עשרים ותשע שנים לרצח רבין

 

עשרים ותשע שנים לרצח רבין. שלושים שנות חיים בצל נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של רבין שנגדו הסית ללא מעצורים, ומעולם לא נענש. אנחנו נענשנו, וממשיכים להיענש בכל יום ויום.

כולם מדברים על הפרשיה הבטחונית. האם באמת היה מישהו שלא הבין מיד שה"בילד" קיבל הדלפה מלשכת נתניהו? אפילו הניסוח בעיתון היה זהה לטקסטים שנתניהו השמיע עוד לפני ש"ציטט את הבילד". האם מישהו נזקק ל"פרשיה" ולפרצופים המטושטשים כדי לדעת שמלשכת נתניהו יוצאת הסתה מתמדת כנגד החטופים ומשפחותיהם, שהם מוקעים כתומכי החמאס, כמי שמונעים את "הניצחון המוחלט", מה שזה לא יהיה, וכמובן כסכנה לשלטון נתניהו. הרי די לעמוד ברחוב עם תמונת חטוף והכתובת החזירו אותם הביתה, כדי שיצעקו לתוך אוזנך: "רק ביבי", או בזמנו "רפיח, רפיח", שם הביאה כניסת צה"ל לרצח שנים-עשר חטופים לפחות. במקרה הטוב רק יצעקו משהו. במקרה הרע גם יקללו וינאצו את כל מי שמזכיר להם שהחטופים נמקים במנהרות וגוועים ברעב וביסורים.

המחאה המתפרצת – וקצרת הימים – בעקבות רצח ששת החטופים הצעירים הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי ואלכס לובנוב, שזיעזע את המדינה, החרידה את נתניהו, שבעצם הימים האלה, כפי שלמדנו מהתקשורת, איננו מתכונן למתן העדות במשפטו, שנקבעה, לאחר שכבר נדחתה, ליום השני בדצמבר, אלא לבקשת דחייה נוספת. הסיבה שיציין היא כמובן התמשכות המלחמה, שהוא חייב לנהל. כיצד איפוא ישים קץ למלחמה וישיב את החטופים, כאשר הוא נתלה במלחמה כדי לדחות את עדותו? אמרו שהוא ממתין לבחירות בארצות הברית שתתקיימנה מחר, בתקוה שינצח בן-דמותו האמריקני, דונלד טראמפ המאוס, שנתניהו עושה הכל כדי לסייע לו להיבחר, מאותן סיבות שהזרזיר הולך אצל העורב. טראמפ מצדו איננו חדל להכין את הקרקע להפסד, ולצד האשמת הדמוקרטים בזיופים הוא כבר הסביר שיפסיד בגלל שהיהודים אינם מצביעים לו, ובגלל זה הוא ניבא שבעוד שנתיים ישראל לא תהיה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה במקרה שטראמפ יפסיד. האם תומכיו יעלו על הקפיטול או יתקפו יהודים. לגבי מדינת ישראל אני מרשה לעצמי לנבא שהיא בהחלט תתקיים גם בעוד שנתיים, ותתקיים טוב יותר אם קמלה האריס תנצח, כי ניצחון שלה יפגע ביוהרה האינסופית של נתניהו, ואני מקוה שזה יעזור לרסן את רשעותו חסרת המעצורים נגד החטופים, ולסיים סופסוף את מלחמת שמירת כסאו של נתניהו, שהורגת בנו ללא הרף. מניצחון של דונלד טראמפ אני מפחדת פחד מוות. השילוב של טראמפ ונתניהו מכהנים בראש מדינותיהם מעורר בי חלחלה, למרות שאני מאמינה שגם טראמפ ילחץ בכל כוחו לעצור את המלחמה, ואולי פחות יאיר את פניו לנתניהו ממה שנתניהו מקווה. סביר שנתניהו איננו רוצה לסיים את המלחמה לפני שתיוודע תוצאת הבחירות בארצות-הברית, אבל בראש וראשונה הוא איננו רוצה לסיים כעת את המלחמה בגלל שזו הסיבה שבחר כדי לדחות ולדחות את משפטו ולהישאר ראש הממשלה וכמובן לא ללכת לכלא. האסון שמביאה המלחמה על משפחות כה רבות איננו מטריד אותו. רק מסיום המלחמה הוא חושש, ומהתייצבות בפני השופטים, ממש כאחד האדם.

עשרים ותשע שנים לרצח רבין ועודנו חיים בצלו של נתניהו, מבכים את אסוננו וחרדים מעוד אסון.

פרידה מביידן

 

אני מרגישה עצב עמוק על האופן שבו מסיים ג'ו ביידן את כהונתו, ואני חשה חרדה קשה מהאפשרות שדונלד טראמפ, הגזען, משפיל הנשים, גס הרוח, הבור והנבער והמרושע, יחזור לכהן כנשיא ארצות הברית, ואני חשה בושה עמוקה מכך שכל כך הרבה ישראלים, כולל שרים בממשלה, תומכים בו ומביעים בגלוי עוינות לביידן, שזאת כפיות טובה מזעזעת לנשיא שתמך בנו באמת כל המלחמה, לא רק בדיבורים, וזה מראה עד כמה השרים בממשלה טפשים ובורים ורשעים, שזה כמובן לא מידע חדש. שש מאות אלף אמריקנים מתו מקורונה, הרבה בגלל הבורות והנבערות והרשעות והטפשות של טראמפ, והייתי בטוחה שבמרכז המירוץ לנשיאות יעמוד המוות הנורא הזה מקורונה בארצות הברית בגלל נשיא לא כשיר שלעג לאנשים שחבשו מסכה ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה וניצל בזכות טיפול רפואי מסור של הרופאים שקודם לכן לעג להם, אבל בקושי מזכירים את הקורונה, וכשביידן הזכיר את הקורונה התייחסו רק לכמה הוא גימגם, ולא למציאות הנוראה שהיתה בפועל מאחורי הגמגום של ביידן וזרם השקרים הרהוט של טראמפ, והרי מאחורי הופעות בטלויזיה יש גם מציאות, ולזרם השקרים והפנטזיות של טראמפ אין שום קשר למציאות הזו, אבל נדמה שאנשים מעדיפים תמיד את השקר על האמת, כי כך הם יכולים גם לשקר לעצמם, והרבה אנשים יכולים לחיות רק אם הם משקרים לעצמם את השקרים הגדולים ביותר, כמו האיש שצעק אתמול במגפון ברחוב עזה: "ביבי נתניהו, כל עם ישראל תומך בך, יש לך הישגים הישגים הישגים", והוא עמד לבדו ברחוב, כל עם ישראל לא בא וגם לא מקצתו. כולם כבר שכחו את משאיות הגופות העמוסות בחדרי המתים של ניו יורק, שלא היה להן מקום לפרוק בו את מטען הגופות הנורא. וגם את ההתקפה על הקפיטול, הקריאות לתלות את מייק פנס, האיש שעמד איתן לצד הדמוקרטיה. ערד ניר הזכיר בלהט שפנס, האיש שהציל את הדמוקרטיה בארצות הברית, קיבל רק שלושה אחוז מהקולות, ולתדהמתי הוא האשים בכך את ביידן, שלא החזיר את האמון בדמוקרטיה. איך ביידן אחראי לזה שמצביעיה הטפשים של המפלגה הרפובליקנית מעדיפים את טראמפ השקרן על פנס? משחר ההיסטוריה הלכו האנשים בהמוניהם אחרי דמגוגים ודיקטטורים. לשום נבחר דמוקרטי לא היו מעריצים נלהבים כמו להיטלר וסטלין, אנשים שעד היום חוגגים את יום הולדתם ובוכים על מותם. האם צריך להסיק מכך מסקנות על משהו למעט על טמטומו של המין האנושי, ועל קרבתו הנפשית והאבולוציונית לחיות שהוא מתנשא עליהן, אבל נוהג בדיוק כמו החיות שנוהות אחרי הזכר הכוחני והמרושע ביותר בלהקה, ותוקפות את מי שמראה חולשה, גם אם הוא חכם בהרבה וטוב בהרבה. רק אחרי שהדמגוג הדיקטטור מתגלה במערומיו ומביא על חסידיו – וגם על מי שאינם חסידיו – אסון נורא שקשה מאד להתאושש ממנו – רק אז יש מי שמפנים לו עורף, וגם אז לא כולם. תמיד יישארו אלה שידבקו בו ביתר שאת וימשיכו להלל אותו ולהאשים את כל העולם מלבדו, ולהתגעגע אליו, ולכמוה אליו כמו לאהוב. והאנשים האלה בעצמם הם לא פעם מרושעים, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לחלוטין, כאילו כיסה מישהו את עיניהם מבלי ידיעתם, והמציאות לעולם איננה חודרת לעולמם, בעיוורונם הם חיים ובעיוורונם הם מתים, ובעיוורונם הם מביאים אסון על עצמם ועל כל סביבתם.

ניצחון השמאל בבריטניה וצרפת

 

אני לא יודעת למה מדברים על נצחון השמאל בצרפת כעל הפתעה גדולה. מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן זכתה בסיבוב הראשון בשליש מהקולות, וגם בסיבוב השני היא זכתה בכמעט שליש מהמושבים לאסיפה הלאומית בצרפת, שזו כמעט הכפלה של כוחה מהבחירות הקודמות. לקראת הסיבוב השני מפלגות השמאל והמרכז הסכימו ביניהן להציב בכל מחוז מועמד משותף לכולם, בתקוה ששני שליש מהבוחרים שמתנגדים לימין הקיצוני יצביעו למועמד אחד שינצח, ולא יפצלו את קולם בין כמה מועמדים, ובעקבות ההסכם כמאתיים מועמדים פרשו ומפלגות השמאל והמרכז הצליחו לקבל מעט יותר משני שליש מהמושבים באסיפה הלאומית, הישג שמשקף פחות או יותר את התמיכה הציבורית בהן וממצה אותה. זה לא שהבוחרים שינו את דיעותיהם – עדיין כשליש מהצרפתים תומכים במארין לה-פן ובמסרים שלה נגד מהגרים מוסלמים, נגד ביטויים במרחב הציבורי לדתות שאינן נוצריות, כמו התנגדות לחיג'אב וגם לחבישת כיפות, והתנגדות לשחיטת חלאל ושחיטה כשרה, שמימושן עלול לפגוע קשה בחיי היומיום של קהילות יהודיות ומוסלמיות בצרפת. ישנם גם יהודים שתומכים למרבה הצער בלה-פן, בגלל אלימות מוסלמית כלפיהם, ובגלל העוינות של מפלגת השמאל של מלאנשון נגד ישראל שאיננה נקייה מאנטישמיות. הרבה זמן אני חושבת שעדיף ליהודים לעזוב את צרפת בגלל היחס העוין מכל הכיוונים הפוליטיים, אך זו כמובן החלטה אישית שאיננה פשוטה. ספק אם נעים היום להיות יהודי בצרפת, וספק אם היחס ליהודים ישתפר, בין אם בשלטון הימין, השמאל או המרכז.

מה שחשוב ללמוד מהישגי השמאל בצרפת וגם בבריטניה, הוא שבחירות הן סוג של מלחמה שדורשת אסטרטגיה מדוקדקת, שעיקרה הימנעות מקיצוניות ומעמדות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שמבריחות בוחרים, שכך הוביל קיר סטארמר בבריטניה את מפלגת הלייבור לניצחון, אך גם תכנון מדוקדק של אסטרטגיית בחירות, כדי למנוע פיצול ואובדן של קולות, ובפרט בהתחשב בכך שבשנת 2014 הוכפל בישראל אחוז החסימה, במטרה מוצהרת לפגוע בייצוג של השמאל והערבים, מה שגרם לאובדן שבעה מנדטים של השמאל בבחירות 2022, ולניצחון גדול יותר של קואליציית נתניהו מכפי שכוחה בציבור מצדיק, ולכך היו כמובן תוצאות קשות וקטלניות לארצנו. חבל לי על הצורך באיחוד בין מר"ץ והעבודה, שפוגע בייחודן של שתי מפלגות היסטוריות שיריביהן אוהבים לתאר כזהות, למרות שהן מאד שונות זו מזו, אבל כעת ברור שאין ברירה אלא לרוץ לבחירות במפלגות מאוחדות, אם רוצים לנצח את משטר נתניהו שהמיט עלינו אסון, ואין אפשרות לתת ביטוי לייחודה של כל מפלגה.

