עמיחי חסון | תת מודע זמני

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 6/4/2011)

רות דולורס וייס - ''My Middle Name is Misery''

"כל אחד רוצה להיות זמר", שרו פעם אריק איינשטיין ושלום חנוך, אבל ספק אם שיערו עד כמה השאיפה הזאת תמלא את המסך של ערוצי הטלוויזיה בישראל 2012. כשעל פסגת הרייטינג מתגוששות להן תוכניות ריאליטי עמוסות זמרים פוטנציאלים – מ'כוכב נולד' ו'דה ווֹיס' ועד 'בית הספר למוזיקה' ו'אייל גולן קורא לך' – נדמה שהחיפוש צריך להיות אחר קהל, לא זמרים.

באופן עקרוני, בתוכניות הללו לא מנסים לחשוף יוצרים שיודעים לנגן או לכתוב. הדגש מושם על מבצעים, ובשל כך זמרים וזמרות מבצעים, בדרך כלל, רק גרסאות כיסוי. סיפור חיים קשה או מראה חיצוני יוצא דופן יוסיפו תמיד כמה נקודות, אבל הרעיון הבסיסי הוא קצת כמו ערב קריוקי בבר – לוקחים שיר מפורסם, נותנים לו פרשנות אישית ומחכים למחיאות כפיים.

אין לי בעיה עם זה. רבים שהוציאו את דיבת 'כוכב נולד' רעה מצאו את עצמם שופטים או משתפים פעולה עם אחת מהמכונות המשומנות – אמנם כולם רוצים להיות זמרים, אבל בארץ, איך נאמר, אין מזה פרנסה של ממש.

גם אחרי עשר עונות של תוכניות כאלה ואחרי מאות חידושים (קאוורים) שבוצעו למוזיקה ישראלית ולועזית – אפשר לספור מעט חידושים טובים באמת וביצועים בלתי נשכחים שהועלו שם. יש כמה של נינט טייב, יהודה סעדו ומרינה מקסימיליאן בלומין; פעם אחת עברה בי צמרמרת כשעומר אדם – אז ילד בן חמש עשרה עם זיפים של בן עשרים וחמש – שר את 'אבא' של שלומי שבת; אבל הנה מגיע האלבום "My Middle Name Is Misery" של רות דולורס וייס ומספק יותר חידושים בלתי נשכחים מכל העונות של 'כוכב נולד' גם יחד.

רות דולורס וייס היא מבצעת נפלאה, גם של החומרים שלה וגם של חומרים אחרים. הקול וההגשה שלה הם ההצגה הכי טובה בבר: אולי תשבו אדישים כשהבחורה המחוצ'קנת תשיר משינה ותמשיכו לנשנש זיתים כשהבחור עם הגורמט יסלסל ב'צליל מיתר', אבל הזית ייתקע בגרון כשגברת וייס תעלה לשיר.

מהו חידוש טוב? חידש טוב, כשמו כן הוא: צריך לחדש. אין טעם להקליט שוב את "ניצחת איתי הכל" אם אין לך לאן לקחת את זה. חידוש לא חייב להביא את הביצוע לקצה השני, אבל הוא יכול לפרש אותו מחדש, להטעין אותו באנרגיות אחרות או להיות סתם באמת יפה מאוד מאוד. דוגמא? באלבום הקודם שלה "בעברית" שרה וויס את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג. היא לקחה את הלחן של דפנה אילת אל המקום הכי רחוק מהגרסה המפורסמת של חווה אלברשטיין. צהלות ה'ללהללה' האלברשטניות הפכו אצלה לזעקת שבר של מלכה שבאמת אין לה בית. אצל וייס למלך אין כתר, אין שום עליצות. בקריעת לב של ממש היא הולכת לכל רחוב ופינה. זה יכול להיות גם קשה לאוזניים מסוימות.

ב-"My Middle Name Is Misery" מציעה וייס את גרסאות הכיסוי שלה לתשעה עשר שירים שהיא אוהבת במיוחד. האלבום, בהפקתו המוזיקלית של הקונטרבסיסט יהוא ירון, מחולק לשני תקליטורים שהם שני צדדים של תקליט אחד: הצד הכחול והצד האדום. בתפריט: הרבה אלביס פרסלי, בילי הולידיי, נינה סימון, רוברט וואייט, בריטני ספירס, בוב דילן, דיוויד בואי, ניק קייב, ליאונרד כהן, "קינג קרימזון", "הביטלס" ואפילו "הצ'רצ'ילים" המקומיים.

וייס הולכת בגדולות, למרות שרוב השירים שנבחרו הם לא להיטי ענק. גם כשהיא מבצעת  שיר שכוסה כבר בכל מקום אפשרי (כמו "Feeling Good", המוכר בעיקר בביצוע של נינה סימון), העוצמה שהיא מגיעה אליה והאנרגיה שיוצאת ממנה הופכות את הביצוע הזה למיוחד, ובסופו אפשר למצוא גם עדות חביבה להקלטת הלייב של האלבום.

הביצוע המקסים ל"Moonchild" של "קינג קרימזון" (King Crimson)  החזיר אותי לגיל שש עשרה בחוף דוגית, זמן שאתה חושב שרוק מתקדם (Progressive rock) הוא רעיון גדול ממש, ומסתכל על עקבות העשן המסתלסל לשמים בזמן שילדי הירח משתכשכים במים. ביצוע מהפנט נוסף הוא ל-"And No More Shall We Part" של ניק קייב. הביצוע לא רחוק כל כך מהמקור, אבל מקושט יותר ונוגה פחות, ובעיקר מוגש בהטחה גדולה.

וייס נעה בקלות מבלוז וג'אז לפולק ורוק. לפעמים, כמו ב-"Here Comes The Sun" של הביטלס ו-"To Make You Feel My Love" של בוב דילן, היא משאירה את השירים כמעט עירומים ומנהלת דיאלוג בין הקול שלה לקונטרבס של יהוא ירון; לפעמים היא מגבירה את הקצב, כמו ב-"Ain't No Cure For Love" של לאונרד כהן.

אפשר היה לוותר על כמה שירים (ובמיוחד על שילוב השירה של האח, איתי וייס, שלא תורם לאלבום דבר משמעותי), אבל רוב החידושים באלבום מצדיקים את עצמם, ומצליחים לעמוד לעצמם גם ללא המקור.

באופן מעניין – ובדומה לאלבום חידושים אחר (ומומלץ)   "Strange Little Girls2001" של טורי איימוס – רוב השירים שמבצעת וייס נכתבו במקור על ידי גברים, מה שהופך חלק מהם למעניינים מבחינה מגדרית (אגב, שימו לב מה איימוס עשה שם ל-"Enjoy The Silence" של דפש מוד).

אי אפשר לסיים ביקורת על רות דולורס וייס בלי לציין את האלבום הקודם שלה, "בעברית" (2008), שהוא, לפחות בעיניי, יצירת מופת – לא פחות. מי שיקשיב לו, ימצא שם בין רגעי שירה נדירים את וייס זועקת ש"תמיד יש חירות חדשה" ("שיר נחמה"). זה בדיוק מה שהיא עשתה באלבום הנוכחי: נתנה חירות חדשה לתשעה עשר שירים, חירות של מבצעת ויוצרת שלא תמצאו כרגע על המסך. כיוון שאני לא שומע אתכם מתקתקים מסרונים או מסובבים את הכיסא – כנראה שלא הייתם מעבירים אותה לשלב הבא.

דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ

כָּל הַלַּיְלָה אָמַרְתְּ דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ
וְסוֹפָם שֶׁנִּשְׁמְעוּ כִּלְחִישַׁת מוֹתֵךְ,
קוֹל שׁוֹפָר מִתְפַּקֵּעַ מִתְּעֻזָּתוֹ
כְּהִתְפַּקְּעוּת עַצְמוֹתַיִךְ מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ.
כְּהִתְפַּקְּעוּת הָעוֹלָם מִתּוֹךְ בּוֹרְאוֹ.

אַף אֶחָד לֹא יַאֲמִין לָךְ אֵיךְ שָׁקַעְתְּ
בְּלִי לַהֲגוֹת מִלּוֹת רַחֲמִים,
נִמְנַעְתְּ מֵהֶן בְּסֵתֶר שֵׂעָר
מֻטֶּלֶת בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל אֲגַם
מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ.
לֹא מַשְׁגִּיחָה בִּטְבִיעָתֵךְ.

אֵינֶנִּי מַאֲמִין לָךְ.
אֲפִלּוּ עַכְשָׁו שֶׁקְּטֹרֶת הַדִּין עוֹלָה מִכִּלְיוֹנֵךְ
(רְאָיָה נִצַּחַת כַּמָּה דִּינָא קַשְׁיָא יֵשׁ בְּחַיֵּינוּ)
אֵינֶנִּי מַאֲמִין וְבְּיָדִי הוֹכָחוֹת:
קִיּוּמֵךְ נָמוֹג מִזְּמַן כְּשֶׁהָלַכְתְּ לְבַדֵּךְ בַּשֶּׁלֶג
לֹא הָיָה אִישׁ שֶׁרָאָה אוֹתָךְ וְלֹא רָעַד
כְּשֶׁמּוּלוֹ רָקְדָה שִׂמְלָה לְלֹא גּוּף.

מִי הָאִשָּׁה שֶׁטָּבְעָה מִמִּלּוֹתֶיהָ
בְּבָקְרוֹ שֶׁל לַיְלָה נְטוּל רַחֲמִים
בְּטַבּוּרוֹ שֶׁל אֲגַם מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ?

וַדַּאי לֹא אַתְּ.
וַדַּאי אַתְּ יוֹדַעַת מֵהֵיכָן
הִגִּיעָה אַחֶרֶת.

[התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25]

 .

[שיר מתוך המחזור 'דיוקן משפחתי חדש']

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יָד הַגִּבּוֹרִים
א
טַלִּית אָבִי בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים מְכַסָּה אֶת רֹאשִׁי,
פֶּלֶג גּוּפִי הָעֶלְיוֹן מִתְחַלֵּק בָּהּ עִם גּוּפוֹ.

אָנוּ שָׁוִים בִּגְבָהֵינוּ אַךְ רֹאשִׁי מִתְכּוֹפֵף תַּחַת כַּפָּיו
שֶׁאֵיטִיב לְשָׁמְעוֹ חוֹזֵר לְאַט עַל הַבְּרָכוֹת
מְכַוֵּן אוֹתָן לְגָבְהִי, לְצֶבַע עֵינַי,
לְחֻלְצַת הַפַּסִּים הַכְּחֻלָּה שֶׁלְּעוֹרִי.

הֶבֶל הַבֹּקֶר יוֹצֵא מִפִּיו עִם רֵיחַ הַקָּפֶה
וּכְמוֹ הַבְּרָכוֹת –
הַכֹּל נִסְפָּג בַּבַּד.
ב
אָבִי קוֹנֶה לִי עֲלִיּוֹת לַתּוֹרָה,
גַּם זוֹ דַּרְכּוֹ לְהַרְאוֹת אַהֲבָה.

שׁוֹכֵחַ כַּמָּה אֲנִי יָרֵא מִסֵּפֶר
פָּתוּחַ תַּחַת אוֹר הַנִּבְרָשׁוֹת.

כְּשֶׁשְּׁמִי נִקְרָא לַעֲלוֹת "בְּכָבוֹד"
אֲנִי מוֹרִיד כּוֹסִית קְטַנָּה שֶׁל עַרַק
מְיַשֵּׁר טַלִּיתִי עַל מַדְרֵגוֹת הַבָּמָה.

.

[התפרסם בכתב העת כתובת גיליון  5]

עלמא, שער (היי פדלטי; דברי שיר)

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/3/2011)

אחרי שקיבלתי את "שער", האלבום החדש של להקת עלמא, העברתי אותו כדרכי למחשב. כשאני עושה את זה, הנגן שלי מוצא את עטיפת האלבום ומגדיר פרטים אוטומטית, אחד מהם הוא "סגנון". לעלמא הוא נתן את ההגדרה "מוסיקת דת". אני לא יודע מאיפה האינפורמציה הזאת מגיעה, אבל היא מעלה את שאלת ההתייחסות לעלמא. אם היא אכן "להקה דתית" פנימית – אין ספק שהיא אחת מהטובות בז'אנר, אבל נדמה לי שעלמא מכונת למקום רחב יותר מדוכן 'דברי שיר' בתחנה המרכזית בירושלים – וביחס למקום הרחב הזה האלבום החדש לא תמיד מצליח לפרוץ את המחסום.

"שער" הוא האלבום השני של עלמא, טריו המורכב מבני הזוג אברהם ורעיה מוסקל ואליאב אובל-נאמן. האלבום הקודם שלהם, "מעל מה שאנחנו" (2007), הפך לתופעה חוצת מגזרים שצברה קהל רב (מעל 10,000 עותקים) בלי יותר מדי יחצ"נות או רעש מוזמן. רובו של הדיסק הלך בגזרת שירת הקודש והניגונים ("אילו פינו", "ניגון בניה", אם לציין את המוצלחים שבהם) ומיזג יפה בין תמימות מוזיקלית וביצועית ליופי הרמוני ונוגע. ההצלחה של עלמא צמחה אומנם על הרקע הדתי-אמוני (עם הרבה השפעה מבניה השונים של משפחת בנאי), אבל היו אלו דווקא שתי הרצועות החורגות ב"מעל מה שאנחנו" שכבשו את הלב והאוזניים: שיר העם הבוכרי "מאן יור" שבוצע בדואט נשי יפהפה, והלחן והביצוע ל"שיר" של יונה וולך (שמוכר גם כ"שיר האיילה"), שהפך למין ניגון סוחף של סעודה שלישית וכיסוי כלה.

