דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

נתניהו בורח ממשפט

 

בדרך כלל מייחסים את סירובו של נתניהו לסיים את המלחמה בעזה לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם לגרש את העזתים ולהקים בעזה התנחלויות, ופחות מכך לשאיפתו של נתניהו לדחות את משפטו ובמיוחד לחמוק מחקירה נגדית, אבל בימים האחרונים, ככל שהתרבו ניסיונותיו של נתניהו לדחות את מתן עדותו ולמרוח את העדות על פני זמן ארוך ככל האפשר, התחזקה הרגשתי שהסיבה העיקרית לסירובו של נתניהו להפסיק את המלחמה היא השימוש שהוא עושה במלחמה כדי לדחות את עדותו, ונוח לו שהאשמה לכך נופלת על סמוטריץ' ובן-גביר, שלו רצה לסיים את המלחמה היה כבר דואג להשתיק אותם. נוח לו גם שהמניע הוא כביכול אידיאולוגי, ולא שימוש לרעה בכוחו כראש ממשלה כדי לשבש את משפטו.

כעת אני משוכנעת: החטופים והחיילים ממשיכים למות כדי לסייע לנתניהו לחמוק מאימת הדין. וזה לא רק מקומם, זה מפחיד ומצמרר. וזה מפחיד עוד יותר בגלל האירועים בסוריה, שמעניקים לנתניהו הזדמנות לפתוח במלחמה נוספת, שבעצם כבר החלה עם פלישת צה"ל לשטח סוריה וכיבוש החרמון הסורי. שוב שמענו ששותפיו של נתניהו דוחקים בו להרחיב את ההשתלטות על שטחים סורים, מעבר לגבול המוסכם. שוב שותפיו דוחקים בו, או שהוא עצמו מעוניין בפתיחת חזית נוספת? כיצד אפשר לתת אמון בראש ממשלה שמוכן לעשות שימוש במעמדו כדי להפקיר אזרחים וחיילים למותם, לא עקב צורך בטחוני, ואפילו לא עקב צורך פוליטי, אלא כדי לברוח מאימת הדין. מי יבטיח לנו שפעולות צה"ל בשטח סוריה הן הכרחיות לביטחון המדינה, ולא תירוץ לדחיית עדותו של נתניהו במשפט ותו לאו?

עוד בטרם נודע לאן נעלם בשאר אסד, מיהר נתניהו לטפוח על חזהו ולהכריז כי נפילתו של אסד היא פרי פעולותיה של ישראל בלבנון ובאיראן. הפרשן אלאור לוי הסתייג מאד מן ההתפארות הזו. אסד ניצח את יריביו במלחמת האזרחים האכזרית בסוריה רק בתמיכת רוסיה ואיראן, שכעת נחלשו עקב המלחמה באוקראינה והמאבקים הפנימיים באיראן. ומלבד זאת המשטרים בסוריה ובאיראן שנואים כבר שנים רבות על חלק גדול מנתיניהם, ומשטר ששנוא על מרבית העם סופו ליפול, והכלל הזה חל גם על משטרו של נתניהו, שגם ללא מלחמת אזרחים יפול יום אחד ולא תהיה לו תקומה.

אבל מה שמטריד יותר הוא מדוע נתניהו מתפאר באחריות מדומה לאירוע שכלל לא בטוח שייטיב עם ישראל. בראש המורדים עומד איש אל-קעידה לשעבר, שמבטיחים לנו שהוא התמתן, אבל אל-ג'ולאני התמתן נשמע קצת כמו החמאס מורתע. כלל אין זה בטוח שנזכה מצדו לשקט ושלווה. בין אם ישליט משטר איסלמיסטי נוקשה בסוריה, ובין אם כל האיזור ידרדר לאי יציבות וסוריה תתפרק לכמה יחידות פוליטיות לא יציבות, צפויות לנו סכנות רבות, ומוקדם מאד לשמוח, ומטופש מאד להתפאר שאנו אחראים לשינוי.

