עמיחי חסון | תת מודע זמני

ספר ואלבום כפול של אהוד בנאי מזכירים איך הצליח להפוך לקונסנזוס ישראלי שמותר גם לשוליים לאהוב, ומשאירים את העתיד פתוח וצמא לשיר חדש. וגם המלצה על יובל פרוינד.

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 7/12/2012)

הילד בן שלושים והוא עובד כדוור לא רחוק מהמקום שבו גדל ובו גרים הוריו. חברה מהתיכון רואה אותו עובד ברחוב, הוא מתחמק, אבל העיניים של החברה מהירות יותר. היא פותחת בטקס המקובל: "לא התראינו שנים" ו"תמיד אמרו שתגיע רחוק" וכמובן ה"נו, אז מה אתה עושה היום?". גם התשובה של בנאי על פי הקוד: "עובד ולומד" הוא עונה לה. אלא שבתום החקירה יתברר שהעובד זה דוור בדואר, והלומד זה נהיגה במכונית. וכן, הוא בן שלושים, אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

הסיפור הקטן הזה, שמופיע בפתח הספר האחרון של בנאי "זה המקום", הוא חלק מסיפור הסינדרלה הגדול שלו, סיפור שסופר רבות על ידו ועל ידי אחרים. ובכל זאת, מדהים לחשוב ששלושים שנה אחר כך (לא מעט עורכי עיתונים נכנעו לכותרת המתבקשת: "הילד בן שישים") התשובה לשאלת ה"מה אתה עושה עכשיו?" היא "זה המקום" – ספר חדש בהוצאת 'כתר', אלבום אולפן כפול בשם "באופק אחר", תוכנית רדיו שבועית בגל"צ (גם היא תחת השם "זה המקום"), הוקרות כמו אלבום מחווה לאלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" שיצא בידי תלמידי בית הספר Muzik והופעות בפורמטים שונים.

שלושים שנה אחר כך, אהוד בנאי הוא הקונסנזוס הישראלי הרחב ביותר שגם השוליים לא מתביישים לאהוב. הוא מורכב מאנשים שזוכרים לו לטובה את “ערבב את הטיח אחמד“ ומאנשים של “אסדר לסעודתא“ וממעשני העשב המתוק של “רוחות הצפון“ וממדליקי נרות הנשמה של “הופעת מילואים“, ובעיקר מההמון השר בקול ניחר “איך זה נגמר בסוף כולם יודעים“. אני מאוד אתפלא אם לא עברה במוחו של יאיר לפיד המחשבה המשובבת לקחת את בנאי לרשימת המיינסטרים הכל־ישראלית שלו. המזל הגדול הוא שסינדרלות מהסוג של בנאי עדיין שומרות על צניעות.

"זה המקום"' אהוד בנאי. הוצאת כתר. 186 עמ'.

"זה המקום" הוא הספר השני שבנאי מוציא לאור. קדם לו "זוכר כמעט הכל" (כתר, 2001) –  אוסף סיפורים קצרים ופרגמנטים ששוטטו, כמו הספר החדש, סביב הביוגרפיה של בנאי. בששת הסיפורים שמרכיבים את הספר אנחנו פוגשים אותו כנער, כרועה צאן, כזמר מפורסם, כתייר ישראלי תועה, כהיפי מזוקן, כסגן גבאי בית כנסת. אנחנו פוגשים אותו בניו יורק, בכרתים, עם כבשים בגליל ועם מתפללים בגבעתיים, קוראים את היומן שלו מהתיכון ומהזמן הזה ובעיקר פוגשים אותו ברצינות. מאוד ברצינות. בנאי, קצת כמו המנטור שלו פנחס שדה, לוקח כל דבר בביוגרפיה שלו ברצינות, מתעד, מדווח, לא שוכח. כאדם צעיר ומבוגר, הוא פורט מחשבות לתוך מחברות שחלקן רואות כאן אור.

מי שאוהב את בנאי ועוקב בסקרנות אחר הדברים שמרכיבים אותו ייהנה מהרצינות המודעת הזאת, אם כי יש לי תחושה שרוב הקהל הרחב שאוהב את השירים יתקשה למצוא את עצמו בספר בין זיכרונות פרטיים, כמעט טריוויאליים, ובין רבי יוסף דלמדיגו והיש"ר מקאנדיה. אישית הבנתי כבר מזמן שאני אוהב את אהוד בנאי האדם – הרוח שנושבת ממנו, החומרים הביוגרפיים – הרבה יותר משאני אוהב את השירים, את "אהוד בנאי" המוזיקאי. אהוד בנאי האדם הוא תופעה חד פעמית בתרבות הישראלית ו"זה המקום" מביא הפניות רבות לדברים שעיצבו ומעצבים אותו.

בנאי באמת זוכר כמעט הכול. מראות, ריחות, אנשים. הוא מתחיל את הספר במעקב אחרי חייו של נח נפתולסקי, איש העלייה השנייה ומחלוצי החקלאות בארץ – מסעו הטרגי בין היישובים בארץ ישראל ואהבתו הנכזבת לרחל המשוררת – ומסיים בסיפורו של הרב איבלגון, חכם מפתיע שהיה רב קהילת האי כרתים. בין לבין הוא חוזר תמיד אל חלקה גיאוגרפית קטנה ולא זוהרת (שאנחנו חולקים באהבה משותפת): גן העלייה השנייה בגבעתיים, רחובות שכונת רמת יצחק ברמת גן וקצה בני ברק. בנאי שוב מזכיר לי בספר הזה איך אפשר להתהלך בהם ולמצוא פתאום אור נקי, מרתק, ששואב את דוק הפרבריות הבורגנית וחושף סיפורים מפתיעים.

לא כל הסיפורים אחידים ברמתם, אבל מהרבה בחינות "זה המקום" מפוזר קצת פחות מ"זוכר כמעט הכל". לסיפורים יש יותר אורך רוח. הם משמרים את הכיף שבכתיבה האסוציאטיבית, הפשוטה וחסרת המניירות של בנאי. העין הפקוחה שלו המתארת בדיוק את שהיא רואה – בין אם מדובר בשולחן עמוס בבקבוקי אוזו או ארון מלא ספרי תורה – והיד שרושמת הכול, בלי להתיפייף בדוקומנטריות ששומרת על סגנון אחיד לכל אורכה.

אהוד בנאי, באופק אחר (אן.אם.סי)

"באופק אחר", אלבום האולפן השמיני של בנאי, הוא סוג של אלבום אוסף. שירים ישנים ומוכרים בעיבודים חדשים של פסנתר וכלי מיתר. הקונספט הזה, סיכום עם טוויסט, הפך לנפוץ בשנים האחרונות וכמה מאלבומים שנוצרו במסגרתו – כמו "שעה של אור" של עמיר בניון ו"אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל – היו מוצלחים במיוחד.

עמי רייס, המפיק המוזיקלי שמאחורי העיבודים של "באופק אחר" (הוא עמד גם מאחורי ההופעות שקדמו לאלבום – הרעיון עלה לראשונה במסגרת פסטיבל הפסנתר 2011), הוא גם המפיק שמאחורי האלבום של כנסיית השכל. אבל בשונה מ"אוטוביוגרפיה", שהצטיין בעיבודים תזמורתיים מרובי משתתפים, האלבום של בנאי שומר על מינימליזם: בנאי שר ומנגן על גיטרה, רייס בפסנתר, ורביעיית כלי מיתר נפלאה – מאיה בלזיצמן, גליה חי, חן שנהר וניצן קאנטי – מלווה רוב הזמן בעדינות.

הרעיון בא מבנאי, שלמד בנעוריו נגינה בצ'לו אצל יעקב מנזה, ושם עין על רייס מאז שיתוף הפעולה שלו עם להקת אלג'יר. רייס מודה שכאשר בנאי הציע את הרעיון הוא תהה על טיב ההקשר המוסיקלי: "פסנתר ורביעיית מיתרים הם כלים כל כך לא קשורים ולא טבעיים לשיריו של אהוד", הוא כותב בחוברת האלבום, "שיש סיכוי שיצא מזה משהו מעניין ומיוחד".

"מעניין ומיוחד" הוא תיאור נכון של התחושה בהאזנה לאלבום, שנוסק לשמים ברגעים מסוימים ומותיר אותך בתחושה משונה ברגעים אחרים. עיבוד כלי המיתר אכן לא טבעי כל כך – מכאן, למשל, כוחו של הביצוע הנהדר ל"מהרי נא" המטפטף כמו הגשם הראשון ומכאן חולשתו של "עיר מקלט" שמאבד את הרגליים הרצות והבועטות בשלטון הקשתות.

אבל גם כשעיבודים לא עובדים לגמרי, הם עדיין מעניינים (גם בחיוורון היחסי של "הכוכב של מחוז גוש דן" ובביצוע הקצת מיותר ל"בלוז כנעני" יש רעיון או פרשנות מוזיקלית מפתיעה). בשיאים – כמו הפתיחה הנהדרת והדרמטית עם "אביא לך", התעוזה העיבודית של "דוד ושאול" או הביצוע ב"הופעת מילואים" שעולה על המקור כשדחיסות הנגינה העירומה משרתת היטב את דחיסות השיר – נמצאת ההצדקה האמיתית לאלבום.

מלבד שמונה עשר השירים הישנים יש כאן גם שני שירים חדשים: "הסביבה הזמן והמצב" המתוק שמזכיר שירים מהאלבום האחרון "רסיסי לילה", ו"על דרך שיר" – תרגום לבלדה אירית בלחן עממי.

לטעמי, הביצוע הטוב ביותר באלבום הוא דווקא של "עיירה בדרום", מתוך אופרת הרוק "מאמי". הלל מיטלפונקט כתב את הטקסטים הפוליטיים הקשים באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת ובנאי הלחין, שר ושיחק לצד מזי כהן ואריה מוסקונה (שפי ישי ויוסי אלפנט היו אחראים לעיבודים המקוריים). "מאמי" הייתה לחלק משמעותי בפריצה של בנאי, אבל נדחקה מהרפרטואר בשל הבוטות והפוליטיקה.

"עיירה בדרום" הוא דואט תמונת החתונה של מאמי וניסים מלכה. ענני הגשם והמלחמה עוברים היטב ואווירה מסתורית ועצובה שורה על השיר – "לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה / לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש". זה אולי השיר הכי "קל" מהרפרטואר של "מאמי", אבל הוא מזכיר את הימים שבהם בנאי הלך קצת פחות בקונסנזוס. זאת אולי הבעיה היחידה בכל החיבוק החם והמוצדק שהוא מקבל כאחד האמנים האהובים בישראל, מה שנדמה לפעמים כפחד לשיר ולהתעסק במקומות פחות נעימים (בניגוד לחומרים שמהם עשוי אלבומו הראשון "אהוד בנאי והפליטים") לא רק במובן הפוליטי אלא גם במובן האישי. הגיל והמעמד הביאו איתם רכות צפויה, אך לאו דווקא מתבקשת.

בנאי הוא יוצר שלוקח את הזמן בין אלבום לאלבום, ובין לבין עושה הרבה דברים קטנים – אחד מהם הוא התארחות באלבומים של אחרים. השילוב של טוב לב ומעמד מוזיקלי בכיר גורם למוזיקאים רבים לפנות אל בנאי ולבקש ממנו להצטרף אליהם בדואט, כמו הסכמה לספר תורני. בדרך כלל מדובר באמנים בתחילת דרכם ובדרך כלל בנאי נענה בחיוב (טוב לב, כבר אמרנו), אבל לרוב בנאי הוא רק קישוט להתנאות בו או לפתות קהל.