הרצועות החורגות הללו חסרות מאוד ב"שער" שנדמה שמשדר פחות או יותר על אותו גל שהנגן שלי הגדיר כ"מוסיקת דת". מחצית מהאלבום מוקדשת להלחנות טקסטים יהודיים. מלבד שלושה שירים מהמקורות – "יברכך", "ציפור נפשי" (על פי שיר השירים) ו"ותאמר רות" הנחמדים, בשיר הנושא "שער" הלחן מולבש על טקסט מספר "אורחות צדיקים" (שיר מעט מפוספס שיכול היה להמריא רחוק יותר בתוך המבנה הפיוטי של הטקסט), ויש גם שתי הלחנות מוצלחות לזוג שירים של הראי"ה קוק, כל אחד מהם בכיוון נפשי ומוסיקלי מנוגד: "תשוקתי" המתפרץ והצוהל מול "המיית נשמתי" הנוגה והאקוסטי. שני הביצועים תופסים יפה את רוח המילים. "המיית נשמתי" הוא בעיניי הטוב שבשירי האלבום, ו"תשוקתי" כולל הברקות אקורדיון ושירה בוכרית מאת אריאל אלייב (ממשפחת אלייב).

גם במחצית השנייה של השירים ממלא עולם האמונה את הנושא המרכזי, אבל מה שעובד מצוין ב"שלושתנו" – פולק אמוני טוב ומגובש שדהירת הדרכים יוצאת ממנו – לא מתפקד היטב בשיר הפתיחה "אבא יקר", שבו מילות תפילה פשוטות נמסות בתוך ההפקה הדרמטית ועמוסת המיתרים שלא עושה חסד עם הפנייה האישית כל כך.

עוד נושא שעלמא עוסקת בו הוא הזוגיות ותמונות מהחיים; "אם היינו" – הסינגל הראשון ששוחרר מתוך האלבום, הצליח להיכנס לפלייליסט הגלגל"צי בזכות נעימתו הפשוטה. שירים אחרים עם פוטנציאל (כמו "בדרך למצפה רמון" ו"העיניים מספרות") מאבדים מעט גובה בגלל טקסטים חלשים. כשהם מבצעים את שירו של אלחנן ניר "מי לימד" (מתוך ספר שיריו "תחינה על האינטימיות") עלמא מזכירים מה הם יודעים לעשות עם טקסט טוב. הלחן של רעיה מוסקל, רביעיית המיתרים ברקע (ובה הצ'לנית המעולה מאיה בלזיצמן) וההגשה הופכים אותו לשיר נפלא.

צריך לזכור שאלבום שני (כמו גם סרט וספר שני) הוא תמיד אתגר קשה. כמו כל פרי ביכורים, יצירה ראשונה היא למעשה דגירה אנרגטית של שנים שמתפרצת בטבעיות לתוך המסגרת של אלבום בקופסה. לפעם השנייה צריך למלא את המאגרים בזמן קצר ובדרך כלל משהו מהאותנטיות של המגע הראשוני הולך לאיבוד. אמנים רבים מנסים לשבור את הדוגמה ביצירה שנייה שונה לחלוטין (דווקא מקורות ההשפעה הבנאיים הם דוגמה טובה), עלמא בחרו להישאר בטריטוריה המוכרת ולמקצע אותה בעזרת ההפקה של פטריק סבג וארז רוסו (שגם מנגן באלבום בגיטרה אקוסטית), שעשו עבודה טובה באופן כללי.

האם עלמא עושה "מוסיקת דת"? ומה זה, בעצם, משנה בכלל? התשובה לשאלה הראשונה היא שרוב הזמן כן. המשמעות נמצאת בעיקר באוזני המאזין, בנכונותו להתייחס לשירים מחוץ לקונטקסט הדתי או רק בקונטקסט הדתי – בסופו של דבר מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה. "שער" הוא מבחן מעניין.

• האתר של להקת עלמא

יאיר אגמון לקח עגלת שוק ויצא איתה למסע טרמפים, התוצאה הספרותית יוצאת עכשיו בספרו "עם הארץ". פה ושם בארץ ישראל, 2012

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 2/3/2011)

"עם הארץ (סיפור מסע)" / יאיר אגמון

זמורה-ביתן 2011 / 265 עמ'

"עם הארץ (סיפור מסע)"

את טיול השחרור שלו עשה יאיר אגמון בארץ. לא בשביל ישראל, גם לא בדילוג בין הסוויטות של רשת מלונות דן. בלי תיק גדול על הגב ועם עגלת שוק  בשם "לאה", הוא תפס טרמפים לאורכם ולרוחבם של המקומות שבהם הסתובב עד לא מזמן כחייל. "אני רוצה לפגוש אנשים", מצהיר הגיבור בפני אלו שפותחים לפניו את דלתות מכוניותיהם ובתיהם ותוהים על מעשיו. לפעמים נדמה שמוסד טיול השחרור הישראלי יוצא מנקודת ההנחה ההפוכה; שאחרי שלוש שנים עם עַם הארץ באוהלי סיירים ואחרי שעות של שמירות המשקיפות לגולן – אתה רוצה משהו אחר. כך משתרך לו זרם המשתחררים מעמדת החתמת הדרכונים בנתב"ג אל עבר מקומות אקזוטיים יותר וממלא את דפי הפייסבוק בתמונות עִם שער ארוך על רקע הר. "כולם נוסעים לשם", כותב אגמון בספר, "וזה לא משנה מה השם הזה בשבילם. כי מה שיש להם שם בסוף זה אותנו. ישראלים נוסעים להודו כדי להיות עם ישראלים, יוצאים באמסטרדם לעשן עם ישראלים, חוצים את דרום אמריקה עם ישראלים שפגשו, טסים עם ישראלים, וכל כך למה". אגמון, אם כן, רק שינה את הגיאוגרפיה והחזיר אותה למקום ההתרחשות הטבעי.

הטיול של אגמון קצר – קצת פחות משבועיים – אבל עמוס באירועים. טרמפ מוביל לטרמפ. גיבור הסיפור יוצא מירושלים עיר מגוריו ומוצא את עצמו משתכן אצל עובדים זרים, רודף אחרי נערה חרדית לשעבר בסניפי 'ארומה' תל אביב, ניצל על ידי קיבוצניקים מבוגרים ונזירים ומשתתף בערב פוסט-הריסת בית בגוש עציון עם הרב פרומן ואריאל זילבר. אבל כל האירועים הללו הם רק תירוצים; הכוח האמיתי של הספר נמצא בדקויות הקטנות, ואגמון, בחור שמנסה לדייק בכתיבתו, מפזר אותן בשפע. מתיאור ריקוד חיבור חגורות הבטיחות באוטו דחוס טרמפיסטיות דתיות ועד רשימת מילים נייטרליות שיכולות להיקרא גם כגסות שבגסות.

"עם הארץ" הוא ספר רהוט, מהנה, מפתיע בכנותו, אך לא חף מבוסר. זהו ספרו השני של אגמון בן ה-25, סטודנט לקולנוע בבית הספר 'סם שפיגל' ובוגר ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. עוד כחייל הוציא אגמון את הספר 'חפ"ש' (הוצאת ראובן מס, 2008) – אוסף דרשות צבאיות לפרשת השבוע, וסיפור שכתב – "ונפש יהונתן נקשרה" – זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנה שעברה. המשותף לכל היצירות הללו הוא הנוכחות הצה"לית שנספגת בשפה ובחוויות כמו שמן רובים על מדי ב' מטונפים. כך שרוב הזיכרונות של אגמון, קצין קרבי בנח"ל בשירותו הסדיר, באים ב"עם הארץ" בירוק צבאי. לפעמים הם בעלי חן, כמו ההתעקשות שלו לאסור על חייליו לקרוא את עיתון הגברים 'בלייזר' – "עיתון שמתייחס לבנות ולמכוניות אותו הדבר", אבל כשמספר המור"קים עולה אתה פשוט רוצה לבקש גימלים מהחופ"ל הסיפורי.