אבל אולי שמחתו של נתניהו איננה נובעת מכך שנפילת אסד טובה לישראל. אולי נתניהו שמח משום שנפלה לידו עוד סיבה לדחות את משפטו, כפי שעולה מהדיון המביש בקבינט שבו תקפו השרים את היועצת המשפטית לממשלה על שאיננה דוחה את עדותו של נתניהו ולא נמנעו מלדרוש שהממשלה תדון בדחיית המשפט ותחליט כי חייבים לדחות את עדות נתניהו, דבר שאיננו לא בסמכות היועצת, ולא בסמכות הממשלה, אלא בסמכות בית המשפט בלבד, שהחלטותיו אינן ואסור שתהיינה כפופות לדרג הפוליטי. מכל מקום מפחיד לחשוב שיחסו של ראש הממשלה לאירועים נגזר מהשפעתם האפשרית על מהלך משפטו ועל הפוטנציאל שלהם לספק תירוצים לדחיית עדותו. בכמה דם ודמים ישלם עוד הציבור הישראלי על ניסיונותיו של נתניהו לחמוק מאימת הדין, ואלו מלחמות עוד צפויות לנו כדי לספק לנתניהו תירוצים למטרה זו?

תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

מקנזי בל / מרגניות דצמבר וימי דצמבר

 

הנרי תומס מקנזי בל / מַרְגָּנִיּוֹת דֶצֶמְבֶּר וִיְּמֵי דֶצֶמְבֶּר

לבתי ניצן, ליום הולדתה

 

הוֹ, אֵיךְ מַרְאֶה פְּרָחִים לֹא בְּעִתָּם רֶגֶשׁ עָנוֹג מֵעִיר

וּמְמַלֵּא אֶת הַנְּשָׁמָה עֹנֶג שָׁלֵו. מַשֶּׁהוּ מַסְעִיר

אֶת הֶיוֹתֵנוּ עַד הָעֶצֶם, וּבְרַכּוּת מַמְטִיר

עָלֵינוּ מַַחְשָׁבָה נִכְסֶפֶת מוּזָרָה.  

כְּשֶׁעַרְבִּיתוֹ שֶׁל יוֹם דֶצֶמְבֶּר לֹא סוֹעֵרָה,

עֲנוּגָה כְּמוֹ שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים

הַזֹּאת, אֲשֶׁר מֵרַכּוּתָה הַמְּפַתָּה אֲנַחְנוּ מֻקְסָמִים:

וְשָׁם צוֹמֵחַ (כְּשֶׁבַּזֶּה אַחַר זֶה מְגִיחִים כּוֹכָבִים

מֵהַרָקִיעַ הֶחָלָק כְּשֶׁהֵם שְׁלֵוִים)

סָפֵק-לְמֶחְצָה

אִם הַנֶּחְזֶה אָכֵן נִמְצָא.

כִּי אֵין סָפֵק שֶׁאֵין בְּכֹחַ רוּחַ הַדָּרוֹם

חֶסֶד גָּדוֹל מִכָּךְ לִגְרֹם.

אָנוּ רוֹחֲשִׁים אֶת מֵירַב הָהוֹקָרָה

לַשְּׂמָחוֹת שֶׁמוֹפִיעוֹת בְּהַפְתָּעָה גְּמוּרָה.

 

 

December Daisies And December Days By H. T. Mackenzie Bell

 

Ah, how the sight of fair untimely flowers

Awakes a subtle sentiment, and fills

The soul with quiet pleasure. Something thrills

Our being to the core and softly showers

Strange yearning thought upon us. When the close

Of a December day is stirless, mild

As is this twilight hour, we are beguiled

By its seductive softness: and there grows

(As one by one from out the placid sky

 The tranquil stars appear), the half-formed doubt

 Whether the scene be real. For without

 A question kindly Auster cannot try

To bring a greater boon. Joys that arise

All unexpected we most keenly prize.

Source: https://pickmeuppoetry.org/december-daisies-and-december-days-by-h-t-mackenzie-bell/

 

הנרי תומס מקנזי בל (2 במרס 1856 – 13 בדצמבר 1930) היה משורר, סופר וביוגרף בריטי.

אילו הפסיקו את המלחמה

 

 

