הזהרו בקריאת ספרי בריאות. אתם עלולים למות מטעות דפוס.

המאמר הבא יעסוק בסרטים Стиляги (סטילאגי, 2008) וSwing Kids (נערי הסווינג, 1993) ויכלול ספויילרים לשניהם. אני ממליץ לראות את שני הסרטים האלה שעוסקים בתנועות תרבות-נגד בברה"מ הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בהתאמה ולחזור לפה לאחר-מכן. אם אתה חושבים שאתם לא מתכוונים לראות את הסרטים הללו, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא – אני אעסוק גם בתנועות עצמן ונושאים כלליים שעולים מהסרטים. אם אתם מתכוונים לראות את הסרטים בקרוב, וספויילרים מפריעים לכם, אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. ראו הוזהרתם.

שני הסרטים עוסקים בתנועות תרבות-נגד תחת משטר טוטאליטרי. הסרט סטילאגי הרוסי שיצא שנה שעברה (2008) הינו מחזמר והוא קליל יותר מהשני בנושא ובאווירתו. הוא עוסק בתנועת הסטילאגי, תנועה שהתקיימה בברה"מ מסוף שנות ה40 ועד תחילת שנות ה60, אז החלה לדעוך. הסטילאגי (סטילאגה ביחיד, סטילאגי ברבים) העריצו כל דבר שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, ובמיוחד את התרבות האמריקאית – מוסיקה, אופנה, ריקוד ואורח חיים. בברה"מ של אז כל דבר מ"מדינות הקפיטל" היה אסור ומעצרים היו עניין שבשגרה, אבל הסטילאגי בכל זאת הלכו כנגד המציאות האפורה סביבם.
הסרט נערי הסווינג שהופק ב1993 הינו סרט אמריקאי באנגלית, והוא בעל אווירה ונושאים יותר רציניים מסטילאגי, אף כי בקטעים מסויימים הוא נעשה בנאלי ויש צורך ליישם השהיית ספק. עם זאת, הסרט סך הכל מוצלח. הסרט עוסק בתנועת הסווינג-יוגנד שהתקיימה בגרמניה הנאצית בשנות ה30 וה40. כמו הסטילאגי בברה"מ שבאו מאוחר יותר, נערי הסווינג קיבלו את ההשראה שלהם מסרטים הוליוודיים, וייתכן גם שניסו להמשיך את מורשת תרבות רפובליקת ווימאר. אם בברה"מ מוסיקת הג'ז נתפסה כמוסיקה בורגנית, בגרמניה הנאצית היא נתפסה כמוסיקה מנוונת של כושים ויהודים, ואותם נערי הסווינג אשר רקדו בבארבריות ב"קלאבס" שלהם תחת אותה המוסיקה, נתפשו כנושאי תרבות שהיא נגע זר אותו יש לעקור.

בשני סרטים קיים אנאכרוניזם. המוסיקה שהסטילאגי הקשיבו לה הייתה בעיקר ג'ז, אבל בסרט הפסקול יותר רוקנרולי. כמו כן, אם כי זה יותר נסלח, קיימים בו עיבודים של שירים מתקופה מאוחרת יותר כמו של הלהקות נאוטילוס פומפיליוס (Nautilus Pompilius) וצ'ייף (Чайф) (אשר חבריהם גדלו בסברדלבוסק מולדתי, וחלקם, הופה, למדו איפה שאבי למד). כמובן, בכל מחזמר עם פסקול מקורי שמציג תקופה מוקדמת יותר קיימים שירים מ"תקופה יותר מאוחרת", אבל מכיוון שהשירים בסרט הזה היו עיבודים לשירים קיימים, שומעיהם קישרו אותם לתקופות שבהן נכתבו – שנות ה80 וה90 במקרה הזה. בסרט נערי הסווינג ישנו אנאכרוניזם בתחום הריקוד – ניתן לראות את הדמויות רוקדות בסגנון שהתפתח בארה"ב רק מאוחר יותר ולא היה קיים אז, בטח לא שם בגרמניה.

מהקטעים האהובים עליי בסרט סטילאגי. בוריס ("בוב") מלמד את מלס לרקוד בסטייל.

ישנם מספר קווי דמיון בין שני הסרטים ברמה העלילתית, עד ששאלתי את עצמי אם אולי המאוחר יותר שאב השראה מהמוקדם יותר, אבל ייתכן שאלו תבניות עלילה נפוצות באופן כללי. ראשית, שניהם סובבים סביב תנועת תרבות נגד (ברור), ומתחילים במסיבת ריקודים. בשני הסרטים אנחנו גם רואים כיצד גורמי שלטון באים לפרק את אותם מסיבות.
בשני הסרטים הגיבורים מנהלים חיים כפולים המתבטאים בביגוד שלהם. בסטילאגי ישנו הביגוד האפור-כחול משעמם, הרגיל, אותו הם לובשים ביום-יום, ומולו הבגדים הצבעוניים והזוהרים של הסטילאגי ותספורתם האלביסית. בנערי הסווינג בגדי הריקוד אמנם פחות צועקים אבל הקונטרסט ברור לעומת המדים הנאציים השחורים והמאובזרים.
בשני הסרטים ישנה דמות שנכנסת לתוך התנועה מבחוץ. בסרט סטילאגי זה מלס, הפרוטגוניסט, שהולך בעקבות הקריאה של פולינה, מי שתהיה החברה שלו. בנערי הסווינג זו איבי אשר נהיית החברה של פיטר, הפרוטגוניסט. כמו כן, בשני הסרטים ישנו מישהו שעוזב את התנועה, ונפרד מהגיבור. בסטילאגי זה פיודור שנוסע ללמוד בארה"ב דרך אביו הדיפלומט. כשהוא מגיע לבקר בברה"מ מלס מבקש ממנו שיספר לו על ארה"ב, ופיודור אומר לו ש"אין סטילאגי באמריקה". בתגובה מלס צועק עליו בכעס ומגרש אותו, אומר שהוא משקר, והסרט נגמר בשיר (העצוב) "שאליי-וואליי". בנערי הסווינג מי שעוזב את התנועה הוא תומאס ברגר, חברו של פיטר, שנעשה צהוב מורעל בהיטלר-יוגנד. בסוף הסרט, לאחר שפיטר ותומס הולכים מכות בפשיטה של ההיטלר-יוגנד על מסיבת סווינג, תומאס אומר לפיטר שיברח לפני שיגיעו האחרים כי הפעם לא יוותרו לו. פיטר עונה לו שאין זה משנה, שהוא יודע מי החברים שלו ושהוא לא לבד. ההיטלראים לוקחים אותו לפולקסווגן שלהם, ולפני שהוא נעלם תומאס מצדיע לו ב"סווינג הייל".

ברמות עמוקות יותר, גם אם שם יש דמיון, הרי שהסרטים שמים דגש על נושאים שונים. הסרט סטילאגי עוסק בעיקר בשאלת הזהות. הסטילאגי מקיימים אורח חיים שמסכן אותם, וייתכן שאדם נורמאלי היה אומר שהסיכון שהם לוקחים על עצמם הוא מיותר, אך ורק בשביל להתלבש צבעוני ולרקוד. אורח החיים שלהם בכוונה הפוך, מתנגד, חותר. הערכים שלהם חשובים להם לא בגלל ערכם המוחלט, אלא ערכם היחסי. הייתי אומר שחופש אמיתי גלום ביכולת להחליט לא על פי דעת הרוב, או נגדה, אלא בהתעלמות מוחלטת ממנה – כאילו איננה קיימת כלל. אבל להתנהג כנגד הקונצנזוס זה צעד ראשון וחשוב בכיוון חופש המחשבה. כאשר האדם מתנהג שונה, הוא מתרגל להיות שונה ונעשה כך מודע יותר לרעיונות, מוסכמות והתנהגות החברה בה הוא חי. אם "החברה הכללית" עושה צעד נוסף, גם אם קטן, בכיוון האכזריות או ההתדרדרות המוסרית או תרבותית, הוא יהיה מודע ורגיש אליה יותר מאשר אותם אנשים שהם חלק מהחברה הזו ומתפשרים עם הצעד "הקטן" הזה. השונים יכולים לראות את זה מהצד ולבקר את זה על מה שהוא באמת. מעבר לחופש ההתנהגותי שהם מקנים לעצמם (שכן הם עוברים גבולות מוסריים של החברה הכוללת), התנהגות הנגד שלהם מאפשרת להם לפתח לעצמם מחשבה חופשית, דעה שקולה ולא מאומצת. כאשר חבורת הסטילאגי פוגשת את אותם סובייטים טובים אשר מלס היה בעבר חלק מהם, מלס אומר להם אחרי שהם קצת בהלם "חברים, זה אני, מלס. רק התלבושת שונה. לכם יש אחת ולי יש אחרת. קטיה, את מבינה מה זה אחר?". מאוחר יותר באוניברסיטה הוא וקטיה מדברים והוא מסביר לה שהוא לא יותר טוב מהשאר, או פחות טוב, אלא פשוט שונה. בסופו של דבר, תופעת מרד הנעורים היא תופעה נורמאלית והיא יוצרת דיאלקטיקה עם המסורת הקיימת; הנוער מציג אנטיתזה לקונצנזוס, וגדל לאחר מכן לחיות את הסינתזה שנוצרת. בחברה שמרנית וטוטליטרית כמו ברה"מ שבטוחה שהיא הכי צודקת בעולם תופעה שכזו נתפסת כמחלה, בעיה שצריך לתקן.

