תכונות – סוג האדמה, הצמח, חומר העציץ, יש השפעה מכרעת על התנהגותו. שינויים קלים יכולים להוביל להבדלים שונים בחיכוך האוויר, ולאחר שיתנגש בקרקע, הרי שחומרים שונים יתנפצו שונה, ואדמה שונה תתפזר אחרת. ייתכן גם שהחומר ממנו עשוי העציץ יחזיק מעמד ולא יתנפץ כלל. יותר מכך, ייתכן שזהו בלון בעל טקסטורות מפורטות ביותר, או שהעציץ קשור בחוטים דקיקים מעלה, מה שיגרום לו לבצע תנועה בחלל אשר אין אנו ציפינו לה כלל. אבל בכל זאת טווח התוצאות האפשרויות כאן מצומצם בהרבה מאשר הניבוי של אילו מחשבות יעברו לנו בראש ברגע שנפתח ונקרא ספר לא מוכר לראשונה, או אילו השפעות יהיו לעלון בעל מסר פוליטי-חברתי שאנו נותנים לאדם זר על מעשיו העתידיים. שוב, כמה שהאדם מוכר יותר (כלומר, כמה שהמשתנים הידועים רבים מן הלא ידועים), אפילו לא כאינדיווידואל אלא כחלק מן החברה, נוכל להיות יותר מדוייקים בחיזוי שלנו. ועדין, טבעו של האדם הפכפך הרבה יותר מטבעם של עציצים נופלים.
כדי לקבוע מה נכנס תחת "בעל חוקיות ברורה" ומה לא, נוכל לומר שצריך להתקיים יחס מסויים בין המשתנים הידועים למשתנים הלא ידועים, יחס שאין טעם לקבוע אותו. עדין ניתן לשאול אילו משתנים גלויים לאידיאל שלנו ואילו לא ולמה, אך לא אענה על כך קודם כל מכיוון שנראה כי בלתי אפשרי לתאר יישות שכזו, אשר תפקידה לשמש כמהות-מעין-אלוהית אך אנושית באותו הזמן, ובנוסף לכך אין ברצוני ליצור אידיאל המסמן נקודה אליה יש להגיע, אלא אחד שמסמן כיוון בו יש ללכת.
אין עוד האידיאל שלנו "מושלם" , אך בעל עצמה גדולה בכל זאת. הוא אינו יודע בבירור דבר על העתיד עד שהגיע אליו, אך יש לו תצפיות מדוייקות בהחלט אשר מוכחות כנכונות בבוא העת. מעשיו שקולים ביותר, והוא יודע ("כמעט יודע") לכוון אותם כדי לגרום לתוצאות מסויימות. ואם להביט על תכלית המעשים, הרי שהוא יודע לכוון את מעשיו כדי לגרום למירב האושר לעצמו (ייתכן והמעשים שהוא חוזה כי יביאו אותו למירב האושר אשר הוא מסוגל להגיע אליו לא יהיו באמת אלו שיביאו אותו לאותו אושר מירבי, אלא מעשים אחרים אשר יביאו לתוצאות בלי צפויות עקב מקריות כלשהי יהיו היעילים ביותר, אבל אלו הראשונים יהיו בגדר מה שהוא מסוגל לחזות – ויהיה זה הרבה מעל מה שאדם "לא אידיאלי" יוכל לו.) ובאופן דומה הוא ידע כיצד לפעול כדי להביא למירב האושר לאנשים מסויימים אחרים. כלומר שידע (במובן המעורפל בו התייחסנו אליו עד עתה) מאפשר מימוש מדוייק יותר ומעצים את הכוונות המוסריות של האדם. לכן אדם שרצונו להיות מוסרי, כלומר להביא למירב האושר למירב האנשים, חייב לנהור אחר הידע, אחרת רצונו בבחינת החלטה לא רצינית. כפי שמטכנאי נצפה שיכיר את המכניקה בה מתעסק אחרת נראה בו טכנאי-צעצוע, כך נצפה מעושה המוסר שיכיר את העולם בו חי וכיצד הוא פועל ונע; כיצד גלגלי השיניים הקטנים ביותר שלו סובבים ונעים, חורקים בעדינות, מזיזים ודוחפים מנופים ובוכנות משומנים היטב.