והנה "להתחיל ממך", הדואט של בנאי עם יובל פרוינד באלבום הביכורים של האחרון, מביא דואט מוצלח שיש בו ערך מוסף. אמנם פרוינד כתב את הטקסט אבל בנאי יכול לחתום עליו בקלות. זה שיר נעים וקליט שמרוויח את בנאי בצדק. "להתחיל ממך" פותח את "תכף אשוב", אלבום הבכורה של פריונד, רב במסגרות שונות ומחבר ספרי יהדות שהוציא מהמגירה את המילים והלחנים שלו ונכנס איתם לאולפן ההקלטות. התוצאה היא אלבום פשוט (במובן הטוב), חף מיומרות בוסר ומלא בכנות. למעט רצועה אחת אין באלבום הלחנות מהמקורות. פרוינד מציע פתח לעולמו האישי מ"מי מריבה" היפה ועד "בלוז שטיפות כלים" של מוצאי שבת. לא תמיד הוא מצליח "להפסיק להיות חמוד" כמו שהוא מבקש בשיר "מחבואים", אבל החמידות שלו מזמינה שמיעה.

• הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי
• קטע מהסיפור "גן העלייה השנייה"

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 7/12/2012)

שלגיה, כיפה אדומה, סינדרלה ושתי נסיכות (אחת עם צפרדע, לשנייה יש בעיות שינה) נפגשות ועוברות טרנספורמציה סיפורית. זאת יכלה להיות הפתיחה של הפרק הבא בסדרת הסרטים המצוירת של "שרק", או ב"סיפורי ערש פוליטיקלי קורקט" של גארנר ג'יימס פין, אבל מדובר דווקא ביצירה מוזיקאלית מפתיעה בשם "קש לזהב", אלבום קונספט שיצרו בני הזוג יוחאי ומיכל מוצרי. בניגוד לרושם הראשוני – זה לא אלבום ילדים. אני בספק גדול עם ילדים יבינו בכלל על מה מדובר. מי שמחפש חרוזים חביבים במוזיקה הרמונית וקליטה ימצא את עצמו בעומקו של יער אפל ודיס-הרמוני.

עשרה שירים יש ב"קש לזהב", כל אחד מהם מטפל באגדת ילדים אחרת. מתחת לשירים, מולבש מסע תשובה אישי, משותף, של בני הזוג, מסע שעוצר כרגע אצל הרב שרקי אבל מאפשר גם שמיעה נקייה, נטולת תחושה מיסיונרית. פינוקיו עדיין רוצה להשתחרר מהכבלים, אבל קצת כמו חלק מ"סיפורי מעשיות" של ר' נחמן מברסלב, יש אגדות שהם מתקנים: הזאב מכיפה אדומה אוכל בהפוכה מהילדה באדום שמנצחת את הספק התמידי שלו, עמי ותמי יוצאים לחפש בפנים את "מי שהיה ואמר" ובסוף דוחפים את כל המכשפות לתנור העצים (ומברכים), הפייה הטובה בסינדרלה "היא הרבי רכוב על זוג גלגלים".

יוחאי ומיכל (כך הם מעדיפים להיקרא מעל עטיפת האלבום), הם זוג יוצרים ירושלמים בשנות השלושים לחייהם שלא התנסו עד "קש הזהב" בעשייה מוזיקאלית. חלוקת העבודה הזוגית באלבום: יוחאי מלחין ושר ומיכל כותבת את המילים לשירים (מי שסקרן יכול גם לקרוא את "להפציע מלמטה" – ספר השירים שלה שפורסם לפני שנתיים בהוצאת גוונים).

הם השכילו לקחת איתם חבורה מוכשרת במיוחד – החל ממפיק העל המוזיקאלי חיים שמש דרך המפיק בפועל איתי צוק (מלהקת פוטוטקסיס) עד חבורת הנגנים המפתיעה: גדי פטר (תופים, כלי הקשה), יהוא ירון (קונטרבס), שאול בסר (פסנתר), אדם שפלן (גיטרות) – שהופכת את "קש לזהב" להפתעה מיוחדת במינה. אגב יהוא ירון; משהו בצורת ההגשה של יוחאי מזכיר לפעמים את השירים של ירון (למשל והנסיכה והצפרדע והיפיפייה הנרדמת), משהו שנע בין תיאטראליות להקראה.

מוצרי משתמשים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כילדים, עשרות שעות של ספרים וקלטות של דיסני ותוכניות טלוויזיה מזכירים את השיער הארוך של רפונזל (פעמונית) והוא עולה מעצמו ומשאיר את השיר להסביר כמה דברים חשובים על עולמה במגדל. ובכלל, הצד הוויזואלי כאן חזק מאוד. זה ניכר בקליפים היפים לשירים (חפשו ביוטיוב את הקליפ לעמי ותמי) בעטיפה ובחוברת. יש כאן את הציורים הנאיביים לכאורה של סיפורי הילדים, אבל חסר בהם משהו (לי זה הזכיר את ספר הילדים של נסיך האופל טים ברטון): לפעמים זה בהבדלי הצבעים, בדרך כלל בפנים החתומות, נטולות הפרטים. משהו תמיד חסר גם בסוף המסע. אף פעם התשובה לא סופית.

• האזנה ורכישה מקוונת של האלבום

'האזרח קיין' נפרד מהתואר "הסרט הטוב ביותר בתולדות הקולנוע" לטובת 'ורטיגו' של היצ'קוק. דיון על דירוגים, קולנוע, מבקרים והפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 16/11/2012)

במובן מסוים, ההצהרה ש'האזרח קיין' הוא "הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים" הפכה למין מס שפתיים שכזה. כמו נואם באירוע שחייב להזכיר את השמות בשורות המכובדים לפני שהוא אומר את דבריו, מוזכר סרטו של אורסון וולס מ־1941 בפתח הרשימות שעורכים מבקרי קולנוע יותר מחצי מאה.

השנה, לראשונה בחמישים השנים האחרונות, המניירה הזאת נשברה. 'ורטיגו', סרטו של אלפרד היצ'קוק מ־1958, עקף את 'האזרח קיין' ברשימת "הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים" שעורך מגזין 'סייט אנד סאונד' ועשה סוג של היסטוריה קטנה בתוך הרשימה השמרנית למדי שהתפרסמה במגזין.

ג'יימס סטיוארט קים נובאק ב'ורטיגו'

הדרך וקבלת הפנים

הדרך שעשה היצ'קוק בכלל ו'ורטיגו' בפרט אל פסגת הרשימה יכולה ללמד משהו על נזילתו של הטעם הביקורתי. היצ'קוק הפך למאסטרו רק אחרי קריירה בת למעלה מארבעה עשורים, שבהם זכו סרטיו לרוב להצלחה מסחרית אך לזלזול ביקורתי. אלמלא הקמפיין המנומק שהובילו במאים ומבקרים חשובים (כמו פרנסואה טריפו) בתחילת שנות השישים, ספק אם לגאון הבריטי היה סיכוי להשתלב בכלל במדרג.

בצאתו זכה 'ורטיגו', מותחן פסיכולוגי איטי בכיכובם של ג'יימס סטיוארט וקים נובאק על רקע סן פרנסיסקו, לקבלת פנים קרה. מבחינה מסחרית היה זה אחד הסרטים החלשים של היצ'קוק, והביקורות, כדרכן, ראו בו לא יותר מסרט מתח סטנדרטי. פנלופי האוסטון, מי שערכה אז את המגזין 'סייט אנד סאונד', הקדישה לסרט בזמן אמת ביקורת קצרצרה בסוף המגזין. מי שמחפש אנקדוטות בסגנון "המנהל שלא החתים את הביטלס / המו"ל שדחה את כתבי היד של ג'יימס ג'ויס" ימצא אותן בשפע בביקורות הפושרות שקיבל 'ורטיגו' בצאתו.

אבל זמן לא רב אחר כך המניות של היצ'קוק התחילו לעלות. 'מזימות בינלאומיות', 'פסיכו', 'חלון אחורי', 'פרנזי' (היצ'קוק המועדף עליי) וכמובן 'ורטיגו' הפכו לסרטי חובה עבור דור חדש של מבקרים, חוקרים, צופים וסטודנטים לקולנוע. הללו נצפו שוב ושוב, נותחו מכל כיון אפשרי והפכו את הסר הבריטי המשונה לשם נרדף לאמנות השביעית.

ב־1972 היה 'ורטיגו' על סף הכניסה לעשירייה, ושנתיים לאחר מותו של היצ'קוק – בסקר שנערך ב־1982 – הוא כבר דורג במקום השביעי. ב־2002 התקדם למקום השני והשנה אפשר להכריז שתליון האבנים האדום של מדלין/גו'די ניצח את מזחלת השלג 'רוזבאד'.

אורסון ולס כאזרח קיין

קהל ומבקרים

בכלל, רשימות דירוגים שכאלה הן דבר די משונה. החשיבות שלהן – מלבד הכיף, הילדותי, מה לעשות, לדרג ולהתווכח – נובעת מיכולתם של הדירוגים להראות היכן עומד הקאנון הקולנועי היום, ובעיקר להציג תמורות בטעם ובהערכה הביקורתית.

המשאל של 'סייט אנד סאונד', מגזין היוצא לאור מטעם המכון הבריטי לקולנוע, החל ב־1952 ומתקיים מאז מדי עשור. הוא נהנה ממוניטין רב בין השאר בגלל היקפו: השנה השתתפו בסקר 846 מבקרי קולנוע ואנשי אקדמיה מרחבי העולם שציינו לא פחות מ־2,045 סרטים שונים.

אבל מלבד החידוש בראש, מדובר ברשימה מעט אנכרוניסטית. אמנם מרשימה ומלאה בסרטים פורצי דרך ובקלאסיקות של פליני, גודאר, אנטוניוני, פריץ לאנג, רנואר, ברטולוצ'י, צ'אפלין וברגמן – אבל העשירייה הראשונה מתנהלת כאילו לא קרה דבר מאז 1968, אז יצאה יצירת המופת של סטנלי קובריק '2001: אודיסיאה בחלל' (מקום שישי). העשירייה הראשונה כוללת גם שלושה סרטים מתקופת הראינוע, ולמעשה הסרט הראשון משנת 1980 והלאה נמצא במקום ה־24: 'מצב רוח לאהבה' של וונג קאר־ווי (שנת 2000). ארבעה מקומות אחריו מופיע 'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (2001).

הבדלי הטעם בין המבקרים לקהל הם קלישאה ידועה, ודי להביט בדירוג המשתמשים הפופולרי של אתר IMDb כדי להבין אותו. החפיפות בין השניים לא רבות ועומדות לרוב ביחס הפוך למיקומים (למשל, 'המחפשים' של ג‘ון פורד – שביעי אצל המבקרים, 241 אצל הקהל). בראש הרשימה של IMDb נמצאים 'חומות של תקווה', שני הסנדקים הראשונים ו'ספרות זולה' של טרנטינו. אם השנה המובילה בעשירייה הראשונה של המבקרים היא 1927, אצל הקהל זה 1994.