בנערי הסווינג עולה הנושא של הקשר בין מחשבה והתנהגות. יש לשתי אלו השפעה הדדית. כולם מכירים את ההשפעה של המחשבה על ההתנהגות; עולה באדם המחשבה שהוא רעב, למשל, אז הוא הולך למטבח ומכין אוכל. אבל מעט אנשים מבחינים בהשפעה שיש להתנהגות על המחשבה. אסכולת הפסיכותרפיה NLP ‏(Neuro-linguistic Programming, תכנות נוירו-לשוני) מבוססת למעשה על כך. חיוך מביא אחריו הרגשת שמחה. אם בעת הליכה תרימו את הראש ותזקפו את הגב תרגישו שיש לכם ביטחון רב יותר. נסו לרקוד, ממש עכשיו!, בלי מוסיקה, בלי כלום, פשוט תרקדו, לבד, ביחד – האם זה לא העלה לכם את המצב רוח?
ישנה גם התופעה של רציונליזציה בעת "דיסוננס קוגניטיבי". כאשר המחשבות של אדם אינן תואמות את התנהגותו (למשל, הוא עושה מעשה המנוגד לערכים שלו, אמונות שלו, אינטרסים שלו וכו') הוא ירגיש אי-נוחות שתוביל אחריה אחד מן השניים; או שהוא ישנה את התנהגותו, כלומר יפסיק להתנהג בניגוד למצפונו, או שהוא ישנה את מחשבותיו ויעבור תהליך של רציונליזציה – הסבר ומתן הצדקה להתנהגות שלו כדי שתתאים לאידיאלים שלו. לדוגמא: אדם גונב בפעם הראשונה בחייו ומרגיש מועקה כתוצאה מכך. בעקבות זאת הוא מפסיק לגנוב כי זה מנוגד למוסר שלו, או שהוא ממשיך תוך כדי הצדקת מעשיו "אין לי כלום, אני חייב לגנוב", "הוא גם ככה ממש עשיר, זה לא ישנה לו", "אין לי דרך אחרת" וכולי. בסרט יש את תומאס שמצטרף בתום-לב להיטלר-יוגנד – חברו פיטר היה חייב להצטרף, ותומאס החליט להצטרף לחברו, בהתנדבות, כדי ש"ההיטלר יוגנד לא יפרידו ביניהם". הוא גם מוסיף ואומר שזה הכיסוי המושלם, "נערי היטלר ביום, נערי סווינג בלילה". אבל בסופו של דבר הוא מתיישר עם האידיאולוגי ההנאצית, עליה צחק והגחיכה בתחילת הסרט, ובסוף יחד עם נערי היטלר אחרים מסתער על מסיבת-סווינג ומכה אנשים שהיו לפני כן מעגל החברים שלו. תומאס האמין, כמו אנשים רבים אחרים, שמה ש"קובע" זה המחשבות והאמונות שלו, לא מעשיו. אישיותו מתבססת על המחשבות, והתנהגותו, כך הוא מאמין, במסגרת הנוער ההיטלראי, לא נובעת ממחשבותיו אלא ממקור חיצוני  – זה רק משחק, הצגה, ולא באמת מי שהוא. אבל זו מחשבה תמימה ממספר סיבות; כפי שציינתי קודם, ובפוסטים קודמים, התנהגות משפיעה על המחשבה, ובגלל תופעת הרציונליזציה – התאמת המחשבות למעשים – היא משפיעה בסופו של דבר גם על השקפת העולם. אנחנו יכולים גם ללמוד מהמקרה שיעור בהרגלים ופשרות. מובן שתומאס לא רצה לפעול בהתאם לאידיאולוגיה הנאצית והצטרף לנוער ההיטלראי "בשביל הכיף", אפשר לומר, אבל מכיוון שהתגייס הוא נאלץ להתפשר בכל מיני מקומות. הוא הרי איננו יכול להצטרף לתנועה הזו ולהתנהג כאילו הוא נער-סווינג ולבטא את מה שהוא באמת חושב על המיליטנטיות והקיבעון שלהם, פשוט מכיוון שככה הוא ימצא את עצמו מהר מאד מחוץ לתנועה, אם לא במקום יותר גרוע. אז הוא מתחיל עם פשרות קטנות – מתלבש בבגדים שלהם, עומד בשורות שלהם, צועק את הסלוגנים שלהם החסרי משמעות מבחינתו. אבל בני-אדם מטמיעים פעולות חוזרות ואלו הופכות להרגל, וכך גם המדים, העמידות והסלוגנים הנאציים ותומאס – הם נהיים הרגלים אצלו, הוא כבר לא ממש חושב עליהם, ומפסיק להתלבט אם ללבוש את המדים או לצעוק "הייל היטלר" כשכולם צועקים. ואחר-כך הוא נאלץ לעוד התנהגות נאצית, קצת יותר מרוחקת מהשקפת העולם הסווינגית שלו, אבל זה צעד קטן יחסית מהמקום בו הוא עומד עכשיו. אז הוא מתפשר שוב. וגם את זה הוא מטמיע בסופו של דבר. ואז הוא נאלץ לעשות עוד דבר, ולהתפשר שוב, ואתם מבינים לאן זה מוביל בסופו של דבר. בסרט ישנה סצנה בה חברם של תומאס ופיטר, ארביד, מופיע בבית-קפה מול קהל קטן בו נמצאים גם שלשה קצינים נאציים שנהנים מהמופע. אחרי שהוא מסיים קטע אחד הוא מתבקש על-ידיהם לנגן שיר  ("שיר גרמני טוב אחד", נאמר) אבל הוא מסרב לבקשה ובסופו של דבר יוצא בכעס מהקפה. גם הבאסיסט שלו וגם פיטר לאחר-מכן, בחוץ, שואלים אותו מה הבעיה ולמה שלא ינגן פשוט את השיר האחד הזה ויסיים עניין, ועל כך הוא עונה: "זה לא על שיר אחד או השיר ההוא, אתה לא רואה? כל פעם שאתה זורם איתם, כל פעם שאתה מנסה לעזור להם, זה רק עושה את זה קל יותר [בשבילם]". אין כזה דבר פשרה. במקרה של פעולות, בעיקר כאלו שיש להן תוכן מוסרי ברור, השאלה לא צריכה להיות מה טבעה של פעולה X, אלא לאן אותה פעולה מובילה את העושה אותה, לאיזו התנייה מחשבתית היא גורמת או איזה הרגל היא מפתחת. אני עוד בשלבי גיבוש של הרעיון הזה, אבל נראה לי שאישיותו של אדם מורכבת בעיקר מההרגלים שלו ולא מאיזה שהן דעות או דברים מופשטים אחרים. והרגלים מתגבשים סביב פעולות. מובן שמחשבה יכולה להוליד פעולה שהיא מנוגדת להרגלים (להחליט להתעורר יום אחד מוקדם מן הרגיל, למשל) וזה אולי מהתכונות העיקריות שמבדילות את האדם מן בעלי-חיים אחרים – גם בע"ח וגם האדם יכולים לרכוש הרגלים חדשים (ללמוד) שאינם הרגלים מולדים (אינסטינקטים) בתגובה לסביבה ולתנאים משתנים, אבל רק האדם יעשה פעולה חדשה (כלומר, שאיננה הרגל) אפריורית, כלומר כתוצאה ממחשבה ולא ניסיון. אבל אסור שיישכח האדם שפעולותיו והרגליו לא נולדים רק כתוצאה ממחשבות אידיאליות, אלא גם מלחצים חיצוניים והרגלים שרכש ללא כוונה.