חבל מאד שמלבד חד"ש אין בישראל מפלגות משותפות ליהודים וערבים, וחלק מההתמרכזות של איחוד מר"ץ והעבודה הוא העלמת הייצוג הערבי במפלגות אלה. גם הפיצול בין המפלגות הערביות פגע מאד בייצוג הערבי בכנסת. כאשר רצו כל המפלגות הערביות ברשימה המשותפת הן הגיעו לחמישה-עשר מנדטים והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, וכעת הן מגייסות בקושי עשרה מנדטים. בעיניי הקואליציה של בנט ולפיד עם ליברמן וסער, עבודה ומר"ץ ורע"ם, היתה הישג בפני עצמה בכך שאיחדה מחנות פוליטיים שונים, וחבל מאד שהיתה קצרת ימים כל כך וחבל מאד שפוליטיקאים במרכז ובשמאל כל כך מפחדים מתעמולה ימנית שפלה שמכנה את מפלגת רע"ם "תומכי טרור". הרי האנשים שמדברים כך תמיד יתמכו בימין הפשיסטי-ביביסטי, ולמה אנשי מרכז ושמאל צריכים בכלל לפחד מהם? אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצלחת השמאל בבריטניה וצרפת הוא כוחן של הסכמות ואיחוד, פשרות ושילוב ידיים כדי להביא לשלטון פוליטיקאים שיעשו טוב לעמם ויעבירו מסר אמיתי של שיתוף פעולה ואחדות, ולא יטביעו את ארצם בנהרות של הסתה ושנאה.

הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

מה שאנשים הגונים עושים

 

אני לא ממש מצליחה להיות עצובה בגלל תוצאות הבחירות – אולי ביומיים הראשונים, משהו כזה. מאז בחירות האמצע בארצות הברית והתוצאות ההולכות ומתבהרות שלהן אני אפילו די שמחה, במיוחד מהירידות על טראמפ, שאפילו ברשת פוקס מסתייגים ממנו. אמנם ארגון יהודי כלשהו העניק לו פרס, מה שסיפק לו הזדמנות לתקוף את היהודים שאינם מצביעים לו. מרים אדלסון העניקה לו את הפרס, אז אפשר לשער מי היו היהודים האלה שמעריצים את טראמפ, שחושב שהיהודים באמריקה חייבים לו משהו בגלל שהוא תומך בימין בישראל ולהיפך. הפרשן המוערך של הניו יורק טיימס תום פרידמן, שכמו עמיתיו הישראלים מתמחה באמירת שטויות גמורות בביטחון גמור, תהה אם המתרחש בישראל מצביע על המגמות העתידיות בארצות הברית. איזה טמטום לחשוב שהזנבנב הקטן של ארצות הברית במזרח התיכון מוביל מגמות עולמיות. לא, ישראל לא מצביעה על מגמות עתידיות בארצות הברית. ממשלת נתניהו החדשה היא רק הזנב של עידן טראמפ בארצות הברית שכבר חלף, כמו אורו של כוכב שמגיע לארץ שנות אור לאחר שגווע.

כמובן מי שהכי אחראי לתוצאות הבחירות איננו מפסיק ליילל. למשל כתבי "הארץ", למשל נרי ליבנה ששלושה ימים לפני הבחירות כתבה בטור שלה שמר"ץ היא בדיחה עצובה ושהיא מצביעה ללפיד, אבל מאז הבחירות היא חולה והיא מתביישת וכו'. למה, מה חשבת שיקרה אם בוחרים של מר"ץ, שאהבו להזדהות כתומכי מר"ץ כשזה תרם למיתוגם החברתי, אבל עכשיו הטרנד זה להצביע ללפיד, או לגנץ, ולהתפייס עם החרדים, אז מה אנשים כאלה חשבו שיקרה אם הם לא יצביעו למר"ץ ויצביעו במקום זה ללפיד? מה הם מתפלאים שהמפלגה של לפיד גדלה, ומר"ץ לא עברה את אחוז החסימה, והימין התחזק? זה מעשה ידיכם, אז מה אתם מייללים? ורוגל אלפר שקרא לאפרת רייטן פשיסטית כי היא הביעה הזדהות עם אבא של חייל שמשרת בגדה, מה הוא חשב לעצמו אחרי שחודשים הוא ממליץ לא להצביע למפלגות השמאל? שלא לדבר על מלחך הפנכה הצבוע של נתניהו גדעון לוי, שכבר ב-2015, כשיצחק הרצוג התמודד מול נתניהו, הוא תמך בנתניהו נגד הרצוג, כי הרצוג לא מספיק שמאלני, ולכן הוא תמיד בעד הימין בשלטון. אביתר אורן כתב שבועות לפני הבחירות מאמר ב"תלם" ששאל למה עיתון "הארץ", שמתיימר להיות שמאלני,  הולך על הראש של העבודה ומר"ץ? מפני שהוא לא עיתון שמאלני, הוא עיתון ימני וקפיטליסטי שחתר תמיד לרמוס את העבודה המאורגנת במדינת ישראל, ואין שמאל, לא בארץ ולא בעולם, שאיננו מתבסס בראש וראשונה על ארגוני עובדים. זעיר-בורגנים צבועים שכל היום מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה אופנתי ומה הטרנד ומה משפר את מיתוגך החברתי, לאיזה צבע לצבוע את השיער ולאיזו מפלגה להצביע, הם לא בסיס למפלגות שמאל, ומדינות שבמקום עובדים מאורגנים מעסיקות בבניין ובכל עבודה שחורה זרים הודים וסינים ופיליפינים ורומנים ומולדבים, אין אצלם שמאל והימין פורח וגם הפשיזם. והכי מצחיקים האיומים לברוח מהארץ. לאן תברחו? לארצות הברית וקנדה הגזעניות? לאנגליה שברחה מאירופה כד לחסום מהגרים? לגרמניה שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עם הרעיונות והדיבורים הנאצים הפכה בה למפלגה השלישית בגודלה? לשוודיה שמפלגה נאצית היא השנייה בגודלה בה ושותפה בשלטון? או לאיטליה שנבחרה בה ראשת ממשלה פשיסטית? קודם התנהגתם בטמטום ובמקום לחזק את מר"ץ והעבודה ריסקתם אותן, ועכשיו אתם מאיימים לברוח לארץ גזענית או פשיסטית אחרת כדי ללקק פשיזם אירופי מקורי? אותי אתם דוקא מצחיקים. הכל מצחיק אותי. שר הביטחון סמוטריץ' ושר האוצר דרעי והשר לביטחון פנים איתמר בן-גביר. באמת פחדתי קודם, אבל עכשיו שזה קרה, יותר מהכל זה מצחיק ומגוחך, המציאות יותר מצחיקה מ"ארץ נהדרת", ואני מאד שלמה עם עצמי כי הצבעתי למי שהאמנתי בו, וזה שזה לא הצליח זה מפני שבחיים לא תמיד מצליחים, גם כשעושים את הדבר הנכון. זאת לא סיבה ליילל או לברוח, זאת סיבה להמשיך להילחם על הדבר הנכון, שזה מה שאנשים הגונים עושים.

הם לא האחים שלי

 

 

אינני יודעת למי כיוון הנשיא יצחק הרצוג את דבריו על קברו של יצחק רבין ש"אנשים אחים אנו". הרי הצד המנצח הוא זה שמאיים לרמוס את הצד המפסיד ואת זכויותיו. אולי היה מועיל יותר להזכיר למנצחים שהערבים הם אחינו בני אברהם, וגם ההומוסקסואלים. אולי היה מוצדק יותר לדבר אל המנצחים המאיימים על קיומם של מגזרים שלמים באוכלוסיה, ולא אל המפסידים. בכל מקרה ספק אם היו להם אוזנים לשמוע את דבריו.

כמה סמלי שביום הזיכרון לרצח רבין, לאחר הניצחון בבחירות של המסיתים לרצח, שמענו מפי המיועד לשמש שר בכיר שברצח רבין לא אשמים המתנחלים והציונות הדתית, אלה שגזרו על רבין דין רודף והוציאו מקרבם את הרוצח, אלא שירות הביטחון הכללי. כל דיקטטורה מתחילה בשכתוב העבר ובהפניית אצבע מאשימה לקורבנותיה המיועדים. רוצחי רבין ניצחו ועלו לשלטון, ושלטון האימים שלהם מתחיל בסילוף ההיסטוריה.

עוד לפני רצח רבין היתה הסגידה לברוך גולדשטיין ולטבח שערך במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. התרת דם עמדה תמיד במרכז פעילותם של בן-גביר ואנשיו. כל יהודי שרצח ערבים זכה לעידוד והגנה ממנו ומאנשיו. בחתונת הדמים בדצמבר 2015 נראה גם בן-גביר. הוא לא רקד בעצמו, אבל התבונן ברוקדים עם תמונותיו של התינוק השרוף עלי דוואבשה.

אנשי הליכוד התגייסו לטהר את בן-גביר. הם קוראים לו בשמו הפרטי איתמר, כדי שהדברים יישמעו חמימים, ידידותיים, כאילו יש בכך כדי לרכך את דמותו האמיתית, וגם את דמותם שלהם. אבל קואליציית רצח רבין בנויה על מתן לגיטימציה להתרת דמם של הערבים והיריבים הפוליטיים, בד בבד עם הכשרתם של הרוצחים ותומכיהם. התרת הדם היתה שם תמיד. עוד בימים שבהם עמדו איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מאחורי מחסום המשטרה בכיכר צרפת בירושלים ליד מלון המלכים וקראו קריאות נאצה כלפי הצועדים במצעד הגאווה. ברחוב רמב"ן שבו עבר המצעד נתלו סדינים שעליהם נכתבו בדיו שחורה כתובות ברוח האיסורים בספר ויקרא על משכב זכר. אני זוכרת את צירוף המלים "מות יומת" שנכתב עליהם. לפעמים זרקו מהמרפסות שקיות מים או דברים אחרים על הצועדים.

תומכיו של בן-גביר קוראים בכל הזדמנות "מוות לערבים". אם מצלמים אותם, הם משנים ל"מוות למחבלים". מחבלים הוא שם הקוד שלהם לערבים. ככל שמנסים להסתיר את הקריאה הזו, מישהו בקרבתם יצעק במוקדם או במאוחר "מוות לערבים" וישנה בחיוך ל"מוות למחבלים".

אומרים לנו לא לפחד, אבל אנחנו מפחדים. האנשים שמאיימים עלינו ברצח אינם האחים שלנו, ואי אפשר לטהר אותם רק מפני שנבחרו לשלטון. אפשר להכשיר דעות שונות. התרת דם ורצח אי אפשר להכשיר, גם כאשר הם נבחרים ברוב קולות. נחמד לדבר דברי חלקות ולהגיר נופת צופים. התרת דם ושפיכות דמים אי אפשר להכשיר. צריך לומר עד כאן.

