עשרת הסרטים הגדולים שלי

 

אינני יכולה להסביר מדוע רשימתו של אורון שמיר ב"גלריה" של "הארץ" (5.12.22), על רשימת מאה הסרטים הגדולים בכל הזמנים של כתב העת הבריטי לקולנוע Sight and Sound, הציפה אותי בכל כך הרבה רגשות, אבל אולי אין צורך להסביר מדוע קולנוע, בדומה למוסיקה, מעורר רגשות עזים. אחד ממורי קרא לקולנוע "ספרות מצולמת", אבל סרטים דומים בעיני יותר לקונצרט או לאופרה – הם פועלים על הרגש באופן חזק יותר, ואם אוהבים אותם, אפשר לחזור ולראות אותם פעמים רבות ולהתרגש מחדש, מה שפחות קורה עם ספרים, ולו גם ספרים אהובים ביותר.

דוקא מכך שמבקרי הקולנוע בארצות רבות, גם בישראל, שבחרו את הסרטים ברשימה, הציבו במקום הראשון את סרטה של שנטל אקרמן משנת 1975 "ז'אן דילמן" (השם המלא ארוך בהרבה ומייגע כמו הסרט שצפיתי בעוונותי רק בחלק ממנו), ושפעם ראשונה מציבים במקום הראשון סרט של במאית אשה, לא גרמה לי שום התרגשות. לא אהבתי במיוחד את הסרט, שהחידוש בו הוא בניסיון לזווג בין הדיוקן הקולנועי של זונה לזה של עקרת בית ואם, שמנקה ומבשלת ומגישה אוכל ומדיחה כלים, וכשהילד בבית הספר עוסקת בזנות, זנות מאד נקייה וסטרילית, כשאחרי ביקור הלקוח היא מנקה ומסדרת ומתרחצת ומחליפה בגדים וכו', בדיוק כפי שהיא מנקה ומסדרת לפני ואחרי שהיא מקבלת את הילד השב מבית הספר ומגישה לו ארוחת צהריים. גם לא חשבתי שהרעיון להציג דיוקן כפול של אשה שמגלמת את "האשה הטובה" ו"האשה הרעה" בדמות אחת מקורי במיוחד. לואיס בונואל כבר עשה את זה באופן מסעיר ומרתק בהרבה בסרטו Belle de Jour  (1967) עם קתרין דנב הצעירה – וגם את הסרט ההוא, שעורר סערה והתלהבות, לא אהבתי. נכון שיפהפיית היום היא אשה זוהרת מן המעמד הגבוה, ועוסקת בזנות כדי להגשים פנטסיות מיניות ולא כדי להתפרנס ולגדל את בנה, אבל שני הסרטים נראו לי שקריים בדרכם. רק פעם אחת ראיתי זונה שהאמנתי לה, וזה היה בסדרה הדוקומנטרית של ירון לונדון "הפואטיקה של ההמונים", שם הוא ריאיין זונה מבוגרת שנראתה כמו השכנה ממול, שסיפרה על עיסוקה הלא זוהר שמתאפיין בעיקר בעליבות ובלא מעט גועל. היא לא נראתה מכורה לסמים או לאלכוהול כמו הזונות הגוססות שתיארה ורד לי בכתבותיה המזעזעות ב"הארץ". היא פשוט תיארה את עבודתה בסיפוק מאוויהם של גברים רגילים או סוטים באופן שבעיקר שבר את הלב. לא ראיתי זונות כאלה בקולנוע. בעיקר ראיתי בקולנוע המון זונות יפהפיות וטובות לב במערבונים – בסוף הן נישאו לגיבור ונהיו עקרות בית חביבות. ישו הנוצרי אהב כידוע זונות וביקש לאמץ אותן לחיק החברה. בתמורה זיווגו לו את מריה מגדלנה בדמות זונה יפהפיה, למרות שמריה מגדלנה מופיעה לראשונה בברית החדשה כאחת מאלה שבאו לסוך את גופתו של ישו (מרקוס פרק 16פסוק 1) – עיסוקן של נשים זקנות. בדמותה של מריה מגדלנה עסקתי בהרחבה ואין טעם להרחיב כאן, אבל ללא רחמי ישו על הזונות (יוחנן פרק 8) שהשליכו על דמותן במסורת הנוצרית, קשה להבין את דמות הזונה בקולנוע, ובפרט את הזונה הנוגעת ללב מכולן: כביריה מ"לילות כביריה" של פליני (1957). בסרטיו האחרים יש זונות מציאותיות יותר, אם כי ביניהן מופיעה גם זונה יפהפיה שהנער בן דמותו של הבמאי מתאהב בה. הרומנטיזציה של הזנות קשורה בוודאי גם לעובדה שנערים רבים התנסו לראשונה ביחסי מין בבתי זונות, מה שזיכה את הזונות בהילתה המחמיאה של אהבה ראשונה. מבחינה זו אולי סרטה של שנטל אקרמן מחזיר את הזונות מעולם הפנטסיה למציאות, אבל הוא עדיין עוסק בזנות כצדה השני, או כפניה האחרות, גם אם כהיפוכה, של עקרת הבית, ובכך הוא איננו חורג מהפנטסיה הגברית על הזונה החביבה ההופכת בהינף יד לעקרת בית מסורה, לא אלכוהוליסטית, לא נרקומנית, לכל היותר עם מנהלת בית בושת זקנה כמו סימון סיניורה המופלאה ב"כל החיים לפניו" (משה מזרחי, 1977), אבל ללא סימן ולו קלוש לסרסורים או סוחרי סמים.