במובן אחד גיבור הספר עדיין לא השתחרר: הוא יצרי כמו חייל שרואה באמצע הבסיס מדריכת כושר ואינו יכול שלא לשרוק. היצריות הזאת היא אחד הכוחות המרכזיים שמובילים את העלילה, ודרך ההתעסקות בה דן אגמון בנושא הבגידה, כבוגד בעצמו, כנבגד בידי חברתו וכפרי בגידה של הוריו (אחד הקטעים המרשימים ומלאי התנופה בספר הוא תיאור מדומיין וסוחף של פרשת האוהבים שהובילה להיוולדו).

היצריות האובססיבית הזאת מצטרפת לתחבולה הספרותית ומייצגת, בסופו של דבר, אלמנט נוסף של חוסר המפגש. אגמון בורא כאן דמות שבניגוד להצהרתה – לא פוגשת אף אחד באמת. כשהוא מרוכז ועסוק כל כך בעצמו לא נותר לגיבור הספר זמן להקשיב לקולות שאותם הוא מבקש לשמוע. יש כאן סימפטום רחב יותר המייצג חברה שלכאורה מוצפת באפשרויות מפגש – מהרשתות החברתיות ועד הרשתות הסלולריות – אבל המפגש שהיא מציעה הוא צר, שטחי ומתענג למשמע עצמו כהד בחלל הריק.

הספר כולו מהלך על הקו הדק שבין הבדיוני לביוגרפי: אגמון העניק לגיבור הסיפור את שמו הפרטי ופרטים אישיים נוספים, וכך הוא כותב על מכתב שפרסם ב'ynet יהדות' כיעל, בחורה צעירה ומתוסכלת בעקבות נישואיה לחייל קרבי. אגמון מספר על הפולמוס שעורר זעמו המניפולטיבי כנגד נישואים במהלך השירות הצבאי. הסיפור הזה משובץ בספר לא במקרה: אגמון מבקש שתקראו אותו קריאה כפולה, היה או לא היה, פאזל שלא משלים את כל החלקים.

• שני הפרקים הראשונים של הספר

  (התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/2/2011)

"אביתר בנאי", 1997. מבט מטושטש, ללא שם או כותרת.

"אביתר בנאי" (הד ארצי), מהדורה מחודשת ומשולשת תחת סדרת "סימני דרך" ("NMC יונייטד")

"האלבומים: פרק ראשון – אביתר בנאי" / יוצר ועורך: יואב קוטנר, ערוץ 8

מעטיפת אלבומו הראשון הביט אלינו אביתר בנאי במבט מטושטש, ללא שם או כותרת. למרות הטשטוש אפשר היה להבחין שם בכמה פרטים: בחור צעיר, בלי ספק, חולצת פולו ירוקה, חיוך ממזרי, שער קצר ופנים מגולחות. ככה, פחות או יותר, נראה הכישרון ב-1997.

בפתח הפרק המתחקה אחרי יצירת האלבום הזה (בסדרה "האלבומים") מופיע בנאי גרסת 2012 ומדבר על הבחור הצעיר שהיה. לא רק שבנאי לא מטושטש, אלא נדמה שהפוקוס ממוקד בו יותר מתמיד: כיפה שחורה, זקן, שיער אפרפר וחולצה כחולה שגדולה עליו במידה אחת או שתיים. ככה הוא נראה בשנים האחרונות: אברך נחמד ששר ליד פסנתר. הקול של בנאי הוא אותו קול, והפסנתר הוא אותו פסנתר, אבל איפה הערק, הלחץ באוזניים? הסרטים הכחולים בראש? ובכן, מזל שיש המילה הקבלית הזאת: "רשימו". הבחור הצעיר אולי הלך, אבל שאריות ריח הבושם שלו עוד ממלאות את החדר – אפשר ממש להריח את זה בהופעות.

אנחנו מתכנסים כאן לכבוד ההוצאה המחודשת של אלבומו הראשון, הוצאה שכוללת גם גרסאות מקוריות של השירים (התייחסות נרחבת בהמשך), ופרק נפלא שפתח את הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" שערך יואב קוטנר לערוץ 8 של HOT.

רגע לפני בנאי, כמה מילים על הסדרה: קוטנר ממשיך לאסוף את שלישי גן העדן שלו אל העולם הבא – עולם שנשמע טוב מאוד. "האלבומים" הוא השלב הנוכחי בפרויקט התיעוד המרשים שהוא עושה לרוק הישראלי (שכולל, מלבד עבודתו העיתונאית, גם את הסדרה הדוקומנטרית "סוף עונת התפוזים"). חוץ מבנאי מלווה קוטנר ב"האלבומים" את יצירתם של רמי פורטיס  ("פלונטר", 1978), 'זקני צפת' ("זקני צפת", 1992), ברי סחרוף ("סימנים של חולשה", 1993) ו'איפה הילד?' ("זמן סוכר", 1993). גם אם יש לא מעט הסתייגות מהבחירות של קוטנר (בכלל, ובסדרה) אי-אפשר שלא להעריך את המפעל הזה.

ועכשיו, חזרה לצעיר לבית בנאי ("משפחה כמו מדראנו" קורא לה בנאי בפרק), שעבר לתל-אביב מדרום הארץ ועבד ב'האוזן השלישית' כשעדיין הייתה בשינקין (וכששינקין עוד הייתה שינקין ולא עוד רחוב של חנויות נעליים).

אף על פי שהסיפור הזה נטחן עד דק במוספי העיתונים, אפשר היה לגלות בפרק כמה וכמה דברים מעניינים: קטע מסרט קצר בשם "שש" שביים בנאי בתקופה שעוד חשב על קולנוע, או סדר אחר בדמו מ-1996 עם שירים שלא שרדו בעלי שמות מסקרנים ("לחמניות על המדף", למשל), וגם הופעה ראשונה בטלוויזיה אצל המועמד-לעתיד יאיר לפיד, מנגן את בלון הניסוי של 'תתחנני אלי' בשיער ארוך ונגינה יצרית תחת פנסי התאורה הדרמטית של הטוק-שואו. מיד אחרי קטע הארכיון הזה ממשיך בנאי לנגן את השיר בנונשלנטיות מול קוטנר. רגע נפלא של עריכה טובה.