אנשי עוצמה יהודית והציונות הדתית אינם אחינו. גם בני בריתם אנשי הליכוד של נתניהו אינם אחינו. הם אחיהם של בן-גביר וסמוטריץ', ואנו איננו מאותה משפחה. בעשרת הדברות שלנו כתוב לא תרצח. הכתובת הזאת היא גם בלבנו. האנשים שדמו של רבין על ידיהם אינן אחינו. האנשים שדמם של בני משפחת דוואבשה שנרצחו בשנתם על ידיהם אינם אחינו. גם אלה שצהלו ורקדו על דמם אינם אחינו. בחירה דמוקרטית איננה יכולה להכשיר כל שרץ. שפיכות דמים היא ייהרג ובל יעבור. בחירה דמוקרטית איננה מכשירה אותה.

   

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הבדיחה היא על עצמך

 

בדרך כלל הטור של נרי ליבנה במוסף "הארץ" הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום ששי בבוקר. במיוחד אהובים עלי הטורים שעוסקים באווירת שנות הששים בחיפה, שבה גדלנו ובגרנו שתינו כמעט באותן שנים, בטרם נסענו ללמוד בירושלים, שם נישאנו וגידלנו ילדים. בתי הצעירה היתה אפילו מיודדת עם בנה הבכור, וכפי שגיליתי לאחר מות אמי, היו להורינו חברים משותפים והיתה ביניהם היכרות ואולי גם ידידות, למרות שלא ידעתי עליה הרבה בזמן אמיתי. אבל דוקא השבוע קראתי את הטור רק היום בבוקר כשקמתי מוקדם מדי – אני תמיד מתקשה להסתגל לשינויי השעון. אילו קראתי אותו ביום ששי בבוקר הייתי בוודאי כותבת רשימה אחרת ביום ששי, ואולי הייתי גם מבינה יותר את אווירת הנכאים במר"ץ שדי מרגיזה אותי, כי צריך להילחם ולא להרים ידיים מראש וזה גם מאד משפיל להתחנן ללפיד שלא יגנוב ממר"ץ מצביעים.

קודם כל נרי ליבנה מודיעה שהיא תצביע ללפיד, אחרי שהרבה שנים סיפרה שהיא מצביעה למר"ץ, וגם סיפרה שאמרו לה שהיא מצביעה למפלגה קטנה, והיא ענתה שאם יותר אנשים יצביעו למר"ץ, היא לא תהיה כל כך קטנה. אבל כל זה היה מזמן ועכשיו היא מצביעה ללפיד, כי מר"ץ לדבריה היא בדיחה עצובה, וההוכחה לכך היא שהתקשר אליה מישהו ממר"ץ לבקש תמיכה בזהבה גלאון, והוא, שומו שמיים, העמיד פנים שהוא מכיר את נרי ויודע עליה דברים, אבל התגלה בבורותו כשחשב שנרי היא גבר ולא היה לו מושג שזו אשה.

לי הסיפור הזה הזכיר בעיקר בדרן שהיה מאד מוכר בזמנו ויום אחד התקשר אליו צעיר שלא ידע מיהו והוא יצא מכליו כיצד מישהו מעז שלא להכיר אותו. לפעמים כשאתה רוצה להראות כמה מישהו אחר פאתטי, אתה דוקא נהיה פאתטי בעצמך. אז מה אם מישהו איננו קורא "הארץ" וגם לא צפה ב"אח הגדול" בהשתתפות נרי ליבנה, ובכלל חשב שנרי זה קיצור של אבנר, מה לעזאזל זה אומר על מר"ץ. אם כבר טרחת להזיק להם שלושה ימים לפני הבחירות, לפחות תמצאי תירוץ טוב יותר מזה שהתקשר מטעמם מישהו  שלא היה לו מושג מי את. עם כל הכבוד את לא ראש הממשלה ואפילו לא מגישת טלויזיה שרואים כל יום בחדשות.

ומכיוון שלא טרחת להציע סיבה סבירה בעצמך, אני מרשה לעצמי לנחש: לא היית מרוצה מזה שמר"ץ הצטרפה לממשלה של בנט ולפיד ועשתה המון ויתורים אידיאולוגיים כדי שהממשלה הזאת תוכל לקום ולהוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה. ואולי, את זה אני יכולה בהחלט להבין, חשבת שהם יכלו לעשות יותר כדי לקדם ערכים ועמדות של השמאל. אבל איך זה גורם לך להצביע ללפיד, שאין לו שום ערכים של שמאל, שהוא איש עשיר שדואג במוצהר למעמד הביניים, או ליתר דיוק למעמד הבינוני-גבוה, מקדם נשים אבל לא פמיניסט גדול, נוהג בחביבות בערבים אבל לא נקי מגזענות, תומך בשתי מדינות לשני עמים אבל לא עכשיו, והליברליות שלו נעצרת בנישואי תערובת, שמתויגים אצלו תחת הקטגוריה שואה והשמדה. מישהו שאפשר בהחלט לקבל אותו כראש הממשלה של גוש השינוי, אבל לא מישהו ששמאלנים יכולים למצוא אצלו בית, שלא לדבר על הנושא הרגיש של דמוקרטיה פנימית ב"יש עתיד" שאיננה קיימת – מי שחולק עליו מוצא את עצמו בחוץ.

הסיבה האמיתית שמצביעי מר"ץ לשעבר החליטו להצביע הפעם ללפיד, כפי שבבחירות הקודמות הצביעו מצביעות מר"ץ רבות למירב מיכאלי, שזה לפחות יותר קרוב אידיאולוגית, וזאת הסיבה שבכירי מר"ץ נרעשים כל כך, הסיבה האמיתית היא שזה עכשיו טרנד להצביע ללפיד, זה אמור להציג אותך כמעודכן, אופנתי ורענן. זה לא אמור בשום אופן לבטא אידיאולוגיה. אנשים כמוני שמצביעים למר"ץ מסיבות אידיאולוגיות, כי זו המפלגה הקרובה לדיעותיהם ואין להם, לפחות כעת, שום מפלגה אחרת שהם מסוגלים להצביע לה, לא יצביעו ללפיד בשום תנאי, כי כאיש ימין מתון הוא רחוק מדי מדיעותיהם.

אבל למר"ץ תמיד היתה בעיה מובנית, וזו לא רק הבעיה שחיים לוינסון ציין פעם בצדק, שקשה לחבר בין הרצון של מר"ץ לייצג את הציבור הערבי לבין רצונה לייצג את הקהילה ההומוסקסואלית, שהציבור הערבי ברובו דוחה. הבעיה הכי גדולה של מר"ץ, שבעבר היתה דוקא היתרון שלה, היא שתמיד היו לה מצביעים טרנדיים, כאלה שפעם הצביעו למר"ץ לא מפני שהם אהבו את זה שמר"ץ מתנגדת לחוק הלאום הגזעני ולחוק האזרחות הגזעני, חוקים שמפלים בצורה גסה את הציבור הערבי, ולא מפני שמר"ץ תומכת במשא ומתן לשלום ולא מבקשת לדחות את קיומו לאחרית הימים, אלא פשוט מפני שפעם מר"ץ נראתה להם מגניבה וטרנדית, והם נורא נהנו להגדיר את עצמם כשמאל, אולי אפילו כשמאל רדיקלי, ועכשיו הם מחפשים אופנה אחרת, כי כדי להישאר תמיד אופנתי צריך כל הזמן להחליף ולא ללבוש כמוני כל הזמן את אותה חצאית ולהצביע כל הזמן לאותה מפלגה. אלא שלנסות תמיד להיות אופנתי זה כמו לנסות להיות מפורסם: זה גורם לך לחשוב שאתה משדרג את עצמך, אבל זה מוציא אותך פאתטי, ועל אחת כמה וכמה אם ימלאו לך בשנים הקרובות שבעים.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

ציפיות ותקוה

 

בתור מצביעה נאמנה של מר"ץ הרגשתי קצת מושפלת מהתחנונים של בכירי מר"ץ ליאיר לפיד לא לגנוב להם את הבוחרים, כאילו מדובר בילדים קטנים שמישהו מפתה בדברי חלקות. אני לא מאמינה שאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים ללפיד כי הם חושבים ברצינות שזה יעזור לו לנצח את נתניהו. אולי הם בעצם כועסים על מר"ץ ואומרים לעצמם טוב, לפחות נצביע למישהו שנגד נתניהו. כמובן שזה מאד טפשי, כי הם כועסים על מר"ץ בגלל שהיא לא הצליחה לקדם מדיניות שמאלנית, אז הם מצביעים למישהו שהרבה יותר ימני מהם, ובכלל אין לו עניין לקדם מדיניות שמאלנית, או בחירות פנימיות דמוקרטיות, או משהו אחר שחשוב להם, אבל על לפיד הם לא כועסים כי אין להם ציפיות ממנו, וממר"ץ כן יש להם ציפיות. זה קצת כמו החבר של אמא שלי שהתלונן שכולם בישראל מושחתים ולכן עזב לאיטליה, ואז הוא אמר לאמא שלי ששם כולם עוד יותר מושחתים, אבל שם לא אכפת לו. היה קשה להיות אנשי מר"ץ בממשלה שהיא בסך הכל ימנית, ושהימין בה, כמו שימין בדרך כלל, מאד תוקפני ומאד מרושע. קשה להיות שמאלני בממשלה שמתעללת בערבים ישראלים שהתחתנו עם ערבים לא ישראלים, ובמהגרים מכל מיני מדינות איומות באפריקה או מאוקראינה מוכת המלחמה. יאיר לפיד כל הזמן אמר שיש לו ולבנט ממשלה מצוינת, ואני בכלל לא חשבתי שהממשלה שלהם מצוינת – ממשלה שאיילת שקד שרת הפנים בה ומתעללת בפליטי מלחמה היא לא ממשלה מצוינת בעיני, אבל בכל זאת חשבתי שהיתה ממשלה פחות או יותר בסדר: העבירו תקציב, שזה לא רק כלי הכרחי לניהול המדינה, אלא הכלי הכי חשוב של הכנסת לפקח על הממשלה, ולכן גם הכלי הכי חשוב לקיום הדמוקרטיה, לא עשו סגרים שהורסים לאנשים את הקיום והפרנסה, והשתדלו לטפל במה שצריך לטפל. אני לא כעסתי על אנשי מר"ץ והעבודה בגלל שהם נאלצו לוותר לימין בממשלה, למרות שכן חשבתי שהם היו צריכים להיות יותר תקיפים לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה בתור חברת כנסת להצביע בעד חוק האזרחות. לא הייתי מסוגלת להצביע בעדו בשום אופן. אבל אני לא חברת כנסת ולאדם פרטי יותר קל לשמור על עקרונות מאשר למי שנמצא בתוך מערכת. פעם רציתי לעבוד בעיתון "הארץ" – מאד רציתי להתפרנס מעיתונות – אבל היו במערכת אנשים שהתנגדו בכל הכוח שהעיתון יעסיק אותי וזה לא קרה. אחר כך כשמו"ל נאצי קנה מניות של העיתון חשבתי שגם אם הייתי מועסקת בעיתון לא הייתי מסכימה לעבוד בעיתון בבעלות כזאת והייתי עוזבת, וזה עזר לי לחשוב שלא נורא שלא רצו להעסיק אותי בעיתון "הארץ" וגם לא בעיתון "מעריב", אבל אולי אם אתה כבר מועסק בעבודה שאתה רוצה זה יותר קשה לעזוב, אם כי עזבתי מאד בקלות מקום עבודה שהייתי יכולה להיות מועסקת בו כל החיים ואולי גם לעשות שם דברים טובים, אבל שנאתי לעבוד שם. אני לא יודעת אם להתעקש על דברים ולעבוד רק במה שרוצים ואיפה שרוצים זה אומץ או פינוק. כמובן שבניגוד ללפיד אף פעם לא הייתי עשירה ואפילו את הירושה שהייתי אמורה לקבל גזלו ממני, ולא הייתי מאד מופתעת מזה כי התרגלתי לפני הרבה שנים להיות ענייה והאמנתי שתמיד אהיה ענייה, ואני שמחה שאני לא עד כדי כך ענייה כמו שחשבתי שאהיה, אבל אני מרגישה סוג של זרות כלפי לפיד, ולא הייתי מסוגלת להצביע בשבילו. הצבעתי בעבר ליצחק רבין ולאהוד ברק ולשלי יחימוביץ' ולעמיר פרץ, אבל זה היה בימים אחרים שהעבודה היתה מפלגת שלטון או שהאמנתי שיש לה סיכוי להיות מפלגת שלטון. לאבי גבאי כבר לא הייתי מסוגלת להצביע, במיוחד אחרי שהוא חזר על הדברים המטופשים של נתניהו על השמאל, ואני לא אצביע למישהו שמטנף על השמאל, בשביל זה יש את נתניהו שאני מפחדת פחד מוות מזה שהוא יחזור. אני מפחדת קודם כל מנתניהו, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מסמוטריץ' ובן-גביר. אולי אני טועה בזה, אבל אני מרגישה שסמוטריץ' ובן-גביר, עם כל הרהבתנות שלהם, הם רק בלונים שנתניהו ניפח, והוא האיש שבאמת מסוכן, ולא מדובר בסכנה עתידית אלא בכך שבשנות שלטונו המרובות הוא רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, דירדר את מעמדה של הכנסת והפך את הליכוד למפלגה של איש אחד ואת הממשלה לחותמת גומי של האינטרסים שלו, שרק אותם הוא קידם, וגם דרדר מאד את מערכת המשפט בפוליטיזציה קשה של הוועדה לבחירת שופטים, שהתמלאה באנשים כמו אפי נוה ואיילת שקד ומירי רגב ואסנת מארק, ובחרה שופטים שמתחנפים לחברי הוועדה המושחתים, ואנשים חנפנים לא יכולים להיות שופטים טובים, כי שופט חייב להיות אמיץ וישר ולשפוט ללא משוא פנים וזה לא הולך יחד עם חנפנות. אני מלאה פחד וחלחלה מחזרה של נתניהו מהקמת ממשלה של הליכוד עם הציונות הדתית והחרדים, ומה שחשוב לי זה לא להרים ידיים מראש, להאמין בכל הכוח שמפלגות השמאל תהיינה יותר גדולות ממה שמנבאים להן בסקרים, שזה לפחות מה שקרה בבחירות הקודמות ואני מקוה שלפחות מי שמגדיר את עצמו כשמאלן ותומך בהכרה במדינה פלשתינית ולא חושב שזה לא עומד על הפרק אלא חושב שזה הכי עומד על הפרק והדבר הראשון שצריך לעשות, שיצביע למר"ץ ואני מקוה שמר"ץ תגיע לפחות לששה מנדטים כמו בבחירות הקודמות ואני מקוה שיאיר לפיד יוכל להרכיב ממשלה שיהיו בה מפלגות שמאל ומפלגות ערביות ושיהיה בה פחות כוח לימין. אני מקוה ומתפללת לזה ואני אוהבת שאומרים שתקוה היא תכנית פעולה.