שתי הרשימות הללו לא מאוזנות. רוב האנשים לא חשופים לסרטים שקדמו לתקופת הולדתם (או לסרטים דוברי שפות זרות), ובניגוד למבקרי קולנוע הם חסרים פעמים רבות את יכולת ההערכה בפרספקטיבה היסטורית, ניסיונית ואמנותית. המבקרים מצדם נראים כמי שאינם ממהרים לפרגן לקולנוע שנוצר בעשורים האחרונים או לשבור קונבנציות שהתקבעו במהלך השנים.

למרות זאת, גם אלו וגם אלו נגועים לעתים בסנטימנטליות נוסטלגית כלפי הסרטים שעליהם גדלו והתחנכו. המיוזיקל המקסים 'שיר אשיר בגשם' (סטנלי דונן, 1952) למשל הוא סרט יפה ומהנה מאוד לצפייה גם היום, אבל נדמה לי שמיקומו במקום ה־20 חסר פרופורציה אמיתית ל'טיבו', ונובע יותר מהעונג שבשיר שאנו יודעים את מילותיו בעל פה, המעורר אותנו לריח מתוקים של מאפינס.

'מלהולנד דרייב' של דיוויד לינץ' (מקום 28)

בין 'טוב' ל'חשוב'

בעיניי, הבעיה המרכזית בדירוגים כאלה היא חוסר ההפרדה בין 'טוב' ל'חשוב'. לא כל סרט חשוב עומד במבחן כסרט טוב. האדרת ההישג ההיסטורי היא דבר ראוי, אך ראוי שלא לעבור את המידה. האם 'זריחה', סרטו של הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו שצולם בהוליווד ב־1927, הוא באמת הסרט החמישי בטיבו בכל הזמנים? האם קסמו (וקסם יש שם בשפע, האמינו לי) וחדשנותו עומדים במבחן הזמן של הצופה הסביר כסרט 'טוב' ולא רק 'חשוב'? אני חושש שלא.

בשנים האחרונות למדתי להעריך – ולעתים גם לאהוב ממש – רבים מהסרטים הללו, הרבה בזכות שיעוריהם של מורים כמו נחמן אינגבר ויאיר לב, אבל אני לא מצליח להימלט מהתחושה שיש משהו שמחמיץ את הרעיון מאחרי 'הבחירות החשובות'. משהו מנותק, מעט מתנשא, לא כן דיו.

דווקא במשאל המקביל שערך כתב העת בין 358 במאי קולנוע נוצרה רשימה מאוזנת יותר בין ה'טוב' ל'חשוב'. בראש הרשימה עומד 'סיפורי טוקיו' (יאסוז'ירו אוזו, 1953), את המקום השני חולקים בתיקו 'האזרח קיין' ו'2001 אודיסאה בחלל', ואחר כך: 'שמונה וחצי' של פליני, 'נהג מונית' של סקורסזי (1976), 'אפוקליפסה עכשיו' (1979) ו'הסנדק' (1972) של קופולה (שחולק את המקום השישי עם 'ורטיגו'), 'המראה' של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי מ־1974 ו'גונבי האופניים' של הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה מ־1948. אגב, במשאל הראשון של המבקרים ב־1952 זכה סרט המופת הניאו־ריאליסטי הזה במקום הראשון. במשאל הנוכחי הוא ממוקם רק במקום ה־33. יבורכו הבמאים.

התבוננות בבחירות הספציפיות מראה שלצד רשימות שגרתיות יחסית של במאים כמו בלה תאר ומרטין סקורסזה יש גם כאלה שהעזו יותר: יוסף סידר, למשל, הרכיב רשימה מעניינת שכוללת את 'הרשת החברתית' של דיוויד פינצ'ר ו'לילות בוגי' של פול תומס אנדרסון. פרננדו מיירלס בחר את 'החבר'ה הטובים', 'ראן' של קורוסאווה ושני סרטים של טרנס מאליק. סטיב מקווין נתן מקום ל'עשה את הדבר הנכון' של מייק לי ו'ספה' (Couch) של אנדי וורהול.

אלפרד היצ'קוק בקדימון הסרט "הציפורים"

לעתיד לבוא

ומה יהיה במשאל הבא? מותר להניח שעם הצערת שורות המבקרים יפרצו גם יצירות מופת שנוצרו אחרי שנות השישים לקדמת הרשימה. כבר עכשיו מדשדשים להם קופלה, סקורסזה וטרקובסקי בחמישים הראשונים. אישית, אני רוצה לקוות ש'קלוז אפ' של עבאס קיארוסטאמי (היום במקום ה־43), 'זה ייגמר בדם' של פול תומס אנדרסון (היום במקום ה־202) וגם 'סרט לבן' של מיכאל האנקה (235) יקפצו קדימה ויאזנו קצת את המצב.

בכל מקרה, אם אפשר ללמוד משהו מהמקרה של היצ'קוק, נאמר שטעם ביקורתי הוא דבר חמקמק. מי שנתקל היום בביקורות מזלזלות בעיתון, יזכה עוד כמה שנים להכרה גדולה. לתשומת לבך, כריסטופר נולאן.

קולות המחאה החברתית שככו אבל על המסך הצעקה בשיאה, כפי שניכר מהסדרה "שביתה" של רני בלייר. מחשבות בעקבות חלקה הראשון

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 05/10/2012)

כשחזרתי השבוע מקניות ונורת הדלק הבהבה באור הצהוב והמטריד שלה יומיים אחרי התדלוק הקודם, נזכרתי שבקיץ שעבר הייתה כאן מחאה, ואוהלים, והפגנות, ומנהיגים, וסיסמאות, וועדות, ודיור, וציפיות, וקוטג', ו"העם־רוצה־צדק־חברתי־וכל־מיני־דברים". היה קצת קשה להיזכר כשהמספרים רצו להם לצד הליטרים של הדלק כלפי מעלה וברדיו הפתוח עברו מדיון על הרציונליות של אחמדינג'אד אל זהות המנצח ב"הישרדות וי.איי. פי".

לא הייתי פעיל כל כך בקיץ הקודם – שילוב מבלבל של הזדהות עם המחאה וחשדנות כלפי דרכה ובעיקר עומס של הכנות לחתונה – אבל הדבר שהכי זכור לי מהביקורים במאהלים השונים היה התחושה שכולם מתעדים כל הזמן את מה שקורה (או כותבים משהו שהלוקיישן שלו הוא 'שדרת אוהלים תל אביבית'). גם אם שובה של המחאה הקיץ היה מוטל בספק, היה נדמה שהנוכחות שלה ביצירה התרבותית תישאר ואף תגבר אחרי עיכול של האירועים, מה גם שעוד לפני שהתפרק המאהל האחרון פורסמו כבר ספרים בנושא.

המחאה, כידוע, לא ממש שבה לרחובות השנה, אבל תוצרים ישירים של הקיץ שעבר אכן משתחררים לעולם ומנשימים את הדיון. למרות שאחרי צפייה ב"חברים", סרטו התיעודי נוטף האהבה העצמית של רגב קונטס (אחד ממנהיגי המחאה), המחאה נראית כמו הזיה של קיץ שכל מה שנותר ממנה כעת הוא רושם הזיעה על הכרית.
התוצרים התרבותיים המעניינים ביותר הם כנראה התוצרים העקיפים, כמו סדרות טלוויזיה שהופקו בקיץ שעבר (ותוכננו קודם לכן) ועסקו בנושאי המחאה שדבקה בהן בזמן הצילומים. הבולטות שבהן היו "30 ש"ח לשעה" שיצרו דוד אופק, יוסי מדמוני וחיים שריר – סדרה שנקברה בבית העלמין של ערוץ 1, וחבל – ו"שביתה", מיני־סדרה של רני בלייר וענת אסולין ששודרה בקיץ האחרון ב"יס" וזכתה לחשיפה רבה.

לחסל בעזרת דם

"שביתה" מבוססת על סרט תיעודי בעל שם זהה שיצרו אסף סודרי ואמיר טאוזינר ב־2005. הסרט (שעוד נרחיב עליו בהמשך) תיאר את השביתה שפרצה בשנת 2003 במפעל ליד דימונה, המשמש שלוחה דרומית של "חיפה כימיקלים". מחאתם של חלק מהפועלים כנגד תנאי העסקתם ורצונם להתאגד תחת ההסתדרות התפרצו לשביתה ששיבשה לזמן מה את פעילות המפעל, אך הוכתרה, בסופו של דבר, ככישלון מחולט. זהותו של בעל המפעל (איש העסקים היהודי־אמריקני אריה גנגר) וקשריו עם פוליטיקאים ישראלים (בעיקר עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון) נתנו את ההכשר למערכת הדורסנית והאלימה של הממסד לחסל את ההתנגדות בעזרת דם, מכות וכמות בלתי נתפסת של מניפולציות.

רני בלייר לקח את הסיפור של המפעל ותרגם אותו לדרמה בת חמישה פרקים, שאליה לוהקו שחקנים מובילים: עמוס תמם, זהר ליבה, שלום מיכאלשווילי, חיים זנאתי, אלון אבוטבול, נטע גרטי, מלאני פרס, רותם זיסמן ועוד רבים. בלייר עצמו – שכתב וביים את כל הפרקים – הוא אחד היוצרים המעניינים שפועלים בטלוויזיה הישראלית. תחת ידו עברו הסדרות "שבתות וחגים", "תיבת נוח", "אדמה" ו"פרשת השבוע" (בעיניי, הטובה שבסדרות הישראלית בעשור הקודם).
בלייר אמנם עובד על הסדרה כבר כמה שנים, אבל האווירה של רוטשילד נכנסה היטב לתוך הצילומים והטעינה אותם ברוח קרב.

"חודשיים לפני צילומי הסדרה", כתב בלייר ברשימה שפורסמה באתר 'הארץ', "עוד היינו כולנו מעורבים ומרוגשים מהתעוררות המחאה והמאבק החברתי בשדרות רוטשילד, וחלק מהסצנות בסדרה נכתבו בצל אוהלי השדרה ובבתי קפה שבקרבתה (…) כשחיפשנו את חבורת השובתים המתרכזים סביב אלברט עמר, יעקב בוסקילה ודוד פורטל, טבעי היה בעיניי ש'כנופיית רוטשילד' תיכנס לנעליים אלו. ואכן, בהתלהבות אין קץ הצטרפו כולם למסע הצילומים. בימים שבהם צילמנו את התעוררות המחאה במפעל, את סגירת השערים ואת העימותים עם אלה המנסים לשבור את השובתים הפכה 'כנופיית רוטשילד' לגוף אחד אמין, מרגש ומשכנע, שזעם, נחישות ואומץ לב פרצו ממנו אל המסך בעוצמה אדירה, כזאת שגרמה לי לא פעם לצעוק כילד מרוגש, עם סיום צילום הסצנה 'רוטשילד שולטת!!!' לקול צחוקם של חברי הכנופיה, הצוות והשחקנים".

עוצמה אדירה

העוצמה הזאת אכן ניכרת בסדרה ומזרימה אליה תשוקה של עשייה שעוברת גם אל המסך הקטן בבית, אבל נדמה לי שאותה עוצמה מרוטשילד היא שמונעת מ"שביתה" להיות סדרה מעניינת הרבה יותר. שהרי בסופו של דבר, לצד הישגיה הרבים (וביניהם המשחק של רותם זיסמן וזהר ליבה והצילום הנושם של בועז יהונתן יעקב) היא נופלת למלכודות ש"עוצמה אדירה" נוטה להסתבך בהן.