אידיאל חברתי

כדי שחברה תגיע לאידיאל המוסרי, מירב האושר למירב האנשים, עליה להיות בעלת תכונות מסויימות. בתור אידיאל חברתי שכזה אציג מערכת שאיננה 'חברה' במובן מילולי, אבל יכולה לשמש כאנלוגיה מספקת: גוף חי. ניתן לתאר גוף חי, גוף האדם למשל, כאוסף של תאים, או "חברה" של תאים במקרה שלנו. לכל תא ותא יש צרכים משלו; כל תא זקוק לסוכרים וחמצן כדי לקיים מטבוליזם, והוא גם צריך להתפנות מפסולת כגון פחמן דו-חמצני. התאים גם מקיימים תקשורת, אם דרך פעילות עצבית ואם דרך פעילות הורמונלית. התאים גם נבדלים בפעילותם, צרכיהם, מיקומם; ישנם תאי עצם, תאי עור, תאי מוח, תאי דם ועוד רבים אחרים. ואף על פי שגוף האדם מורכב מכה הרבה תאים, בכל זאת הוא פועל כיחידה אחת. יותר מכך, יש לומר כי תאי האדם חיים בסימביוזה, הם תלויים אחד בשני ומשפרים את סיכויי ההישרדות אחד של השני בעזרת השיתוף פעולה ביניהם. וזה הוא לא פחות משיתוף פעולה מושלם ממש! הרי לא שמעתם על שכונות עוני בתוך גוף חי, כל תא מקבל את כל צורכו. אמנם יכול להיווצר מצב של נמק – מצב בו תאים מסויימים לא מקבלים את צורכם ומתים, אך זה ייגרם כתוצאה מגורם חיצוני כגון זיהום או פציעה, ולא בגלל מדיניות חלוקה לא הוגנת.
כיצד גוף האדם עושה זאת? כיצד הוא מספק את צורכי כל תאיו? האין זה בשל התקשורת המתמדת, הישירה, המדוייקת, בין החלקים השונים במערכת?
דוגמא אחרת לחברה הפועלת באיחוד היא מושבה של נמלים. אף על פי שאין נמלה וצרכיה דומים ולא בקצת לאדם, הרי שבכל זאת מושבת נמלים מדגימה אוסף של אינדיווידואלים הפועלים בהרמוניה ובכך מיטיבים עם הקבוצה, כלומר עם כל אחד מהאינדיווידואלים. כאשר אזור כלשהו בקן הנמלים נפגע, או שנמצא מקור חדש של מזון, שולחת המושבה זרועות, ממש כגוף אחד, מלוכד, של שיירות נמלים כדי לתקן או לאסוף את מה שדרוש.
אם יתקיים שיתוף פעולה שכזה בחברה אנושית, הנובע מתקשורת אפקטיבית ואמפתיה עם הפרטים האחרים, החברה תהיה מסוגלת כיחידה אחת לחתור למירב האושר לעצמה, כלומר למירב האושר למירב הפרטים הנמצאים בה. הרמוניה כזו תאפשר להפחית הרבה מן האנרגיה המבוזבזת כתוצאה מאי-תקשורת או מחשבות אגואיסטיות, ובאופן כללי תנצל את כח האדם והמשאבים האנושיים בצורה טובה יותר.

מיזוג האידיאלים

מה יקרה כאשר אידיאל האדם שהצגנו לפנים, יחיה בחברה אידיאלית שכזו? הרי שעתה הפחתנו מאותם "משתנים לא ידועים" והגדלנו את המשתנים הידועים. הזרות בין האנשים הופחתה, ולכן לכל אדם יש גישה ליותר אינפורמציה אודות האנשים סביבו. אירועים שעד אתה היו יכולים להיות מקריים (פגישה מקרית עם אדם מוכר, גילוי מקרי של אירוע במקום מסויים) נעשים למעשה ידועים מראש, דבר המגדיל את טווח האפשרויות שאותו אדם יכול להתחשב בו, וייתכן שגם הוסיף אפשרות מוסרית יותר בה יכול האדם לבחור. התועלתיות של האדם והמערכת גדלה.

