עמיחי חסון | תת מודע זמני

[פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏12/04/2013]

ספר התסריטים, אברהם הפנר / כתר, 736 עמ

"כולנו תלמידים של אברהם הפנר" מצהירים בפתח "אברהם הפנר – ספר התסריטים" עורכי הכרך עב הכרס בן 734 העמודים. כשהם כותבים "כולנו", הם לא מתכוונים רק לשמות החתומים על העריכה (עליזה ציגלר, איתן גרין, רנן שור, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר), אלא לכלל יוצרי הקולנוע בישראל. אברהם הפנר – כפי שיכול להעיד כותב שורות אלו – הוא שם שמוזכר שוב ושוב בשיעורים בבתי הספר לקולנוע בארץ, אם כי לאו דווקא בשל סרטיו. יותר מכל מורה אחר, הפנר הוא המורה של המורים (בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב שם שימש כפרופסור ויותר מאוחר גם בבית הספר 'סם שפיגל'). כך שלמרות שאינו מלמד יותר בשל מצבו הבריאותי הקשה, משפטים, אנקדוטות, ותובנות שלו עוברים כתורה שבעל פה לדור שלא ידעו אותו כמורה.
אברהם הֶפְנֶר נולד (1935) וגדל בחיפה. שירת בימים היפים של להקת הנח"ל ואחר כך למד ספרות, פילוסופיה וקולנוע בירושלים, פריז וניו יורק. הקולנוע של הפנר נחשב לחלק מתנועת "הרגישות החדשה" (שם שתבע לאחר שנים אחד ממובילי התנועה יהודה ג‘אד נאמן) שצמחה בקולנוע הישראלי בשנות השישים והשבעים, בדומה לגלים חדשים האחרים בקולנוע העולמי. "הרגישות החדשה" הייתה קבוצה אמנותית-חברתית שיצרה קולנוע שהתנגד ל"ריאליזם הציוני" מחד ול"סרטי הבורקס" מאידך, הדגש הושם על ערכים אסתטיים, חדשניים ואישיים.

מלבד ההוראה, הסרטים וסדרות הטלוויזיה שכתב וביים, הפנר גם שיחק קצת ("חור בלבנה" של אורי זוהר וסדרת הטלוויזיה "חדווה ושמוליק"), כתב ספרי עיון על קולנוע וגם לא מעט רומנים נהדרים. בשנת 2004 זכה ב"פרס אופיר" (האוסקר הישראלי) על מפעל חיים.
"ספר התסריטים" מאגד לראשונה את התסריטים של כל ארבעת סרטיו הארוכים: "לאן נעלם דניאל וקס?" (1972), "דודה קלרה" (1977), "פרשת וינשל" (1979) ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), ואת התסריט לסרטו הקצר "לאט יותר" (1968, ע"פ סיפור קצר של סימון דה בובואר). יחיד איתם נכרכים מאמר על אודות הפנר מאת מבקר הקולנוע אורי קליין, קטעים מתומללים מראיון שנתן הפנר ל"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" – פרויקט דוקומנטרי חשוב שערך מרט פרחומובסקי ופילמוגרפיה מקיפה של יצירותיו.
מי שלא רגיל בקריאת תסריטים עלול להתבלבל מעט מהפורמט, שדורש כללי קריאה אחרים (שדומים מעט יותר למחזה). אבל גם קורא לא מיומן יכול להפיק מהתסריטים המובאים בספר הנאה גדולה: הפנר כותב באופן מילולי מאוד, בשפה דיבורית נטולת מליצות. הטקסט מלא (ומודע לעצמו), והדיאלוגים הארוכים מברקים.