לעצור את הדיקטטור

 

הדבר שהכי מאפיין את הליכוד של נתניהו זו הזחיחות והיוהרה. "שנה אחת הספיקה" הם כתבו על שלט הבחירות שנצבע על אוטובוסים, עם תמונות של לפיד ובנט וגנץ ומנסור עבאס. ולי זה דוקא לא הספיק בכלל, רק התחלתי לנשום קצת אוויר צח אחרי שתים עשרה שנות דיקטטורה רצופות של נתניהו ועדתו וצמרמורת אוחזת בי למחשבה שהדיקטטור יחזור ושוב יתמלאו רחובות השכונה בשוטרים שיעצרו אנשים שיפגינו נגד נתניהו ויכו אותם מכות נמרצות ואחר כך יאשימו אותם בתקיפת שוטר. בשום מקום בארץ לא חוו את הדיקטטורה כמונו, השכנים של נתניהו שלא בטובתם. ועכשיו כשהבחירות קרבות, והופכת מוחשית האפשרות שהדיקטטורה תחזור עם ניידות משטרה ומג"ב בכל פינה ושוטרים שעוצרים אנשים ברחוב ופקחים שקיבלו הוראה להתנכל למפגינים, לחפש תירוצים לעצור אותם, להכות אותם, להטיל עליהם קנסות, ומכיוון שדיקטטורים רואים בכל אדם סכנה, יעצרו ויכו ויקנסו גם סתם הולכי רגל שיעברו לתומם ברחוב, כי כאלה הם פני הדיקטטורה, והרי כבר כעת כשאינם בשלטון הם מכים את יריביהם בכל מקום ומתגאים בכך, ומאיימים כל העת שידרסו אותנו וירמסו אותנו ולא ישאירו מאיתנו מאום, ומיד מתבכיינים ושואלים למה אנחנו כל כך שונאים אותם, הרי הם הבטיחו לדרוס ולחסל אותנו, ואיך יכול להיות שאנחנו מתעבים אותם כל כך, האם ההבטחה לדרוס אותנו לא מעוררת בנו אהבה כלפיהם? כי את הדיקטטור צריך לאהוב ולסגוד לו, הדיקטטור רוצה אהבה. ולדיקטטור ברור שהוא ממש מציאה, ולא ייתכן שאין מתגעגעים אליו, לא ייתכן שאפילו בעדת החנפים ומלחכי פנכתו לא מעטים הם המייחלים לתבוסתו. אבל גרועים מכולם מי שקשרו את גורלם בגורלו, והפכו לכלבי התקיפה בשירותו. "אם יאיר לפיד יכול להיות ראש ממשלה, גיחך שר האסון במירון המלא מעצמו. אם אמיר אוחנה יכול להיות שר משפטים או שר לבטחון פנים, יאיר לפיד יכול לקבל את פרס נובל לשלום. כמה עלובות היו עדויותיהם בוועדת החקירה לאסון מירון, אוחנה הזחוח ונתניהו המיתמם, שלא ראה ולא שמע ולא ידע דבר, ואיננו אחראי לדבר. האנשים האלה שכל עניינם בעצמם רוצים לשלוט במדינה. לא לנהל אותה, כי לנהל אינם מסוגלים, אבל לשלוט בה, לחרוץ את גורלם של אנשים שמעניינים אותם כקליפת השום. וכעת כשהבחירות מתקרבות, התכונה בביתו של נתניהו ברחוב עזה הנמצא מול ביתי גדולה. יאיר לפיד מתגורר גם הוא במעלה רחוב עזה, אבל איננו חשים בו, ואילו נתניהו חולש על חיינו. השוטרים עוצרים אותנו כשמכוניתו עומדת לצאת מחניון הבית שמולנו וכשהיא חוזרת אליו. ואפילו בתוך הבית אני שומעת את השיירה נוסעת וחוזרת, תמיד באיזו בהילות, כאילו קרה אסון, ואולי באמת עומד לקרות אסון, ואנחנו הקורבנות.

לו רק אפשר היה לכלוא את הדיקטטור בביתו כמו באי בודד. כל יציאה שלו מעוררת חלחלה. ראשי ממשלה התחלפו לפניו, איש לא נהג כמוהו. עד שהגיע והשתלט על חלק נכבד מרחובות בלפור וסמולנסקין, ידענו שאנחנו שכנים של ראש הממשלה, אבל חיינו היו שגרתיים ואיש לא גזל את חירותנו. ליד בית אגיון פעל בשלוה הקונסרבטוריון למוסיקה, וילדים ונערים יצאו ונכנסו בו, נושאים עמהם את כלי הנגינה הגדולים לעתים מן המנגן, קלרינט וטרומבון וצ'לו, והקטנטנים המנגנים בכינורות ציפו בסבלנות לשיעורם. כמה שמחה היתה במקום הזה עד שהגיע נתניהו וכפה עצמו על חיינו הר כגיגית. תמיד בשיירת רכבים, תמיד בקול תרועה, תמיד מפריע את מנוחת השכנים, ביום ובלילה, וצופרי שיירת המכוניות שלו מכריזים: אני פה, ולא אתן לכם להתעלם מנוכחותי. שוב ושוב הן עוברות בקול תרועה. לו הייתי יודעת לצלם סרטים הייתי מצלמת את השיירה הזו הנוסעת וחוזרת אנה ואנה, נוכחות מדכאת של שלטון דכאני שצופר את קיומו כדי שלא נוכל לשכוח ממנו אפילו לשנייה. במעלה רחוב עזה, במורד רחוב עזה, ושוב מסתובבים וחוזרים שוב ושוב עד צאת הנשמה. מיום ליום התרבו הגדרות והסורגים והרחובות שלפנים היו פתוחים והומי אדם נסגרו בפני תושבי השכונה, וכוסו בוילונות ענק שחורים ואטומים, ואוי למי שעוצר לתומו בסמוך להם לשוחח עם מכר: מיד יקפצו עליו המאבטחים וירעימו: מה אתה עושה כאן, וישחק לו מזלו אם יניחו לו להמשיך בדרכו.

והנפש מסרבת לקבל שזו בכלל אפשרות. שהדיקטטור ישוב וינהל את המדינה לבדו, שהרי הממשלה והכנסת היו רק חותמת גומי מבחינתו. ככל שקרב יום הבחירות נופלת עלי אימה למחשבה שהדיקטטור ישוב ויטיל סגרים ומגבלות תנועה ויהרוס פרנסות וחיים בהינף יד כי מה שרצוי לדיקטטור הוא החוק, רק הוא לבדו התנין הגדול היושב בתוך יאוריו, אני ואפסי עוד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהסיוט הזה יחזור, צריך לעצור אותו בגופנו. עוד אפשר לעצור אותו. מוכרחים לעצור אותו. מוכרחים.

 

למה השמאל מתייאש בלי סיבה

 