המערכת הצבאית עושה שימוש נרחב בסמלים. הדוגמאות המובנות מאליהן הן של סמלי יחידות, גדודים, חילות וכו'. בדומה לדגל מדינה, שגם הצבא עושה שימוש בו, סמלים אלה נועדו ליצור גאווה ושייכות בקרב החיילים אותם הם מייצגים, ומנגד, הם נועדו להוות כלי לביטוי אותה גאווה ושייכות על ידי ציור הסמל או נשיאתו. סמלים אלה כוללים לא רק סמלים חזותיים אלא גם סמלים מילוליים, דהיינו שמות, כגון "דובדבן", "דוכיפת" ו"אגוז". סמלים ברורים נוספים הם הסיכות אשר מסמלות את יכולותיו, הכשרתו ותפקידו של חייל, כגון סיכת לוחם, כנפ"ץ (כנפי צניחה – הכשרת צניחה), "תולעת" (סיכת חובשים), סיכת מ"מ (קצונה) וסיכות של יחידות וחילות. סיכות אלה מדגישות את מעמדו הפונקציונאלי וזהותו של החייל בצבא.

סימול אחר הוא סימול התנהגותי, כלומר מחוות. ישנן עמידת הדום ועמידת הנוח שנועדו ליצור אחידות בשורות החיילים וכך לסמל סדר ולעורר משמעת, מחשבה אחידה של הקבוצה (קרי, חוסר מחשבה) וביטחון בקרב כל חייל ברעיו. הן מעוררות את המשמעת ברמה האינדיווידואלית דרך יציבה אשר איננה טבעית לאדם (אשר מעדיף להישען עם משקלו על רגל אחת ולנוע מעט, להיות עם ידיים חופשיות, או פשוט לשבת) והן ברמה הקולקטיבית דרך סידור הקבוצה בעמידה אחידה. סידור חיילים בשורה בדום מאפשר גם למפקד לעבור ולבחון את החיילים תוך כניסה למרחב האישי שלהם. חדירה זו למרחב הפרטי משדרת מסר של דומיננטיות, עליונות המפקד, והתמסרות (או כניעה) מצד החיילים.
גם אופן הדיבור של חיילים עם מפקדיהם נמצא תחת שליטה, בעיקר בטירונות או כאשר יש צורך בשידור דומיננטיות מצד הפיקוד. הם נדרשים לדבר בדום ולא "לדבר עם הידיים", כלומר לא לעשות שימוש בשפת גוף. שפת גוף משמשת בעיקר להבעת רגש, קרבה, ריחוק ואמידת מצב היחסים. מניעת השימוש בשפת גוף מונעת מפקוד להביע קרבה או חיבה למפקד ולערער את הסדר ההיררכי ביניהם. מצד שני, היא גם מונעת ממנו להביע כעס או פקפוק ובכך לשדר מרידה או אי-משמעת. כמובן, ישנו הדיכוי של הבעות פנים כמו חיוך או צחוק אשר בתור תקשורת לא מילולית עלולים לשדר מסרים רגשיים לא רצויים.
חיילים נדרשים לקרוא למפקד "מפקד", דבר נוסף שיוצר מרחק פסיכולוגי ביניהם לבינו ומדגיש את ההיררכיה הקיימת. הם נדרשים לצעוק ("כן המפקד!" "לא שמעתי…" "כן המפקד!!") כאשר הם נענים להוראות, ובכך נמנע שימוש אחר של "מטא-שפה" – מאפייני הדיבור והקול כגון טונאליות, קצב, הטעמה, אינטונציה וכו' – אשר יכול להביע פקפוק, אי-רצון או זלזול שמערערים את המשמעת לפקודה. מעבר לאפקט הפסיכולוגי שיש לצעקה כזו (המלווה ביציבה ממושמעת) על האדם הצועק עצמו, הפקפוק האפשרי שהיה יכול להיות בפקודה מתקטן כאשר החייל נמצע בקבוצה של שווים לו היררכית שצועקת בביטחון ועוז "כן המפקד" ובכך יוצרת את הרושם של הסכמה משותפת לביצוע הפקודה והורסת את המחשבה והרצון העצמי של החייל.

סימול מסוג אחר הוא השימוש באו"ק, אות קריאה. באו"ק משתמשים בעת דיבור בקשר אלחוטי, והוא נועד, אני מניח, להסדיר אחידות בתקשורת לשם יעילות. כך הביטויים "גפרורים", "חצאיות" ו"מלוכלכים" מחליפים את המילים\רעיונות של חיילים, חיילות ומחבלים בהתאמה. זה גורם להזרה של הרעיונות, ריחוק תודעתי א-לה לשון נקייה, כמו ש"זנב" החליף בזמנו את ה"שוונץ" היידי, וכמו שז' החליף לאחר מכן את הביטוי "זנב" הגס. זה גם יוצר השטחה סטריאוטיפית, ואני לא יכול שלא לחשוב על כך שביטויים אלה רומזים על סוג הפעולה הקשורה באובייקטים שמאחוריהם, משהו בסגנון זה שגפרורים הם disposable, חצאיות אפשר להרים ומלוכלכים צריך לנקות. זה יוצר יעילות, אבל זה יוצר אותה דרך השטחת העולם וסינון מידע שהצבא מעדיף לא לעבד.

סמליות נוספת נמצאת במרחב החללי של בסיסים ומגורים וסידורם. גם אלו מסמלים משמעת ושמירה על סדר. כל מי שעשה מסדר במגורים בצבא יודע שניקיון וסידור החדר לא חשובים כמו העבודה עליהם. ככה יוצא שרצפה רטובה היא סמל לרצפה שניקו ושטפו אותה, או אפילו לחדר כולו שנוקה, גם אם לא בהכרח עשו זאת – פעמים רבות מספיק רק למרוח קצת מים. הדרישה להסתיר חפצים אזרחיים היא ברורה – החלשת הזהות האנושית, אזרחית וייחודית של חיילים, סימול השוויון ביניהם (סימול כי אין זה באמת כך) והדגשת זהותם בתור חיילים.
מה שנקרא "טחינת צעירים" הוא גם סימול של עליונות, סדר ומשמעת. ביחידות רבות המחזורים הטריים יקבלו מטלות אין-ספור מבוקר עד ערב, לא לשם התוצאה של העבודה, אלא לשם העבודה כשלעצמה. העבודה לרוב תביא לתוצאות שוליות שלאף אחד לא אכפת מהן, תוצאות לא מוחשיות או שום תוצאות בכלל. אך על ידי מתן עבודות למחזורים החדשים, המחזורים הוותיקים, שלא עובדים, מציגים עליונות כלפיהם ויוצרים הבדלי מעמדות. אך יותר מזה, חוסר התכליתיות של מטלות כאלו, אשר איננו מוצהר אבל ברור לכל הנוגעים לדבר, מדגיש אף יותר את הבדלי הגבהים ההיררכיים; הוותיקים יכולים לתת לצעירים עבודות ללא תועלת, בלי סיבה, והמסר של זה הוא שצעירים הם פחותים ממש, תתי-אדם כמעט, ושהזמן החופשי שלהם לא שווה דבר.