תסריט הוא, כידוע, רק נקודת מוצא עבור הסרט (שיעבור שנויים מהותיים פעמיים; בזמן צילומים ובזמן העריכה). החלטה מעניינת שלקחו העורכים בהקשר הזה, היא הבאת התסריטים המלאים והמקוריים, הכוללים גם סצנות שלא נכנסו לגרסאות הסופיות של הסרטים. אצל במאי כמו הפנר, שליהק לא פעם שחקנים לא מקצועיים ועבד איתם על הסט באימפרוביזציה, יש לכך לא מעט משמעות.
סרטיו של הפנר ספוגים באווירה חזקה של התפוררות, ואפשר לזהות בהם ביקורת גדולה שנוגעת בשברי המפעל הציוני. הפנר מעולם לא היה יוצר פופולארי; את סרט הבכורה שלו, "לאן נעלם דניאל וקס?", ראו בזמן אמת כ-5,000 איש, אולם הוא זוכה מדי כמה שנים לתואר "הסרט הישראלי הטוב ביותר" במשאלים המשונים שעורכים מבקרים ומומחים. במרכזו של הסרט העדין הזה מגיע בני שפיץ – זמר ישראלי סביב גיל הארבעים שהיגר לארה"ב וזכה שם להצלחה יחסית – לביקור מולדת. הוא פוגש בארץ חבר נוסף מימי הגימנסיה ויחד הוא מחפשים את "מלך הכיתה" הכריזמטי שנעלם מחייהם ונמצא היום נבול, ממורמר ועייף כמוהם.
סרטו השני, "דודה קלרה", מבוסס על משפחתו הפולנית של הפנר, ומתאר את עולמם רווי המתחים של שלוש אחיות מבוגרות המנהלות ביחד סלון לשמלות כלה. לאחר הפוגה בסרטו השלישי "פרשת וינשל" (1979) שנע סביב רצח פולטי בימי המנדט, הוא חוזר אל הטריטוריה האשכנזית-פולנית בסרטו הרביעי, "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", אודות כוכבת תיאטרון יידיש תל אביב שמסתלקת מהעולם כמו שפת אמה והערכים עליהם גדלה. דווקא ביצירתו האחרונה "ארץ קטנה, איש גדול" (מיני סדרת משטרה טלוויזיונית, 1998) אותו כתב יחד עם בתו מאיה הפנר, ניצבת גיבורה מזרחית בגילומה של תיקי דיין.

הוצאת ספרי תסריטים בישראל (גם בהיקף קטן יותר מפרויקט הענק של הפנר) היא לא עניין של מה בכך. על אף שמדף ספרי הקולנוע בעברית מתחיל סוף סוף להתמלא הוא עדיין חסר מאוד – גם באגף הקולנוע הבינלאומי וגם באגף הישראלי. אולי הפתרון לכך הוא שיתופי פעולה בהוצאת ספרים בין הגורמים הרלוואנטיים. להפקת הספר של הפנר חברו יחד קרן הקולנוע הישראלי, החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, בית ספר "סם שפיגל", מכללת ספיר, הסינמטקים של ת"א, ירושלים, חיפה, הרצליה וחולון, איגודי הבימאים והתסריטאים והוצאת כתר. מותר לקוות שזאת יריית הפתיחה.

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏19/04/2013]

שושנה / אברהם טל (אן.אם.סי)

החופים הצפוניים של הכנרת, תחילת  העשור הקודם. החופש הגדול הגיע ואיתו אנחנו, נחיל תיכוניסטים לבוש חולצות גזורות, שפושט על הטרמפיאדות לאורך הדרך לצפון בהנפת יד נואשת ומיומנת כמעט באותה המידה. היו לנו גיטרות מכוסות סטיקרים על הגב ושק"שים קטנים לישון בהם ליד המים, ובעיקר היה לנו פסקול קבוע שהורכב ברובו משירים של 'שוטי הנבואה'. ניגנו אותם במעגלים סביב מדורה והתווכחנו 'מי ינצח ת'אהבה?' ואיך מתאיינים ב'אין אני'.

השירים של השוטים – ערב רב של ניו אייג', קורט יהדות, רגאיי ומוזיקה אתנית בריח טבק דאבל-תפוח לנרגילה – הצטיינו בלחנים פשוטים למילים פשוטות עוד יותר. למרות שהם עדיין לא הספיקו להיכנס לחוברות נגינת הגיטרה המיתולוגיות (והמתפוררות משימוש יתר) שכתב אבי ברק לתיכוניסטים שכמונו, לא היה קשה לנחש את האקורדים של "חולון, חברון, ראש העין, צפת וקלקיליה תנו לשלום להגיע". זה עבד טוב, היה לנו כיף לשבת בתאנה כל הלילה.

ב-2007, אחרי שני אלבומים מצליחים, 'שוטי הנבואה' (2000) ו'מחפשים את דורות' (2004), החבורה המוזיקלית התפרקה, באיחור קל מהתפרקות החבורה שלנו מהתיכון (שמצאה בצבא פסקול חדש: 'זה אני' של אייל גולן החליף את 'אין אני' של השוטים). כל אחד עבר להתנבא לבד. האחים כרמלי, גלעד ויטל, אסי גבעתי ורואי לוי המשיכו לעשות מוזיקה, אבל לא ממש זכו לתהודה ציבורית. היחיד מההרכב שפרץ את המחסום בהצלחה גדולה היה אברהם טל.

למרות שפניו בעלות המשקפיים המרובעים לא היו הפנים המוכרות ביותר בהרכב, טל היה סולן בלא מעט שירים והוא גם המלחין המוכשר של 'קול גלגל' (למילים מתורגמות מהזוהר לפרשת ויחי). הסוליקו שלו התחיל בכיסוי ל'אדם צובר זיכרונות' (יונה וולך/שמעון גלבץ, מתוך פרויקט 'עבודה עברית') והמשיך באלבומים 'אברהם טל' (2008), 'אורות' (2010). עכשיו בא 'שושנה' (מבוטא כמו השם, לא כמו הפרח), שהוא גם שמה של האישה והשותפה של טל ליצירה.