רק לשם הבהרה: אני לא מדבר על בעיות שנובעות מהקושי האמיתי של תעשיית הטלוויזיה הישראלית על תקציביה המוגבלים (ועל המשוואה האכזרית שדורשת לצלם כמה שיותר סצנות ביום צילומים ולייצר מהן כמה שיותר דקות מסך בתוצר הסופי), אלא על מלכודת ה"חשיבות": הרבה פאתוס יש ב"שביתה" ומעט מאוד איפוק. בלייר, שהתחיל את דרכו בסיפורים התל אביבים הקטנים של "שבתות וחגים", הפך כאן למין אהרון סורקין ("הבית הלבן", "חדר החדשות") שנואם לא פעם את מסריו על חשבון מורכבותו של הסיפור.

כמנהיג השביתה, אלברט עמר (שלום מיכאלשווילי) הוא כמובן הנואם הראשי (משפט לדוגמה: "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו"), אבל הוא לא היחיד. כמעט כולם אומרים את המסרים "החשובים" בצורה כזאת או אחרת, ובניגוד ליצירתיות שמאפיינת את הדיאלוגים ה"סתמיים" – המסרים הם אותן סיסמאות שנשמעות בהפגנות וקולו של היוצר הצועק "רוטשילד שולטת!!!" מהדהד בהם.

וככה, בין תיאור יפה של הסתדרות חסרת שיניים לתיאור שפלות המפעל המאיים על בנות הזוג ובני המשפחה, "שביתה" הופך לעתים למגאפון. ברגעים האלה הסאב־טקסט המפורסם של בלייר מפנה את מקומו לאמירות ישירות. כמו ב"בית הלבן" של אהרון סורקין נדמה לנו שהדמויות הטובות טובות מדי, ומלבד המורכבות בדמותו של יעקב בוסקילה (עמוס תמם), שמבקש נאמנות וצדק בשעה שהוא מועל באמונה של אשתו דניאלה (מלאני פרס), שאר גיבורי המאבק מוצגים בתאורה המחמיאה ביותר של אידיאליסטים בעיצומה של מהפכה.
הדקות היפות של "שביתה" נמצאות כשדמויות מפסיקות לייצג ומתפרטות לסיפורים אישיים; הניסיון של דוד פורטל (זהר ליבה), על ציציותיו המתבדרות ברוח, לסנכרן את חזרתו בתשובה עם העולם שסביבו, או מערכת היחסים שנרקמת בין הנשים כאשר הגברים עסוקים בשביתה.

לצד הביקורות המחבקות והצפויות שמקבלת סדרה חשובה שרוכבת על הגל הנכון (אריאנה מלמד: "שביתה בועטת מהמסך ומעירה את הצופים"), היו גם קולות אחרים. מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', סיכם את זה יפה: "זו סדרה שמדברת על מצוקה ונראית כמו מיליון דולר".  שריר הביא את הקולנוע המחוספס שיוצר הבמאי הבריטי קן לואץ' כאנטי־תיזה לבוהק שעולה מ"שביתה". בסרטי הפועלים של לואץ' יש בדרך כלל שחקנים חובבים ודיאלוגים כאילו מאולתרים, והם מביאים את הצופה לתחושה ריאליסטית מרשימה. אני לא בטוח שסרטיו של לואץ' הם המודל הנכון לסדרה הזאת, אבל אין ספק שמשהו בתחושת "מיליון הדולר" של "שביתה" מפריע למטרותיה.

ועוד הערה קטנה: כדי לקבל כסף מהמיזם (החשוב והמיוחד) לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, הועבר המפעל לפאתי העיר והפועלים הפכו להיות תושביה. אבל ירושלים נשארת רק תפאורה דהויה בסדרה. היא נזכרת לפעמים כהד של מאבק שכונות (קטמונים־קטמון וכו') אבל חסרת קשר אמיתי לסיפור. וחבל, כי המיקום הזה יכול היה להוסיף הקשר גיאוגרפי משמעותי שהיה חסר בסדרה.

עקבו אחרי המסגר

"שביתה" – סרטם הדוקומנטרי של אסף סודרי ואמיר טאוזינר (זמין במלואו לצפייה ביוטיוב) – שלמעשה מהווה מקור למיני־סדרה המאוחרת מורכב ברובו מ"ראשים מדברים": מנהיגי השביתה מספרים על האירועים שקרו, ומפעם לפעם משולבים גם קטעי ארכיון וצילומים ממצלמות ביתיות שתיעדו את ההתרחשות בזמן אמת.

יש סכנה מובנית בסרט נטול התרחשויות שמושתת ברובו על מונולוגים רטרוספקטיביים, אבל "שביתה", על 128 דקותיו, הוא מסמך מרתק. שכן גיבוריה האמיתיים של השביתה עוברים מסך היטב והמונולוגים שבפיהם זועמים אך נטולי פאתוס ומדברים בשפה חד פעמית שהתסריט של בלייר מתקשה לשחזר (משפט אקראי: "כל הזמן אמרו זה מפעל הכי מצליח בארץ. הביאו ממפעל תפן, הגיעו אנשים שמנים כאלה, דובונים כאלה, הנדסאים. חכמים יענו. לקחו דף ונייר ועקבו אחרי המסגר, מה הוא עושה ביום, איך הוא עולה על הדלי, כמה זה וכמה זה – לבדוק אם הוא יעיל. ראו שפה יש יותר מדי יעילות").

הסיפורים הם אותם סיפורים – אנשים שבאו לעבוד במפעל ישר אחרי הצבא ועבדו כמו חמורים, להוא נולד ילד ואחר כך הוא נרדם במשמרת, ההוא נפצע בעבודה וקיבל לבית החולים מכתב פיטורים ובונבוניירה, אחד מתחזק, אחד מנהל עבודה שהחליף צד ובעל מפעל שמגיע מדי פעם על מסוק לכמה שעות ונעלם חזרה אל הציביליזציה האחרת. הסרט מצליח לספר את זה במעט מאוד אמצעים ומדגים טוב יותר את הקשר הבעייתי של הון־שלטון־משטרה. הוא מראה כמה מכות (פשוטו כמשמעו) מוכן הממסד הישראלי לתת למי שמעז לפנות אליו בבקשות או דרישות. יהיו אשר יהיו המבקשים – מתנחלים, ערבים, שמאלנים, חרדים או פועלים – נחת זרועם של מושכי החוטים בשלטון תדאג לחסל כל התנגדות. אפילו אחר כך, כשהכול נכשל ונותר רק תיעוד הכישלון – ינסה הממסד למנוע את הקרנתו. הסרט עבר תלאות רבות בידי שומרי החומות של אריאל שרון ברשות השידור, והוקרן לבסוף בערוץ הראשון רק שנה אחרי המועד המתוכנן.

ללכת רחוק

השם שנבחר לסדרה נבחר – מלבד הסיבה המובנת מאליה – גם כמחווה לסרט הקדום שנשא את השם הזה: "שביתה", סרט הבכורה של סרגיי אייזנשטיין משנת 1924. גם בסרט של אייזנשטיין, מגאוני הקולנוע הסובייטי, יש מפעל ופועלים שמוחים כנגד תנאי העסקתם וגם הוא נגמר בכישלון נורא (פי כמה וכמה) כאשר כוחות הצבא והמשטרה טובחים בפועלים ונותנים הזדמנות לאייזנשטיין להפעיל את עריכת המונטאז' שלו בתיאור מקביל של שחיטת פר.

אצל אייזנשטיין אין גיבורים. אין דמויות שמובילות את המאבק ואין לצופה עם מי להזדהות (זה גם המצב ב"אוניית קרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין שיצא שנה אחר כך). קשה להעלות על הדעת סרט שכזה היום ו"שביתה" של בלייר הוא מראה הפוכה. הוא מתמקד בדיוקנם של הגיבורים ובפרט בזה של הגיבור הראשי – אלברט עמר. אלא שאלברט עמר של "שביתה" הוא מנהיג הפועלים שהמחאה החברתית האחרונה אפילו לא טרחה לחפש. הוא מתקבל כרגע רק כדמות תסריטאית, כפנטזיה של רני בלייר. במציאות עמדו בהנהגת המחאה דפני ליף וסתיו שפיר ולא האנשים של "שביתה".

ואולי זה כל הסיפור: המהפכה לא קרתה, וכמו השביתה במפעל היא הסתיימה בסופה ללא תוצאות – כי האנשים מ"שביתה" לא היו ברוטשילד והאנשים מרוטשילד לא היו בדימונה. בחמש הדקות הבודדות שמוקדשות למחאה בדוקו־ריאליטי "מחוברים" (שהחל להצטלם בשיאה של המחאה) היא נראית בזמן אמת דרך מצלמתו של ג'ייסון דנינו־הולט כהפנינג אחד גדול. לא שזה כל מה שהיה שם, אבל זה כנראה מה שזכור מהקיץ הזה בסופו של דבר. "זה יגיע גם למרכז הארץ", אומר בסוף הסרט התיעודי עמרם בן סימון, אבל לא בטוח של"זה" הוא התכוון.

אני באמת מאמין לבלייר שהוא מחפש את אלברט עמר האמיתי ונדמה לי שהדברים באמת בדמו – הדמויות נואמות כי בלייר הוא גם מין מנהיג נואם שכזה. בחמש השנים שבהן שימש יו"ר איגוד הבמאים הוא הוביל שורה של מאבקים חשובים מאוד ובזמן האחרון הוא פועל כחלק מ"ארץ חדשה" (התנועה הפוליטית שהקים אלדד יניב). כלומר, לא רק דיבורים אלא נכונות אמיתית לחולל מעשים, ואולי זאת הזירה הנכונה לדברים שכאלו.

איך שהוא, נדמה לי שאם המחאה תשוב בקיץ הבא לא יעמוד שם בן דמותו של אלברט עמר אלא דווקא אחד מהמהפכנים הרדיקלים שמציג נדב לפיד בסרט הביכורים שלו "השוטר". הסרט, שנוצר הרבה לפני המחאה וחגג את הקרנת הבכורה יומיים לפני שדפני ליף הציבה את האוהל שלה, נתפס כסרט כמעט נבואי. אלא שהמחאה בקיץ שעבר הייתה מנומסת ומלבד הנזקים לדשא של שדרות רוטשילד היא לא הותירה עקבות משמעותיות, ואילו החבורה בסרטו של לפיד מוכנה ללכת רחוק הרבה יותר, גם מדימונה, גם מדפני ליף.

• "שביתה" באתר "הארץ"
• שביתה, באתר yes וואלה!

 וגם הזמנה:

אחרי כמה חודשים של הכנות יתקיים ביום חמישי 1 נובמבר 2012 כנס הקלוזאפ של 'סם שפיגל' בסינמטק ירושלים, כנס שהשנה אני אחד המפיקים ועורך התוכן שלו. סתם כדי לגרות אתכם: מודי בר-און ידבר על 'היו זמנים במערב', גילה אלמגור על 'שדרות סאנסט', הרב מנחם פרומן ופרופ' חביבה פדיה על סרטים של קורוסאווה, רונית מטלון על 'נהג מונית' של סקורסזה ועוד שלושים אנשי רוח ואמנות שיציגו וידברו על הקלוזאפים שנחרטו בתודעתם. זה מ-10:00 עד 20:30. אחרי שזה יגמר יחזרו לי החיים.

תבואו, יהיה כיף.