אורון שמיר הציע רשימה משלו לעשרת הסרטים הגדולים, והמגיבים הציעו רשימות משלהם, ולא יכולתי להימנע מלחשוב על רשימת הסרטים הגדולים שלי, שאליה הייתי בוחרת רק סרט אחד מאלה שבחרו המבקרים במשאל של Sight and Sound, "סיפור טוקיו" של יסוג'ירו אוזו מ-1953, סיפורם של ההורים ששכלו את בנם הבכור במלחמה, הנוסעים עם בתם הצעירה לבקר את בנם השני בעיר הגדולה, ביקור מאכזב מכל בחינה, ואת אלמנת בנם המת המשלימה עם גורלה. קשה לחשוב על סיפור המציג את החיים האמיתיים באופן מציאותי יותר מסרטו שובר הלב של אוזו, שיצר עוד סרטים נפלאים, שלמרבה הצער אפילו בסינמטקים הם מוצגים רק לעתים רחוקות.

מרשימתו של אורון שמיר הייתי בוחרת גם כן סרט אחד שראיתי בצעירותי שוב ושוב, "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן (1957), שבניגוד לסרטו של אוזו הוא סרט אגדתי, שגיבוריו הם אביר הנמלט מן המוות, וגם משפחת שחקנים נודדים, שלמרות היותם שחקנים הם מייצגים דוקא את הצופים בסרט שהוא תיאטרון של מוות, ולמרות היותו שחור-לבן הוא אחד הסרטים הכי יפים בעיני מבחינת האסתטיקה שלו המזכירה ציורים.

להקת שחקנים נודדים בימי הביניים מופיעה גם בסרט נוסף שהוא מהיפים ביותר בעיני, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה משנת 1990, סרט יפהפה עם דיאלוגים שנונים שמככבים בו אורנלה מוטי ומאסימו טרואיזי, שחקן נפלא ואהוב מאד שמת בדמי ימיו והתפרסם יותר דוקא בסרט "הדוור" שהוא סיפור בדיוני על המשורר פבלו נרודה, שהיה בעיני סרט מעט מלאכותי. "קפיטן פראקסה", גם הוא אגדה שמדמיינת את ימי הביניים כפי שנהוג לדמיין אותם, אבל מצליח לזקק כמה אמיתות נצחיות על גברים ונשים וחיי עוני של אמנים, והדמויות בו כל כך חיות שהן ממשיכות ללוות אותי, כמו אנשים אמיתיים שפגשתי בחיים.

שניים מעשרת הסרטים הגדולים שלי הם של ויטוריו דה-סיקה, שרוב סרטיו הם סרטי מופת, אבל מעל כולם אני בוחרת בשניים: "גנבי האופניים" הריאליסטי (1948), על בעל משפחה שפרנסתו תלויה באופניים שנגנבים ממנו, ועל חוסר הצדק בחיים שבהם יש מי גונבים מהם והם חסרי אונים, ואם ינסו לגנוב בעצמם, אין סיכוי שיצליחו, כי יש אנשים שנועדו לגנוב ויש אנשים הגונים שהחיים אינם מאירים להם פנים. הסרט השני שאני בוחרת של ויטוריו דה-סיקה הוא "נס במילאנו" המופלא (1951), שהוא סיפור אגדה שתמונותיו נחרתו בלבי החל מקנקן החלב הרותח שנשפך והופך לעיר משחק קטנה על הרצפה ועד התמונה האחרונה שבה עפות הדמויות מעל הקתדרלה של מילאנו, ואינך יודע האם זה סוף טוב או רע: האם הם מתים, או חיים לנצח? אולי חמש פעמים ראיתי את הסרט כילדה וכנערה, וגם עמדתי על גג הקתדרלה של מילאנו בקיץ 1974, יום או יומיים לאחר שהבריגדות האדומות פוצצו את הרכבת מפירנצה לבולוניה ורצחו שמונים איש ואיטליה כולה היתה מזועזעת, וברחובות מילאנו צעדו אלפים ושרו את האינטרנציונל כמו תפילה.

כבר הבנתם מן הסתם שהקולנוע שלי הוא קודם כל הקולנוע האיטלקי, וגם הסרט הששי שאני בוחרת לרשימת עשרת הגדולים שלי הוא סרט איטלקי, "זכרונות" של פליני (1973). אינני יכולה שלא להזכיר גם את "לה סטראדה" המוקדם שלו (1954) עם רעייתו, ג'ולייטה מסינה המופלאה, בדמות נערה הנמכרת לאיש השרירים הגס והנוקשה שמגלם אנתוני קווין, וכמו כביריה שתגלם מסינה בסרט מאוחר יותר, נראה שאין לה שום תקוה. "זכרונות" לעומת זאת הוא סרט משמח, צבעוני ויפהפה, שמשרטט סצינות מילדותו של פליני וממשפחתו המעט חריגה, ושלמרות שהוא מתאר תרבות קתולית כפרית רחוקה מאד מכל מה שהכרתי, לא יכולתי שלא להזדהות עם המבט הילדי שהסרט הזה משמר כל כך בהצלחה.