מאז הוצאת צווי המעצר של בית הדין בהאג נגד נתניהו וגלנט, דנים בתקשורת מה יכול היה למנוע את הוצאת הצווים – אולי הקמת וועדת חקירה ממלכתית, אולי יחס מכבד יותר מצד הממשלה כלפי מערכת המשפט והיועצים המשפטיים. כל אלה היו בוודאי צעדים רצויים ומועילים, שהיו שומרים על מעמדה של ישראל כדמוקרטיה, אבל למניעת הצווים היתה רק דרך אחת: הפסקת המלחמה בעזה כבר לפני חודשים, לאחר שבעצם רוב המטרות הצבאיות של המלחמה הושגו וחמאס הוחלש מאד, ובטרם התערערו יחסי ישראל עם מדינות אירופה, מדינות ערב המתונות ואפילו עם משטרו הדמוקרטי התומך של ביידן בארצות הברית, התערערות שהרסה כל אפשרות להחלפת שלטון חמאס בעזה בגורמים ערביים מתונים יותר, שבחודשים האחרונים התקרבו דווקא לאיראן ושיפרו את יחסיהם עמה, והתרחקו מאד מישראל, שלאחר הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס חסר הבחנה של מבנים בעזה, נתפסת, גם בעיני הערבים המתונים יותר, כאויבת מושבעת של האומה הערבית שאין מקום לקיים איתה יחסים קרובים. אין שקר גדול יותר מדברי נתניהו על שלום קרוב עם סעודיה, ובחירתו של טראמפ לנשיאות, שנתניהו ומחנהו תולים בה תקוות מפליגות, רובן בתחום הפנטסיה, לא תוכל לגבור על הזעם בקרב מדינות ערב על מה שנתפס כהשמדה של עזה מתוך נקמנות וכניסיון לכונן בה משטר כיבוש ולגרש את תושביה לצורך הקמת התנחלויות, שעל כך מכריזים השרים סמוטריץ' ובן-גביר במפורש, מבלי שנתניהו אוסר עליהם להתבטא באופן שכזה, מה שמתקבל בעולם כולו כהודאה בכך שאלו כוונות הממשלה, ומגביר את התחושה בעולם שיש לפעול בהקדם לסיכול כוונה ישראלית לגרש את תושבי עזה וליישב במקומם מתנחלים. גם הנשיא מקרון אמר, שגם בתגובה לטבח המחריד, עדיין ישראל לא יכולה להרוס את כל עזה, אזהרה ששיקפה את דעת רוב מדינות אירופה, ובממשלה התעלמו ממנה התעלמות מוחלטת.

למעשה היתה בקשת הצווים מצד התובע בבית הדין הפלילי, כארים חאן, כרטיס צהוב שממשלת ישראל התעלמה ממנו, ולכן הוצא לה כעת כרטיס אדום. ההתרברבות של נתניהו ושרי ממשלתו לאחר בחירתו החוזרת לנשיאות של טראמפ, נוסח דבריו של בצלאל סמוטריץ', ששנת 2025 תהא שנת החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, זירזה לדעתי את הוצאת הצווים. מדינות העולם מצטערות על כך שלא עצרו מלכתחילה את ההתנחלות הישראלית הזוחלת ביהודה ושומרון מאז שנות השבעים, עד שהפכה לעובדה מבוססת בשטח, והן נחושות למנוע תהליך דומה בעזה. בעוד שהמתנחלים ואולי הממשלה כולה חושבים שניתן כיום לשחזר בעזה ואולי גם בלבנון את תהליך ההתנחלות ביהודה ושומרון, ללא השלכות מרחיקות לכת למעמדה הבינלאומי של ישראל, כפי שהיה בשנות הששים והשבעים, כאשר היתה לפלשתינים נוכחות דלה בשיח הבינלאומי, הרי שכיום גוררת הפגיעה הקשה מאד של ישראל בעזתים תגובות בלתי מתפשרות מצד מדינות העולם וגם מצד הציבור הרחב במדינות רבות, והעולם נחוש למנוע כיבוש ישראלי קבוע בעזה. כבר כעת מתבטא הדבר בעיכוב ומניעת משלוחי נשק לישראל, מעין אמברגו חלקי, מצד מדינות ידידותיות כגרמניה, בריטניה וצרפת, שחשובות מאד לישראל כספקיות נשק וכשותפות סחר, וכלל אין זה בטוח שממשל טראמפ ימלא את מה שאלה יחסירו, גם מפני שאין זה אפשרי, וגם מפני שבניגוד לאשליות של הימין המשיחי, טראמפ איננו מעוניין להכביד על האוצר האמריקני בהוצאות לתמיכה במדינות אחרות, גם אם הן ידידותיות לארצות הברית כישראל, ולעניות דעתי, למרות מינויו של האוונגליסט תומך ההתנחלויות מארק האקבי לשגרירו בישראל, טראמפ, שאיננו מוכן להתעמת עם פוטין על שלטון אוקראיני בקרים, וקורא לזלנסקי להכיר בשליטה הרוסית בקרים מאז 2014, לא יתעמת עם רוסיה וסין על החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, קל וחומר בעזה ולבנון. למעשה הסיפוח של חלק מההתנחלויות שהציע טראמפ ב"תכנית המאה" שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני, נועד לפצותם על הקמת מדינה פלשתינית שהיא חלק בלתי נפרד מתכנית זו, ורק נטייתם של המתנחלים – כמו גם של נתניהו – לבלבל בין משאלות לבם לבין המציאות – ראו ערך "החמאס מורתע" - מאפשרת להם לשגות באשליות עקב בחירתו של טראמפ.