הרשימה המשותפת התפצלה, בל"ד פרשה או הוצאה ממנה, איש איננו מבין בדיוק מדוע, ולאף אחד אין מושג איך זה ישפיע על הבחירות ותוצאותיהן, אבל מיד הופיעו פרשנויות מצד אחד שפרישת בל"ד תעניק לנתניהו רוב, ומצד שני טענות, לפחות מצד בל"ד, שלפיד עומד מאחורי ההתפרקות, במטרה לקבל את תמיכתן של חד"ש ותע"ל במועמדותו לראשות הממשלה. אף אחד לא יודע מה באמת יקרה, וכרגיל אצל הפרשנים הביטחון העצמי עומד ביחס הפוך לרמת הידיעה. בינתיים בסקרים יש תיקו בין הגושים, ואין סיכוי לדעת משהו באמת עד אחרי הבחירות, כשיגיעו התוצאות האמיתיות. אבל דבר אחד בולט: הליכוד מכריז כל הזמן על נצחונו הוודאי, ואילו המחנה המתנגד לו מדבר כל הזמן על הפסד, למרות שלפחות בסקרים הוא איננו מפסיד, אלא נמצא בתיקו עם מחנה נתניהו. מדוע הימין תמיד משוכנע בנצחונו, והשמאל תמיד מתבוסס בתבוסתנות, זה הדבר שמציק לי. נכון שיהירות יפה יותר לימין, שהמסר שלו הוא כבוד והדר וכוחנות, ועדיין במצב כל כך שוויוני, כשאין שום אינדיקציה ידו של מי תהיה על העליונה, מדוע כל כך הרבה אנשים בשמאל מתעקשים להתייאש מראש, כשאין לכך שום סיבה, אינני יכולה להבין. האם השמאל הפך מיואש וקטן אמונה בשנות שלטונו הרבות והנוראות של נתניהו, או שיש בשמאלנות עצמה משהו תבוסתני, שאם זה נכון זה מאד מדאיג. כמובן יכול להיות שנתניהו יצליח להקים ממשלה שתזכה לאמון הכנסת, אבל באותה מידה יכול להיות שלא, ויכול להיות שלפיד יצליח יותר, דוקא בגלל המפלגות במחנה לפיד שנראות קרובות לאחוז החסימה, אבל גם בבחירות הקודמות קיבלו בסקרים פחות מנדטים מאשר במציאות. למשל מר"ץ קיבלה לפני הבחירות הקודמות בסקרים רק ארבעה מנדטים, ולפעמים לא עברה את אחוז החסימה, ובבחירות היא קיבלה ששה מנדטים, גם בזכות קולות החיילים שאינם נכללים בסקרים. בכלל בצבא יש לגוש נתניהו פחות קולות, כי אין בצבא הרבה מצביעים ליהדות התורה ולש"ס, וכנראה שגם למפלגת הציונות הדתית יש פחות קולות בצבא מאשר באזרחות. אני לא מאמינה שזהבה גלאון תקבל פחות קולות מניצן הורוביץ. אני מאמינה שלמר"ץ יש סיכוי טוב לקבל שוב לפחות ששה מנדטים, בפרט אם נכונה הטענה שמנדט שלם של תומכות מר"ץ הצביעו למירב מיכאלי, כי רצו להצביע לאשה. אני גם לא רואה סיבה שמפלגת העבודה תאבד מכוחה, כי מי שרצה לעזוב את העבודה כבר עזב אותה כשמירב מיכאלי נבחרה לראשות המפלגה או קודם לכן, ומי שתמך בה אין לו שום סיבה לעזוב, והרשימה שלה מאד מושכת לצעירים, ולא צריך להיות מוטרדים מזה שהיא פחות מושכת לזקנים שמעדיפים מפלגה עם הרבה גנרלים וכבר מזמן לא מצביעים למפלגת העבודה. וגם רע"ם לפני הבחירות הקודמות, ואפילו במדגם הקלפיות שהוא הרבה יותר גדול ומדויק מהסקרים, רע"ם לא עברה את אחוז החסימה, אבל בבחירות היא כן עברה, ואני מאמינה שהיא תעבור גם בבחירות האלה ואולי אפילו תקבל יותר מנדטים, למרות שלא רואים את זה בסקרים, כי קשה לסקור את התומכים של רע"ם. וגם ליברמן מקבל לרוב בבחירות יותר מאשר בסקרים, ככה שדוקא למחנה לפיד יש סיכוי לקבל יותר ממחנה נתניהו, למרות הפיצול ברשימה המשותפת, ולמרות אחוזי ההצבעה הנמוכים שצפויים במגזר הערבי, שגם הם עוד יכולים לעלות. כמובן שהניצחון איננו מונח בכיס, וצריך להילחם עליו בכל הכוח, אבל בוודאי שאין סיבה להתייאש מראש ולהגיד שהכל הוכרע מראש, כי שום דבר לא הוכרע, ואין סיבה להתהלל אבל גם אין סיבה להתאבל כשהמערכה עוד בעיצומה.

די להתקפות על מירב מיכאלי

 

ההתקפות על מירב מיכאלי בשל סירובה להתאחד עם מר"ץ יותר ויותר מקוממות אותי. אני תומכת במר"ץ, ואני מרגישה הרבה יותר קירבה לזהבה גלאון מאשר למיכאלי, אבל אני חשה יותר ויותר שמאחורי ההתקפות על מיכאלי, שתמיד דואגות גם ללעוג בד בבד לדיבור שלה בלשון נקבה – מה זה קשור לעניין האיחוד, מלבד העובדה שהקישור הזה חושף מה באמת מפריע לתוקפים את מיכאלי: היותה אשה פמיניסטית – מאחורי ההתקפות עומדים הרבה יותר זדון ושנאת נשים מאשר כוונות טובות למנוע את חזרתו של נתניהו. הרי אין מישהו שבאמת יודע מה יועיל יותר: לכולם ברור שריצה משותפת של העבודה ומר"ץ עלולה לפגוע בשתיהן, כי השמאלנים יותר יעדיפו להצביע לחד"ש ולא למר"ץ מאוחדת עם העבודה, והימנים יותר יעדיפו להצביע ללפיד או לגנץ מאשר לאיחוד עם מר"ץ. אולי דוקא האיחוד יזיק לגוש יותר מאשר ריצה נפרדת? הרי איש איננו יודע בוודאות מה יעזור יותר, וגרוע מכך, המתקפות על מיכאלי אינן תמימות: הן נועדו לערער את אמונם של מצביעיה בכך שתעבור את אחוז החסימה ולגרום להם להצביע למפלגות שימינה מהעבודה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ואכן מעמדן של מיכאלי והעבודה מתערער בעקבות המתקפות הבלתי אפשריות האלה, ששותף להן גם עיתון "הארץ", שתמיד התחזה לעיתון שמאלני ותמיד היה עיתון קפיטליסטי ותאצ'ריסטי וסקסיסטי וגם סתם מרושע וצבוע, במיוחד כשעורכיו מבחינים בצבע אדום, שאז הם מגיבים כפר משתולל. כמה שוביניזם גברי היה בהתקפות על הרשימה היפה של מפלגת העבודה, שבניגוד לדימוי המפלגה כמפלגת הגימלאים ההולכים לעולמם, הציגה פנים צעירות, נשיות, נמרצות וסוציאליסטיות. כמה ניסיונות נעשו להציג את נצחונה של לזימי, חברת כנסת שבלטה מאד בפעילותה למען חקיקה סוציאלית, כאיזו מזימה מסתורית, וכך גם את הדחתו של עומר בר-לב, שקל להבין אותה לאור שלל התבטאויותיו המביכות כשר לביטחון פנים, גם אם יש מידה של אי-צדק בלשפוט אותו רק על פי התבטאויות מביכות אלה, אבל כשאדם נמצא כל העת בעין הציבור ומתבזה באשמתו בלבד, הוא איננו יכול לבוא בטענות לציבור שמובך ממנו ומעדיף אחרים על פניו.

מדוע אין איש תוקף את לפיד על סירובו להתאחד עם גנץ, או את גנץ על סירובו להתאחד עם לפיד, ועל התעקשותו המגוחכת להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה כאשר מספר המנדטים שלו כמחצית מאלה של "יש עתיד"? מה החכמה בכך שגנץ ושותפיו אינם מפסיקים לתקוף את מגרעותיו ומגבלותיו של לפיד כמועמד לראשות הממשלה במקום להתאחד מאחוריו? מדוע איש איננו אומר להם שיפסיקו את השתוללות האגו המגוחכת הזו ויתמכו בלפיד כמועמד הגוש לראשות הממשלה, ובכך יחזקו את הגוש כולו במקום לפצל אותו? מדוע משלימים בקלות כזאת עם כך שגבר שרבים בציבור חושבים ללא חכם במיוחד ולא חזק אופי במיוחד דורש לעצמו את ראשות הממשלה בטיעונים מגוחכים שהחרדים ילכו איתו, בזמן שברור שהם מעדיפים את נתניהו, ולאחר שכולנו נוכחנו מה היתה שווה ה"ערבות" שהעניק דרעי לגנץ להבטחת הרוטציה עם נתניהו וכהונתו של גנץ כראש ממשלה? מדוע מלחמת האגו והנקמנות האינסופית בין גנץ ללפיד זוכה לכל כך מעט התייחסות, בעוד שמיכאלי וזהבה גלאון, שמעולם לא תקפו זו את זו, ושמקיימות מירוץ יפה והוגן לכנסת, שמנסה לשקף ככל האפשר גם את ערכיהן, בראש וראשונה ערך השוויון בין גברים ונשים ובין יהודים וערבים, מדוע דוקא הן נשלחות חליפות להתאחד או לפרוש מהמירוץ, ובכך להותיר את מצביעיהן הנאמנים ללא בית פוליטי? האם רק למי ששונא ערבים ונשים, או לפחות מתנשא עליהם, יש זכות לבטא את זהותו הפוליטית במלואה?

אני מאמינה ביחודן של מפלגת העבודה ומר"ץ, ששונאיהן ומבזיהן מציגים כמפלגות זהות לכל דבר. אבל יש הבדל גדול בין מפלגה שמתנגדת באופן מוחלט להתנחלויות כמו מר"ץ לבין מפלגה כמו העבודה שתומכת בהשארת התנחלויות בעלות ערך בטחוני, יש הבדל גדול בין מפלגה כמו העבודה שתומכת בירושלים מאוחדת כבירת ישראל לבין מפלגה כמו מר"ץ שמאמינה שיש לתמוך במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, כי חשוב לכבד את הקשר של הערבים, הן הנוצרים והן המוסלמים לירושלים, כפי שחשוב לכבד את הקשר של היהודים לירושלים ולהגן על המתפללים בכותל. יש הבדל גדול בין מפלגה שתומכת בחוק האזרחות וגם בחוק הלאום כמו מפלגת העבודה, לבין מפלגה כמו מר"ץ שתומכת בביטולם המוחלט של חוקים אלה, שפוגעים קשות בזכויות האדם והלאום של הציבור הערבי. גם אם מצביעיהן של מפלגות אלו מעטים למרבה הצער, לשתיהן יש מקום וזכות קיום. כמובן שאם היו מחליטות להתאחד לצורך הבחירות הייתי מצביעה לאיחוד הזה, אבל העדפתי היא שלא תתאחדנה ושתישארנה כפי שהינן, ואני מאמינה שבוחריהן הנאמנים לא יבגדו בהן ולא ינטשו אותן, למרות המתקפות הכל כך בלתי הוגנות והמדיפות ריח סקסיסטי עז. ההחלטה צריכה להישאר בידי המפלגות עצמן וחבריהן הנבחרים, ולאיש, במיוחד למי שלעולם לא יצביע לא לעבודה ולא למר"ץ, אין זכות לתקוף אותן על בחירתן.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

למה מצפים בכירי מר"ץ

 

אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד ריאיינו בתכנית הבוקר שלהם את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג על הפרישה שלה ממר"ץ, אבל לא שמו לב לדבר הכי מעניין שהיא אמרה, ושמסביר כנראה את הפרישה שלה וגם של עיסאווי פרייג': כששאלו אותה אם  היא, כפי שאמרה, חשה שהיא עושה עבודה טובה במשרד להגנת הסביבה, מדוע איננה רוצה להמשיך, היא אמרה שבוודאי לא תוכל להמשיך בתפקיד הזה אחרי הבחירות. לצערי הם לא שאלו אותה מדוע, ומה היא חושבת שיקרה אחרי הבחירות, שזה דוקא מה שהייתי רוצה לדעת, מה חושבים בכירי מר"ץ על מה שיקרה אחרי הבחירות, כי הם לא אומרים במפורש ובבירור למה הם מצפים ומה הם מתכננים. נכון שייתכן שנתניהו ינצח בבחירות ויצליח להרכיב ממשלה ימנית על מלא ולדרוס את כל יריביו כפי שדודי אמסלם הבטיח שיעשו לנו, ואז כמובן שמר"ץ לא תהיה בממשלה, אבל יכול גם להיות, והסקרים בהחלט מציעים אפשרות כזו, שנתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים להרכבת ממשלה, ואז יכולים לקרות כל מיני דברים ויכולים לצוץ כל מיני הרכבים, ויכול להיות גם שיאיר לפיד יצליח להרכיב ממשלה עם בני גנץ וגדעון סער ואביגדור ליברמן ומירב מיכאלי ורע"ם ואולי גם יהדות התורה תצטרף ואז גם מר"ץ תוכל להיות חלק מהממשלה הזאת. אבל נראה שהבכירים במר"ץ חושבים שהממשלה הזאת של לפיד ובנט שמר"ץ היתה חלק ממנה, היתה ממשלה חד פעמית שלא תחזור. יכול להיות שהם חושבים שמה שלא יקרה בבחירות, בכל מקרה הממשלה שתקום תהיה ממשלה ימנית, אולי איזו ממשלת אחדות שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה שאולי גם גנץ מייחל לכך, כי הוא הכי רוצה להיות ראש ממשלה ושלפיד לא יהיה, כפי שלפיד הכי רצה שהוא יהיה ראש ממשלה ושגנץ לא יהיה, כי למרות ששני האישים האלה מדברים מאד יפה הם מונעים במידה רבה מנקמנות, וזאת היתה הסיבה העיקרית שלפיד רצה לסלק את  נתניהו, לא רק כדי להציל את ישראל מדיקטטורה, אלא כדי להתנקם בנתניהו שפירק בזמנו את הממשלה שלפיד היה בה שר האוצר כדי להיפטר מלפיד ומציפי לבני ולהקים ממשלה כלבבו עם החרדים, וגם כדי להתנקם בבני גנץ שפירק את האיחוד עם לפיד כדי להקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, שנתניהו פירק כדי להיפטר מבני גנץ וככה נפטרנו מנתניהו, לפחות זמנית.