גם בדינמיקה של "סירוב פקודה" טמונה סמליות. סירוב פקודה הוא פעמים רבות לא פעולה (או אי-פעולה) ממשית שמתרחשת במישור הפיסי, אלא פעולה הצהרתית שקיימת במישור התקשורתי. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לסרב פקודה בצבא, וכל פעם שזה קרה נשאלתי חזור ושנות "אתה מסרב פקודה?" למרות האישור העיקש שלי (משהו כמו: "אני לא עושה X" "אתה מסרב פקודה?" "כן" "אתה מסרב פקודה?" "כן" וכו'). מובן שזו לא הייתה חקירה שנועדה להוציא ממני מידע סודי, אלא סוג של תקשורת: המסר הוא "אתה עוד יכול להתחרט ולבצע את הפקודה ולא תוענש" אשר מסתמך על המידע שסירוב פקודה מוביל אחריו ענישה, או מסר של "הסירוב הזה הוא סירוב פקודה" (ולכן יוביל ענישה וכו'). ישנו הבדל בצבא בין "לא יכול" (אי-אפשרות) ו"לא רוצה" (סירוב פקודה) כך שבמקרים מסויימים השאלה הזו יכולה להיות לגיטימית – אולי החייל לא לא רוצה, אלא פשוט לא יכול. אבל הפקודות הן לא "תעוף" או "תרים מלגזה ביד אחת", ולרוב ניתן להבחין אם החייל פשוט איננו מסוגל לדבר או אם הוא מתמרד. עם זאת, למרות שחייל שמתעקש שהוא לא מסרב פקודה (במילים) תוך כדי סירוב (במעשים) בסופו של דבר יואשם בסירוב פקודה, קיים עדין הפער הזה בין המישור התקשורתי והפיסי, ושם טמונה סמליות. כי בעוד שסירוב של "לא יכול" הוא הצהרה על חוסר אונים, סירוב פקודה מוצהר הוא עמידה כנגד המבנה ההיררכי ומסמל אי-כפיפות לסדר זה.

כבר בהגיעם לבקו"ם, או לכל המאוחר בבסיס הטירונות, מגוייסים טריים מקבלים את מרותו של נער צעיר כמוהם שמפגין סמכות ומסביר להם איך מתנהל הצבא. אותו צעיר נקרא בפיהם "מפקד" והם, מלבד יוצאי דופן, נשמעים לו ללא עוררין. המפקדים משתלטים על פקודיהם בקלות רבה, למרות שאלו הם לא אנשים יוצאי-דופן במיוחד שלפני שירותם ניתן היה לקרוא להם כריזמטיים או מנהיגים. כיצד מתרחשת ההתמסרות הזו? מובן שישנו האספקט של חוסר המודעות, הכניסה למערכת חדשה ולא מוכרת, אשר מגויסים חווים, כמו גם הרגשתם שהם נכנסים למסגרת רצינית יותר לאחר שחוו לפני כן רק לימודים או עבודה זולה. אבל אני חושב שיש פה יותר מכך. אני חושב שהאופן שבו המפקדים נתפשים, ברמה החושית\מחשבתית ממש, הוא זה שמאפשר להם לשלוט בקלות רבה.

בדיעבד אני מבין את עצמת החוויה הזו שלי. בטירונות, בטירונות השנייה שלי, בקורס חובשים, המפקדים היו נראים לי גדולים. הם לא היו נראים לי גבוהים יותר, כבדים יותר, מוכשרים יותר או חכמים יותר. אני חושב שזה יתבטא בעיקר בזה שהם נראו לי "מבוגרים" יותר, אם כי היה לי ברור בשלב כזה או אחר שהם לא יכולים להיות מבוגרים ממני בהרבה. ובכל זאת הם הרגישו "גדולים" יותר, מרוממים, ברמה אחת מעליי. כאנשים בעלי לגיטימיות לשלוט עליי. אני חושב שאין בשפה את המילים לתאר הרגשה זו, ובגלל שהרגשה זו טבועה עמוק כל-כך בחווית העולם, לרוב מתחת להכרה אפילו, קשה מאד להסביר אותה. אבל אני מאמין שאני לא היחיד שחווה הרגשה זו, ושמי שחווה אותה יודע למה אני מתכוון.

ישנם בעלי-חיים, ביניהם פרימטים, אשר מקיימים היררכיה חברתית ביניהם, כזו אבסולוטית שבה יש פרט אחד מעל כולם, או ליניארית בה כל פרט דומיננטי על אלו שתחתיו בסולם וכפוף לאלו שמעליו. דומיננטיות של פרט מושפעת ממספר גורמים כגון חוזק גופני, אגרסיביות, גיל, מין וכדומה. אצל בעלי-חיים ברור שההיררכיה הזו נוצרת בטבעיות, כלומר לא בהשפעת גורמים תרבותיים, פשוט כי אין להם שפה במובן שיש לבני-אדם. אך מה בדבר בני-אדם? גם בלי להיכנס לדיון או חקירה של אילו גורמים יוצרים היררכיה בין בני-אדם, אפשר להניח שהיררכיה כזו קיימת (היא קיימת אצל השימפנזים והגורילות הקרובים אלינו ביותר) ושלכן לבני-אדם יש את היכולת "לזהות", לתפוש, את מעמדם החברתי של אנשים אחרים ושל עצמם, שכן ללא יכולת זו לא ניתן ליצור היררכיה. מעין חוש היררכי שכמו חוש ההתמצאות מאפשר לאדם למקם את עצמו, לא מרחבית אלא חברתית. זה יכול להסביר התנהגות עדרית של בני-אדם ואת הקלות היחסית בה בני-אדם ילכו אחר מנהיגיהם, גם לאבדון.

אך מה משפיע על תפישה היררכית זו? אין ספק שבני-אדם יכולים לזהות במידה מסוימת הבדלי גיל, דרך בחינה של מבנה וגודל הגוף והפנים בגילאים נמוכים, ודרך השפעת ההזדקנות על תווי הגוף בגילאים גבוהים. הם מסוגלים להבדיל בין זכרים ונקבות, וגם להעריך חוזק גופני על פי מבנה הגוף. אך הבדלים אלו לא מהווים סממנים לעליונות היררכית, שכן גם בני-אדם בעלי נחיתות גופנית, ומשני המינים, שלטו ומסוגלים לשלוט על קבוצות בני-אדם. יוצא דופן, אם כי לא באופן מוחלט, הוא הגיל, לדעתי, שהוא גורם שמשפיע יותר מכל על מיקום בסולם ההיררכי. מצד אחד התפישה שלי של אדם אחר כמנהיג מובילה אחריה את התפישה שהוא מבוגר יותר, גם כאשר זה לא כך באופן מובהק, ומצד שני אני מרגיש, וגם יצא לי לראות, שלאנשים קשה יותר לקבל את מרותם של צעירים מהם מאשר את מרותם של אנשים בגילם או מבוגרים מהם, ושזה משפיע יותר מהגורמים האחרים. גם אסתטיקה גופנית ושל הפנים משפיעה באופן דומה.

מפקדים שלי בטירונות נתפשו בעיניי כגדולים ממני, וזה בעיקר התבטא בהרגשה שהם מבוגרים יותר. סביר להניח שכולם באמת היו מבוגרים ממני, אבל ההבדל הוא זניח ובלתי ניתן לתפישה. יותר מכך, היו איתי במחלקה טירונים שהיו מבוגרים אף מהמפקדים (עתודאים פורשים) ואותם לא תפשתי כגדולים או מבוגרים ממני, לא לפני ולא אחרי שגיליתי את הפרט הזה אודותיהם. ראיתי אותם כשווים לי. אבל החוויה הזו לא התחילה בצבא. ההרגשה הזו הייתה חזקה גם בבית-הספר, כאשר ילדי הכיתות מעליי נראו לי גדולים יותר, ואלו של הכיתות הנמוכות קטנים יותר. אמנם בגילאים אלו הבדלי-גיל ניכרים יותר, אבל לא מספיק כדי להסביר את התופעה. גם בתוך שכבת גיל אחת ישנם הבדלי גבהים והתפתחות. אני הייתי יחסית מבוגר לשכבה שלי, ובכל זאת ילדים מכיתה אחת בלבד למעלה נראו במובהק גדולים יותר, למרות שבוודאי היו ביניהם כאלו שמפרידים ביניהם לביני רק מספר חודשים, בעוד שבכתתי היו ילדים שההפרש בינינו הוא כמעט שנה לצד השני, אבל נתפשו בעיניי כשווים לי. באופן דומה, ילדים בכיתה אחת מתחתיי נראו לי כהרבה יותר קטנים ממני.