בניגוד לעמדת הממשלה אישרה הבוקר ועדת העבודה והרווחה את העלאתה להצבעה בקריאה ראשונה של הצעת החוק המעניקה שכר מינימום לחיילי הסדיר. מדובר, כרגע לפחות, על משכורת של 3500 ש"ח, והעסק הזה יעלה למדינה מליארדי שקלים. לא ברור לי כל-כך הנושא של הגמול בשליש האחרון לשרות, של 2500 ש"ח לחודש, אשר גדל ל3000 ש"ח לתומך לחימה ו3500 ש"ח ללוחם. האם זה אומר שלוחמים יקבלו בשליש האחרון לשירות שלהם 7000 ש"ח לחודש?

אישית יש לי סלידה מהצבא גם מעצם התפקיד שהוא אמור לבצע, וגם מכך שהוא המוסד הכי אבסורדי שקיים במדינה, ולדעתי להוסיף עוד כמה מיליארדים של שקלים מדיי שנה לתקציב הביטחון זה רעיון רע מאד. אבל הבה נניח לזה לצד.

אני ארצה להתחיל דווקא מהדבר שנראה הכי חיובי בכל העניין הזה, מנקודת מבט סוציאליסטית. יש פה סוג של חלוקת משאבים מחדש; באופן אידיאלי, כולם משרתים בצבא, וגם כולם משלמים מיסים. כלומר, שיש כאן כסף שיוצא ממשקים פרטיים דרך ההורים העובדים (מס הכנסה וכולי), וחוזר חזרה לאותם משקים דרך הילדים המגוייסים לצבא. בעוד שאנשים משלמים סכומים שונים של כסף כמיסים (ע"פ מצבם הכלכלי), הסכום החוזר אל כל המשפחות הוא שווה, ערך שכר המינימום, ואף יש פה תגמול לחיילים שעובדים קשה יותר או מסכנים את עצמם יותר (תומכי לחימה ולוחמים). כלומר יש פה תגמול למשפחות בעלות כלכלה פחות מוצלחת, וגם תגמול לחיילים המתאמצים יותר. אני מניח שהסוציאליסטים בעד, הקפיטליסטים פחות.

אבל החוק הזה יוצר הרבה מאד בעיות. ראשית, הוא מדבר על שכר לחיילים סדירים, אבל לא ברור אם הוא לקח בחשבון (בתוך אותם מליארדי שקלים) את אנשי הקבע שאולי ירצו שיפור בשכרם. כאשר חייל עושה שירות של 36 חודשים עם משכורת עלובה, לחתום על קבע של שלשה חודשים, נגיד, כדי להרוויח כמה אלפים, נראה כמו דרך פשוטה להתחיל את האזרחות בנוחות רבה יותר. אבל אם אותו חייל ישתכר בשכר של 3500 במשך שלוש שנים, צריך יהיה יותר מכך (וזה פחות או יותר השכר שמקבלים כיום נגדים בתחילת דרכם) כדי לגרום לו להשאר עוד כמה חודשים על מדים. כיוון שהצורך בנגדים לא יירד, אך הפיתוי לחתום קבע כן, מן הסתם יהיה צריך לעלות גם את שכרם של אלו. שוב, מתקציב המדינה.

באשר לשימוש בכסף, אין לי ספק שהמרוויחים הכי גדולים הם הפאבים, הברים והמועדונים, שנדמה לי שאליהם נשפכת רוב המשכורת הצבאית, לפחות של אלו המשרתים בבסיסים סגורים ויוצאים רק בסופי שבוע, וגם לא תמיד בכולם. מנגד, לבנקים יוזרם הון חדש ורב מאד. סך הכל, לחיילים (ושוב, מדובר בעיקר על חיילים בבסיסים סגורים, אם כי זה נכון במידה מסויימת לכל החיילים באשר הם) אין הרבה על מה להוציא כסף. סך הכל הם לא צריכים לדאוג לאוכל של עצמם (כאשר הם אוכלים בצבא או בבית), לשכר דירה או משכנתא, וגם לא לארנונה או לכל ההוצאות השוטפות של בית. הם עוד לא לומדים, והם גם לא צריכים להאכיל פיות של אחרים. השימוש העיקרי לכסף יכול להיות בשביל לתמוך בהורים, ואם אלו לא צריכים תמיכה כזו, אני מניח שרוב הכסף יישב בבנק עד לשחרור. (באשר אליי: אני הייתי עד כה חייל קרבי ואני לא ראיתי את הבית יותר מדיי. אני לא זוכר לגמריי את כל המשכורות, אבל נדמה לי שעל 10 חודשי שירות קיבלתי סך הכל מהצבא כ6300 ש"ח. כרגע יושבים לי בבנק 3969 ש"ח, כלומר שהוצאתי עד כה 2331 ש"ח. נגיד שהייתי משלם על חשבון הפלאפון שלי, שזה עוד כ2000 ש"ח להערכתי. כלומר, הוצאה של 4331 ש"ח בעשרה חודשים. שמעתי כבר על אנשים ששותים משכורות של חודש בשתיים-שלשה ערבים של יציאה אחת, אבל ניחא. אני מניח שאולי הייתי מוציא יותר כסף אם הייתי מקבל שכר מינימאלי, אבל אני חושב שלא היה הבדל משמעותי (אבל אולי כן. כנראה הייתי קונה כבר את הסאבנוטבוק הזה של אסוס. ואקורדיון.) בכל אופן, עם שכר מינימום ואותם הוצאות, היו יכולים להיות לי עתה 30,669 ש"ח. סוויט. אם זה היה נמשך ככה כל השירות (שזו הנחה מוטעית מאד, אבל לצורך העניין), עם השחרור (לא כולל מענק שחרור) היה ברשותי 110,408 שקלים חדשים.