עוד סרט מופלא שכבש בזמנו את האקרנים במשך חודשים ודיבר ללבם של קהלים רבים ושונים, ואף תמונותיו היפהפיות והנוראות במסעם של אסירים משוחררים לאורך תורכיה ועד לכורדיסטאן התורכית חרותות בלבי, הוא "יול" (1982), סרטו של אילמז גונאי הכורדי-תורכי, שכפי שכתבו עליו כשמת בטרם עת, העניק משמעות חדשה למושג "סרט תורכי". זוהי תורכיה קשה ועצובה, רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתורכיה של הכל כלול, ואולי אין זה מקרה שמעולם לא ביקרתי בתורכיה, אלא באמצעות שני סרטיו המפורסמים ביותר של אילמז גונאי, "יול" "והעדר", שזיעזעו וטלטלו את כל רואיהם, והיו מאותם סרטי מופת חריגים שחוויית הצפייה בהם כה עוצמתית, שאין חשיבות לרקע של הצופים או להשכלתם או להבנתם בקולנוע, כי הם עוסקים בגורל האנושי במערומיו. יותר מכל הסרטים האחרים שאני מזכירה כאן, אני כותבת את הרשימה הזו כדי להזכיר את סרטיו של אילמז גונאי, שנדמה כי אולי בשל מותו בטרם עת, נשכח הבמאי הגדול הזה ונשכחו סרטיו, ואסור שיצירות מופת כאלה תשכחנה.

הרשימה הזו כתובה בסדר אסוציאטיבי ולא הירארכי, ואני מגיעה כעת לאחד הגדולים מכולם שאיננו מופיע לרוב ברשימות, אבל עבורי ולא רק עבורי הוא סרט מכונן שצפיתי בו בוודאי עשר פעמים ומעולם לא השתעממתי, וזהו "חלף עם הרוח" של ויקטור פלמינג משנת 1939. את הכוכבת ויויאן ליי בתפקיד סקרלט פחות אהבתי, העדפתי על פניה את אוליביה דה-הבילנד, שחקנית נפלאה שמעולם לא הפכה לכוכבת של ממש ולא בצדק, וכמובן שהתאהבתי בכל לבי בקלארק גייבל, וחלמתי תמיד לומר למישהו frankly my dear, I don't give a damn, הזדמנות שנמצאה לי כשהתפטרתי מעבודתי המסודרת היחידה וחזרתי להיות מתרגמת עצמאית שמתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות וככל האנשים החופשיים באמת לגמרי ענייה. כן, אני מעדיפה סרטים סוחפים שמדברים ללבם של רבים. קולנוע מתנשא שמתיימר לחנך את הצופים פחות חביב עלי. קולנוע הוא אמנות פופולארית ובכך יופיו, בכך שהוא יכול לרגש אלה לצד אלה את אניני הטעם ואת פשוטי העם. וזיכרו שגם מיכלאנג'לו ורמברנדט דיברו ומדברים ללב כולם.

כבר אמרתי שהרשימה שלי היא אסוציאטיבית ולא הירארכית, אבל אני מגיעה כעת למי שבעיני הוא הגדול מכולם, צ'רלי צ'פלין. יש שני סרטים שפותחים בעיני כל רשימה של עשרת הגדולים בכל הזמנים, ואלה "הבהלה לזהב" ו"זמנים מודרנים". סצינת בישול ואכילת הנעל בצלחת עם סכין ומזלג היא בוודאי מהמופלאות בתולדות הקולנוע, וכמותה פס הייצור המשתגע ומשגע ב"זמנים מודרניים". מדוע מעטים כל כך מהמבקרים ציינו את הסרטים האלה? אולי מפני שהם מושפעים זה מזה, ונוטים לחזור על בחירות משנים קודמות, ובכל מקרה אין זה משנה. הסרטים הגדולים הם אלה שחרותים על לוח לבנו, שתמונותיהם ומלותיהם מלווים אותנו לאורך כל חיינו, שעינינו נמלאות דמעות ופינו נמלא שחוק רק מלהיזכר בהם, ושלמרות שכולם מסתיימים במלה "סוף", הם אינם נגמרים לעולם.