מבנה גוף הוא לא המרכיב הבלעדי במראה החיצוני בחברה האנושית. בגדים משומשים על ידי בני-אדם למגוון פונקציות חברתיות, בין השאר כדי להדגיש או ליצור מעמד חברתי. הצבא עושה שימוש בזה דרך מדים וקישוט החזה, כתפיים והראש. ישנו קשר בין אינסטינקט קדום לבחון את כוחו הפיסי של יריב על ידי בחינת זרועותיו וחזהו ובחירת אזורים אלו לסימול דרגותיו של חייל. אני חושב שישנו גם קשר בין דרכם של בני-אדם לזהות אנשים אחרים דרך פניהם לבין התפקיד שכובעים ממלאים לציון מעמד ותפקיד בחברה האנושית, אך אולי זה קשור רק במיקומו המועדף של הראש מבחינה ויזואלית (או שכל הרכיבים האלו קשורים אחד בשני). כדוגמא מובהקת ניתן להביא את הכתרים שמלכים לבשו לאורך ההיסטוריה, אך גם כובעים ללא משמעות מיוחדת כשלעצמם יכולים להדגיש היררכיה. בצה"ל, למשל, ישנו הכובע טמבל אשר רוב הטירונים לובשים ואשר מבדיל אותם ממפקדיהם החבושים כובע מצחייה. ישנה כאן מעגליות כיוון והטירונים מגדירים חזרה את הכובע כנושא מעמד נמוך יותר, ואם חייל בדרגה גבוהה, או מפקד, ילבש את הכובע הזה הוא ייתפש כנמוך יותר בשרשרת הפיקוד ("מה זה הכובע הזה, יא צ'ונג?"). אני זוכר שכשראיתי את המפקד גדוד שלי חובש כובע מצחייה (כמו מפקדים חוגרים, במקום לשאת כומתה) הוא נראה "קטן" יותר. מובן שלא משהו בצורת הכובע עצמו הוא שנותן את המשמעות הזו, הרי שאם טירונים היו לובשים כובעי מצחייה והמפקדים כובעי טמבל, מעמדות הכובעים היו מתחלפים.

ייתכן שאופן התפישה-המעמדית שלי בצבא ובבית-הספר קשור בחוסר-הביטחון והאופי המופנם שהיה לי, אבל בכל זאת תפשתי כיתות נמוכות בבית-הספר כמו גם חיילים בגדוד שלי ממחזורים נמוכים יותר (גם אם לא שמחתי לפקד עליהם) כקטנים יותר, כך שזה לא תוצר של הקטנה עצמית (מצד שני, פעמים רבות תפשתי בני-אדם אחרים שרציתי להתקרב אליהם אבל לא עשיתי זאת עקב חוסר ביטחון בתור "גדולים". אני זוכר ממש שהמחשבות המילוליות שלי השתמשו במונחים אלה). אבל אולי זה נבע מסגירות אשר מנעה ממני להתחבר אל "שכבות אחרות" ולראות מעבר למעמדות החברתיים – כלומר שבאופן טבעי נוצרים בחברה האנושית מעמדות והיררכיה, והתנהגות חברתית ספציפית יכולה לבטל או לחזק אותם על-ידי התעלמות מהם או הדגשתם בהתאמה. כך מפקדים ששומרים על "דיסטנס" עם פקודיהם, על קרירות ודיבור לעניין, מחזקים את ההיררכיה, בעוד שמפקדים שמתיידדים איתם מטשטשים אותה, גם כאשר לשני סוגי המפקדים ישנם אותם סמכויות בדיוק.

וזה מוביל אותי לטענה הבאה שיותר מסממנים חיצוניים, התנהגות היא שמבססת מעמדות היררכיים; הן ההתנהגות של המנהיג והן של הקבוצה. אדם עם נוכחות בולטת, מוחצן, שמתנהג כאילו הוא דמות מרכזית או מנהיג, סביר להניח שיהפוך לכזה ויהיה לו משקל רב בקבלת החלטות של קבוצה, ללא תלות בכישורים אחרים או איכויות אחרות שלו. מובן שאופי משחק כאן תפקיד, אבל המעמד החברתי מתגבש בעיקר מאינטראקציה חברתית זו ולא מיכולת ממשית לקבל החלטות טובות. אדם עם סגולות טובות אבל מופנם ומסתגר שיתנהג כאילו הוא מובל ולא מוביל, לא יוכל להוביל. מצד שני, צריך שהקבוצה תתנהג כאילו היא מובלת על ידי אדם או בני-אדם אחרים כדי לבסס את המעמדות. קונצנזוס לגבי מי המנהיג איננו כה מסובך גם בקבוצה גדולה עקב ההתנהגות העדרית שבני-אדם מקיימים. אך אם קונצנזוס זה מתערער, ייתכן שגם אם המנהיג ימשיך להתנהג כאילו הוא אחד הוא יאבד את שליטתו, בעיקר אם תופיע דמות מנהיג חדשה שתחדל מלקבל את מרותו של המנהיג הישן ותוכל לסחוף אחריה את הקבוצה ולהיתפש במעמד רם יותר.

תפישת מעמדם החברתי של בני-אדם אחרים היא מוחשית, אך היא איננה נובעת ברובה ממאפיינים גופניים חיצוניים (למעט גיל ויופי, בעירבון מוגבל) אלא מהתנהגות אותם בני-אדם והאנשים הסובבים אותם. זו תופעה הקשורה בהיזון והיזון חוזר – המערכת מחפשת נקודת איזון ושם היא מתייצבת. המעמד החברתי של אדם, אם כן, נשען על המחשבה אודותיו ("א' הוא מנהיג"), התנהגותו (א' מתנהג כמו מנהיג) והתנהגות סביבתו (הקבוצה מעריכה את דעותיו והחלטותיו של א'). זה נכון לא רק לתפישה של מנהיג, אלא לכל מעמד חברתי ובכל מישור – סוציואקונומי, גזע, מין, גיל, קבוצה פוליטית וכו' (ראו למשל את המאמר הזה). האם ניתן לחמוק מאשליה זו? כמובן. אבל אינני בטוח שרק שינוי המחשבה (למשל על ידי מודעות לאשלתיות שבעניין) יוביל לשינוי התפישה, שכן זה רק חלק מהמערכת שכוללת גם התנהגות שמחזקת מעמדות אלה. אבל ייתכן שעל ידי מחשבה עמוקה יותר, זו שמתפכחת מהאשליה שההתנהגות של החברה יוצרת, תוכל להוביל להתפכחות תפישתית, כזו שרואה דברים כמות שהם, ולא דרך פילטרים חברתיים.

החינוך הספרטני הנוקשה יצר אוכלוסיה ממושמעת, וסיום תקופת האימונים הארוכה והקשה היה תנאי לקבלת אזרחות. אבל חוץ מברירה זו של מי יהיה אזרח מן השורה ומי לא, הספרטנים בררו את ילודיהם; הילודים רוחצו על ידי האמא באמבט של יין כדי לבחון את חוזקם, והובאו לבדיקה מול הגרוזיה – מעין מועצת זקנים – שהחליטה אם יש לגדל את הילד או לא. במקרה ולא, הושלך התינוק לבקיע בהר טייגטוס. הספרטנים למעשה קיימו תהליך אוגניקלי – ברירה של צאצאים ליצירת דור המשך טוב יותר.

מה המשמעות המוסרית של המעשה? מי שקרה דברים קודמים שכתבתי כאן בעבר, וגם אם זה לא (היה) ברור, אגיד שאני מאמין בדוקטרינה התועתנית, דהיינו, שהמעשה שמביא ל"מירב האושר למירב האנשים" הוא תמיד המעשה המוסרי יותר. מאז שכתבתי כאן על התועלתנות השקפתי המשיכה להתגבש. אף על פי שלא השתנה דעתי בעניין מהו הטוב או המוסרי, טקסטים של ניטשה הובילו אותי לחשוב על מקור המוסר בחברה האנושית, ועל הדרך בה הדיאלקטיקה ההיסטורית הזו שהוא מתאר משפיעה על תפישת המוסר. העניין מורכב ויש לבחון אותו מכמה אספקטים.

כיום הפלה מותרת, בנסיבות משתנות, ברוב העולם המערבי וגם בישראל. הוא מותר כאשר קיים סיכון במות האם או בפגיעה אפשרית בבריאותה הגופנית  או הנפשית; אם ההריון נוצר בעקבות אונס; אם לתינוק יש מום כלשהו; ואם (לא בארץ) יש בעיה סוציו-אקונומית. במדינות רבות הפלה מותרת בעת בקשה, כלומר ללא מגבלות. המרכיב הרלוונטי לדיון בנושא האוגניקה הספרטנית היא זו של מום בתינוק. אנחנו יודעים שהתינוק כבר נולד ושהוא עצמו נבחן על ידי מועצה – לא הנסיבות בהן הוא נולד (אונס, מחוץ לנישואין וכו') או המשפחה אליה הוא נולד (מצב סוציו-אקונומי, בריאות נפשית של האם) נעמדות תחת מבחן אלא  רק הוא עצמו, כלומר מצבו הבריאותי. אז ראשית יש לבחון האם זה בכלל מוסרי לדון לחוסר-חיים ילוד בעל מום.