אני לא כל-כך בקיא בכלכלה, אבל ארצה בכל זאת להעלות את הנקודות הבאות. אם יוצאים מנקודת הנחה שחיילים לא מוציאים יותר מדיי כסף, אפשר להגיד שהלכה למעשה מה שהחוק הזה גורם לו, זה מעבר של כמות עצומה של כסף מתקציב המדינה לבנקים (לא בתור נכס, אלא בתור הון נזיל שהם יכולים לעשות בו שימוש). אם בכל רגע נתון יש כ150,000 חיילים סדירים (עשיתי חישוב מסויים ע"פ נתונים של מספר בנים ובנות המגיעים לגיל גיוס חובה ואחוז המשתמטים. אם למישהו יש נתון מדוייק אשמח לשמוע. אם מישהו ירצה פירוט של החישוב, אשמח להציגו), אזי מדיי חודש יופקדו לבנקים 525 מיליון שקלים חדשים, אשר כאמור, אם נצא מאותה נקודת הנחה, יישארו שם ללא שימוש. אפשר לעשות גם חישוב של כמה כסף פחות או יותר יישאר בקביעות בבנקים מהסדירניקים (לצורך ההפשטה אפשר להניח שעל כל חייל שמשתחרר, אחר מתגייס. באופן אידיאלי זה מה שגם אמור לקרות, כי הצבא אמור לאייש תפקידים מסויימים), אבל אז השאלה כמה כסף באמת יימצא בשימוש מאותן משכורות. אבל אפשר להניח שזה נותן לבנקים עוד כמה מיליארדים טובים.

אינני יודע מה הן ההשלכות של כך, של מעבר הון מהממשלה לבנקים, אבל אשמח אם מישהו שמבין בכלכלה יותר ממני יתן את דעתו.

ובאשר למטרה המוצהרת של החוק:

פרץ אמר כי "חוק חשוב זה מעניק לחיילי צה"ל את תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה, וכן נותן להם כלים להיערך לקראת שחרורם וכניסתם לחיים האזרחיים. זה רק מעט ממה שמגיע לחיילנו ולחיילותינו, ולבני משפחותיהם".

פרץ הדגיש כי "מטרת חוק זה היא לאפשר לחייל בשירות סדיר להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור, בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות. כמו כן, במצב המשק כיום ראוי למדינת ישראל לצייד את המשוחרר הטרי עם הון התחלתי מספק על מנת להתחיל את חייו האזרחיים בנקודת פתיחה טובה יותר מאשר ישנה כיום".

באשר לסמנטיקה, מעבר ליהירות ("חוק חשוב זה"), יש לשים לב שהחוק לא נותן לחיילים המשתחררים "כלים להיערך לקראת… כניסתם לחיים האזרחיים", אלא פשוט "יאמבה כסף", שזה דבר שונה לחלוטין. אני גם לא מבין איך אפשר "להשתכר באופן המשקף את העובדה כי עם גיוסו הוא מעניק למדינת ישראל שלוש שנים של שירות מסור". מה שאני כן מבין, זה שמטרת החוק, למעשה, זה להפוך את הצבא לצבא שכיר, ואז משעשע לראות את הציטוט של יו"ר הועדה ח"כ יצחק גלנטי "תמורה הנוספת לחיילים בשירות סדיר לא הופכת את הצבא לצבא של שכירים אלא מתגמלת נכון את החיילים בשירותם הצבאי ומגדילה את המוטיבציה שלהם לשרת".