כמובן שצעדים מסוג החלטתו של שר הביטחון החדש ישראל כץ לבטל הוצאת צווים מנהליים למתנחלים אלימים – מבלי לבטל הוצאת צווים כאלה נגד ערבים החשודים בטרור – רק מחמירה את מצבה הבינלאומי העגום של ישראל.  

אילו הפסיקה ממשלת ישראל את המלחמה לפני חודשים רבים, היו ניצלים חייהם של עשרות חטופים ושבויים ומאות חיילים שמתו מאז לחינם, כשהם חוזרים וסובבים בעזה, שבים שוב ושוב לג'בליה ולחאן יונס, ובכך גוזרים עוד ועוד מוות והרס על תושבי עזה ועל אנשינו יחד עמם. אילו הופסקה המלחמה היה נמנע חיסולם של חלק מבכירי חמאס וחיזבאללה, אבל היה נמנע גם הרבה מהרס ישובי הצפון ומותם של עשרות תושבים וחיילים מרקטות וכתב"מים, שגררו סבל אנושי עצום ונזקים כלכליים קשים לתושבי הצפון המפונים ושאינם מפונים. לכל דבר יש מחיר, ולהתמשכות המלחמה, גם אם הביאה להישגים מסוימים, יש מחירים כבדים במיוחד, שתושבי עזה ולבנון, אבל גם רבים מתושבי ישראל משלמים. כעת נגבה מחיר גם ממי שהוביל וממשיך להוביל את התמשכות המלחמה ללא צורך משיקולים זרים, והלוואי שהייתי מאמינה שהדבר יוריד את ממשלת ישראל האיומה מהעץ שטיפסה עליו, ויגרום לה להכיר במציאות הקשה שאליה דירדרה את ישראל ולשים סופסוף קץ למלחמה, ולהציל את מי ואת מה שעדיין ניתן להציל. לצערי נראה שממשלת ישראל ממשיכה בסורה.

מדוע מאס אלי פלדשטיין בחייו

 