ובכן, עשרת הגדולים שלי בסדר כרונולוגי:

הבהלה לזהב, צ'רלי צ'פלין, 1925

זמנים מודרנים, צ'רלי צ'פלין, 1936

חלף עם הרוח, ויקטור פלמינג, 1939,

גנבי האופניים, ויטוריו דה-סיקה, 1948

נס במילאנו, ויטוריו דה-סיקה, 1951

סיפור טוקיו, יסוג'ירו אוזו, 1953

החותם השביעי, אינגמר ברגמן, 1957

זכרונות, פדריקו פליני, 1973

יול, אילמז גונאי, 1982

קפיטן פראקסה, אטורה סקולה, 1990

 

הודעה לקוראים: כפי שאולי שמתם לב, חסימות העוקבים התבטלו, ואני מקוה שכעת אפשר לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים. במידה שלא, אנא השתמשו במנגנוני עדכון חיצוניים, או פשוט היכנסו בזמנכם החופשי לעמוד הבית באמצעות מנועי החיפוש.

מדוע וכיצד ללמד היסטוריה

 

הפרופ' אביעד קליינברג פרסם ביום ו' האחרון (26.8.22) בעיתון "הארץ" מאמר בזכות ביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה והחלפתה בעבודת מחקר, כפי שמבקשת שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, ומאמרו מנסה להגדיר מהי היסטוריה בעיני ההיסטוריון ומדוע מלמדים אותה, ואיך ראוי ללמדה – הוא לועג לשינון עובדות ומעלה על נס הבנת תהליכים. אין לי דיעה נחרצת בעניין בחינות הבגרות, אבל מאמרו גרם לי להרים גבה ולתהות לא מעט, ובפרט הפיסקה שהלן, שבה הוא מסביר מה לדעתו חשוב בלימוד ההיסטוריה:

"איש המקצוע יאמר, שההיסטוריה מלמדת איך תהליכים והחלטות בתחומים שונים משפיעים על המערכת החברתית-תרבותית שבה בני אדם חיים. היא מלמדת איך המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה (ואפשרה את מתן הזכויות לנשים), איך התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה ואיך המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר." הוא ממשיך הלאה, אבל נסתפק בשלוש האמירות המדהימות האלה.

נתחיל מהסוף: "המצאת הטלפון החכם אפשרה הנדוס תודעה ברמות שלא היו אפשריות בעבר". באמת? היטלר הצליח לא רע בלי טלפון חכם. האם מאז המצאת הטלפון החכם קם משטר שהצליח להסית את עמו ועמים נוספים למיזם רצח המוני תעשייתי של עם שלם בטענה שמדובר בעם מסוכן שחייבים להשמידו? אפילו טראמפ לא הצליח לשכנע את רוב האמריקנים שניצח את ביידן בבחירות, למרות שליטתו המהוללת ברשת הטוויטר. האמירה הזו של קליינברג מטופשת מאין כמוה, ופשוט חסרת בסיס.

המצאת הגלולה למניעת הריון השפיעה על התיאולוגיה? לא ידוע לי דבר כזה. למיטב ידיעתי הדתות הממוסדות מתנגדות לשימוש בגלולה עד היום, ומתן הזכויות לנשים, אם כיוון הפרופ' קליינברג למתן זכות הבחירה לנשים, או לזכות הנשים ללמוד באוניברסיטה, הרי מדובר במאבק נחוש וממושך של תנועות נשים, בראש וראשונה בארצות הברית ובבריטניה, שהחל בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה ונמשך בכל עוזו במאה העשרים. זכות בחירה מוגבלת הוענקה בבריטניה לנשים מגיל 30 ומעלה בשנת 1918 ועשור אחר כך, בשנת 1928, הורחבה זכות הבחירה בבריטניה לכל הנשים. בארצות הברית עבר בשנת 1920 התיקון ה-19 לחוקה שהעניק זכות הצבעה לנשים. הגלולות למניעת הריון פותחו בארצות הברית משנות השלושים של המאה עשרים ועד שנות החמישים, ואושרו לראשונה לשימוש בשנת 1960, ארבעים שנה לאחר שניתנה לנשים זכות בחירה בארצות הברית. התחזקות התנועה הפמיניסטית השפיעה לחיוב על פיתוח הגלולה, ולא הגלולה היא שהשפיעה על התפתחות הפמיניזם, כפי שאפשר להבין בטעות מדברי קליינברג.