מנקודת המבט התולעתנית, התשובה היא כן. אם ידוע שתינוק הוא בעל מום, כלומר שיהיה לו קשה יותר לתפקד בחיים מתינוק בריא, ניתן לומר שללדת אותו יהיה פחות מוסרי (בסבירות מאד גבוהה, לפחות במצבים נורמליים) מללדת תינוק בריא (אם העניין היה תלוי בבחירה ותו לו). סביר להניח שבעל מום, יחסית לאדם שחי בדיוק באותם תנאים, יהיה אדם מאושר פחות וכואב יותר, ידרוש יותר תשומת-לב ממשפחתו ויסב להם פחות אושר (ויותר כאב), וידרוש יותר תשומת-לב ומשאבים מהחברה בה הוא חי. אין בזה להגיד, חס וחלילה, שאדם בעל מום לא מסב אושר למשפחתו ולסובבים אותו, או שאיננו יכול לחוש אושר בעצמו. אין בזה להגיד שבעלי מום הם טפילים ולערער על מעמדם כבני-אדם שווי ערך. יש בזה רק להגיד שלהיות בעל מום זה קשה יותר, כמו גם לגדל אחד כזה. אני לא חושב שמישהו מתנגד לדעה שאילו ניתן היה להסיר בניד אצבע מומים מכל אדם, זה היה מהסב לאותם אנשים ולאנשים נוספים סביבם אושר (על מוסרי ומוסרי יותר, שקשור ברעיון של להיות מאושר ומאושר יותר, כתבתי במאמר שמקושר למעלה). לכן, במידה והבחירה היא האם להביא בעל-מום לעולם או לא (בהנחה שאחרי ההפלה יהיה הריון נוסף ושלזוגות ישנו רף עליון של מספר ילדים שיש להוליד), הבחירה להפיל היא הבחירה המוסרית. באשר לשאלה מי הוא "בעל-מום" בקונטקסט הזה, אני אומר: כל מקרה בו ישנה עדות לכך שהילוד יסבול, או יהיה בעלי סיכויים גבוהים לסבול, מבעיה לא נורמלית כלשהי, או שיהיה בעל נתונים מפלים לרעה באופן מובהק (גופנית, מוחית, נפשית) – דינו יהיה כנ"ל.

לא נתקלתי במסמך המעיד מה או איך בדיוק המועצה בחנה את הילודים, או על הסטטיסטיקה בנושא מספר התינוקות שנזרקו לתהום. ניתן גם להתווכח על היכולת לנבא כיצד אדם יגדל (אפילו רק במישור הגופני) על-פי מצבו הגופני בעת לידתו. אבל במידה הזו שהמועצה יכלה לראות ולהבחין במומים בתינוקות, או בעדות בולטת לכך שהם יגדלו להיות חלשים, חולים או רכרוכיים (תכונות מאד שליליות בחברה הספרטנית) – הרי שהם קיימו מנהג מוסרי. (אני רוצה להדגיש שאין פה מה שנקרא "דטרמיניזם ביולוגי". לא קיימת פה היוערה לנבא את עתידו של אדם על פי נתוניו הפיסיולוגיים בעת הלידה (או נתוניו הגנטיים, נאמר כיום) אלא רק ההשקפה שנתונים אלו ישפיעו לרעה או לטובה על עתידו של האדם).

מובן שאין להתעלם מההבדל הברור בין הפלה והריגת תינוק בן יומו. ולפני שאני ניגש ישר לעניין, אני רוצה להגיד מילה בנושא של הריגת תינוקות באופן כללי. מאז ומתמיד הרגשתי שתינוקות, ובכלל ילדים ונשים, מקבלים עודף תשומת-לב בזירות ואירועים של לחימה. האופן בו מדווחים על הרוגים ופצועים מרמזת על כך שהריגתם של ילדים ונשים הוא מוסרי פחות מהריגת גברים. בעוד שניתן להבין הערה זו בטקסטים כגון התנ"ך, במאה ה21 זה פשוט מגוחך. בימי קדם נשים וילדים היוו איום קטן במובהק מזה של גברים במאבק אלים, אולם האיום של ילדים ונשים משתווה לזה של גברים כאשר ניצב מולם נשק חם. יותר מזה, אני חושב שרציחתו של אדם בוגר הוא מוסרי פחות מרציחת תינוק, אלא אם האדם מזיק לחברתו, סביבתו ולעצמו למעלה מן הממוצע, ואם אנחנו מנבאים לתינוק עתיד סביר או טוב. כאשר אדם בוגר מת, החברה מאבדת יותר מאשר שהיא מאבדת כאשר תינוק מת, וגם הבוגר "מאבד" יותר, כאדם, מאשר שהתינוק "מאבד" כאדם. אני גם מאמין שמות ילד יהיה קשה יותר להורים ככל שהוא מבוגר יותר – ישנם יותר זכרונות שקשורים בו, יותר משאבים וזמן שהוקדשו לו, והוא ישאיר חור גדול יותר מאחוריו. אני חושב שהדיעה ההפוכה (שהרג תינוקות מוסרי פחות) נובעת מההשפעה הרגשית שיש לתינוקות, זו שיש גם לגורי יונקים אחרים, בהיותם "חמודים", תכונה אשר נועדה לגרום להורים להרגיש חמלה וצורך לטפל בהם. ביסוד המחשבה שתינוקות ונשים הם חסרי אונים יחסית לגברים, שהקרב "לא הוגן" כאשר הם נהרגים, ולכן הריגתם מוסרית פחות, ניצב הרעיון השגוי כאילו ליכולת כאן יש קשר למוסר, או שגברים הם איכשהו חסרי-אונים פחות נגד רובים ופצצות (ואני לא מדבר כאן על חיילים, שזה עניין שונה לגמריי) וכאילו הם בוחרים למות.

אפשר להסביר את ההתנגדות המוסרית בעוד דרך. ניטשה מדבר על תולדת המוסר בחברה האנושית, ואיך שהיא למעשה הסכם, אמנה, בין בני-אדם. "אתה לא תהרוג אותי ואני לא אהרוג אותך", "אתה לא תשקר לי ואני לא אשקר לך". זה מסביר את הופעתן של אפלייה והתייחסות לבני-אדם מסויימים כשווים פחות, ואת קיומה של מערכת חוקים מוסריים שונה כלפיהם, אשר התרחשה פעמים רבות בהיסטוריה האנושית. עמים מדוכאים וכבושים היו בני-מוות או נתונים תחת משטר שאפשר להעביד אותם או להתייחס אליהם רע – שחורים, ילידים, יהודים, אבל גם נשים, נכים, משוגעים. אוכלוסיות אלו היו חסרות כח, חסרות אונים, ולכן לא השתלם לכרות עמם הסכם כגון "לא תגנוב" או "לא תרצח" – הרי הם גם ככה לא יכולים להשיב גמול למעשים האלו, בניגוד לפרטים שווי ערך בכח ולכן גם ב"מעמד המוסרי". אדם א' לא גונב מאדם ב' כי הוא רואה בו שווה, והוא לא היה רוצה שיגנבו ממנו. אבל הוא כן גונב או מכה אדם ג' ממיעוט מסויים, כי הוא לא רואה את עצמו מוצב במקומו. "זה בסדר להכות אותו ואותי לא (… כי אנחנו בני-אדם מסוגים שונים, לא שווים). בעת הרג תינוקות, אדם עלול לחשוב "מה אם זה הייתי אני", והמוסר הזה מתפתח מפחד על העצמי שמשליך האדם על אדם, תינוק, אחר. אבל לרגשות אלו אין מקום בדיון המוסרי הזה המתבסס על התורה התועלתנית. הרגשות והפולמוס שהן מעלות רלוונטיות להגדרת מערכת המוסר, אבל אני נמצא שלב אחד קדימה. בכל אופן, דיון על המערכת המוסרית עצמה או על המקרה הספציפי הזה מחוץ להקשר הזה, מקובל.