אלי פלדשטיין, שעצור בחשד להוצאת מסמכים סודיים מצה"ל והעברתם לעיתונות הזרה, הועבר לתא שמור כדי למנוע ממנו להתאבד. מעצר בתנאים קשים עלול בהחלט לגרום להידרדרות במצבו הנפשי של אדם, ובפרט כשאיננו עבריין שמורגל במעצרים. נתניהו חוזר ותוקף את שב"כ על החקירה נגד פלדשטיין, אחרי שבתחילה התנער ממנו וטען שאין לו שום קשר אליו. כולם יודעים שפלדשטיין עבד עבור נתניהו. עבור נתניהו הוא הוציא את המסמכים מצה"ל ועבור נתניהו הוא העביר אותם לפרסום בחו"ל, אחרי שהצנזורה אסרה לפרסם אותם בישראל. כולם יודעים וכולם משתפים פעולה עם השקר, שנתניהו כביכול איננו קשור לעניין, ונתניהו תוקף את השב"כ, כאילו אין מדובר במעשים שנעשו עבורו ומן הסתם בהוראתו. אפילו דפנה ליאל, פרשנית חלבית למדי בדרך כלל, אמרה שלו רצה נתניהו באמת להגן על פלדשטיין, היה צריך לומר שהדברים נעשו בהוראתו, מה שכולם מבינים שאכן קרה, ומאחר שלנתניהו יש סמכות לפרסם גם מה שנחשב לסודי, יכול היה לפטור את פלדשטיין מחקירה ומענישה. אבל נתניהו איננו מודה באחריותו למעשיו של פלדשטיין, מפני שנתניהו רוצה לשמר את השקר, כאילו הוא איננו קשור לניסיון להבאיש את ריחן של משפחות החטופים ולהשפיע על הציבור להתנגד לעסקה לשחרור החטופים, שמחייבת את סיום המלחמה, ותמנע מנתניהו לנצל את המלחמה שהוא עצמו מאריך עד אין קץ, כדי לדחות את עדותו במשפט. מיכאל האוזר טוב מפרסם ב"הארץ" הערב שנתניהו ביקש מהשב"כ חוות דעת שמסוכן לו להעיד במשפטו, כדי להשיג באופן כזה את הדחייה הנוספת במתן עדותו שבית המשפט סירב להעניק לו, ומאחר שהשב"כ סירב לתת לו חוות דעת כזו, הוא תוקף את השב"כ. כמובן שכולם יודעים שנתניהו מבקש דחייה במתן עדותו לא מפני שיש חשש לבטחונו, אלא מפני שהוא חושש להעיד. כולנו חיים בעולם השקר שטווה עבורנו נתניהו, בתוך אותו מופע של טרומן שכולא אותנו בבועת השקר של נתניהו, ואלי פלדשטיין שבוודאי מאד העריץ את נתניהו ומאד רצה לסייע לו, משלם את המחיר על מופע השקר של נתניהו. ואני תוהה עד כמה מצבו הנפשי הידרדר בשל תנאי הכליאה הקשים, ועד כמה מאס בחייו משום שנתניהו מתנכר לו ולעובדה שהוא פעל בשירותו ולטובתו, ובתחילה בכלל הכחיש שפלדשטיין עבד בשבילו. בוודאי פלדשטיין לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. בוודאי הוא חשב שהישארות צה"ל בעזה תשפר את ביטחון המדינה, הרי בעבר היה דובר של איתמר בן-גביר, שרוצה להישאר בעזה ולבנות בה התנחלויות, ובוודאי רצה בכל לבו לעזור לנתניהו למנוע עסקת חטופים ולהשאיר את צה"ל בעזה, וכעת מאשימים אותו בפגיעה בביטחון המדינה. מעניין שנתניהו לקח לעבוד איתו אדם שהיה דובר של בן-גביר. לכאורה מי שעבד עם בן-גביר איננו רצוי לנתניהו. הרי זמן רב נתניהו סירב אפילו להצטלם עם בן-גביר. אבל מתברר שלא היתה לנתניהו בעיה לקחת אדם שהיה מקורב לבן-גביר כדי שיהיה צמוד אליו ויעבוד בקירבה גדולה אליו וימלא עבורו משימות רגישות. ואלי פלדשטיין נענה ברצון לעבוד עם נתניהו, חשב בתמימותו שזה שדרוג, ולא חשב שכבר ביום שנתניהו בחר בו לעבוד איתו יחד, כבר באותו יום נזרע זרע השלכתו לכלבים, כדי לקיים את אחיזת העיניים כאילו לא עבד בשירות נתניהו, וכאילו רק הוא נושא באשמה לכך שעבר על החוק למען נתניהו. לא פלא שהוא חש שטוב לו המוות מחייו. לא טוב להיחקר בידי שב"כ, לא טוב להיות מואשם בפגיעה בביטחון המדינה, ורע עוד יותר להרגיש שמי שהיית מוכן למסור את נפשך בעבורו מוכן להתנכר לך כדי לשמר את השקר שכל כך התאמצת לטוות עבורו.

איש הקש של בנצי גופשטיין

 

נראה כי גם מי שהזדעזעו מתוכן הקלטות של איתמר בן-גביר ששידר רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 13, לא עמדו על מלוא חומרתן: בנצי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן, המככבים בקלטות לצדו של איתמר בן-גביר, אינם "יועצים" ש"מייעצים לו", כפי שתוארו בתקשורת, אלא מי שנותנים לו הוראות ומנחים אותו, ובתור שכאלה הוא פונה אליהם לא בבקשת עצה, אלא בבקשת הוראות פעולה: כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר צמח והתפרסם כפעיל מרכזי בתנועת כ"ך, שלאחר הטבח במערת המכפלה שערך איש התנועה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 הוכרזה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. בן-גביר התפרסם במיוחד זמן קצר לפני רצח רבין, כאשר התפאר בעקירת סמל מכוניתו של רבין ונופף בו בגאווה, והבטיח כי כפי שהגיעו לסמל יגיעו גם לרבין, דברים שהתפרשו במהרה כאיום על חיי רבין שהתממש, אך למיטב ידיעתי בן-גביר לא נענש, לא על עקירת הסמל ולא על האיום על רבין.