והנה לו"ז מלא

שלמה בר – האיש שהכניס לכאן את מוזיקת הפיוטים – כמעט בן שבעים וכבר מפויס יותר. הוא עדיין מאמין בתפקיד המוזיקה לשמח אנשים, מתנגד לריטלין ורואה בו ייצוג לשקיעת המערב

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 17/8/2012)

שלמה בר (צלם : אריאל ואן סטראטן)

יש משהו ממגנט בפנים של שלמה בר. כמו עצים שמוסיפים טבעות היקפיות בגזע בכל שנה, כך הפנים שלו מעוטרים בקמטי עומק מלאי חן על כל הזמן שעבר.

"אני עוד מעט בן שבעים" הוא אומר לי, "ואני ממשיך להישבר ומרגיש איך השבירות האלה בונות אותי. אדם הוא הרי סך כל החוויות שלו בחיים, הדברים שהוא עובר ובעיקר השבירות שלו". החוויות והשבירות האלה ניכרים בפנים של בר ויוצרים מפה גיאוגרפיית-נפשית שלמה שקשה להוריד ממנה את העיניים. בר לא מהסס להציב את הפנים שלו בקלוז-אפ על שערי האלבומים (הביטו למשל על עטיפת האלבום "עננים נמוכים" מ-2006) וגם עכשיו הוא מדבר קרוב; "זה מי שאני" הוא אומר "ככה זה".

שלושים ושלוש שנים עברו מאז "אלי שורשים", אלבום הבכורה המכונן שהוציא עם להקתו "הברירה הטבעית", אלבום שהביא קול אחר – שחור, עדין, דתי ומוחה – למוזיקה הישראלית. התגובות, למרבה ההפתעה, היו טובות: "ידעתי שאנחנו יורים ירייה משונה וידעתי שזה יעניין בצורה מסיומת" הוא משחזר, "אבל לא הייתי בטוח עד כמה. היום זה הפך להיות טרנד ברוך השם, אבל אז, כשהבאתי פיוטים משירת תור הזהב היו אומרים לי "מה זה?". לא "מי זה?",  אלא "מה זה בכלל?". הייתה בורות שלא תיאמן מהצד שמרגיש עצמו 'נאור'. אבל היום, ברוך השם, האמת קוראת לאדם".

בר נולד בשנת 1943 בעיר רבאט שבמרוקו ועלה כילד עם משפחתו לארץ, אל המעברה שבבאר יעקב. "התחלתי להלחין בגיל מבוגר יחסית" הוא מספר, "וכשהצלחתי להלחין סוף סוף הבנתי לאיזה דרך אני הולך. עד אז לא הייתי בטוח. תופפתי ושרתי מגיל חמש – קבלתי את זה מאמא שלי שהייתה אשה מדהימה, תמימה, מוזיקאלית. אשה עם קשר ישיר לא-לוהים. בעיני, תמימות באמנות זה ערך עליון וככל שאני מתבגר אני מבין שאמנות שאין בה תמימות היא פח זבל במקרה הטוב וטומאה במקרה הרע".

למה הכוונה בתמימות באומנות?

"תראה, לדעתי יש מוזיקה שיכולה אפילו ליצור מחלות לבני אדם, מוזיקה רעה. תמימות באומנות היא כמו תמימות בעולם – להיות תמים זה להיות ילד, להבין, להאמין. אמא שלי הייתה מתבוננת למעלה ומדברת עם אלוהים, כמו התבודדות של חסידים. התמימות היא המימד לתקשר עם אלוהים וגם ליצור אומנות טובה. אין שום כלי אחר".

אבל איך עושים אמנות תמימה בפועל?

"הלוואי שיכולתי להגיד לך ישר וברור. אחד הדברים הכי קשים הוא לעשות את הדבר הפשוט, אני יכול להגיד שאומנם צריך גם לעבוד מהשכל, אבל השכל צריך תמימות. בלי תמימות השכל מסתבך, הופך להיות ריאליסטי יותר מדי. לכן התמימות היא מידה מאוד חשובה לחינוך, כל בן-אדם נולד לתמימת רק שהבגרות הורסת אותה. צריך ליצור חינך שמחייב את התמימות. אני גם חושב שמוזיקה זה קוד גנטי, כלומר, שזה נמצא בזיכרון הגנטי של כל עם, ולכל עם יש את המוזיקה שלו. אני, למשל, לא יכול להיות לא נוצרי או מוסלמי – זה פשוט לא אני – אני צריך מוזיקה יהודית".

למרות שאתה כאמן מבצע – וגם לפעמים כיוצר – משתמש במוטיבים שהם לאו דווקא יהודים. ובכלל, אני קצת מתקשה להבין למה הכוונה מבחינתך ב"מוזיקה יהודית".

"אני בתהליכי חיפוש של התשובה הזאת. הלוואי והיית יודע באיזה סולמות הלויים היו מנגנים בבית המקדש, זה משהו שהיתי רוצה להבין, לשמוע, ללכת אחריו. זה אחד החיפושים הגדולים שלי. פעם מצאו חליל בחפירות ואני רציתי ללכת לראות,  להבין מאיזה סולם הוא בנוי. כי סולם זה ארכיטקטורה. זה כמו שבית המקדש היה בנוי במידות שהם קוסמיות, מידות שמכסות את כל העולם כולו – כך מוזיקה צריכה להיות, המוזיקה היהודית צריכה להיות יותר מלודית ופחות הרמונית".

הרמוניות לא מקובלות ב"מוזיקה יהודית" מבחינתך?

"הרמוניות זה מעשה שכלי. אתה מקבע את המוזיקה ועושה אותה סימטרית, אתה בעצם שולט במוזיקה. בעיני לא צריך לשלוט. אתה צריך לתת למוזיקה להיעשות, אתה צריך להיות כלי ולא מוביל – וזה לא פשוט לכולם, תלוי באיזה אינפורמציה אתה גדל: אם אתה שומע כל החיים שלך רעש ואחר כך אני מצלצל לך בפעמון קטן – אתה לא תשמע, הרגת את העדינות. דברי אמת – יש בהם הרבה מאוד עדינות. ההפך זה הגסות, אחת המוזיקות שהכי לא מקובלות עלי זה מאראשים".

יש דווקא מסורת חסידית ארוכה שלוקחת אותם והופכת את נגינות המצעד הצבאי לניגונים ושירת קודש.

"אני לא סובל את זה. לא סובל כששרים שירת קודש בזה, אוי ואבוי. דוד המלך לא שר ככה תאמין לי. המוזיקה צריכה להיות באותו ראש של המילים".

כשאתה נגיש למוזיקה שלך אתה מתחיל אותה מהמילים?

"אני בדרך כלל אוהב להתחיל עם המילים, לקבע את עצמי. פעם עבדתי הפוך, אבל היום אני חושב שצריך קודם כל להתחיל מהאות העברית, היא בעיני הקוד. צריך להגות אותה נכון, אם אתה לא עושה כך אתה פשוט כמו פסנתר שמתקלקל. אם הייתי לוקח את השפה העברית והופך אותה לכלי מוזיקאלי היא הייתה הכלי העשיר ביותר בעולם. יש לה צלילים שאין בשום שפה בעולם – ואני לא מדבר בתור בלשן אלא בתור מוזיקאי. אני אומנם שר גם קצת בערבית מרוקאית, יש צד שמי משותף וזה נחמד, מוזיקה משמחת".

זה ערך בשבילך לעשות מוזיקה שתשמח אנשים?

"בהחלט. אבל תלוי איזה שמחה – יש שמחת זימה ויש שמחת קודש. צריך לעשות הפרדה. אני שואף לגעת באמת עד כמה שאני יכול וזה לא פשוט".

בר מצהיר על עצמו כאחד ש"לא מקבל את החלוקה הדתית-חילונית", הכיפה הבוכרית (או הלבנה הגדולה) שעל ראשו עוזרת לשמור על מרחק מהתיוג ולהסתפק באמירה "אני יהודי שמקיים קשר עם הקדוש ברוך הוא. אבל אני קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי. לדעתי הישראליות עוד לא התגבשה בכלל".

השפה ועולם הדימויים של בר לקוחים מבית הכנסת, וניכר שאף שהוא בן בית בו את ההרחבות הוא עשה באופן עצמאי: על המדף מונחים מבואות שונים לקבלה וספרי הרחמ"ל, ומדי פעם לפעם הוא מפליג בשבחו של הרב אורי שרקי שאת שיעוריו הוא שומע "ומושפע ממנו. הוא אדם חכם מאוד".

גם ההגדרה של "מוזיקה מזרחית" מקוממת אותו. "זה מטבע לשון גזעני. מה, המוזיקה המערבית היא 'מוזיקה ישראלית' והמזרחית מה, היא לא?". כבר מ"אלי שורשים" היה ניסיון עצמי של בר ו"הברירה הטבעית" לגבש זהות חדשה. היה שם שיר אחד של ארז ביטון ("חתונה מרוקאית"), האב המחולל של השירה המזרחית, שיר אחד מהקנון הישראלי של אברהם חלפי ("תפילה"), את הפיוט "דרור יקרא" (השיר היחיד שבר לא הלחין באלבום) ושני הלחנות  למילים של המחזאי יהושע סובול (מתוך המחזה "קריזה") שהפכו ללהיטים: "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". כמעט כל השירים לקחו את הזמן ברצועות ארוכות שנמשכו הרבה מעל שלושת הדקות המקובלות ברדיו של אז.

בר טוען שרבים הבינו לא נכון את "ילדים זה שמחה" אבל לא תמיד נעים לו להרוס לאנשים את השמחות. "זה שיר מחאתי. הוא מדבר על הקשר שבין הרבה ילדים למצב כלכלי על הפנים. בן גוריון אמר: תעשו עשרה ילדים תקבלו מאה לירות. ככה זה היה פעם כדי לעודד את הילודה. אבל אם אתה מעודד את הילודה – תעודד גם את התנאים. אני גאה שעם ישראל מוחא עכשיו, ובעיני זה לא יכול להיות תחת שום כותרת אחרת חוץ מאשר 'צדק חברתי'. זה דבר חשוב מאוד. אני מרגיש שכל העולם רוצה לשנות את השיטה".

ב"אלי שורשים" וגם באלבומים אחרים שלך היה ניסיון להגיד כמה דברים על החברה הישראלית, ניסיון שנעדר כמעט לגמרי (אולי חוץ מעמיר בניון) במוזיקה הישראלית היום.

"לצערי הרב אתה צודק. הרוב מתעסקים בבידור, לא באומנות. לפעמים אפילו בליצנות. והרי אסרו עלינו ליצנות בתורה. כאומן יש לך מחיבות לעם, לגורל שלך ושל העם שלך. אומנות צריכה להיות ראי של החברה ולא לספק לה רק אשליות.

אני מלחין עכשיו שיר שנקרא 'אמור לי סבי' כחלק מפרויקט של 'בית אבי חי' שבו לוקחים שירים אבודים – שירים שלא יודעים מי כתב אותם ולא קובצו בשום ספר – ועובדים עליהם. השיר הזה נכתב כנראה לפני מאה שנה – אבל נדמה ששום דבר לא השתנה. המשורר כותב שם: 'אמור לי סבי למה הסבל בעולם, האומלל עמל בשכר… זהב ורעב, רעב וזהב' – זה עיתון של היום, דברים לא משתנים.