זה בעצם מה שטוענים שהחרדים מתכננים: לשכנע את בני גנץ להקים ממשלה עם נתניהו שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה, והאיחוד של גנץ עם גדעון סער יכול להתפרש כהליכה לכיוון הזה, של ממשלת רוטציה עם נתניהו, אם כי הוא יכול להתפרש באותה מידה כמאמץ למנוע אובדן קולות מהגוש המתנגד לנתניהו. אולי בכירי מר"ץ חושבים שהאפשרות הזו ריאלית ושכמובן לא יהיה להם מקום בממשלה כזאת. אבל ממשלת הרוטציה הזאת של נתניהו וגנץ שגנץ בה ראשון ברוטציה היא בינתיים רק ספקולציה, בכלל לא בטוח שהיא מעשית, אז למה בכירי מר"ץ צריכים להניח שכל כך בטוח שלא תהיה יותר סיטואציה, לפחות לא אחרי הבחירות הקרובות, שבה מר"ץ תהיה בקואליציה ובממשלה? אולי לגוש השינוי דוקא כן יהיו 61 מנדטים? אולי השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שהוא מקבל בסקרים? לפחות בבחירות הקודמות זה מה שקרה, אז אולי זה יקרה שוב? אולי כמו שמנסור עבאס אמר, הבחירות הבאות רק יחזירו אותנו לאותה נקודה, לממשלת שינוי דומה עם יותר לגיטימציה? ואפילו אם הסיכוי לכך קטן, למה השרים של מר"ץ כל כך מיואשים מהאפשרות של שותפות בממשלה? הרי אף אחד לא יודע באמת מה יקרה בבחירות. גם בבחירות הקודמות לא ידעו, והעמדה של נפתלי בנט היתה מאד מעורפלת, אבל בסוף קרתה ממשלת השינוי והדיחה את נתניהו, ואם הולכים לבחירות מוכרחים לחשוב חיובי ולהאמין שזה יכול לקרות שוב ואולי דוקא טוב יותר, בלי ימינה שצפוי שלא תעבור את אחוז החסימה, שעל זה קשה להצטער. אפילו הבחירה בזהבה גלאון שמצד אחד היא מבורכת ורצויה, מצד שני מנבאת ציפיה ללכת לאופוזיציה, כי זהבה גלאון היא קודם כל אופוזיציונרית, ובדיוק בגלל זה חלקו עליה הורוביץ וזנדברג, שחשבו שלא צריך להחרים מפלגות כמו ישראל ביתנו וצריך להצטרף לקואליציה ושהצטרפות כזאת תועיל לשמאל, אז למה עכשיו הם כל כך מיואשים? הייתי רוצה שהבכירים של מר"ץ יפסיקו לדבר ברמזים ולא להגיד כלום ויגידו מה הם באמת חושבים ולמה הם באמת מצפים ולמה הם פועלים כפי שהם פועלים, כי עכשיו הם נראים קצת מגוחכים עם כל הדיבורים המנומסים והריקים שלהם. ציבור שרואה ראש מפלגה פורש מתפקידו ושני שרים שפורשים מהפוליטיקה מחכה לשמוע אמירות משמעותיות יותר והרבה יותר כנות ואמיתיות.                                            

לנשום אוויר נקי

 

פרישתו של עיסאווי פרייג' מהפוליטיקה העציבה אותי מאד, כי הוא אחד האנשים שלמענם הצבעתי למר"ץ, ונראה שמר"ץ עומדת כעת על פרשת דרכים. יאיר גולן רוצה להתמודד על ההנהגה, אבל יש בו משהו מאד תוקפני שמאד מפריע לי, ואני מעדיפה כבר את ניצן הורוביץ עליו, למרות שאני מסכימה עם עיסאווי פרייג' שחסרה להורוביץ מנהיגות. תמיד חשבתי שתמר זנדברג קרבה מאד למר"ץ את הציבור הערבי, ושההתקפה עליה בגלל שהתייעצה עם משה קלוגהפט, שהוא יועץ פוליטי להשכיר,  היתה מטומטמת ומרושעת וילדותית, ובמיוחד הרגיזו אותי אנשים שאמרו שבגללה הם לא יצביעו למר"ץ ואני ידעתי שהם מעולם לא הצביעו למר"ץ ובכלל לא בדעות של מר"ץ. ניצן הורוביץ הצליח להביא למר"ץ ששה מנדטים וזה לזכותו, אבל מספר הערבים שהצביעו למר"ץ מאד ירד וזה מאד מצער, כי מר"ץ מחויבת לפעול למען שותפות יהודית-ערבית ולשמירה על זכויות האדם של הערבים שתמיד מדוכאות בשם הביטחון והלאומיות באמצעות חוקים שפלים ונבזיים כמו חוק הלאום וחוק האזרחות שפוגעים קשות בזכויות האדם של אזרחים ערבים, ומר"ץ לא נלחמה בהם מספיק כפי שהיתה צריכה לעשות, למרות המציאות הפוליטית הקשה, ולמרות שקשה לעמוד בראש מפלגה קטנה שהדעות שלה מאד לא מקובלות, אבל דוקא בגלל זה אין לה תחליף, ואני מאד מתפללת שמר"ץ תתעשת, כי אחרת לא יהיה לי למי להצביע.

ולמרות שאני בקצה השני של המפה הפוליטית גם פרישתו של יובל שטייניץ העציבה אותי, כי למרות שהוא דיבר בנימוס, ולמרות שכל הפרשנים הפוליטים הסבירו את פרישתו בכך שלא היה לו סיכוי להיבחר במקום גבוה בבחירות הפנימיות בליכוד, שגם זה סימפטום למה שקרה בליכוד, אני חשבתי שכשאדם מנומס ומאופק כמו שטייניץ אומר ש"מגיע לי וגם למשפחתי לנשום אוויר נקי", הוא מותח בדרכו המעודנת ביקורת מאד קשה על ההזדהמות וההתבהמות של חברי הכנסת מהליכוד, שהפכו בשנים האחרונות לארגון הפשע של בנימין נתניהו, וזה רק הולך ומידרדר. שטייניץ נשוי לשופטת גילה כנפי-שטייניץ שלפני מספר חודשים מונתה לכהן בבית המשפט העליון. זה לא היה אמור להיות מכשול בפני כהונה של יובל שטייניץ בכנסת, אבל במפלגת הליכוד כיום זה מכשול כבד, כי נתניהו שעומד לדין בשלושה אישומים פליליים של שוחד ומרמה והפרת אמונים הוא לפני כל דבר אחר אויבה של המערכת המשפטית בטענה המגוחכת שתפרו לו תיקים, כאשר כל מי שמקשיב כעת לעדותה המזעזעת של הדס קליין, העוזרת של ארנון מילצ'ן, שמגובה בהרבה הקלטות ומסמכים, וגם תואמת לגמרי עדויות רבות שכבר נשמעו על התנהגותם של בני הזוג נתניהו מאנשים אחרים, מבין שלא רק שלא תפרו לנתניהו תיקים, אלא שהקלו איתו מאד ועשו איתו חסד גדול, כי בהתנהגות שלו עם מילצ'ן הוא לא רק הפר אמונים אלא קיבל שוחד, אם אפשר לקרוא לזה קיבל, כי בעצם בני הזוג נתניהו לא קיבלו שוחד אלא דרשו וסחטו שוחד בצעקות ואיומים, כפי שנהגו לסחוט את כל סביבתם בצעקות ואיומים, וכפי שנתניהו נוהג גם בפוליטיקה כלפי יריבים פוליטיים. הדרישה של שרה נתניהו מהדס קליין שתקנה לה תכשיטים מסוימים מחנות מסוימת שהיא חשקה בהם מאד מזכירה את הסיפור של רוני מאנה שהיה בעבר ידיד אישי של בני הזוג נתניהו, שהוא ועוד חברים קנו לשרה נתניהו ליום הולדתה שובר מתנה לחנות תכשיטים, והיא הלכה לחנות ולקחה פריט נוסף והורתה לחנות לחייב את רוני מאנה ושאר החברים בתשלום על הפריט הנוסף, כי שרה נתניהו חושבת שכולם משרתים שלה וכולם צריכים לקנות לה מתנות, וגם על הדס קליין היא צעקה כאילו היתה עובדת שלה שחייבת לה משהו, וגם כשהדס קליין שלחה לה אגרטל עם פרחים שנסדק והשולחן נרטב היא צעקה עליה. לבנימין נתניהו יש חוצפה לטעון שהוא קיבל מתנות מחברים, אבל חברים קונים לך מה שהם בוחרים לקנות ואתה לא אומר להם מה להביא לך ובוודאי ובוודאי שלא מבקשים מחברים שקונים לך שרשרת לקנות לך תכשיט נוסף על חשבונם ולא צועקים עליהם אם משהו במתנה שבור. קשה להכיל את החוצפה של הזוג נתניהו שמתגלה בעדות הזאת, איך נתניהו ביקש מהדס קליין שיקנו לו בנוסף לסיגרים הקובנים היקרים גם ליקר קואנטרו, כי הוא אוהב לטבול את הסיגרים בליקר הזה, שיש לו ניחוח תפוזים ואני קיבלתי פעם בקבוק במתנה, והליקר הזה לבדו הוא מתנה מאד יפה לתת למישהו ובן אדם נורמלי שמח לקבל אותו במתנה בשביל לשתות מפעם לפעם כוסית קטנה ולהנות ממנה ולא בשביל לטבול בו סיגרים. יש משהו כל כך מושחת וחסר גבולות בבני הזוג נתניהו, שאמרו להדס קליין שכל עוד קונים להם מוצרים מתכלים, גם כשהיה מדובר במאות אלפי שקלים, זה מותר, ורק אסור לתת להם משהו כמו דירה, למרות שעדיין יש מקומות בישראל שאפשר לקנות בהם דירה בסכום שארנון מילצ'ן קנה להם שמפניות וסיגרים ובגדים ותכשיטים, ומה שמטורף עוד יותר שמתברר שגם שותפו של מילצ'ן ג'ימס פאקר קנה כאילו לעצמו אבל בעצם למענם את הווילה הסמוכה לשלהם בקיסריה, והם השתמשו בביתו כבשלהם ושרה נתניהו אפילו דרשה מסוכנת הבית שלו לבשל ארוחות גם בשבילם. בני הזוג נתניהו התנהגו כאילו הם אדונים פיאודלים בימי הביניים שכל תושבי נחלתם הם משרתים שלהם שצריכים לחלות את פניהם במתנות וטובות הנאה ואין להם בכלל גבולות חוקיים. וזה המסר שבנימין נתניהו מעביר לציבור גם בחייו הפוליטיים, שהוא איננו כפוף לחוק והוא מעל החוק והוא אפילו לא צריך להיבחר לראשות הממשלה, כי הזכות שלו למשול בנו היא זכות שמוקנית לו בלעדית ואם מישהו אחר מכהן כראש ממשלה הוא גוזל מנתניהו את הזכות המוקנית לו בלבד לכהן כראש ממשלה בישראל, ושנפתלי בנט שזכה באמון הכנסת גזל ממנו כביכול את זכותו הטבעית לכהן כראש ממשלה ולכן מותר היה לו לשחד את חברי מפלגתו של בנט לערוק לנתניהו תמורת שריון בליכוד ולהפיל את ממשלתו של בנט. אין אצל נתניהו שום הבדל בין ההתנהלות בחייו הפרטיים והציבוריים: בשני המקרים הוא חושב שהוא מעל החוק, שהחוק איננו חל עליו, שכולם צריכים לשרת אותו אישית ושהוא איננו כפוף לשום מגבלות של חוק ומוסר. וזה בדיוק האוויר המזוהם במפלגת הליכוד של נתניהו שיובל שטייניץ דיבר עליו בדרכו המנומסת. ומכיוון ששלטון החוק מגביל את ההשתוללות של בני הזוג נתניהו ושם להם גבולות ומעמיד אותם לדין על התנהלותם באמצעות מתן וקבלת שוחד, כי גם לשאול אלוביץ' שהיה בעלים של "בזק" העניק נתניהו טובות הנאה עצומות על חשבון הציבור תמורת סיקור מחמיא של בני הזוג נתניהו באתר וואלה של אלוביץ', בנימין נתניהו הפך לאויבו של שלטון החוק. כבר שנים שנתניהו פועל להרס ולהשחתה של המערכת המשפטית, כמובן בעזרת אנשים כמו היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה שהתגלה כעבריין, והשרה איילת שקד שפעלה למינוי שופטים שבמקום לעמוד כנגד השחיתות הפוליטית ולרסן אותה, נכנעים לפוליטיקאים המושחתים ומשרתים אותם. כיום סדר היום של הליכוד בהנהגת נתניהו מוקדש כולו להרס המערכת המשפטית ולהפיכתה לנחלתם של הפוליטיקאים המושחתים, ובין השאר הם מאיימים על היועצת המשפטית לממשלה שתפקידה הוא להנחות את הממשלה לנהוג על פי החוק והם מתכננים לסלק אותה מתפקידה אם יחזרו לשלטון כדי לבטל את משפטו של נתניהו, ולהעביר חקיקה שהשופטים ימונו על ידי הפוליטיקאים בלבד, כדי שמערכת המשפט תשרת ותאפשר את ההתנהלות המושחתת של נתניהו וחבריו, תעניש את אנשי החוק ותרומם את הפושעים. אי אפשר לתאר כמה מסוכנות ומעוררות חלחלה תכניותיהם של נתניהו ומרעיו למקרה שיצליחו לחזור לשלטון, ואין לי ספק שלזוהמה הזו שהשתלטה על מפלגת הליכוד בהנהגת נתניהו כיוון שטייניץ כשאמר שמגיע לו וגם למשפחתו לנשום אוויר נקי. בליכוד בהנהגת נתניהו האוויר מזוהם משחיתות פרטית וציבורית, ושום אדם הגון איננו יכול לנשום בליכוד בהנהגת נתניהו. במקום הפילוסוף הפורש שטייניץ שאיננו יכול עוד לנשום בליכוד מגיע להתמודד בבחירות הפנימיות השופטת המודחת אתי כרייף, שהודתה כי התמנתה לתפקידה בזכות "קשר מיני חברי" עם היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה, ואין מטפורה טובה משטייניץ הפורש וכרייף הנכנסת כדי לתאר את הדרדרותה לתהום של מפלגת הליכוד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