אבל מה שבאמת מעניין הוא מערכת היחסים המשותפת שהובילה לאלבום: איגי וקסמן מחברת את בנאי לחיים שמש שמביא את ההפקה, בנאי מביא איתו את צח דרורי כחלק מעסקת החבילה. דרורי היה אז נער, אבל כמו היום הוא מוזיקאי מוכשר ומדהים בפני עצמו. שלא כמו הזוגיות הדיאלקטית בין יוסי אלפנט לאהוד בנאי, שהובילה לאלבום הבכורה של אהוד בנאי והפליטים (מערכת יחסים מרתקת שזכתה לזרקור בסרט הדוקומנטרי "חייב לזוז"), הרי שהזוגיות של בנאי ודרורי מבוססת על דמיון של שתיקות, כישרון וטעם מוסיקלי דומה. כדי לאזן את הצד הפופולרי הביא שמש את אסף אמדורסקי שהתפלא כיצד שמש החתים "דבר כל כך מוזר ולא קומוניקטיבי". אחרי שגם קורין אלאל הצטרפה הם התחילו לעבוד וטיפלו בעיקר ב"שירים שמכרו את האלבום", "נתנשק" ו"פודרה". בנאי טוען שלא רצה אותם בדיסק. "אווירה של להיט הייתה נראית לי כמו שקר גמור ומתועב", הוא מספר, ומעיד שגם היום "מוזיקה שמחה זה סוד גדול, אני לא יודע איך עושים את זה בלי שזה יהיה זול".

יחד עם הלהיטים האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה ונמכר ביותר משמונים אלף עותקים. "גם עכשיו, עשור וחצי שנה אחרי, ההתפרצות היצירתית באלבום הזה מסעירה ומרגשת, עוצרת נשימה", כתב קוטנר בפתיח להוצאה המחודשת. "ואם עכשיו זה כך, לא קשה לדמיין עד כמה ב-1997 היא הייתה חסרת תקדים ומהפכנית בנוף המוסיקה הישראלית החדשה של אותם ימים".

בשביל אנשים שאוהבים את האלבום הזה, דיסק הבונוס שכולל את הגרסאות המוקדמות וה"ראשוניות" שהוקלטו ב-1996 נותן את התחושה המתוקה של היסטוריונים שפותחים את הפרוטוקולים החסויים מגנזי הארכיון, שואפים לריאות את הריח ומתחילים לנבור ולחייך.

תשעה שירים מחכים שם, שניים מהם – "תכף נתחבא" ו"בשנייה אחת" – נכתבו לאלבום ולא התפרסמו בסופו של דבר. שניהם נשמעים טבעיים מאוד לאלבום המקורי: "בשנייה אחת" מנוגן  על פסנתר שעולה ויורד בתנופה בסוף הפזמון, עם מלודיה שמתכתבת עם "פודרה" ו"איייאי" מפוספס. "תכף נתחבא" הוא שיר קצר נוגה ועדין, עם קול בנאי שמתפנק בסופי המילים – "הם ימצאו אותי / ויצעקו עלי חזק / ויכעסו מאוד / וישפילו אותי מתחת לשמיכה", הוא שר שם באווירה שליוותה אותו ב-1997. השירים האלה מצטרפים לחומר המפוזר של בנאי, שלא התכנס באלבומים הרשמיים (בחמש עשרה שנות הפעילות שלו הוא שחרר ארבעה. לא הרבה באופן יחסי). החומר הזה מסתתר ביוטיוב, באלבומים של אחרים ובהקלטות לפרויקטים. אפשר להרכיב מהם כמה וכמה אלבומים ורשימות.

בשאר השירים מעניין להקשיב למרחק שעשו הגרסאות הראשוניות עד לאלבום. מלבד העירום ההפקתי שלהם (הם מנוגנים רק על פסנתר, מלבד 'מתי נתנשק?' שמנוגן בגיטרה) הם גם חושפים את חומר הגלם, תוכנית ומוסיקלית. "הדוב והנחש" למשל עוצמתי גם כך, אך הגרסה הזאת מראה כמה מבריק העיבוד של אמדורסקי, שבנה את השיר לאט לאט עד להתפרצות הלב והנפש באמצעו של הביצוע באלבום. גם במילים יש כמה שינויים שיכולים לתת פרשנות חדשה על הרעיון שמאחוריו.

ב"שמח שבאת" עיטורי הפסנתר כבר בפנים, הנגינה מעט יותר מפוזרת, ובנאי מוסיף לשורה "איך אני משונה, משתנה כל הזמן" את המילים "ובעצם לא, אבל בעצם לא" שהושמטו באלבום.

דווקא "כלום לא עצוב" עוצמתי בעיניי הרבה יותר בביצוע הישיר של בנאי. הוא נשמע כאן כמו אלתור במובן הטוב, ללא התחושה המבוקרת שיש בשיר שנכנס בסופו של דבר לאלבום. הגרסאות המקוריות של "נתנשק" ו"פודרה" מציגות את העבודה שעשו עליהם אלאל ואמדורסקי (בהתאמה). "פודרה" נשמע כאן כמו עוד שיר פסנתר תיאטרלי בסגנון שמאפיין את רוב האלבום, ללא קטע הסיום עם אפרת בן צור.

חסרים כאן שישה שירים. המסקרן ביותר מביניהם הוא הגרסה הראשונה של "תיאטרון רוסי". אפשר לנחש שהיא דם ואש ותמרות עשן, ואפשר גם לנחש שבנאי בחר לוותר עליה במודע: הוא משתדל שלא לבצע את השיר בהופעות, ומדבר על מחברו בגוף שלישי ("הוא מאחל לה שתישאר לבד לנצח", אומר בנאי, "אני לא רוצה לאחל דבר כזה יותר") . בפרק גורר אותו קוטנר לבצע חלק מהשיר, ומי שרוצה להסתפק בנגינה עדכנית מלאה יכול לראות  את בנאי בהופעה המשותפת שערך לאחרונה עם אביב גפן (יחד עם עוד ביצועים מפתיעים).

"אביתר בנאי" הוא כנראה אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. יש בו השיר "יש לי סיכוי" – אולי השיר היפה ביותר שמישהו כתב אי פעם בעברית – ויש בו רצועה אחרי רצועה של כישרון מתפרץ וחי שמטפטף על הפסנתר. חמש עשרה שנה חלפו והוא כבר עבר תהליך קנוניזציה גמור, ונמצא בכל הרשימות השרירותיות שמוספי תרבות מכינים כשנגמרים להם הנושאים לכתוב עליהם ("חמישים אלבומי החובה/בכורה/לאי בודד"). סוד הקסם? צח דרורי מגדיר בפרק את שברון הלב כמקום המרכזי. "אפילו את השירים השמחים", הוא אומר, "לקחנו למקום עצוב". גם בנאי מדבר על האלבום במושגים של "צעקה גדולה של חוסר תכלית, חוסר משמעות", על אף ש"החיים שלי היו נפלאים". שמש מדבר על מות הרוק של שנות התשעים, ואחרים מזכירים את החזרה לסשה ארגוב ואת הזמן הנכון של הקהל.

המארז החגיגי הזה מעלה שוב הרהורים על הקונספט הנכחד שקרא "אלבום". בנאי מרבה לספר על הוויכוחים עם צח דרורי על סדר השירים באלבום. לאוזניים של אחי הקטן דיבור כזה נשמע ארכאי כמו השאלה מה יש בצד ב' של הקסטה. זה חבל, כי יש קסם גדול בתחימה של אלבום, בממשות הפיזית שלו, בחוברת, בסאונד המוקפד. אל נא תמהרו לזרוק את הפלסטיק של הדיסקים שלכם. כמו תקליטים – עוד עשר שנים זה כבר יהיה רטרו.