ההבדל בין הריגת יצור חי (נושם, חושב) לבין יצור טרם-חי, העובר, הוא ניכר. מהבחינה המוסרית שהצגתי למעלה (של בעלות על מום), ההבדל בין הריגת תינוק טרי ועובר הוא זניח, לא משמעותי. אבל ההבדל הזה הוא קודם כל חשוב בגלל שהוא נתפש כחשוב. לפעולה של הריגת תינוק יש תוצאות והשלכות שהן מעבר למותו של תינוק. יש לזה השפעה על הדרך בה חברה תופשת את עצמה, בה היא תופשת ורואה ילדים, תינוקות, חיי אדם. אם מותר להרוג (בשל מום או חולשה) אדם בן שבוע, האם מותר להרוג בנסיבות דומות אדם בן חודש? בן שנה? בן שלוש שנים? יש כאן סכנה להתדרדרות הערך של בני-אדם וחייהם. אבל נראה שלא כך היה בספרטה. בניגוד לחברות פאשיסטיות (שאיתם אפשר לזהות אוגניקה שכזו), גאוות הספרטנים לא הייתה באוסף מיניי שטויות שחברות אחרות קוראות לו "מדינה", אלא בבני-אדם עצמם. המפרי קיטו, קלאסיקיסט בריטי, כתב שספרטנים היו מומחים לא ביצירת דברים באבן או מילה, אלא בגברים (דהיינו, בני-אדם). הריגת התינוקות לא היה כלי לשם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או יצירת עליונות של חברה מסוג אחד על פני חברות אחרות (אין בזה לומר שהחברה הספרטנים הייתה שוויונית. זה כלל לא היה כך. אבל המנהג האוגניקלי הושם על צאצאים ספרטנים בלבד) אלא ליצירת אנשים טובים יותר, לעצמם ולחברתם הספרטנית.

אז אני חושב שברירה תינוקית זו היא מוסרית, אבל שצריכים להיות מוצבים עליה הגבלות ברורים. ראשית, שהגיל המקסימלי שבו מומתים תינוקות הוא נמוך מהגיל בו מתפתחת אצלם מודעות ממשית לסביבה. לא בגלל שבעלות תודעה מעלה את ערכו של אדם, אלא בגלל שאם תינוק בעל מודעות לסביבה מומת, גם שאר שכבת הגיל שלו מודעת להריגתו, ולכך יכולות להיות השלכות קשות על נפשם, על ידי יצירת פחדים, חרדות, חששות, חוסר וודאות. הגיל, על פי חוק, צריך להיות נמוך מספיק כדי שברגע שילד\תינוק יהיה מודע להריגות האלה, יהיה לו ברור שהוא הרחק מעבר לשלב הזה ושלא נשקפת לו סכנה דומה. הגיל צריך להיות נמוך גם (וזה הרבה יותר נמוך) מהגיל בו ההורים מפתחים חיבור חזק מדיי לילדם שבו מוות התינוק יצור נזק בל-יהפך. מה הוא הגיל הזה החברה הספרטנית החליטה בעצמה (אפשר להבין שהבחינה בידי המועצה התבצעה בגיל מסויים, ולא שהיה חוק עם מגבלה עליונה של גיל בו אפשר להמית תינוק), וכנראה הוא היה מתחת לגילאים הללו. בשורה אחרונה אני מסכם שהמנהג האוגניקלי הזה של הספרטנים היה מוסרי.

השנים האחרונות הביאו איתם שינויים וחידושים טכנולוגיים בעלי השפעה רבה על עולם הספרים וההוצאה לאור. אני מאמין שתוך פחות מעשור, תוך פחות מ20 שנה בטוח, המודל הקיים של מו"לים ייכחד.

אני רוצה להתחיל דווקא בתופעה המוכרת של בלוגים, נפוצותם וגדילת השפעתם. כיום אין דבר קל מלהקים בלוג, ואנחנו יכולים לראות זאת במספרים שלהם הנמדדים במיליונים. יש להם השפעה הולכת וגוברת על דעת-קהל ואף על פוליטיקה. מובן שבבלוג כבלוג אין דבר ייחודי ונבדל מכל "אתר אינטרנט" אחר, אבל יש חשיבות במתן קול לאנשים שיש להם מה לומר, אבל אין להם את האמצעים (ידע תכנותי, ממון) כדי להקים לעצמם אתר. בנוגע להוצאת ספרים לאור, גם אם אין לבלוגים השפעה על מבנה השוק, יש לבלוגים השפעה תרבותית: אנשים שלא ראו את עצמם בהכרח כאנשים כותבים, בטח שלא אנשים שיכתבו ספר, מוצאים את עצמם עם בלוג מצליח שמוביל אותם להוציא ספר; כותבים שנדחו על ידי מו"לים אבל מצליחים לבסס את קולם באינטרנט ולאחר מכן לצלוח את המו"מ עם המו"ל. כלומר, ישנם עתה בינות הכותבים המוצאים לאור יותר כותבים טובים (או לפחות, אהובים) – שזה פלוס לתרבות.

אף שאינני רוצה להתמקד בכך, אציין גם הטייה קלה של השוק הנוצרת כתוצאה מבלוגים. בלוגים רבים עוסקים באקטואליה, פוליטיקה, פרשנות (פוליטית, כלכלית, חברתית וכו') וכדומה, וכך מורידים את חשיבות הפרשנות אשר נמצאת בעיתונים הגדולים. מובן שישנה כמות עצומה של פרשנים ומאמרי-דעה לא טובים באינטרנט, אבל אין סיבה שלא להאמין שישנם פרשנים שכותבים בבלוגים (לא בלוגים רשמיים של עיתון) והם טובים יותר מכותבי הפרשנות בעיתונים. אנשים מטילים ספק ב"תוכן משתמשים" כגון בלוגים וויקיפדיה, אבל בסופו של דבר האנשים שכותבים עיתון או עורכים אינציקלופדיה יכולים להיות מוטים ושוגים בעצמם, ואין להניח שהם בהכרח אמינים יותר. הכותב הוא כותב בין אם נתת לו משרד וקראת לו "כתב לענייני כלכלה" ובין אם קראת לו "בלוגר" והוא כותב מהבית. אני אף ארחיק לכת ואומר שאין לפקפק ביכולת של בלוגרים לאסוף מידע עצמאי ולפרסם אותו. מובן שזה צורך זמן רב, והאופן שבו רוב האנשים מרוויחים את לחמם לא מאפשר להם להתרוצץ בין מוקדי חדשות, אך במידה ואדם פותר את הבעיה הכלכלית הזו הוא כשיר ככל כתב (רשמי) אחר. אינני מנבא את קץ עידן העיתונים עדין, אבל במידה שהרגלי צריכת החומר הכתוב ימשיכו להשתנות (ואני אתאר זאת בהמשך), החשיבות של ה"מדיה הגדולה" (עיתונים גדולים, ערוצי טלוויזיה מובילים) תפחת, אולי אף עד היעלמותה כמקור מידע מרוכז לטובת מקורות מידע מרובים ומפוזרים. אני גם חושב שעם הזמן ושינויי ההרגלים הללו, המונח "בלוג" או שיעלם כליל משימוש, או שהוא יתאר מגוון רחב הרבה יותר של פורמאטים ותוכן מאשר שאנו מזהים עם המונח כיום.

ישנם כמה התפתחויות טכנולוגיות בעשור האחרון אשר תהינה להן השפעה מכרעת על תחום ההוצאה לאור. האחת היא טכנולוגיית ה'פרינט-און-דמנד' (Print on Demand) או "הדפסה בעת ביקוש" המאפשרות להדפיס ספר בודד ללא הכנות-מראש אשר היו נחלת הדפסות ה"אופסט" וה"לטרפרס" (ההדפסות הקדם-דיגיטליות). התוצאה הישירה של כך היא שניתן להדפיס ספרים "לא מבטיחים" (כאלו שעורכים של הוצאות לא מנבאים שימכרו בכמויות גדולות) ללא הפסדים כספיים. סופרים יכולים להציע את ספריהם למכירה באינטרנט, דרך נותני שירות כגון לולו וקפהפרס ללא הדפסה מקדימה של סטוקים ולמעשה ללא כל עלות. זה גם מאפשר לקוראים להדפיס ספרים אשר אבדו עליהם זכויות היוצרים מפאת השנים ואשר ניתן למצוא אותם באתרים כגון פרוייקט גוטנברג ופרוייקט בן-יהודה הישראלי או בספרייה הדיגיטלית האוניברסלית הרשמית יותר.