זה מעציב אותי כי אנחנו בתור יהודים חייבים להוביל את הצדק. היה אדם שאני זוכר אותו שהיה מין נביא כזה, משוגע. יעני משוגע – מה זה משוגע? מה זה נורמאלי? – הכל שטויות. הוא הפגין ליד בית העיתונאים לפני שנים, הוא היה רזה ושדוף ואמרתי לו בוא לאכול איתי משהו, אבל הוא לא רצה שום דבר, ואז הוא אמר לי משהו שמאוד התעוררתי ממנו, הוא אמר 'להיות יהודי זה לא זכות – זה חובה'. אם אני חושב שאני יותר נאור – אז אני צריך להיות באמת יותר נאור – אבל מה עשו כל 'הנאורים'? לקחו אחרים ונצלו אותם, זה נאורות? לך למוזיאון באירופה – הכל מלא גניבות ששמו אותם מאחרי זכוכית. אני לא מקבל את הנאורות הזאת של העולם המערבי, זה גם דברים שצריך למחות כנגדם".

באלבום האחרון ("בסוד תפילת ערער") יש שיר מחאה כנגד כדורי הריטלין בשיר "גברת ריטה".

"זה שיר מחאה שעוסק בהשתלטות תעשיית התרופות על חיינו. אנחנו חיים בתקופה מאוד חשוכה. התרבות המערבית הולכת ושוקעת, ולדעתי תוך חמישים שנה היא תעלם לגמרי. היא כבר מסואבת, תקועה בתוך הבוץ  של עצמה. יש כלל: כל חברה שלא מחפשת את האמת בסוף היא נופלת. אימפריות מתחלפות. הריטלין זה הרפואה המערבית. מרגע שהיא התחילה לשקוע בכסף היא שיעבדה את האדם, היא נותנת הבל ורעות רוח. אני רואה אנשים שלוקחים חמישים סוגים של תרופות. אני לא מאמין בלבדוק את הסימפטום לפני שאתה רואה את הכלל – וזה בדיוק מה שהריטלין עושה. משהו החליט שאתה צריך וזהו. כמו פסיכולוג – שזה דבר מפחיד – הוא הרי יכול לקבוע לך את מידת הנורמאליות. אני שואל; איך אפשר לתת לבנאדם כוח כזה? אני מחפש חוק עם מוסר ואני לא מוצא אלא רק בתורה, שמה הצדק הוא אמת".

ולמרות הכל, קרוב לגיל שבעים שלמה בר מפויס יותר. אחרי תריסר אלבומים והצלחה בארץ (ובעיקר בפסטיבלי מוזיקה אתנית בעולם) נדמה שהמלחמות שהוא ניהל מול הממסד האומנותי והממשלתי נרגעו, גם ללא ההכרה שקיווה לה. פינת ההסבה בפתח הסטודיו שלו בהרצלייה נראית כמו פרסומת לצימר מרוקאי עם עבודות עץ צבעוניות ובר מעשן במרץ לאורך כל הראיון הזה.

"אני עובד עכשיו על פרויקט חדש לחלוטין של רוק ובלוז" הוא מספר, "כמובן, אני לוקח את זה למקום שלי, לאיך שאני רואה את הרוק. זה אומר שהמוזיקה צריכה להיות א-סימטרית  והתפיסה הרגילה הרי שונה. אני שר אחרת כשאני שר רוק, אני פתאום מוציא דברים שאני לא מרשה לעצמי להוציא במקומות אחרים, אני רואה צבעים אחרת. זה רוק אחר – כי בשביל מה לעשות רוק  רגיל, לחזור על הדברים? צריך להלביש את הכלה בלבוש אחר. זה ניסיון ליצור רוק מקומי שמסתמך על המילה העברית, על השירה. בלי 'אי לאב יו אי ניד יו' – הטקסט הוא עמוק והוא מחייב אותך לפיתרונות מוזיקאליים. צריך לכבד את הטקסט, להחליט שהוא זה שמוביל אותנו.

ולאן נכנס הבלוז?

"הבלוז זה מאמא שלי. בלוז זה שפת ביטוי – כל עם בוחר בבלוז שלו , בוחר בתפילה. כמו אצל מקוננות מרוקאיות בלוויות. זה בכי. צער. גם גמ'י הנדריקס הלך ללמוד את הפנטטון של הבלוז מהמרוקאים. תשמע את  הברברים – זה בלוז מהמם".

אתה עוקב אחרי דברים שקורים במוזיקה הישראלית והעולמית?

"אני שומע היום בעיקר מוזיקת עמים מכל העולם. זאת מוזיקה שמתאימה למקום הגיאוגרפי שלה. לעולם לא תמצא מוזיקה מקפצת במדבר למשל. מקפצת תמצא אצל צוענים, על הרים, שם קופצים. בכל אירופה אין מדבר ואצלנו זה חצי מדבר. יש לנו גם את המדבר וגם את השלג. אני מרגיש שאני יציר לעם עם זיכרון עתיק שיושב  במרכז העולם, בין מערב למזרח. אני הגבול, אני הגשר בין מיסטיקה ללוגיקה. אני כמו יעקב שנוצר מאברהם ויצחק – משהוא שהוא יציר אבותיו שקדמו לו, זיווג של שילוב. אנחנו לא סתם בני יעקב ולא בני אברהם. אני מחפש את הזיווג הזה ואת הסגולה הזאת. זה ההשפעה שלי. אני מרגיש קשור לקצב המקומי, הים-תיכוני. בקצב הזה אין לא חמש ולא שבע – זה פשוט לא יכול להיות כאן. יש בו ארבע, יש בו תשע. זה חייב להיות א-סימטרי, זה חייב להיות לא חתוך וחייב להשתמש ברבעי טונים, בשלושת רבעי טונים. לקחת את מגוון הקשת ולא להחליט, אתה צריך לקבל את הצבע ולא להחליט עליו".

אתה ידוע כאומן שמרבה לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים ולא עוד על פרויקטים לבד.

"לכל אחד מהמוזיקאים שעבדתי איתו יש את העניין שלו, כל אחד מייצר משהו אחר וכך נוצר דיאלוג. מה שיפה בדיאלוג הזה שאתה חייב לוותר על משהו מעצמך כדי להתקשר לאחר. לצערי, היכולת הזאת קורית, בדרך כלל, בגילאים יחסית מבוגרים. אני עובד עכשיו הרבה עם מוזיקאים שהם פחות או יותר בגילי, אנשים שהאגו כבר מאחוריהם ויש להם רק אהבה למוזיקה".

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 20/7/2012)

דודו טסה, 'סחרחורת'

זה הזמן של דודו טסה. מי שנמכר בגיל בר מצווה כנער פלא משכונת התקווה ("אוהב את השירים", 1990) נמצא היום בעשור הרביעי של חייו במרכזו של רוק המיינסטרים הישראלי. שנה אחרי יצירת המופת בערבית משירי סבו ואחיו (דאוד וסאלח אל כוויתי, "דודו טסה והכוויתים", 2011), הוא חובק עכשיו אלבום תשיעי בשם "סחרחורת", ומתייצב במקום החמים שבו כולם מוחאים לך כפיים.

טסה, צריך להזכיר, הרוויח כל מחיאת כף ביושר. מי שעוקב אחרי הקריירה שלו יכול לשמוע את ההתקדמות מאלבום לאלבום. יש לטסה הצליל המיוחד שלו (רוק עם נגיעות מזרחיות), ההגשה שלו (ישירה, פשוטה, נעימה), הנושאים הקבועים שלו (יחסים, ייסורי האהבה, שוטטות של עיר), ומין תחושה כללית של חומרים מלנכוליים מעט מלווים בנגינה שמחה ומתפרצת, סוג של סגנון.

שיר הפתיחה, "לא מרגיש טוב", הוא דוגמה טובה לסגנון הזה: שיר פשוט שנפתח בשקט, תוגה זוגית ("אוהב שאת בוכה, אני חזק את חלשה, מוכר ואת קונה"), אחר כך תופים, גיטרה מסתלסלת, זמרת מלווה במרחק, נחמה פורתא ("יש עוד אור בינינו, רק בקרוב, יש עוד אור") – יחד עם העיבוד הלא מתחכם מדובר בכניסה ישירה לפלייליסט ולאזור המטריד במוח שנתקע על פזמון בלי שום שליטה.

טסה יצר את האלבום הזה (ביחד עם שותפו הכמעט קבוע ניר מימון) בפרץ של שלושה חודשים. זה אלבום קצר במיוחד; תשעה שירים, שלושים ושלוש דקות של סחרחורת מוזיקלית ששומרת בסך הכול על אחידות, למעט השירים "ביום שבגין מת" (עוד מעט נגיע אליו) ו"ערב שבת"; שיר אהבה רך וקצר שסוגר את האלבום.

טסה תמיד היה טוב בבחירה וכתיבה של טקסטים, ובאלבום הזה הוא שידרג את עצמו בשיתופי פעולה עם עמיר לב ("כמעט", "נגן לי"), גלעד כהנא ("צריך") והמשורר המוכשר אלי אליהו – שזאת גם הזדמנות להמליץ על ספר השירים האחרון והנפלא שלו "עיר ובהלות" – ששותף לכתיבת מילות הלהיטים "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה". את המילים לשיר הנושא לקח טסה מאלכסנדר פן, גדול המשוטטים התל אביבים ברחוב העצב החד סטרי. הטקסט נשמע טרי ומדויק בקולו של טסה, בשיר שנע בין דקלום לקינה ומלווה בקאנון מטפטף של אמיר אלייב.

כולם אוהבים עכשיו את דודו טסה; הרדיו משמיע, ההופעות מלאות, הביקורות מפרגנות והקהל קונה. "סחרחורת" הוא באמת אלבום טוב מאוד, ובכל זאת, אני מרגיש שטסה יכול לתת יותר. שיר אחד באלבום, שונה מכולם, חושף את האפשרות הזאת. "ביום שבגין מת" שר שם טסה מתוך מעמקי נפשו, "אבא אמר שהוא עוזב". אמו של טסה עוד ממלמלת במרפסת שהוא "עוד יחזור, תמיד הוא חוזר", אבל ביום ד' באדר ה'תשנ"ב הנער דודו מבין כמה דברים חשובים וכואבים על העולם. כשהוא חוזר לשם בשיר הוא מסלסל את נשמתו ומביא נתח אמיתי ורגיש מחייו. אני, אישית, רוצה לשמוע עוד מהנתח הזה אבל טסה מסתדר גם בלעדיו; שלא כמו התרנגול הסמלי של בני יהודה (קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה) שרץ על עטיפת האלבום בערב עירוני מלא ערפל, דודו טסה נמצא בלב הזרקורים.

שלום גד, 'ירושלים'

שלום גד, לעומתו, ממשיך להישאר רחוק מכל פנס. כבר כמה שנים שהוא לא מנסה אפילו לשחרר גרסאות דיסק של האלבומים שלו לחנויות. יש לו קהל קטן ונאמן שיוריד אותו בתשלום וההנחה היא שאם מישהו ייחשף למוזיקה שלו זה כנראה יהיה דרך הרשת.

משפחתו של גד, יליד צרפת, התיישבה בתלמי אליהו (שם הקים אחיו הצעיר אביב גדג' את להקת אלג'יר). הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ'. "ירושלים" הוא האלבום השביעי שלו עם הרכב הליווי "היהלומים" והחלק השני בטרילוגיית "המצב" (קדם לו "תל אביב תל אביב" מהשנה שעברה). אפשר להאזין לו חינם או לקנות אותו בעשרים שקלים  באתר bandcamp.