• "האלבומים" הפרק המלא לצפייה ישירה מאתר ערוץ 8
• כל ההקלטות המקוריות לשמיעה באתר patiphon
• עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')
• לילה עם כוכב –  מיכל יחיאלי  (גם) על בנאי ואמדורסקי

מנגנים ויז'ניץ – חילק פרנק ונאור כרמי

דלתי תשובה – נדב בכר ואורן צור

עתיקא קדישא – יצחק מאיר וחברים

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 30/12/2011)

ניגונים מסתובבים בעולם. כמו סיפורים שלפעמים מיוחסים לבעל שם טוב ולפעמים לבודהא, מפתיע לגלות לאן מתגלגלות מנגינות. בפעם הראשונה שבה שמעתי מאות חסידים מתוועדים לצלילי הניגון שהכרתי כפתיחה של הסרט "ספרות זולה", חשבתי שאפילו הבמאי, קוונטין טרנטינו, לא יכול לעשות סצנה טובה יותר. רק אחר כך גיליתי שהניגון הזה מסתובב בחצרות חסידיות כבר עשרות שנים כחלק מניגוני מירון, לשם הוא הגיע (לפי רוב העדויות) מגבול יוון-תורכיה. כך מנגינה שהתחילה במועדוני הלילה של המזרח התיכון נחתה על שולחנות התוועדות החסידים, ולבסוף הגיעה גם לסרט המייצג של שנות התשעים. כל אחד והניגון שלו.

חיליק פרנק ונאור כרמי הוציאו עכשיו את הדיסק "מנגנים ויז'ניץ". אם הוא נשמע לכם כמו פסקול לאחד הסרטים הצועניים של אמיר קוסטוריצה – אתם לא טועים. לרוב אלו אותן המנגינות באותם הכלים. חלקם מופיעים גם באלבומים של להקות ישראליות-בלקניות כמו 'מארש דודנדורמה' או 'בום פאם', מיעוטם נוצרו במיוחד בבית המדרש של החסידות, אבל כולם מנוגנים בויז'ניץ כחלק מעבודת ה'.

מספרים שהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ היה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, שומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך הוא הביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם".

בתחקיר שערך נאורכרמי לקראת הפרויקט הוא מצא כמאתיים ניגונים שמוצאם צועני, במישרין ובעקיפין. התוצאה של המפגש החדש – כמו המפגש הקודם באירופה – מרתקת. כרמי (קונטרבס) ופרנק (קלרינט) צירפו את משפחת קרוייטר (משפחת נגנים יהודית יוצאת מולדביה) שמוסיפה כינור ואקורדיון, ואת אילן קצ'קה על תופים וכלי הקשה. כולם התכנסו לאלבום שהוקלט בהופעה חיה ב'בית אבי חי' בירושלים, ושהאנרגיות שלו עוברות היטב למאזין הביתי. הם נעים בין מצבי רוח שונים, שמחה ותוגה, ניגונים רומניים וניגונים לחגים. בכולם בולט השילוב המתבקש כל כך בין כליזמרים ומוזיקה בלקנית. הביצוע הטוב ביותר בעיניי הוא דווקא חסידי כמעט לגמרי, 'ניגון הקפות' של ההקפה השישית המכוון כנגד ספירת היסוד וממריא לגבהים.

במובן הרחב צריך להכיר בתרומתם של פרנק וכרמי על ההרכבים השונים (כמו 'הלב והמעיין') לרנסנס שמתחולל במוזיקה החסידית האמיתית. אחרי שנים של חצוצרות פומפוזיות ולחנים מתקתקים שנשמעו כמו הגרסה המגוירת של הארוויזיון, נתנו השניים באלבומיהם מקום לניגונים כמו שהם מנוגנים בחצרות החסידות.  אין מה לחשוש: הארוויזיון לא נגמר, דפדוף מהיר במודעות העיתון שאתם מחזיקים בו כעת יזמין אתכם לחזות בו בקיסרה או בבנייני האומה. פרנק אולי לא יגיע בקרוב לקיסריה, אבל בקצב האלבומים שהוא מוציא הוא מתחיל להקיף ולמפות את עולם הניגונים.

חיליק פרנק הוא גם אחד מהאורחים באלבום המפתיע "דלתי תשובה" של נדב בכר ואורן צור, שמתרכז ברובו סביב ניגונים ממסורת חב"ד. השניים, שהתחברו מוזיקלית עוד בגלגולם הקודם נטול הזקן, פותחים בלחן היפה ביותר לפיוטו של האר"י "בני היכלא". יש שמייחסים את הלחן לאדמו"ר הזקן מחב"ד ויש לר' הלל מפאריטש – אחד מחשובי חסידי חב"ד בדורות הראשונים. כך או כך מדובר בביצוע מדויק ופשוט שמצליח לתפוס את הזמן החמקמק בין השמשות, רגע לפני ששארית השבת מתפוגגת לה בסעודה השלישית. מנחם קפלן מתארח כזמר טבעי ב"בני היכלא", עם ניואנסים והגשה נכונים. דווקא בשיר השני שבו הוא מתארח – "עזרני אל חי"  – הוא נשמע זר ואבוד בלחן המרוקאי למילים של ר' רפאל ענתבי מפייטני חלבּ.

עוד שידוך שעשו בכר וצור, בין ארז לב ארי לשיר "קול ביער", עולה יפה מאוד. השיר, המיוחס לסבא משפולי, מתלמידי הבעש"ט, נכנס בעיקר למחזור הניגונים של חב"ד. מעניין להשוות את הגרסה הזאת לביצוע של מתיסיהו (שלא מפסיק לעשות כותרות בזמן האחרון) לניגון שנקרא אצלו Father in the Forest (מתוך האלבום Shake Off" the Dust… Arise" 2004). בעוד מתיסיהו יצר שיר רגאיי רקיד ביידיש, בכר וצור בוחרים לשיר בשפת הקודש (השיר נכתב בשתי השפות וגם באוקראינית). הם שומרים על אלמנט ההשתפכות הרעיוני, ולב ארי מטעים נכון כל כך את הדיאלוג בין האב שמבקש מבניו לבוא לביתו "כי לא אוכל לשבת יחידי" ובין הבנים הקוראים "אבינו, אבינו, איך נלך? השומר עומד בשער המלך".

בעיניי, האלבום הזה מציב את בכר וצור במקומם הטבעי. האפיזודה המשונה של להקת "א גרויסע מציאה" שבה היו שותפים השניים, מין ניסיון ליצור 'שוטי הנבואה'/'הדג נחש' בעל ארומה יהודית-דתית, היה אומנם דיסק מעניין מבחינה מוסיקלית אבל מביך ברמה הטקסטואלית. ב'דלתי תשובה' צור מזכיר שוב שהוא אחד הכנרים הגדולים בארץ, בכר מתגלה כגיטריסט לא רע בכלל, והטיפול של השניים בניגונים מרשים במיוחד.