יותר מכך, בשנת 2006 נחנכה 'מכונת ספרים אספרסו' (Espresso Book Machine) נסיונית בוושינגטון העיר, ומאז כ15 מכונות (מגרסא מפותחת יותר) מוקמו בספריות וחנויות ספרים ברחבי ארה"ב. לפני מספר חודשים פותחה גרסא 2.0 של המכונה (זו המופיעה בוידאו) והיא תופץ בחודשים הקרובים במספר מקומות. הEBM היא מכונה לא ענקית (מימדי הקרקע הם כמטר שלושים על מטר) אשר מסוגלת להדפיס בו במקום ספרים במידות שונות, בעלי 40 עד 830 עמודים, בעלי כריכה רכה וצבעונית בתוך דקות (סדרה של ספרים בעלי 300 עמוד יודפסו כל אחד תוך פחות מ3 דקות), ובשביל זה היא צריכה רק נייר סטנדרטי, דבק ודיו. המכונה מאפשרת כיום להדפיס ספרים מתוך קטלוג פנימי או אינטרנטי של ספרים לא מוגנים, או מתוך קבצים על דיסק או פלאש. השאיפה שלהם, המפתחים אומרים, היא שתהיה מכונה כזו בכל מקום בו יש שימוש רחב בספרים, כגון חנויות ספרים, ספריות ואוניברסיטאות.

במקביל מתפתחת הטכנולוגיה של ספרים אלקטרוניים. בעוד שהרעיון של e-books, ספרים אלקטרוניים, הוא ישן והם קיימים כבר זמן מה, הטכנולוגיה של אי-רידרס, או קוראים-אלקטרוניים, מתפתחת ועושה קפיצות משמעותיות בשנים האחרונות. כבר ב2004 הציגה סוני את הליבריאה (LIBRIe) שלה ביפן, ולקראת סוף 2006 הציגה את הסוני רידר (Sony Reader). חברת איירקס הציגה את האיליאד (iLiad) ב2006 ואמזון הציגה את הקינדל (Amazon Kindle) שלה לקראת סוף 2007 (ואת קינדל 2 בפברואר האחרון). מה שמייחד את הקוראים הנ"ל ממוצרים קודמים זה השימוש בטכנולוגיית אי-פייפר. בניגוד למסכים סטנדרטיים אשר משתמשים בתאורה כדי להאיר את הפיקסלים שלהם וצורכים חשמל, האי-פייפר מסוגל להציג תמונה באופן קבוע ועושה שימוש בחשמל רק בשביל להחליף אותה (כדי "להעביר עמוד"). על רגל אחת, הטכנולוגיה עושה שימוש בדיו ובחלקיקים שיכולים להטען במטען חיובי או שלילי אשר גורם לפיקסל להיות שחור או לבן. המכשירים כיום עושים שימוש בצג זכוכית, ובנתיים חוקרים עובדים על פיתוח כדי להציג את התמונה על משטח פלסטי גמיש אשר יהפוך את המכשיר לעמיד יותר. אמזון וחנויות מקוונות אחרות כבר מספקות את השירות של קניית אי-בוק ושליחתו באופן מיידי לקורא אלקטרוני.

לשתי הטכנולוגיות הנ"ל (של ההדפסה-בעת-ביקוש ושל הנייר האלקטרוני) יש יתרונות ברורים על הדפסות הספרים כיום. הן מעלימות את הצורך באחסנה של ספרים ושל חנויות פיסיות, את הבעיה של מלאי ספרים לא נמכרים, ואת הצורך בהשקעה ראשונית לשם הדפסת ספר. סופרים וכותבים כבר לא צריכים את אישורו של עורך הוצאה לאור כדי להדפיס, לפרסם ולמכור את ספריהם. לכל אחת אמנם ישנם היתרונות והחסרונות שלה מול האחרת; ספרים אלקטרוניים מורידים את עלות היצור שלהם (כחומר ולא מידע) לאפס כמעט מוחלט, המשלוח הוא מיידי ואפסי מבחינת המחיר, מלאי של ספרים כאלו איננו תופס מקום פיסי בבית, לקחת לדרך מספר גדול של ספרים יהיה כבד ומסורבל בדיוק כמו הקורא האלקטרוני עצמו (שאף קל יותר מספרים מודפסים שמנים). מצד שני, ספרים מודפסים שורדים טוב יותר לאורך זמן (ובכלל, הנושא של שימור מידע דיגיטלי מעלה בעיות ואיתם חיפוש אחר דרכים לפתור אותם בשנים האחרונות), מתאימים יותר לקחת לדרך במצבים מסויימים (אקלים קיצוני, סיכון גבוה של גניבה, איסור על הכנסת מכשירים אלקטרוניים וכו') ויש בהם מן החומריות המקודשת אשר יאה למקרים כמו מתנה או ספר אהוב.

כאמור אני מאמין שבעתיד הקרוב, תוך פחות מ20 שנה אם לא 10, ספרים ימכרו על-ידי הכותבים שלהם ישירות אל הקונים בפורמאט דיגיטלי. הקונים יקראו אותם בקוראים אלקטרוניים או יעשו שימוש במכונת ספרים כדי להדפיס אותם בין שני כרכים. קונים יוכלו גם להדפיס ספרים מותאמים אישית, מבחינת תוכן וצורה, בהתאם לצרכיהם ומתוך התוכן שהם רשויים עליו, בדומה למיזם הפדיהפרס (Pediapress) שהושק שבוע שעבר ע"י קרן וויקימדיה. המתווך (שהוא ההוצאות לאור כיום) יעלם כליל או שהוא יוחלף בנותן שירות אינטרנטי שיהווה מאגר ספרים, יקבע סטנדרט למכירתם ואשר יקח תשלום מועט מאד מהמכירות. ייתכן גם שהתשלום יהיה לא עבור הקובץ עצמו אלא עבור רישיון שימוש בו, ושלאורך תקופה ארוכה מאד יהיה ניתן להוריד את הקובץ שוב, כך שבבעית השימור הדיגיטלי יתעסק גוף מרוכז ויהיה ניתן לאגור כמות גדולה של ספרים ללא קושי (סביר להניח בעצם ששירות שכזה יהיה קיים בשביל כל סוג של מידע, לא רק ספרים). במידת הצורך של הכותבים הם יוכלו להעזר בשירותם של מגיהים, עורכים ומתרגמים פרילנסרים, כלומר שהשוק יהיה יותר גמיש ולכן יעיל. ברירת הבר מן התבן תיעשה על-ידי מבקרי ספרות שיכתבו בבלוגים אישיים. אני מאמין אף שעיתונים בסופו של דבר יספקו מנוי שישלח מדי יום עיתון אלקטרוני ישירות למכשירים של הקוראים, ושכמו הוצאות הספרים, מרכזיותם תידלל עד היעלמות העיתון הניירי. משרד החינוך יהנה במיוחד מהיתרונות הללו. במקום סחר ספרי-הלימוד שאנו מכירים כיום שמתרחש מדי שנה, משרד החינוך יקנה מדי שנה לאחר מכרז רישיונות של ספרי לימוד והתלמידים יקבלו את הספרים בחינם, ומורים יוכלו בקלות להוסיף להם חומר נחוץ. כך ספרי הלימוד יהיו מוגנים מפירטיות (שבוודאי תעלה במידה כזו או אחרת), ההורים לא יצטרכו לסבול ממחיר הספרים היקר או בבעיות הקשורות בהבדלי מהדורה, והתלמידים לא יסבלו יותר ממשקל היתר של הספרים או מכך שהם שוכחים ספרים בבית.

שוק הספרים העתידי יהיה מגוון יותר (ע"ע הזנב הארוך), רכישה תהיה זולה, מיידית ולא מוגבלת גאוגרפית, הוא יהיה מעוצב על ידי אנשים רבים יותר (דעת קהל ומבקרים במקום עורכים של הוצאות) והספרים יהיו טובים יותר (עקב הגמישות בתחום נותני השירות לכותבים, כגון מתרגמים ועורכים). כותבים יהנו במידה רבה יותר ממכירת ספריהם (על חשבון ההוצאות לאור) וסביר להניח שגם הספרים עצמם יהיו זולים יותר לקוראים. הסביבה תהנה מהשינוי גם כן, עם צורך בפחות בתי-דפוס, תובלה ומשאבים.

(ואני מתערב שטרם מותי כבר יהיו קיימים קעקועים אלקטרוניים שניתן יהיה להחליף את ציורם בקלות)