ואני אומר שזה, הפיכת הצבא לצבא שכיר, הינו מטרת החוק, משתי סיבות.

ראשית, אם ננסה להבין איזה תחום נועד החוק לשפר, לא נוכל להגיע לתשובה. האם הוא אמור לשפר את הכלכלה? רווחה? ביטחון?

ייתכן והוא אמור לשפר את הכלכלה (בכל מקרה, הוא יביא לשינוי, כפי שציינתי להעיל. כאמור, אשמח לקבל התייחסות ממישהו שמבין בכלכלה), אבל אז המטרה הזו צריכה להיות מוצהרת ולא גלוייה. החוק לא אמור לשפר את תחום הרווחה, שכן אם היינו רוצים לעשות זאת היינו מתגברים את תקציב הרווחה ולא תקציב הביטחון. גם את הביטחון החוק לא משפר, כי החיילים הינם חיילים כך או כך, ומצייתים לפקודות. זה שהם יקבלו שכר גבוה יותר לא ישפר את תפקודם. ולו מישהו חושב לשנייה שהחוק יגביר את הרצון להתגייס וכך יקטין את ההשתמטות שישכח מזה מהר, שהרי להשאר באזרחות ייאפשר אותו שכר מינימלי, אם לא יותר, ובנוסף לזה ת"ש מטורף שבצבא צריך להרוג בשביל לקבל כזה. "תחושת השיוון" זה לא יותר מנחמה. אין פה תגמול אמיתי. מי שלא ירצו להתגייס ימשיכו שלא להתגייס. זה לא מה שימשוך אותם. וזה גם לא יגביר שום מוטיבציה של שום חייל. מחשבה נאיבית מאד וצרת ראייה.

אם כן, כיוון שהחוק לא בא לשפר שום תחום, אפשר רק להביט על המקום הפרקטי הצר שהוא כן משפר, שזה התנאים הכלכליים שהחיילים משתחררים איתם ומשרתים איתם. כלומר, הפונקציה של החוק זה להפוך את החיילים לשכירים. והמרחק מצבא של חיילים שכירים לצבא שכיר הינו. . .

בנוסף לזה, " תחושת השוויון אל מול אלו המקבלים פטור מגיוס לשירות חובה", " בתקופה בה האלטרנטיבות מבחוץ הולכות ומתגברות". החוק הזה הופך את ההשתמטות ללגיטימית. המצב יהיה שההשתמטות לגיטימית, והגיוס לגיטימי. כלומר יש כאן ברירה – ומכאן שהצבא יהיה שכיר. אני לא אומר שזה מה שיקרה למחרת יישום החוק, אבל אני רק מצביע על כך שיש פה עוד צעד בתהליך.

מעבר לכך, הבה נהייה ראליים. צריך לזכור שתקציבים זה עניין בעייתיי. כולם רוצים כסף למשרד שלהם, וכולם נלחמים על כך. ותמיד יש קיצוצים. ומה אם החיילים יהיו שכירים (לא הצבא שכיר, אלא החיילים, שזה מה שהחוק בא לעשות), ויהיו קיצוצים? נכון מאד, צריך לקצץ. אי-אפשר שלא לשלם משכורת. אם יש חוק שכר מינימום לחיילים, אז החיילים חייבים לקבל אותו. נאמר ויש קיצוץ, ויש בעיה לשלם לחיילים. מצד אחד זה נותן אפילו לגיטימציה לחיילים לשבות, אבל מצד שני ישנן פקודות שחיילים חייבים לציית להם, כך או כך. אז בהתחלה יפתרו את זה עם פקודות ועם דחיית השכר. אבל כעבור תקופה ישכילו להבין שכדי להמשיך להחזיק את הצבא, כדי לא להסתבך בכל מיני בעיות כלכליות, צריך להקטין את כמות החיילים. דבר זה יוביל בהכרח לאף קלות רבה יותר מזו הקיימת כיום לצאת מהצבא מסיבות כאלה ואחרות (רפואיות, נפשיות וכו'), מה שיוביל למעשה לכך שנערים בני גיל גיוס יוכלו לבחור אם להתגייס או לא (כי זה יהיה קל מאד לקבל פטור) אם לא יוביל לכך אפילו להלכה (קרי, באמצעות חקיקה של גיוס לא חובה).