גם באלבום השלישי, 'עתיקא קדישא', מתארחים רבים. יצחק מאיר פותח את השולחן המשפחתי לפני אבי בניון, אייל שילוח, יוסי גיל, צביקי רובין ושלמה אברמסון. זהו האלבום השני של מאיר, שממשיך את הקונספט שזכה להצלחה גדולה באלבום "נשמות חדשות". קל להבין את הפופולריות הזאת: 'עתיקא קדישא' הוא כנראה הקומוניקטיבי באלבומים שנסקרים כאן. לרוב נצמדים מאיר והמעבד ערן קליין ללחן המוכר ולעיבוד הפשוט. גם החוברת המלווה והבהירה מסייעת להבנת הנשמע. עשרים ושלוש רצועות יש באלבום הכפול: אחד מוקדש לזמירות בית הכנסת, והשני אל ניגונים משולחן השבת. השולחן של מאיר אוסף לתוכו מגוון רב מאוד. ניגונים ממסורות ברסלב, באבוב, חב"ד ור' שלמה קרליבך, יושבים יחד עם לחנים מישיבות 'מתנגדים' ועם לחנים חדשים.

בָּעֶרֶב הַחַם בְּיוֹתֵר

בָּעֶרֶב הַחַם בְּיוֹתֵר אֲנַחְנוּ עֲנָקִים
רוֹמְסִים בְּרַגְלֵינוּ שְׁאֵרִיּוֹת מְצוּדוֹת
מְכוֹפְפִים אֲלֻמּוֹת אוֹר יְחִידוֹת
בְּלַיְלָה רֵיק שֶׁל סְפַר הַמִּדְבָּר.

הַתֵּאָבוֹן גּוֹבֵר בָּנוּ.
אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לָצוּד נְפָשׁוֹת,
שׁוּלְיוֹת אָדָם יוֹרוֹת חִצִּים אֶל רָאשֵׁינוּ
שֶׁלֹּא נָבוֹא לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר.

מַזָּלֵנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ גְּלָמִים עֲשׂוּיֵי אוֹתִיּוֹת
וְלֹא שׁוֹלֶטֶת בָּנוּ הָאֵשׁ
וְלֹא שׁוֹלְטוֹת הַנָּשִׁים
וְלֹא שׁוֹלֵט הַנָּחָשׁ
מַזָּלֵנוּ כְּשֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר
אֵד גָּדוֹל יַשְׁקֶה אֶת הָאָרֶץ
אֲנַחְנוּ נִפְרַח.

• פורסם במשיב הרוח גליון לו

ימי אהבה לשירה של 'משיב הרוח'

השבוע יערך פסטיבל 'ימי אהבה לשירה' של 'משיב הרוח' בפעם החמש עשרה. בין שלל האירועים (תוכנית מלאה אפשר לראות כאן ובפיסבוק), יתקיים גם מפגש שלי במוצאי השבת (3/12 ז' בכסלו, בשעה 18:30) עם המשורר והסופר שמעון אדף בבית הקפה 'בן עמי' (רחוב עמק רפאיים 38)  במושבה הגרמנית בירושלים.

הנושא הכללי של הפסטיבל השנה הוא ספר תהילים והמפגש יעסוק גם במחזור השירים של אדף בעקבות 'שיר של יום' (מתוך ספרו הראשון 'מונולוג של איקרוס') ובכתיבה שלו בכלל.

אשמח עם תקפצו ותגידו שלום

• מבחר שירים של אדף (ומחזור שירים של יום בשלמותם)

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ‏25/11/2011)

כמו ג'וקר רב פנים צצה דמותו של הממציא האמריקני-סרבי ניקולה טסלה (Tesla) בתרבות הפופולרית ודורשת מאיתנו לנסות ולהגיע רחוק יותר, אל המעבר. טסלה, שכונה גם "הקוסם מהמערב", נחשב לחדשן מרחיק לכת בתעוזתו המדעית (הוא חתום בין השאר על שיטת זרם החליפין ועל המצאת הרדיו). סביב דמותו האקסנטצנטרית נקשרו אגדות שהיו חומר גלם משובח ליצירות אמנות רבות. הבמאי ג'ים ג'ארמוש השתמש בו לא פעם, פול אוסטר אירח אותו ברומן "ארמון הירח", ולפני חמש שנים כבשה דמותו הבדויה את המסך הגדול בסרט "יוקרה" (Prestige) של כריסטופר נולאן. טסלה, ששוחק על ידי דיוויד בואי, משמש בסרט ככלי במלחמתם של שני קוסמים המבקשים ליצור את האשליה האולטימטיבית. טסלה ממציא למענם מכונה היוצרת עותק מדויק של חפץ או אדם; המצאה שטורפת את הקלפים במלחמת הקוסמים האכזרית של תחילת המאה העשרים.

שלוש שנים אחרי האלבום האחרון והמשולש שלו, מבקש רמי פורטיס להצטרף אל מועדון מבקשי הקסמים: את אלבומו החדש "החבר אני" הוא יצר בהשפעתו של טסלה. "כשחשבתי על 'החבר אני', טסלה הופיע מיד", כותב פורטיס באחרית הדבר של האלבום, "תחילה לא הבנתי מה בין מדע, טכנולוגיה וענייני הנפש של 'החבר אני'", הוא שואל ומשיב: "הכול ברוח ובתודעה שטמונה בה".

ניר פלד, עטיפת 'החבר אני'

"החבר אני" הוא מסע בין אחת עשרה רצועות וזהויות אל עבר המציאות, הילדות, התודעה ובעיקר תת המודע של פורטיס. האלבום נפתח בשיר "הרעות היא עם" ("יש משהו יפה, שלם ומתפנה באחר שמשתחרר ממך") וממשיך אל עבר הדימויים הפורטיסים המקובלים ב"החבר אני" ("לבוש בחליפת ירח ופטיש זהב בראש/ לעתים הוא לא רוצה לדעת ועונה כדי לשאול/ אוהב אוהב אך לא נוגע/ והלב מלא סדקים/ המראה ריקה או משקרת/ וממילא לא רואים אותי"). ומשם הדרך עמוסה ציטוטים (למשל 'אנושי, אנושי מדי' כשם ספרו של ניטשה) ועם "פינגווין ממלכתי" אחד ("זה אני והגיטרה אפילו אין שריון/ לא מסתיר מידע או סוגר חשבון/ שר בגלל היצר שר בלי רישיון/ פינגווין ממלכתי שמוציא לשון") הוא מגיע ל"שדה כלניות" המקסים. מבחינה מוסיקלית המסע הזה רוב הזמן חדגוני. פורטיס לא חורג כאן מעצמו ורוב האלבום הוא יום חורפי שהשמש מבצבצת בו מעט מדי.

את החוברת לאלבום חותם פורטיס במענה לשאלת מיליון הדולר, מי הוא החבר? "החבר הוא טסלה, החבר הוא אתה, את, אני וכולנו החוקרים והטסלות של עצמנו, בוראים את כל העולם ואת מציאות חיינו כאן", כותב פורטיס, "לכן קיימת בנו המחשבה התמימה והמתוקה שאפשר לעוף יותר גבוה ויותר רחוק ממה שנדמה שחלמנו אי פעם". אלא שבניגוד לרוח שמשדר הטקסט הזה, פורטיס נשמע בשירים עייף מתמיד. שיר כמו "בחלון של סרג'יו" (שיר מגניב למדי באופן עקרוני) חסר את האנרגיות שיעיפו אותו גבוה ורחוק. הגיטרות לא ינסרו את הלילה הזה.