התיעוש השפיע על הוראת ההיסטוריה? כאן מתמצת קליינברג טענה שהרחיב קודם לכן, שהמהפכה התעשייתית הביאה להרחבת זכות החינוך לכל, שזו לפחות טענה שיש לה בסיס, בניגוד לשתי הטענות הנ"ל. במאה התשע-עשרה הורחבה מאד הנגישות לבתי ספר במערב, והחינוך הפך לממלכתי, בעוד שקודם לכן היה החינוך בעיקר פועלם של אנשי הדת, ונחלתם של ילדי האצולה. במאה התשע-עשרה החל תהליך חילון והרחבה של בתי הספר כאשר המדינות הלאומיות החלו להתעניין בהשכלת תושביהן ולדאוג לה, אבל עד היום ממלאים מוסדות הדת, בכל הדתות הגדולות, תפקיד מרכזי בתחום ההשכלה, גם במדיניות חילוניות לכאורה. האוניברסיטאות שנוסדו בימי הביניים כמוסדות לימוד כנסייתיים, עברו גם הן תהליך חילון וכיום הן נתמכות לרוב על ידי המדינות ופתוחות לציבור הרחב. אבל הרחבת לימוד ההיסטוריה במאות ה-18 וה-19 לא היתה קורית לולא מהפכת הרנסאנס במאות החמש-עשרה והשש-עשרה, שביקשה לחדש את ערכי ההשכלה הקלאסית, שראתה בלימוד ההיסטוריה חלק מן ההשכלה ההומניסטית, וראתה בהיסטוריה את ממלכתה של המוזה קליאו, אחת מתשע המוזות האחראיות במיתולוגיה היוונית על האמנויות והמדעים. לא רק הצורך הכלכלי במתן השכלה לעובדי התעשייה העתידיים, ולא רק הרצון לחנך לפטריוטיות לאומית כפי שטוען קליינברג. גם ערכי רוח עתיקים שפיעמו בלבם של אנשי ההשכלה, מורשת יוון ורומא הקלאסיות שהשפיעו השפעה אדירה על תרבותה של אירופה ושלוחותיה בעולם החדש, הפכו את ההיסטוריה למקצוע נחשב, לצד לימוד הלשונות, השירה והמדעים.

מה אפשר ללמוד מהדברים הנ"ל? קודם כל שכדי להבין תהליכים, כדאי דוקא ללמוד גם כמה עובדות, למשל לדעת מתי פעלו התנועות הסופרז'יסטיות שדרשו זכות בחירה לנשים – מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, מתי הונהגה זכות בחירה לנשים במדינות השונות – משנות העשרים של המאה העשרים ואילך, ומתי הומצאה הגלולה למניעת הריון ואושרה לשימוש – רק בשנת 1960. לכן שינון עובדות הוא הבסיס להבנת תהליכים, ואין האחד מוציא את רעהו.

דבר שני, שתהליכים היסטוריים הם מורכבים ורבי-רבדים, ולרוב יש להם סיבות מורכבות ותוצאות מורכבות. העיסוק בהיסטוריה התרחב מאד במאה התשע-עשרה, אבל לכך יש סיבות רבות, לא רק המהפכה התעשייתית ולא רק הצורך לחנך אנשים לפטריוטיות. התפיסה המאד צינית של קליינברג לגבי תופעות היסטוריות מביאה לשטחיות ולא להעמקה. לא כל מה שאנשים עושים הוא ציני ומניפולטיבי. יש לאנשים גם אמונות עמוקות והשקפות עולם שיש להן רקע היסטורי רחב ועמוק. מורשת יוון ורומא, כמו גם מורשת היהדות והנצרות, הן מסורות תרבותיות רבות חשיבות והשפעה וכדאי ללמוד אותן כדי להבין את עולמנו.

 

דבר שלישי, התפיסה של קליינברג, שהיא תפיסה חומרנית של ההיסטוריה, נוטה להגזים בהשפעתן של טכנולוגיות, אולי מפני שקל יותר להבחין בהן מאשר בתהליכים תרבותיים עמוקים. הטלפון החכם לא שינה משהו מהותי בתרבות העולמית. האידיאולוגיה הנאצית, לצערנו, שינתה הרבה מאד ועדיין משפיעה מאד על רבים, בלי שום קשר לטכנולוגיה. הנאציזם הצליח מאד בהנדוס תודעה לפני האינטרנט ולפני הטלפון החכם.

 

ודבר אחרון, וכאן אצטט את מורנו ההיסטןריון יעקב טלמון, ראוי לאיש המדע להותיר מקום לספק, שמא דעתו מוטעית, או במלים אחרות, אין זה ראוי לאיש המדע להיות נחרץ מדי. אם מורי ההיסטוריה בתיכונים חושבים שלבחינת הבגרות במקצועם יש ערך, אולי הם צודקים. שינון עובדות לעתים מרגיז ומשעמם, אבל לעתים יש בו דוקא תועלת, ומעבר לציניות יש בעולם גם רגשות אמיתיים. היסטוריונים יכולים לשפר את עצמם אם הם מאמינים ברגשותיהם הכנים של בני אדם, יותר מאשר אם הם רואים בכל מקום מניפולציה או אינטרס.      

 

ומהי ההיסטוריה בעיני? היא מקבילתה הכרונולוגית של הגיאוגרפיה. כשם שאנו לומדים על הארצות והמדינות בעולמנו, כדי שניטיב להכיר את העולם, ונדע שיש ארצות רבות ועמים רבים ושונים מאיתנו, שאנו יכולים ללמוד מהם דברים רבים אם נדע עליהם ונכיר אותם ואת שפתם ותרבותם, כך ראוי בעיני להכיר את בני האדם שחיו בתקופות שקדמו לנו, לדעת כיצד נראו חייהם ומה קרה בעולם לפני שנולדנו. לעולם לא נדע הכל כמובן, אבל אם נדע מעט על העבר הדברים ירחיבו את דעתנו מאד, ויתנו לנו פרספקטיבה על העולם שבו אנו חיים. נסיעה בזמן באמצעות לימוד ההיסטוריה דומה לנסיעה במרחב לארץ אחרת. היא מרחיבה את אופקינו ודעתנו, ומשום כך היא חשובה וראויה מאד בעיני.