כסף גדול לא יוצא מזה, וגד משלים הכנסות (אלבום הסולו השני שלו נקרא "תנועות מטאטא מהירות" על שם עבודות הניקיון שמהן השתכר באותו הזמן), אבל זה נותן לגד חופש אמנותי מוחלט לעשות מה שהוא רוצה. הוא יכול, למשל, לפתוח את השיר "הפצע נסגר על הקליע" בטקסט היפנוזי: "אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי", אומר קולו של גיל פדידה, "הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר אל תוך ירושלים". כשפדידה יגיד "עשר" גד יהיה בירושלים, ומה הוא יראה שם? "עצים כפופים שאף אחד לא ראה / מצבות גדולות שאף אחד לא ניקה / שולחן ערוך שאף אחד לא הפך / אני רואה הרים שקועים שאף אחד לא דחף".

הוא יכול גם לתת לגבריאל בלחסן (גם הוא מתלמי אליהו ואלג'יר) לנאום כילד שדורש "מנהיג שיודע לרקוד, מנהיג שיודע לאהוב", הוא יכול גם לשיר בקולו הנשי והגבוה על "הפועל השחור הראשון" ועל "פשקווילים של אהבה". הוא יכול להצחיק ולעצבן להרהר ולהיות כל הזמן עצוב ובודד וגם בינוני בכוונה גדולה. הוא יכול לתת לטלי אלבז לשיר כמו בקברט: "יש לי שאלה לרבי / מה אני אגיד לאיש / שאחרי שהוא ירה בי / והשליך אותי לכביש / הוא חרת בכל העיר / את השם שלך. תיזהר עם הדברים שאתה מטיף". הוא יכול. לא הרבה אנשים שומעים את זה – ובכלל, יש משהו מאוד לא מזמין בגד בשמיעות ראשונות – אבל מי שאוהב, אוהב בפנאטיות.

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 18/5/2012)

ישי לוי – 'את' / עמיר בניון – 'עץ על מים'

נדמה לי שאחת הדרכים האפקטיביות לגרום לאנשים שלא מכירים את ישי לוי לשמוע את אלבומו החדש "את" ולהתייחס אליו ברצינות היא להזכיר את מי שכתב והלחין את השירים (למעט שיר וחצי), אחד, עמיר בניון. עוד מעט נגיע לאלבום האחרון של בניון, אבל דווקא המפגש שלו עם ישי לוי מעניין הרבה יותר.

תקציר הפרקים הקודמים: ישי לוי הוא אחד הקולות הטובים ביותר שיצאו מהחממה התימנית של ראש העין. חפלות, קאסטות, הצלחה גדולה, חברות ויריבות קשה מאוד עם זוהר ארגוב, קוקאין, הרואין, אלימות, התחזקות, כלא, חזרה הביתה, קאמבק. חיים על נייר זכוכית. בדרך הוא ביצע כמה מהשירים הקלאסיים של המוזיקה המזרחית: "רעיה", "רקדי" ו"אישה נאמנה", אם להזכיר רק שלושה, והפך לסמכות חשובה בז'אנר. בניון סיפר שהיה שומע את לוי כנער, כשעוד עבד בריצוף והתמודד בעצמו עם בעיות סמים.

בניון לקח את הסיפורים והחומרים האישיים של לוי וכתב בהשראתם את שירי האלבום החדש. וככה, כמו העליות והירידות בטלנובלה שנקראת 'החיים של ישי לוי', שירי 'את' נעים מעצב לשמחה, מהתקרבות להתמוטטות. אם עוד כמה שנים תפתחו את החוברת הצבעונית של אחד מהתיאטראות הרפרטואריים בישראל, ותגלו בתוכנייה מחזמר על בסיס חייו ושיריו של ישי לוי – דעו שבניון כבר עשה כאן חצי עבודה.

לוי, שחיף עם מבט קשוח, פותח ברגש עם השיר "אבא" (כנראה שם השיר הכי פופולרי בישראל אחרי "אהבה"), עולה על הסלסול ב"נשמה" שמזכיר שירים של בניון מתקופת האלבום "שלכת", וחוזר לרגש ב"תשירי ילדה" (מילים של משה קלוגהפט ולחן של בניון). לוי מגיש שירים יפים ומקוריים כמו שיר הנושא "את" המוקדש לאישה שבגללה נכנס לכלא ואיתה הוא חי כעת, וכמו "לאן", "לבד", הדואט עם בניון "די לך" ו"יונה שלי" שכתב בניון על בסיס חוויית הכלא של לוי, שיר שאפשר לקחת גם אל מקומות פוליטיים ("יונה שלי לא רוצה עלה של זית / רוצה לחיות, רוצה לי בית").

רק לעתים רחוקות הוא חוזר על הקונספציות המוכרות של המוזיקה המזרחית ולא מוסיף עליהן דבר, כמו בשיר 'אלף פעם' שסובל מעיבוד (וקליפ) מעצבן, נפילה חד פעמית של יעקב למאי שעיבד את האלבום כולו בדיוק ובטוב טעם. עוד רצועה מעט זרה – ממקום אחר לגמרי – היא "אלא", שיר אמונה יפה שאת מילותיו כתבה אשתו של בניון, מרים (שכתבה גם רבים משירי האלבום האחרון של בעלה), שנשמע מעט אבוד בפיו של לוי, שמשתלט בהצלחה על שיר האמונה השני באלבום "אין עוד מלבדו". צפו למתחרה רציני לשיר מגרשי הכדורגל של אייל גולן "מי שמאמין לא מפחד".

לכתוב שללוי יש קול גדול זה אנדרסטייטמנט (ועדיין, למי שלא רגיל צריך להדגיש שיש בו צד של טעם נרכש). בניון הוא לבטח אחד היוצרים הטובים ביותר בישראל, כך שארבעה עשר שירי האלבום הזה הם סוג של מפגש פסגה. כדרכם של מפגשים כאלה, "את" לא ממצה את האפשריות שגלומות בחיבור, אבל הוא בהחלט אלבום טוב מאוד, וכבר האלבום השלישי, אחרי "ריקוד רומנטי"  (2008) ו"האחת שלי" (2011), שלוי שומר בו על רף גובה, הרבה מעל המקובל בשוק שניזון פעמים רבות מחומרים בינוניים.

ועכשיו, כמה מילים על עמיר בניון. "עץ על מים", שיצא לפני כמה חודשים, היה האלבום החמישי (!) שהבן-אדם שיחרר בשנתיים האחרונות. אם מוסיפים לזה את השירים שהוא מפרסם מחוץ לאלבומים (כדאי לעקוב בפייסבוק) ואת החומרים שכתב לאחרים – כמו ללוי, לריטה ולאלבום החדש של גלי עטרי – אי אפשר שלא להשתהות מול הלבה המבעבעת שיוצאת תחת ידו.

אלא שלהתפרצות הזאת יש גם צד שני וצפוי למדי של חומר לא אחיד ברמתו. על חלק מהאלבומים כתבתי כאן, אבל על "עץ על מים" דילגתי. התעייפתי קצת מהקצב ומהנוכחות התקשורתית המוגברת של בניון. אבל ככל שעובר הזמן ו"עץ על מים" מתנגן במערכת שלי אני מגלה שהוא אחד היותר טובים של בניון מאז יצירת המופת "הכל עד לכאן" (2006).

המילים של מרים בניון, שכתבה כאן ארבעה שירים ומתגלה כמשוררת של ממש (למשל ב"אחרי שנקרע הים" הנפלא), ההפקה המלאה, הלא מתנצלת, של ליאור שושן ואודי תורג'מן, והשימוש המעניין בכלי נשיפה יוצרים תחושה של אלבום ולא של אוסף אקלקטי של שירים.

בניון מבצע כבר המון זמן גרסאות כיסוי למה שנקרא "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". גם ב"עץ על מים" הוא נותן את גרסתו ל"כמו חצב" של נעמי שמר, אבל גם מלבדו יש באלבום הדים רבים לשירים מעין אלה – מוזיקלית ולפעמים גם טקסטואלית. הם אומנם מעובדים אחרת, ודאי מוגשים אחרת בקולו הבלתי נתפס של בניון, אבל הם קורצים לאותו עולם ששמר היא אולי נציגתו המובהקת ביותר. "כמו תינוק" ו"שיר מולדת" הם לא רק שניים מהיפים שבשירי האלבום, הם גם עושים שימוש באווירה הזאת, ויוצרים איזון מעניין לשירים המורכבים יותר כמו "אחרי שנקרע הים" ו"אל תוך האור".

• 'את' – האלבום המלא בערוץ של ישי לוי בyoutube

אפרת בן צור נפגשה עם שירי אמילי דיקינסון והמפגש הוליד אלבום נפלא. והיא אפילו לא יודעת לנגן כמו שצריך על גיטרה

(התפרסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' 11/5/2011)

"robin" אפרת בן צור

קצת מוזר, אבל אפרת בן צור לא ממש יודעת לנגן בגיטרה. "את כל השירים של האלבומים הקודמים הלחנתי על שני מיתרים של גיטרה קלאסית", היא  מספרת. לכבוד "Robin", האלבום החדש שלה, ובו לחנים לשירי אמילי דיקינסון, היא השתדרגה לכלי נגינה חדש; אוטו-הארפ. "המוזיקאי אסף תלמודי אמר לי להזמין אותו מהאינטרנט בגלל שאני לא יודעת לנגן. הוא הסביר לי מה זה וזה נורא מצא חן בעיניי: מין נבל אוטומטי כזה: יש 21 אקורדים, אתה לוחץ על כפתורים ופורט – זה ממש לילדים. אבל יכול להיות גם מאוד מורכב לנגן על זה. אתה רואה אצל פי ג'יי הארווי למשל, או כשזמרות הליווי של נילי יאנג מנגנות על האוטו-הארפ – אני מחזיקה את זה כמו סיטאר, בסגנון הים-תיכוני, אבל הן מחזיקות אותו ליד הכתף ופורטות. אני פשוט לוחצת ופורטת, קצת כמו שאני מנגנת על שני מיתרים בגיטרה". את כל השירים באלבום הלחינה בעזרת הכלי המיוחד, והוא גם חלק מהופעותיה. "לאט לאט אני אשתכלל בזה", היא מבטיחה.

פשטות שנוגעת בנשמה

אנחנו נפגשים בקפה שליד תיאטרון 'גשר' ביפו, נמל הבית של בן צור בשבע עשרה השנים האחרונות וה'תיאטרון הרוסי' שעליו כתב אביתר בנאי, בן זוגה לשעבר, את שיר הפרידה האכזרי שלו. משחק בתיאטרון הוא רק אחד מהזרועות האמנותיות של בן צור שמתפרשות גם לקולנוע ("Made in Israel", 'אודות המוניטין'), טלוויזיה ('הבורגנים', 'פרשת השבוע', 'תמרות עשן') ומוזיקה. שני אלבומיה הקודמים – 'צוללת' (2001) ו'אפרת בן צור' (2006) – היו אלבומים אישיים שהביאו כמה שירים מקסימים ("גם הים נסוג", למשל, לחן של בנאי לשיר של יונה וולך) וצברו קהל מעריצים וסקרנים קטן אך נאמן.