גם הלהקה הטובה שכוללת את עידו אגמון (גיטרות, קלידים), גיל סמטנה (בס), יובל שפריר (תופים) ואייל יונתי (קלידים) – מוסיקאים מעולים אחד אחד – מיישרת את הקו המוסיקלי המונוטוני שמאפיין את "החבר אני". מהצד השני, יש כאן גם מהחומר הישן והטוב: "לשחרר את הזבוב", "מקום בראש" ו"שדה כלניות" יכלו להופיע באלבומים הטובים של 'פורטיסחרוף', אולי לא כמנה המרכזית, אבל בהחלט כמתאבנים טעימים.

"החבר אני" הוא מה שנקרא "אלבום מהודר". גודלו הבלתי סטנדרטי הוא כשל ספר בינוני, הוא מלווה בציורי שחור-לבן מרהיבים של האמן פילפלד (ניר פלד) ובאפילוג ופרולוג מעשה ידי פורטיס. התחושה היא שנוצר כאן דבר מיוחד. ובאמת, הקונסנזוס הביקורתי שמלווה את האלבום נחתם לרוב בצמד המילים "יצירת מופת". אין ספק ש"החבר אני" הוא "יצירה" במלוא מובן המילה. אין כאן אוסף אקלקטי של שירים, אלא מהלך שנקשר בחוטים מוסיקליים, טקסטואליים ואסתטיים, המבקש להגיד דבר מה על המציאות, האנושות והאמנות ("האמנות מדע רוחני" הוא שם הטקסט הפותח). לטעמי, חסר בו אותו ברק של שיגעון שיהפוך אותו מ"יצירה" טובה ל"יצירת מופת".

ניקולה טסלה מונצח בשטר של מאה דינרים סרבים

היו ימים שבהם רמי פורטיס החזיק בתואר "המשוגע" של הרוק הישראלי. בימים האלו לפורטיס היו שערות על הראש וברי סחרוף היה הבחור הביישן עם הגיטרה שעומד מאחוריו. "החבר אני" הוא אלבום מעניין ורציני של אמן ששוחה בחומר המוכר שלו. את השיגעון המסתורי הוא מבקש להוציא דרך דמותו האנרגטית של טסלה, שמתפקד כאן כמנטור יצירתי. אבל המדען הסרבי הוא לא בחור שמגלה מהיכן מגיעות האנרגיות שלו: ב-1931 הוא ביצע ניסוי שבו הפעיל מכונית באמצעות זרם חשמלי שאת מקורו סירב לגלות. המכונית החשמלית שלו תפקדה טוב יותר מכל מכונית אחרת באותה תקופה, אבל המהלך לא הלך. טסלה לא הסכים לחשוף את המקור.

אִישׁ הַיַּעַר מְדַבֵּר

אֲנִי מוֹסִיף מִקֹּדֶשׁ לְחֹל בְּמִלְחִיּוֹת
עֲמוּסוֹת שֶׁהֵבֵאתִי מִמְּקוֹם יִשּׁוּב
מוֹשֵׁחַ בָּהֶן עֲצֵי יַעַר לְהַסָּקָה
מוֹרֶה לְעַצְמִי הֶתֵּר לְהַשְׁלִיךְ
סְפָרִים אֶל כִּבְשַׁן הָאֵשׁ
לְמַעַן נֵחַם וְלֹא נִקְפָּא.

הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי לֹא מְבִינִים כֵּיצַד
מִלִּים הוֹפְכוֹת קְטֹרֶת בִּבְעִירַת אוֹתִיּוֹת
כֵּיצַד חֹם הוֹפֵךְ שָׂפָה לְדַבֵּר בָּהּ צָרְכֵי יוֹם־
יוֹם יוֹשְׁבִים שְׁלוּבֵי יָדַיִם עַל הַמַּחְצָלוֹת,
אֲנִי שׁוֹבֵר מַקְלוֹת קִנָּמוֹן אֶל הָאֵשׁ
לְהַנְעִים לָהֶם רֵיחַ.

מַדּוּעַ הֵם שָׁבִים אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ.
בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי בָּאֲוִיר
שֶׁיִּכָּשְׁלוּ לָבוֹא בּוֹ וַעֲדַיִן
הֵם דּוֹפְקִים וּבְפִיהֶם בַּקָּשׁוֹת:
נְפָשׁוֹת שְׁחֹורוֹת מְבַקְּשׁוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט
חַד־הַקֶּרֶן מְבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵהָאֲרִי
עֲלָמוֹת יָפוֹת מְבַקְּשׁוֹת לַחַשׁ מַרְפֵּא
לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
גַּם נְסִיכִים גַּם עַם הָאָרֶץ תּוֹעִים פֹּה
רָאִיתִי בְּנֵי שְׁפָחוֹת נִרְדָּפִים בִּידֵי בְּהֵמוֹת

רַק הָאַיָּלָה בָּהּ אֲנִי נוֹתֵן עֵינַיִם
אֵינֶנָּה מַגִּיעָה אֶל בֵּיתִי לְעוֹלָם.

• 'איש היער' פורסם גם במוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' (25.05.2012) במסגרת האנתולוגיה 'השיר הטוב כפרי בשל' (ערך והעיר אילן ברקוביץ') 

"ליקוטי שירות – אסופת שירה בעקבות רבי נחמן מברסלב", הוצאת 'משיב הרוח' ו'ידיעות ספרים'

מִסְדַּר בֹּקֶר

הָאֲוִיר נִהְיָה כָּבֵד,
מַחֲנִיק.

הַמִּדְבָּר כְּבָר לֹא מַזְמִין אוֹתְךָ.
אַתָּה מַזְמִין אֶת עַצְמְךָ: רָחוֹק,
מְטֻשְׁטָשׁ.

נִדְמֶה שֶׁעַד בּוֹא הַבֶּעטְלֶיר הַשְּׁבִיעִי אֶעֱמֹד כָּאן.
אֲנַסֶּה שֶׁלֹֹּא לִפֹּל מֵרַגְלַי, לִקְרֹס
לְתוֹךְ נַעֲלַי הַשְּׁחוֹרוֹת
הַכְּבֵדוֹת.

כְּשֶׁיִּגְמְרוּ הַיְתוֹמִים אֶת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה
אֶרְקֹד בִּפְּרוֹטֶזוֹת מְמֻלָּאוֹת
בְּחֹמֶר נֶפֶץ
אֲגַלְצֵ"חַ יָפֶה
לְאוֹרוֹ הַמְרַפֵּא שֶׁל מָשִׁיחַ

 
(טירונות הנדסה קרבית, מחנה בהל"צ, קיץ תשס"ז)

להמשיך לקרוא 'לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת – שני שירים בעקבות ר' נחמן מברסלב'