 

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

מירי רגב מצפה לביאת המשיח

שמירי רגב צבועה ודו-פרצופית הבנתי כבר לפני שנה, כשאחרי שהיא תמכה במצעד הגאוה בתל-אביב והתחבקה עם אמיר אוחנה, היא לגמרי התעלמה מן המצעד בירושלים, למרות שזה היה מצעד לזכר הנערה שירה בנקי שנרצחה במצעד בשנה הקודמת ובאו אנשים מכל הארץ לתמוך והמשטרה אמרה שהיו עשרים וחמישה אלף איש במצעד. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים, ודאי לא במצעד הגאוה בירושלים, שאף פעם לא עבר את החמשת אלפים איש, ובאו הרבה פוליטיקאים שאף פעם לא באו, אבל מירי רגב הצבועה לא באה ולא התייחסה בשום צורה, כמו החבר עלוב הנפש שלה ניר ברקת, שגם הוא אוהב להתחנף לחרדים. אני לא יודעת מה הסיבה שמירי רגב מתאמצת להתחנף לחרדים בירושלים, אני מאד מקוה שאין לה תוכניות פוליטיות לגבי ירושלים, חוץ מלקבל קולות של חרדים ירושלמים במרכז הליכוד, שיש כאלה כנראה יותר מקולות של הומוסקסואלים ובני משפחותיהם, ובוודאי יותר מקולות של אמנים, אבל עם כל הנכלוליות הפוליטית של מירי רגב, חבל שהיא לא שיננה את לינקולן, שאי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, ובסופו של דבר התנהגות צבועה ודו-פרצופית מתנקמת בך, ועל אחת כמה וכמה כשאתה כל כך מתאמץ למכור את עצמך כאותנטי, כפי שהיא מתאמצת להציג את גסות-הרוח שלה כמופת של אותנטיות, אבל אותנטיות יש בה מעט, וגסות-רוח בשפע, וקשה מאד שלא להבחין בזה. חוץ מזה גם אם מאד רוצים להתחנף לחרדים, לא כדאי להעלות על נס דוקא את הערכים היהודיים, במיוחד אם את אשה עם שאיפות פוליטיות מרחיקות לכת, להיות שרת ביטחון או ראשת ממשלה, לא כדאי להגזים עם הערכים היהודיים, במיוחד לא אלה של החרדים, שהערכים היהודיים הכי בולטים שלהם זה שהאשה מקומה במטבח ולא בממשלה, והיא צריכה לנקות ולבשל ולכבס ובעיקר היא צריכה לסתום את הפה, וכל הרעיון של צניעות אצל החרדים מגויס בעיקר למטרה הזאת, לדחוף את הנשים למטבח ושאף פעם לא יצאו משם, ולכן עירום בתיאטרון ירושלים מטריד אותם הרבה פחות מנשים בכנסת ובממשלה, ומירי רגב לעולם לא תעמוד בדרישות הצניעות שלהם, מה גם שצניעות איננה מִטִּבעה. והדבר השני שרציתי לומר הוא שאני שמחה שמירי רגב קראה את ספר בראשית עד פרק ג', אבל כדאי שתקרא עוד פעם, כי כשאדם וחוה מבינים שהם עירומים ותופרים עלי תאנה ועושים להם חגורות, אלהים לא ממש אוהב את זה, והוא שואל את אדם: מי הגיד לך כי עירום אתה? הֲמִן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת? ואז אלהים אומר לחוה הַרְבֵּה אַרְבֵּה עִצְבוֹנֵךְ וְהֵרוֹנֵךְ, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך, שאלה בדיוק הערכים היהודיים אבל אני לא בטוחה שמירי רגב באמת רוצה לחיות לפיהם, ולאדם אלהים אומר ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך, ועוד אלהים אומר לו בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לֻקַּחְתָּ, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. זה לא פרק כל כך שמח, פרק ג' בבראשית, ואלהים ממש לא אוהב שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת וראו שהם עירומים ותפרו עלי תאנה ועשו להם חגורות. אלהים דוקא אהב אותם כמו שהוא ברא אותם, עירומים ותמימים שלא יודעים שהם עירומים, וכשהם עשו להם בגד הוא קילל אותם בקללות נוראות וגירש אותם מגן עדן לחיים של עמל וסבל, כך שלא ממש ברור שעירום זה דבר רע. ושבגד הוא דבר טוב. יש מי שחושבים שעירום דוקא מבטא תמימות והעדר זדון, כמו אצל ילדים קטנים, והציירים הנוצרים ציירו את המלאכים כמו ילדים קטנים עירומים עם כנפיים, כי המלאכים אינם יודעים חטא ולכן הם עירומים. את השטן לעומת זאת מציירים דוקא לבוש, אבל עם זנב וקרניים, כי ללבוש בגד אומר שאתה כן יודע חטא ויש לך מה להסתיר, ושאתה מאד רוצה להסתיר את זה. למירי רגב יש הרבה מה להסתיר, והבגדים שלה הם אף פעם לא תמימים. כדי לדבר נגד עירום היא לבשה חליפת מכנסיים לבנה, שספק אם אשה אמורה ללבוש לפי הערכים היהודיים, כי לחליפה הזאת היה מראה די חשוד של כלי גבר שאסור לאשה ללבוש, כמו שכתוב בדברים כ"ב פסוק ה' "  לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה". מצד שני מירי רגב לבשה חליפה לבנה, כמו שאמר קהלת, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שחז"ל פירשו שיהודי תמיד אמור לצפות לביאת המשיח, ואני שמחה שמירי רגב מצפה לביאת המשיח. גם אני מצפה שיבוא המשיח ותהיה לנו ממשלה אחרת, אבל אני חייבת להודות שאמונתי בביאת המשיח די חלשה, ולכן אני לובשת רוב הזמן שחורים.   