ב"Robin", האלבום החדש שיוצא כעת בחברת Anova Music, ממשיכה בן צור לשיר באותו קול ילדותי משהו, אבל נדמה שרוחה של אמילי דיקינסון השרתה מעט מהחידתיות שלה על שירי האלבום. דיקינסון (1830-1886) נחשבת  לאחת המשוררות  הגדולות של אמריקה; כמעט ולא יצאה מביתה באמהרסט, מסצ'וסטס, לא התחתנה מעולם ונחשבה לאדם מתבודד. היא פרסמה בחייה שמונה שירים ורק אחרי מותה נתגלו כ-1,800 שירים שכתבה, שנידונו על ידיה לשריפה.

"קראתי עליה המון", מספרת בן צור, "ואני מוצאת שם, לצד הצד המוכר שלה, גם צד מאוד תשוקתי: במכתבים שלה היא מנהלת מערכת יחסים מסעירה עם אהובים או עם אשתו של אח שלה, סואן. מכתבים מסעירים. יש בה משהו שקצת מפחיד אותי. נראה לי שאם הייתי מכירה אותה באמת – לא היינו ממש חברות".

מתי היתה ההיכרות הראשונית שלך עם דיקינסון?

"יש לי ספר שירים שלה בבית הרבה שנים, ובתקופת הלימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב הייתי מעלעלת בו לפעמים. בהתחלה ניסיתי להלחין אותה בתרגום לעברית וזה לא הלך כל כך טוב. הטקסט במקור האנגלי הוא הרבה יותר נינוח ופשוט. יש לי רצון – גם בהלחנות של טקסטים שהם שלי – שהלחן יהיה פשוט, שלא יהיה אילוץ בצורה שבה אני שרה, בחיבור של הטקסט עם המלודיה. עם אמילי פשוט נהיה חיבור, אז קניתי ספר מקיף שלה באנגלית והלחנתי שיר ועוד שיר".

האנגלית הייתה טבעית לך?

"אנגלית היא לא שפת האם שלי. כמי שלמדה אותה בבית הספר הישראלי יש לי עוד מקום לשיפור, אבל בבסיס הכתיבה של דיקינסון יש משהו מאוד פשוט, כמו למשל בשיר: "A Thought went up my mind today – That I have had before" – זה שיר שהרס אותי. מאוד פשוט, מאוד חזק, מין זיכרון כזה. ניואנס של פירוט המחשבה, מה שהמחשבה עוררה בה: עולם שלם של רסיסים. אני אגיד את זה במילה מאוד קלישאתית – זה ריגש אותי. בעברית תרגמו את זה למשפט 'הרהור עלה בי היום וכבר פקדני בעבר' – באנגלית זה פחות מליצי. הפשטות במקור פוגעת לי בגוף, בנשמה. הרגשתי שזה נוגע בי בנימים. ממש ברמה הזאת".

זו לא פעם ראשונה שאת מלחינה משוררים, אבל התחושה מהשירים שלך – גם כאלה שלא את כתבת – היא אישית מאוד.

"נכון, יצא לי כבר לא פעם להלחין אחרים, אבל בשני האלבומים הקודמים שלי כתבתי את החומרים בעצמי. הרגשתי שזה יותר נכון. פתאום קרה הדבר הזה עם אמילי ולא התנגדתי לו. התעוררה תשוקה, רצון, חיבור – אלו תחושות שאתה לא נותן להן ללכת. כשאתה מתרגש ממשהו, כשמשהו באמת מסעיר אותך ולא תלוי באחרים – הוא לא צריך את החוץ. החוץ מעורר בי המון אנטי וכעס, ואני לא תמיד מוצאת את עצמי מתאימה. ופה יש משהו שהוא מתאים, והוא שלי – למרות שהוא לא שלי באמת, וזה  נורא כיף שיש עצמאות – אתה מלחין, ואחר כך אתה רוצה לחשוב מה אתה רוצה לעשות בתוך הלחן הזה".

באלבום הזה הפקת את עצמך מוזיקלית – יחד עם עומר הרשמן – לראשונה.

"בעיניי זה חלק מההתבגרות וההבשלה. שנים עבדתי עם אנשים מוכשרים וטובים, אבל בעיקר קשובים. בנאדם יכול להיות מאוד מוכשר אבל לא תמיד קשוב ואינטליגנטי למה שהחומר של האדם שמולו מבקש. נתקלתי באנשים מאוד מוכשרים שהאינטרפרטציה שלהם לשירים לא התאימה. למזלי בשני האלבומים הקודמים עבדתי עם ברי סחרוף ואביתר ואסף תלמודי – אנשים שאהבתי את מה שהם מביאים, והם אהבו את מה שחומר הביא להם.

"עכשיו, שש שנים מאז האלבום האחרון, הרגשתי שאני במקום שיש לי יותר מדי מה להגיד. ברור לי שיש בו דברים שיכול להיות שהם לא הבחירות הכי נכונות – אבל הם שלי. הם הצלילים שאני אוהבת והם מאוד לא מתוחכמים. זה הדיוק של מה שאני רוצה לשמוע. עומר זרם איתי לגמרי והתחלנו לעבוד ביחד בבית, עדיין לא הייתה חברת תקליטים – אף אחד כמובן לא רצה את זה. הקלטנו על 'אי–טרק' ובכלל חשבנו שהאלבום יצא ככה, שלא יהיה מספיק כסף. במקביל התחלתי להעלות מופע על בסיס שירי האלבום בפסטיבל הפסנתר, וככה הדברים התחברו. בסוף, אחרי שהצטרפה חברת התקליטים, היה אפילו כסף לשלם לנגנים…".

אוהבת לשחק, מפחדת מחשיפת יתר

בראיונות עם שחקנים תמיד קיים החשש שהם משחקים גם בעת הראיון את הדמות שהם רוצים להציג בעיתון. זה נכון כמעט לגבי כל מרואיין, אבל אצל שחקנים מפלס החשדנות עולה. עם אפרת בן צור יש תחושה שונה, כאילו החיים הם הזדמנות לנוח קצת מהמשחק ולהרפות מהעבודה: חוקרת המשטרה לאה קפקא מ'תמרות עשן' מתחבאת היטב בפרסונה שלה.

"אני מאוד אוהבת לשחק, אבל אוהבת בעיקר את תהליך העבודה לפני מחזה. אני אוהבת חזרות, אוהבת להמציא, אוהבת את הדיאלוג עם הבמאי – אני ב'גשר' כבר הרבה שנים עם יבגני אריה, ויש לנו דיאלוג שמשתבח עם השנים. אני מאוד אוהבת להופיע אבל גם מאוד מתרגשת, וההתרגשות לא קלה לי. לא בכל הצגה יש התרגשות – כשאתה משחק כל ערב אתה כבר לא מתרגש. אבל לפני הצגה ראשונה יש איזה פחד. בטבעי, אני באה תמיד עם בהלה, ושואלת את עצמי מה זאת הבהלה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים. ככל שעובר הזמן אני מבינה – ואני לא מדברת רק על הבנה שבראש, אלא על הבנה רגשית – שזה בסדר, שלא משנה מה אני אעשה זה תמיד יהיה בסדר.

"לפעמים אני עושה ערבי הקראה ואני רואה שהקהל רואה אותי מחזיקה את הדף, והדף רועד. לא נעים, מה יש לרעוד כל כך הרבה? כמה זמן אפשר לפחד ככה? אתה כל כך חשוף ברגע הזה, הפחד שלך חשוף".

אז מה התשובה, מה קורה לבהלה הזאת אחרי כל כך הרבה שנים?

"היא קצת נרגעת. במיוחד מאז שילדתי את אנה, הבת שלי, משהו קצת נרגע. כאילו יש משהו יותר בטוח. אבל אני מוכרחה להגיד לך שאני נורא לא אוהבת את זה שמשחקים את אותה ההצגה כל כך הרבה פעמים, זה חלק שממש קשה לי איתו – אבל זאת הפרנסה".

אם המשחק הוא הפרנסה אז המוזיקה היא המקום האמיתי?

"קשה לי להגיד באופן מוחלט מה אני יותר אוהבת, אבל נדמה לי שזו באמת המוזיקה. זו העצמאות שלי, החלק שלי, ואף אחד לא מנהל אותי יותר מדי. ברובד עמוק יותר, יש משהו במוזיקה ובשירה שהוא – באיזשהו אופן – פחות מורכב. במשחק אתה צריך להבין למה ואיך הגיבורה מגיעה או לא מגיעה למקום הקשה והנורא, אבל לשיר – זה פשוט לשיר. השירה עצמה מובילה אותך. אני לא מרגישה שזו עבודה בשום צורה. העבודה היא רק באיך למצוא חברת תקליטים…".

אני דווקא מרגיש שיש בפרויקט הזה מימד של משחק, שדיקינסון מוציאה ממך צורת שירה אחרת.

"גם אני מרגישה את זה, וזו פעם ראשונה שאני מרגישה כך. במשך שנים לא אהבתי לערבב בין שני העולמות של המשחק והמוזיקה, כאילו אמרתי 'עזבו, יש המוזיקה ויש המשחק והם לא קשורים'. אבל אני חושבת שאמילי דיקינסון דווקא אפשרה לי לחשוף עוד איזה חלק בתוכי.

"יש שירים באלבום שבהם אני מרשה לעצמי לעלות לגבהים מבחינת שירה, ואני לא חושבת שהייתי מרשה לעצמי לעלות כך עם שירים שלי. אולי היום כן, אבל באלבומים קודמים בטוח שלא.

"יש משהו ברשות לזעוק דרך טקסט של מישהו אחר, לצקת לתוכו את האמוציות שלך. קשה לי לנסח את זה במילים, אבל זה מה שקורה כשאת נכנסת לדמות. אני מחליטה איך לפרש, לא במובן הטרחני, אלא בשאלה מה אני מביאה פנימה. יש באלבום שיר שבו אני חוזרת על אותו בית באותו לחן, אך בקצב שונה. אני עולה לגובה שאני שמחה שסוף סוף אני יכולה לתת לו מקום, כי הוא קיים שם הרבה זמן".

זה תהליך מודע?

"רוב הזמן לא. אני יושבת בבית עם האוטו-הארפ ומלחינה, ופתאום יש רצון לפתוח את הלחן. זה מוזר ומקסים ונהיה פתאום שלם ונכון, לפחות בתחושה שלי. יש אצל אמילי המון כיסופים ורצון לאהבה שכל הזמן נמצאת שם אבל לא קורה. היא אומרת על דבורה: 'אני מחכה לך' – זאת דרך כל כך אחרת לתפוס חרק כמו דבורה או זבוב, אבל אני מרגישה את זה גם אצלי. הנה, אישה אחרת מעולם אחר מכניסה לחיים שלי משהו שקיים אצלי איפשהו בתת מודע".

את רוצה שהאלבום יצא מפה לחו"ל?

"בטח. אני חושבת שיש לו הנתונים, למרות שזה פחות מקובל להלחין משוררים בחו"ל. אגב, לקרלה ברוני, אשתו של ניקולא סרקוזי, יש אלבום הלחנות משוררים, וגם היא הלחינה שיר של דיקינסון. זה אלבום יפה, היא שרה כמו שצרפתיות שרות: נורא שקט ומהמם. הלוואי עליי".

למה הלוואי? "Robin" לא פחות יפה.

"חשבתי יותר על צרפת, סרקוזי. יש לי חלום כזה. עכשיו ששמעון פרס פנוי אולי אהיה אשת הנשיא. זאת התחלה בכיוון של קרלה ברוני, לא?".