הדמייה של שוק חופשי

הבה נביט על זה מזווית ראייה נוספת.

אני מאמין שכל חברה או מוסד אשר שוררת בה כפייה מסוג כזה או אחר (כמו בצבא) הם מקולקלות, אבל שכר המינימום יגרום לצבא להיות רק יותר אבסורדי ממה שהוא עכשיו. החוק הזה מכניס חוקים של כלכלה אזרחית לצבא (אגב, עוד סממן לכך שיש פה תהליך בכיוון הפיכת הצבא ל"צבא שכיר"). אין פה סתם הגדלת שכר שרירותית, אלא קביעה של שכר חייל כשכר המינימום של אזרח. אבל צריך לזכור שבעוד שאזרח בוחר לעבוד במקום מסויים, ועסק בוחר להעסיק אזרח מסויים, החייל איננו בוחר לשרת אלא זה כפוי עליו מטעם החוק, ובאותה מידה הצבא איננו בוחר לגייס את אותו חייל. חייל איננו יכול להיות מפוטר. וחייל יודע שהוא איננו יכול להיות מפוטר (בגלל זה השכר גם לא יגביר את המוטיבציה). למה צריך להגביר את המוטיבציה? ברור שיש כאן רק תירוץ. חייל חייב לציית לחוקים, או להיענש. חיילים שהם חסרי תועלת ימשיכו להיות חיילים ולקבל שכר מינימום. למה? ככה. הם לא יעשו שום דבר (ויש מספיק כאלה) אבל הם יקבלו את אותו שכר מינימום שחיילים אחרים שעובדים קשה יקבלו, ואת אותו שכר שאזרחים מקבלים. אבל בלי לעשות כלום. הם יקבלו את השכר הזה רק על כך שהם מגיעים לבסיס. למה המדינה צריכה לממן אדם כזה? למה האזרחים משלמי המיסים צריכים לממן כל-כך הרבה בני-אדם שלא עושים כלום? והרי שאי-אפשר לפטר אותם. החיילים נמצאים בצבא מתוך חובה.

יש כאן הנחה מוטעית שמה שמפריע לחיילים זה הכסף שחבריהם הפטורים מגיוס עושים באותו הזמן. וזה פשוט מטומטם. הכסף זה לא הבעיה, אלא שני המשתנים האחרים במשוואה, עבודה וזמן. חייל יודע שהפטור מגיוס מתחיל את חייו, לומד, מתנסה, חיי את החיים, שלוש שנים לפניו. כסף לא מפצה על כך. ואותו פטור מגיוס חובה לא צריך לעבור את החרא שהוא צריך לעבור, כמו לטייל בכפר ערבי כשיכולים לצלוף בך כל רגע, לשבת במארב בגשם ובקור, או להצלות שעות ממושכות בתוך גוש מתכת גדול שקוראים לו נגמ"ש. או אפילו, הוא לא צריך להתמודד עם בירוקרטיה מטופשת ולא הכרחית, או בוסים חסרי שכל שעושים דברים רק כדי שיהיה לך פחות טוב. האזרח יכול להתפטר. לחייל זה "כל הזין". גם על כך כסף לא יפצה.

מעבר לכך, החוק מגביר את האי-שיוון בתוך הצבא עצמו. האם השבועות שהקרבי סוגר, שומר ומתפקד בהם ימים ולילות, שווים ליומיות שהג'ובניק עושה? או מה עם אותם חיילים שמשרתים יומיים בשבוע, אם לא פחות? האם גם הם יקבלו שכר מינימום? החוק אומר שכן, אז כנראה שכך יהיה.

צריך להבין שהתפקוד של חיילים אף פעם לא התבסס על כסף. הוא התבסס על ערכים (מפוקפקים, אם אתם שואלים אותי) במקרה האחד, ועל ציות לחוק במקרה האחר, אבל אף פעם לא על כסף. הדבר היחיד שהכנסת הכסף לכל העסק תעשה זה הפיכת הצבא לשכיר. זה לא יגרום לשום דבר אחר. לא לשיוון, לא לניחומים, לא כלום. רק הפיכה לצבא שכיר.