רציתי להגיד למירי רגב

לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב למה את מדברת אלינו ככה? מה עשינו לך? למה את לא מדברת אלינו יפה? למה את תמיד מעליבה וצועקת? מה עשינו לך? היית יכולה לדבר יפה, היית יכולה להגיד אבי ואמי לא האזינו למוסיקה קלאסית, הם האזינו לג'ו עמר. אבא שלי לא הכיר את ארתור רובינשטיין, אבל הוא התעקש שאלמד לנגן בפסנתר. אני מכבדת את ההורים שלי ואני מבקשת שגם אתם תכבדו אותם, כי תרבות מתחילה בלכבד בני אדם, גם אם הם מעדיפים לשמוע מוסיקה אחרת מזו שגדלת עליה. היו מוחאים לך כפיים. אולי את לא מאמינה בזה, אבל אני יודעת שהיו מוחאים לך כפיים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. נאום יפה. אפשר להגיד דברים כואבים בצורה יפה. גם זאת תרבות.

לפעמים אני רוצה להגיד למירי רגב אז מה אם לא קראת את צ'כוב בילדות? גם אני לא קראתי את צ'כוב בילדות, הוא לא סופר לילדים. קראתי אותו כשהייתי אשה צעירה, וגם אז היה לי קשה מנשוא הסיפור על האשה ששפכו על התינוק שלה מים רותחים, שחנוך לוין עיבד אותו במחזה הנורא שלו "אשכבה". בכיתי מאד כשקראתי את צ'כוב וגם כשראיתי את "אשכבה" בכיתי מההתחלה ועד הסוף וגם הרבה אחרי ההצגה. את יכולה לקרוא את צ'כוב כשיהיה לך זמן, אולי בשבת או מאוחר בלילה. אולי אין לך הרבה זמן, אבל אם יהיו לך כמה שעות פנויות, אולי תקראי את צ'כוב. צ'כוב הוא תמיד עצוב ולגיבורים שלו יש חיים טראגיים או במקרה הטוב סתם חיים קשים או מבוזבזים. הכל קורה ברוסיה אבל גם בכל מקום אחר. צ'כוב כתב סיפורים על בני אדם. אני אוהבת את הסיפור על העגלון שמדבר עם הסוס שלו כי בני האדם לא מקשיבים לו. גם בו חנוך לוין השתמש במחזה שלו "אשכבה" שהוא מחזה על המות של עצמו. בהתחלה שנאתי את חנוך לוין. כשראיתי את "חפץ" – אבא שלי לקח אותי להצגה כשהייתי בת שש עשרה אולי או פחות, וכשיצאנו אבא שלי אמר בבוז: "הוא יכול למכור את זה בכל העולם". אם היה משהו שאבא שלי שנא זה אנשים שהאמנות שלהם אופנתית, ומוחאים להם כפיים בכל העולם. הוא חשב שאמנות כזאת מוכרחה להיות מנוגדת לאמת הפנימית, שהיא אף פעם לא אופנתית, ולרוב מתקשה לקבל מחיאות כפיים. אני לא זוכרת מה היה המחזה הראשון של חנוך לוין שכן אהבתי, אבל בסופו של דבר ראיתי די הרבה מחזות שלו. אהבתי מאד את קרום, בגלל דבורה קידר ששיחקה את האמא שהשכנה הגסה מציקה לה, ואחרי עימות איתה היא אומרת "הדפנו עוד התקפה". זה כמו בחיים. גם בחיים אני אומרת במצבים כאלה: הדפנו עוד התקפה.