גזענות ועוד גזענות

 

חבר הכנסת דודי אמסלם זכה להתנפלות נוספת מצד נתניהו. בפעם שעברה זה קרה כשאמסלם גילה עודף מוטיבציה לשרת את אדונו ותקף בגסות רוח את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בטענה שהיא שונאת מזרחיים, או ליתר דיוק את יוצאי מרוקו, זה היה שקוף מדי עבור נתניהו, שאמסלם הגיש בשמו הצעת חוק להעביר את מינוי השופטים לממשלה, כנראה באותו אופן שבו התמנו בעלי תפקידים בשלטון נתניהו – על פי מידת נאמנותם כלפיו, או ליתר דיוק על פי מידת הביטחון שאם יצטרכו לבחור בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי של נתניהו ומשפחתו – יבחרו באחרון. הפעם עילת כעסו של נתניהו היו דבריו של אמסלם, שאם הליכוד ישיג 61 מנדטים בכנסת של קולות יהודים כשרים, הוא יהיה מוכן לצרף גם את רע"ם. נתניהו, שכל תוכן קמפיין הבחירות שלו הוא שנאה וגזענות כלפי הציבור הערבי, זעם: "נדהמתי לשמוע את הדברים שאמר דודי אמסלם, שאותם אמר על דעתו בלבד, כפי שכבר קרה בעבר. רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי-ציונית, תומכת טרור, שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את מדינת ישראל. בניגוד ללפיד, בנט, סער, גנץ וליברמן – שיושבים עכשיו בממשלה עם תומכי טרור אלה ותמורת תמיכתם מכרו להם את המדינה – הליכוד בהנהגתי מעולם לא עשה זאת ולעולם לא יעשה זאת."

לא הרבה השתנה אצל נתניהו מאז שצעד בראש תהלוכה שבה נישא ארון מתים עם שמו של יצחק רבין, מאז שעמד על המרפסת מול שלטים של רבין בכאפיה: ראשית יש להסית נגד כל ציבור ערבי – לא משנה מי, ולתאר אותו כמי שרוצה להשמיד את מדינת ישראל, וכמובן כ"תומך טרור", המונח הליכודי לערבי, ואז יש לתאר את יריבי נתניהו כמי שמכרו את המדינה לאותם ערבים, סליחה, יש להקפיד על המונח הליכודי לערבים "תומכי טרור", וכך לסמן הן את הערבים והן את היריבים היהודים כסכנה קיומית למדינה שרק נתניהו יצילנו ממנה. למי שעוסקת כמוני שנים רבות בחקר האנטישמיות, דבריו של נתניהו מעוררי חלחלה. הם יותר ממזכירים בתוכנם ובאופיים את התעמולה האנטישמית המחרידה ביותר. המחשבה שהאיש הזה היה חמש עשרה שנים ראש ממשלת ישראל ורוצה לשוב לתפקיד זה מצמררת.

היו פרשנים שטענו שכך רוצה נתניהו למשוך אליו את הימין הרך. באמת כך? אנשי ימין שאינם גזענים גמורים, שאינם מרוקנים כליל מערכים הומניסטים, זאת התעמולה שתמשוך אותם? כמובן תמיד מסבירים לנו שנתניהו גאון תקשורתי ותעמולתי, אבל אם גאונותו כה רבה, מדוע הפסיד בארבע מערכות בחירות, ולמרות כל נכליו איבד את ראשות הממשלה?

כנראה שאפילו חסידיו המושבעים של נתניהו מבינים שהרעל הגזעני השופע מפיו רחוק מלהועיל להם. היום במהדורת שלוש של ערוץ 12 בהגשת לירון זייד התראיינה גלית דיסטל אטבריאן, כולה חיוכים ומחמדים, והסבירה שהליכוד בכלל לא נגד ערבים, וצריך לעשות הפרדה בין ההסתייגות שלהם ממפלגת רע"ם ומהרשימה המשותפת – שמייצגות את רוב המצביעים הערבים – לבין ערבים בכלל. בכלל גלית דיסטל אטבריאן, כולה נופת צופים, איננה מבינה למה הבידול הזה, למה ערבים אינם מצביעים לליכוד? היא דווקא תומכת בזה שערבים יצביעו לליכוד, כמה יפה מצדה. למה שערבים יצביעו למפלגה שכל יום חברי הכנסת שלה מדברים נגדם, תהה זייד. לא נכון, אמרה גלית דיסטל אטבריאן בקול מתוק מדבש, הליכוד בכלל לא מדבר נגד ערבים.

כן, אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה מצחיק מאד. שאלתי את עצמי מדוע שום חבר כנסת ערבי לא איתגר את נתניהו, החובב המושבע של תביעות דיבה, בתביעת דיבה על הדיבה שהוא מוציא עליהם. שיתכבד נתניהו ויוכיח בבית המשפט שמנסור עבאס, למשל, הוא אנטישמי ותומך טרור. נדמה לי שמלאכתו תהיה קשה אפילו מזו של אולמרט בתביעת הדיבה שהגישו נגדו הזוג נתניהו על שכינה אותם "חולי נפש". אבל מנסור עבאס לא יגיש תביעת דיבה נגד נתניהו, וגם לא חברי כנסת אחרים. הם אינם בוטחים במערכת המשפט הישראלית, שתחת שלטון נתניהו, ובניצוחם של איילת שקד וחברה הטוב אפי נוה, עברה תהליך של הזניה והשחתה קשות מנשוא, וכעת אין אדם יכול לפנות אליה באמונה שייעשה עמו צדק, קל וחומר אם הוא ערבי.

לו לפחות יצאו כל הערבים ויצביעו בהמוניהם למפלגות שנתניהו מכנה אנטישמיות ותומכות טרור, אולי ייעשה מעט צדק, ונתניהו לא יוכל להקים ממשלה לא עם יהודים ולא עם ערבים. הלוואי.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.  

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

לא לבנט

 