לי אישית בן גביר זכור במיוחד מניסיונותיו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים ולהפריע להם, יחד עם גופשטיין וברוך מרזל, שעמד בראש תנועת כ"ך לפני שהוצאה מחוץ לחוק, וניסתה לפעול במסגרות אחרות. לא פעם נהג בן-גביר באלימות והסתבך בקטטות.

ברבות השנים בן-גביר הצטיין מאד ביצירת קשרים עם כתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, למד משפטים במכללת קרית-אונו, ולמד להתחכם ולקרוא "מוות למחבלים" במקום לזעוק "מוות לערבים", ולכן הצליח להימצא כשיר להיבחר לכנסת, בניגוד לבנצי גופשטיין שבחירתו נפסלה, אך כפי שמעידים תמלילי הקלטות, הוא מנחה את פעילותו של בן-גביר כשר משטרה כביכול. בן-גביר משמש איפוא כפנים הלגיטימיות לכאורה של תנועת כ"ך, ונבחר לכנסת בראש מפלגת "עוצמה יהודית", שלכאורה איננה קשורה לתנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. נבחרים אחרים מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, וחברי הכנסת צבי פוגל, אלמוג כהן, לימור סון-הרמלך ויצחק קרויזר, שלאיש מהם אין עבר בתנועת כ"ך, אינם חברים בקבוצת "אסטרטגיה", כפי שאפשר היה לצפות. בקבוצה חברים בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן, לצד רעייתו של בן-גביר איילה ואחרים שאכן משמשים כיועצים, אבל קל להיווכח מהקלטות שלבנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן יש מעמד של מנחים, ולא של יועצים בלבד. בקלטות מציע גופשטיין לבן-גביר להתנכל לשכונה במזרח ירושלים כדי "לעורר את השטח", כלומר להתנכל במזיד לתושבים הערבים כדי לעורר אותם למהומות והתפרעויות, שתשמשנה אחר כך כתירוץ לפגוע בתושבים הערבים. הקלטות מעידות על כך שלא בן-גביר האיש השתלט על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, אלא שתנועת כ"ך הלא חוקית השתלטה עליהן, ומטרתה איננה לשמור על השקט והסדר הציבורי, שזה תפקידה הראשון במעלה של המשטרה ולמטרה זו היא מורשית להפעיל כוח, אלא הפוך מכך: להתגרות בתושבים הערבים במטרה לחולל מהומות. זו מטרה בלתי חוקית שהפוכה לתפקיד המשטרה במדינה מתוקנת, והיא מהווה סכנה גדולה לשלומם וביטחונם של תושבי ישראל. לשון המעטה היא, שבן-גביר איננו ראוי לשמש כשר בישראל, ובוודאי לא כשר אחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר. מניעיו היחידים לדרוש תפקיד זה היו מניעת אכיפה של פשיעה לאומנית והקלה עם פושעים לאומנים שכבר הורשעו כמו רוצח משפחת דוואבשה, שימוש בכוח המשטרה כדי להתנכל לתושבים ערבים ולעוררם למהומות והתפרעויות, וכפי שעולה מהקלטות ואף היה ידוע קודם לכן מהתבטאויותיו הגלויות של בן-גביר, לדכא באלימות את ההפגנות נגד הממשלה, ולמטרה זו לעודד ולקדם קציני משטרה שינהגו כלפי המפגינים באלימות יתרה, כגון השלכת רימוני הלם, שימוש במכת"זיות ובבואש וכיו"ב. בכך פעל בן-גביר לשנות את אופי המשטר בישראל למשטר שמתנכל לערבים, מתיר את דמם ומעודד את שלילת זכויותיהם וגירושם, ומשטר שמדכא את חופש הביטוי וההפגנה בניגוד למקובל במשטרים דמוקרטים. בכל אלה פועל בן-גביר, בשירותה של תנועת כ"ך, נגד מדינת ישראל ותושביה, וסילוקו מתפקיד שר המשטרה חיוני לשמירת שלטון החוק ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולהגנה על שלומם וביטחונם של כל תושבי ישראל ללא הבדל מוצא ודעה פוליטית. האחריות למינויו ולסיכון שכרוך בו לתושבי ישראל היא כמובן על נתניהו, וכל יום נוסף שבו בן-גביר ממשיך בתפקידו היא באחריותו של ראש הממשלה.