עכשיו אני כבר לא כל כך הולכת לתיאטרון כי יש תמיד נוער שמקבל כרטיסים מוזלים ומרעיש, וזה מעצבן במיוחד כי הכרטיסים שלנו תמיד נורא יקרים. זה נכון שאפשר להיות תרבותי גם בלי ללכת לתיאטרון או לאופרה, אבל זה גם קצת חבל. לפעמים אני חושבת על הצגה שהייתי רוצה לראות ולא אראה, ואני מרגישה שחבל. מוזר למה אמרת דוקא שלא קראת את צ'כוב, מכל הסופרים שיכולת להגיד, למשל טולסטוי או דוסטוייבסקי או גוגול. למה אמרת דוקא צ'כוב? והוא דוקא סופר שכותב סיפורים עצובים שקורים ברוסיה, אבל נכונים לכל בני האדם. הלואי שכן תקראי את צ'כוב. אני חושבת שתבכי כמוני. צ'כוב כותב על מה שעצוב בחיים. ראיתי המון פעמים את "השחף". בהתחלה נורא הזדהיתי עם מאשה שלובשת תמיד שחור כי היא מתאבלת על החיים של עצמה. ופעם אחת לא מזמן ראיתי את הדוד וניה. זה היה כל כך עצוב וכל כך יפה. את המחזות האחרים של צ'כוב עוד לא יצא לי לראות, אבל אני מאמינה שפעם אני אראה. זה לא חשוב מה כבר הספקת לראות ולקרוא, חשוב שאם מזדמן לך לראות משהו יפה, אתה פותח את הלב, ואתה רואה.

אני רוצה להגיד למירי רגב, למה את מעליבה ומדברת לא יפה? היית יכולה להגיד אבי ואמי לא זכו להשכלה גבוהה, בבית שלי לא היו הרבה ספרים, כי הספרים היו יקרים, ואני מודה שאני חושבת קודם כל על הילד שרוצה ספר ויד הוריו אינה משגת, אני רוצה קודם כל שספר יהיה מצרך זול. אני יודעת שזה יפגע בחלק מהסופרים, לא בכל הסופרים, כי רוב הסופרים ממילא אינם מרוויחים גרוש מהכתיבה, ואפילו נדרשים לפעמים לשלם ממון רב למו"ל כדי שיסכים להוציא להם את הספרים. היית יכולה להגיד אני רוצה שספר יהיה מצרך זול, ושכל ילד יוכל לבקש מהוריו ספר וההורים לא יצטרכו לענות לו שאין לזה כסף. אני רוצה שספרים יהיו נגישים וזולים. תתפלאי, אבל היו מוחאים לך כפיים. אולי לא כולם, אבל רבים היו מוחאים. הייתי כותבת לך נאום בעצמי אם היית מבקשת. גם אני בעיקר מחלקת ספרים בחינם, ואני שמחה שקוראים. ומה שמדהים זה שאם נותנים לאנשים ספרים בחינם הם פשוט קוראים, למרות שזה לא ספר שהם התכוונו לקרוא ובכלל הם לא ידעו עליו קודם, ואף אחד לא יתפעל מהם ולא ייתן להם על זה ציון, אבל אם נותנים להם ספר ביד הם פשוט קוראים, ובאים ומדברים איתך על הספר. ולפעמים אחר כך הם מחפשים עוד ספרים. זאת שמחה גדולה לסופר. לרוב הסופרים לא רק שאין שכר, גם אין הרבה קוראים. ומי אמר שצריך לחשוב דוקא על הסופרים שממילא מצליחים.

את שרה ואת צריכה להתעסק בעיקר בכסף, וזה גם מה שמצפים ממך. אלה שאומרים שאת צריכה להוקיר תרבות, מתכוונים שהם רוצים לקבל מימון. זה בסדר. תיאטרון ותזמורת ואופרה צריכים הרבה כסף לשלם לשחקנים ולהעלות הצגות וקונצרטים, ומדינות שמסוגלות לכך תמיד מממנות תזמורות ואופרות ותיאטרונים ומוזיאונים. רוב התרבות איננה מקבלת כסף ואיננה יכולה לקבל כסף, וזה בסדר. את יכולה לשנות את מרכז הכובד של התמיכה, זה מה שממשלות עושות. אבל את לא יכולה להעליב אנשים, אפילו את אלה שמעליבים אותך אסור לך להעליב, כי את בתפקיד בכיר. לאנשים בתפקידים בכירים יש מחויבות לדבר יפה ולהתנהג יפה, אפילו אם הם שרי תחבורה ולא שרי תרבות או חינוך. אבל זו אינה הנקודה. הנקודה היא שהיית יכולה לגרום לאנשים להקשיב לך ולחשוב על הדברים שאת אומרת ואולי גם לשנות את דעתם. יכולת, אם היית מסוגלת לדבר לאנשים יפה במקום להעליב. אסור לך להגיד לאנשים שהם מדברים שטויות, ואסור לך להשתמש בשפה גסה. לא אסור בחוק אבל אסור מהלב. ותפסיקי לכעוס על כולם. במקום זה תנסי לדבר יפה וגם להקשיב לאנשים, למשל לגילה אלמגור. הילדות שלה עם האמא המשוגעת ניצולת השואה היתה הרבה יותר גרועה מהילדות שלך בקרית-גת, אבל היא ניסתה כל החיים לעשות מזה משהו יפה, לטוות את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. זה מה שכולנו מנסים לעשות. להפוך את הקש שאנחנו אוכלים לזהב. קוראים לזה אמנות, וגם את יכולה לעשות את זה, רק תפסיקי לצעוק עלינו ותדברי אלינו יפה, פשוט כך. הייתי שמחה לכתוב לך נאום בעצמי.