שבוע שלם לא יכולתי לכתוב כי הנכד הקטן שלי שיחק במחשב ושבר את המסך, והיום בתי שלחה לי מחשב חליפי ואני מנצלת אותו כדי לכתוב קודם כל את מה שהכי מציק לי השבוע, דוקא אחרי השמחה הגדולה שהרגשתי כשמר"ץ קיבלה ששה מנדטים ומפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים והשמאל התחזק ולא נמחק, למרות שהוא עדיין קטן והכוח שלו מוגבל, ובכל זאת בתור מי שהצביעה למר"ץ ואפילו הצליחה מבלי להתכוון לכך לגרום לעוד אנשים להצביע למר"ץ, אני רוצה לבקש מההנהגה של מר"ץ שלא יתנו יד להמליך עלינו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיש להם רק שבעה מנדטים ודרישות אינסופיות, והם שואפים לסיפוח השטחים הכבושים ולהחלשת מעמדו של בית המשפט העליון כדי שלא יוכל למנוע גזל קרקעות של פלשתינים ופגיעות קשות בזכויות האדם של אנשים שאינם יהודים. אני מבינה שחשוב לנסות להדיח את נתניהו, אבל אני לא רואה שום טעם להדיח את נתניהו בכדי להמליך את נפתלי בנט ואיילת שקד, שאמנם אינם מושחתים כמו נתניהו אבל היחס שלהם לפלשתינים ולאפריקאים נעדר אנושיות. אני מבינה שצריך לנסות לסכל הקמת ממשלה של נתניהוף ולצורך זה צריך לשתף פעולה עם אנשי מרכז ואנשי ימין, כי השמאל מאד קטן, אבל זה לא אומר שכדי לסכל ממשלה של נתניהו צריך להתפרק מכל ערכינו ולהמליך עלינו אנשים שהם אפילו יותר קיצוניים מנתניהו בדיעות הלאומניות שלהם, וזה גם מעשה מטופש, כי אם השמאל יציית לדרישות החצופות של גדעון סער, שדוקא לא ויתר על האגו המנופח שלו עם ששת המנדטים הצנועים שלו, בדיוק כפי שמר"ץ קיבלה, ורוצה להכתיב לשמאל להיות החמור של הימין הקיצוני כדי לסלק את יריבו נתניהו ולחזור ולבעוט בשמאל לצדי הדרך, השמאל ימצא את עצמו גם מנוצל וגם מרומה למטרות הכי מנוגדות לערכיו. צריך לתמוך ביאיר לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש השוחרים את החלפת נתניהו ולעמוד על כך שרק הוא יקבל את המנדט, ושאם בנט וסער רוצים להחליף את נתניהו שיתמכו בלפיד, ואם לא פתוחה להם הדרך להצטרף לנתניהו, שלגמרי צודק כשהוא רואה בהם חלק מגוש הימין, ובפרט יועז הנדל וצבי האוזר, שכבר הכשילו לפני שנה ממשלה של בני גנץ בתמיכת הערבים והם הכי אחראים לזה שנתניהו עדיין בשלטון. וגם על שותפות של המפלגות הערביות צריך להתעקש, כמובן אם הן תרצינה בכך, כי אם רע"ם רוצה דוקא להצטרף לנתניהו זו כמובן זכותה, אבל צריך להזמין אותה להצטרף לגוש מתנגדי נתניהו לפני שמתחננים לנפתלי בנט שהוציא מכרז לכל המרבה במחיר שזה דבר מגעיל, כי בניגוד למנסור עבאס שמבקש דברים לטובת הציבור שלו שזה תפקידם של חברי כנסת, נפתלי בנט מבקש לרומם את מעמדו ומעמד חבריו מעבר לכל מה שסביר והגיוני למפלגה עם ששה מנדטים. צריך להגיד לגדעון סער ונפתלי בנט שתמיכתם רצויה, אבל שלפני שהם מטיפים לאחרים לוותר על האגו, כדאי שהם עצמם יתאימו את הדרישות שלהם למספר המנדטים שלהם, ויבינו שהשמאל איננו עובד אצלם והם יכולים להצטרף ולקבל חלק ראוי לגודלם, אבל הם לא יכולים לפקד ולהכתיב ובוודאי שהם לא יכולים לפגוע בערכים הכי בסיסיים של שוויון אזרחי שלהם שותפות גם יש עתיד וכחול לבן, שביחד עם העבודה ומר"ץ והרשימה המשותפת מדובר בגוש גדול של מצביעים שלא עובדים ולא צריכים לעבוד אצל ששת המנדטים של גדעון סער או שבעת המנדטים של נפתלי בנט. ואם יאמרו לי שבלי להתרפס ולהירמס בפני בנט אי אפשר להדיח את נתניהו, אז לפחות נשמור על כבודנו ועל ערכינו, ולא נמליך עלינו במו ידינו את הימין הלאומני, שרק ינצל אותנו כדי לקדם את כל מה שמנוגד לערכינו הכי בסיסיים.

בחירות לחירות

 

 תוצאות הבחירות עשו אותי מאושרת. אולי זה רק מפני שהיו לי ציפיות כל כך נמוכות, וכל כך פחדתי שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה, וקיויתי שלפחות יהיו לה ארבעה מנדטים, ויש לה ששה, וגם מפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים, והשמאל דוקא התחזק ולא נמחק. דוקא הבחירות האלה מראות שאסור לוותר ושצריך להתעקש על הדברים שמאמינים בהם, ולא צריך לשמוע לאנשים שאומרים תפרשו, תפרשו, ועוד בגלל סקרים, שמבוססים על מדגם ועל הערכות, שכנראה מאד מתקשות לדייק כשמדובר במפלגות קטנות, שהבוחרים שלהן מפוזרים בכל הארץ, והמדגמים כנראה לא מצליחים לדגום אותם בצורה מדויקת. מאד פחדתי שהסקרים יהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה, שזה היה עלול לקרות אם אנשים היו חוששים להצביע למר"ץ מפחד שקולם ירד לטמיון או גרוע מכך, יגדיל את מספר המנדטים של נתניהו. כל זה לא קרה ומר"ץ דוקא גדלה, ולנתניהו אין רוב, אלא אם כן מפלגת רע"ם תסכים לתמוך בו, אבל הגזענות שהוא זרע וטיפח עכשיו מכה בו וילדי הטיפוחים שלו זועקים אותה ברמה, וכל מה שנותר לו זה לנסות לצוד עריקים. אולי החוק הראשון שהכנסת צריכה להעביר זה חוק שמחייב עריקים להתפטר מהכנסת ולא מאפשר להם לעבור ממפלגה למפלגה, כי העריקות היא רעה חולה מכל בחינה. היא גם גורמת להונאת הבוחרים ולפגיעה קשה באמון הציבור ובדמוקרטיה, והיא למעשה צורה של שוחד, כי נתניהו מציע לאנשים להצטרף אליו תמורת משרת שר או ראשות ועדה בכנסת או טובת הנאה מעין זו, וכך אנשים פוגעים בציבור כדי להיטיב עם עצמם, ונתניהו סוחר בנכסים ממלכתיים שאינם נכסים פרטיים שלו, שזו היא דרכו, וגם כשהוא קנה חיסונים מחברת פייזר במחיר מופקע ומכר בתמורה את המידע הרפואי של אזרחי ישראל לחברה מסחרית, הוא סחר ברכוש שאיננו שלו, כי המידע הרפואי שייך רק לאנשים שאליהם הוא מתייחס, לא לקופות החולים ולא לנתניהו, שכבר כמה שנים מנסה לסחור במידע הרפואי של אזרחי ישראל, והקורונה רק סיפקה לו הזדמנות לכך, ומה שהכי גרוע זה שהוא עשה את העסקה הזו, שאולי מרבית אזרחי ישראל מסכימים לה ושמחים עליה, אולי היא אפילו משתלמת להם, כדי לדרוש מאנשים שיצביעו בשבילו, כאילו צריך לגמול לו אישית על כל דבר שהוא עושה כראש ממשלה, וכאילו אין גבול לאחיזה של אדם יחיד בראשות הממשלה במשך חמש-עשרה שנים ברציפות, דבר שמקרב את ישראל לחברה הלא המחמיאה של רוסיה ובלארוס וכמה מהמדינות השכנות לנו. ומכיוון שחג הפסח בפתח, נותר לנו רק לאחל לעצמנו שנשתחרר סופסוף מרודנות נתניהו, ונצא מעבדות לחירות.

לא לסחטנות ולא לגזענות

 

בזמן האחרון היו לי הרבה סיבות אישיות לחשוב על סחטנות, ולכן כנראה הסחטנות של הפוליטיקאים הרגיזה אותי יותר ממה שהיתה מרגיזה אותי בתקופה אחרת. למשל הדרישה החצופה של נפתלי בנט, שיתנו לו להיות ראש ממשלה גם אם יהיו לו מחצית המנדטים של יאיר לפיד, וגם הטענה של גדעון סער שרק הוא יהיה ראש ממשלה ויאיר לפיד שיש לו הרבה יותר מצביעים והמפלגה שלו הרבה יותר מבוססת לא יהיה. אני בכלל לא תומכת ביאיר לפיד – אני תומכת במר"ץ, ואני אצביע רק למר"ץ, אבל מי שצריך להרכיב ממשלה הוא מי שיש לו יותר מנדטים, ולא מי שיותר רוצה להיות ראש ממשלה. בכלל זאת חוצפה שאנשים מהימין דורשים להיות ראשי ממשלה מטעם מפלגות שמאל, ועוד מציבים תנאים שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. מי שרוצה להחליף את נתניהו, שזאת מטרה מצוינת, שיביא מצביעים מהמפלגה שלו ומהגוש שלו, כי לא יכול להיות שאנשים מהימין שיש להם עשרה מנדטים או אפילו חמישה עשר, ידרשו מארבעים חברי כנסת של המרכז והשמאל לתמוך בהם לראשות הממשלה רק בגלל שהם יכולים גם להצטרף לנתניהו, והשמאל רוצה להחליף את נתניהו. אם בנט וסער כל כך רוצים את נתניהו שיצטרפו אליו ולא יבלבלו את המוח. ממילא אין לי שום אמון לא בגדעון סער והחברים שלו הנדל והאוזר שכבר הכשילו ניסיון לסלק את נתניהו, ולא בנפתלי בנט שעוד הרבה יותר ימני מנתניהו. יכול להיות שהם אנשים הגונים שזה דבר מאד חשוב, אבל הם גם אנשים גזעניים, והשמאל לא יכול לתמוך בגזענים לראשות הממשלה, וגם לא חכם לעשות את זה, כי השמאל תמיד יצטרך את קולות הערבים כדי לעשות משהו בכנסת. בני הברית של השמאל הם בציבור הערבי והשמאל צריך אותם כשותפים, ובגלל שאנשי ימין כמו סער ובנט מראש פוסלים שותפות של ערבים, שהם טוענים שהסיבות לזה הן ענייניות ולא גזעניות אבל הם משדרים גזענות ולא שום דבר ענייני. נכון שבלעדיהם השמאל קטן מדי כדי להרכיב ממשלה וזאת עובדה עצובה אבל זאת המציאות. אם אין לשמאל מספיק מנדטים להרכיב ממשלה הוא לא צריך להרכיב ממשלה, אבל הוא כן צריך לנסות להיבחר לכנסת ולהילחם על דברים, כי חברי כנסת חרוצים יכולים לעשות הרבה דברים בכנסת גם אם הם במפלגות מיעוט קטנות, וחברי הכנסת של השמאל תמיד הצטיינו בפעילות שלהם יותר מכל האחרים גם כשהם לא היו בשלטון. צריך להציב מטרות ריאליות ולנסות לממש אותן, ואי אפשר להיענות לסחטנות של הימין בגלל שרוצים להחליף את נתניהו. יש גבול מה מותר לעשות בשביל להחליף את נתניהו, והדבר הראשון שאסור לעשות בשביל להחליף את נתניהו זה להחרים את הערבים, אחרת אתה נהיה בעצמך כמו נתניהו הגזען שאמר זה ביבי או טיבי. בסיטואציה כזאת איש שמאל צריך להגיד כמובן שטיבי ושנתניהו ילך לעזאזל ביחד עם החברים שלו מהימין שגזענים כמוהו. הדבר הכי גרוע זה כשאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים למפלגות שהם מקווים שיחליפו את נתניהו, כמו שהרבה אנשי מר"ץ הצביעו לבני גנץ ואחר כך התלוננו שהוא רימה אותם, אבל בעצם הם רימו את עצמם שמישהו עם דעות ימניות שמתגאה בהרג מחבלים ומתחבר עם משה יעלון והנדל והאוזר יציל אותם מנתניהו. מי שמצביע למפלגה שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת לשלו רק כי הוא חושב שאולי היא תחליף את נתניהו הוא אידיוט ומגיע לו שינצלו את הקול שלו וירמו אותו, כי אין דבר כזה הצבעה אסטרטגית, יש רק הצבעה מטומטמת, שזה לתת את הקול שלך למי שאתה לא מאמין בו ולא מאמין לו. אנשי שמאל צריכים להצביע לשמאל ולהלחם על שותפות עם הציבור הערבי. לשנות את היחס לאזרחי ישראל הערבים זה אפילו יותר חשוב מסיום הכיבוש, כי האפליה של אזרחי ישראל הערבים, עוד יותר מדיכוי הפלשתינים הכבושים, היא זו שמונעת מישראל לתפקד כמדינה דמוקרטית, ומונעת להחליף את השלטון חילופים סדירים כמו בארץ דמוקרטית, והנדל והאוזר הם לא בני ברית של השמאל. באשר הם נמצאים הם משרתים את נתניהו, ולא מהם תבוא לשמאל ישועה.