מבחינת הנושאים, גם באלבומי הסולו שלו טל לא מרחיק לכת מהטריטוריות שסימנה להקת האם. התוכן והאווירה נשארו בעולם הניו אייג' וספרי ההדרכה העצמאיים (עוד נגיע לזה). אבל מוזיקלית הוא דווקא מנסה כיוונים חדשים, בעיקר בעדכון הסאונד למקום של פופ-אלקטרוני ודאנסי בהפקות עמוסות מאוד, לצד שירים ספונטניים ו"פשוטים" שאפיינו את השוטים.

גם ב'שושנה' הוא ממשיך את המגמה הזאת, כך שלאחר הפתיחה מרובת ההשפעות של 'אני איתך' (מאלקטרוני דרך גוספל ועד קרוס-קלטשר), ברצועה השנייה, 'אני לא מבין איך היום עולה עליי', מרגישים את הדז'ה וו: שיר שנפתח בהקלטה של חברים מדברים ליד גיטרה שפורטת אקורדים פשוטים, מילים שמזכירות מנטרה, לחן שנפס לך בראש אחרי שמיעה אחת, תחושה חצי-מאולתרת שהופכת למדייקת בהמשך. כמעט התחלתי להריח את הטבק באוויר, או כמו ששר פעם אהוד בנאי: "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון".

הספונטניות הזאת עוד תחזור ב'בוא כמו שאתה' וב'בואי נשכב', העדינות הנעימה תופיע גם ב'והבוקר יעלה', אבל רובו של האלבום החדש מתמסר ללופים האלקטרוניים ולשכבות על גבי שכבות של סאונד שהוקדש לו דווקא מחשבה רבה. טל לא פוסח על שום ז'אנר; מזרחי, בלקני, טראנס, מוזיקה קלטית, גרוב – כולם מוצאים מקום בגן השעשועים שהוא בנה ב'שושנה', עולים ויורדים בשירים כמו רכבות הרים פתלתלות במיוחד. טל גם לא מוותר על האפשרות לשחק עם השטיק המעצבן של עיוות הקול שלו במאוטו-טיון (שהופיע גם באלבומים קודמים) ועל מעברי סאונד בין אוזן ימין לשמאל.

שיר הנושא, 'שושנה', משחק בעשרה מגרשים שונים, 'מסתובב' כבר בנוי בתיאום התאורה ברחבת הריקודים, 'במעגל' יושב בילט-אין על הרמקולים של מסיבות החוף, 'הוא יבוא' ו'כאבי גדילה/עושה שלום' מהלכים בעולם הרוח המדיטטיבי. לא תמיד פשוט לצלוח את הרכבת הזאת, לפעמים בא לך לרדת ולפעמים אתה רוצה לעלות שוב לעוד סיבוב.

לצד כל ההשקעה בסאונד בולטת הדלות של המילים, טל נשאר עם אותן המחברות מהתיכון. הטקסטים של טל פשטניים עד מבוכה גם ביחס למקובל בממלכת בדולינה. אני לא כותב את השם 'בדולינה' דווקא כגנאי. אם יש משהו שגבי ניצן הראה, הוא שאפשר לכתב בז'אנר הזה פשוט אבל לאו דווקא פשטני. טל לעומת זאת חתום כאן על שורות כמו "ביקשתי רק שלום ורעות / כי בסוף הגיע זמן למות" ('בואי נשכב'), או "אני זוכר את התמימות / ואיך לא  הבנתי בתור ילד איך רוע שכזה יכול להיברא" ('והבוקר יעלה').

לקראת סוף האלבום שר טל את 'בוא כמו שאתה'. שיר שמוקלט בספונטניות, כשגיטרה אקוסטית וקולות נשיים מלווים אותו עד מחיאות הכפיים בסיומו. הכי רחוק שאפשר מקורט קוביין – עוד חבר אחר מהתיכון – ב-'Come as You Are' של נירוונה. וגם, כאמור, רחוק מההפקה המופצצת של רוב האלבום. השאלה היא – גם בנוגע לטקסטים וגם בנוגע לפרסונה הכללית של טל – היא האם הוא בא אלינו כמו שהוא, או שזאת בסך הכול עוד מסכה.

האמת היא, שאני לא ממש משתגע על ימי הולדת. לא שונא, אבל גם לא ממש מהחוגגים הגדולים. לא ציינו כאן את המאורע בשנים הקודמות, אבל השנה חיפשתי תירוץ להעלות כמה שירים וחשבתי שיומולדת זה תירוץ לא רע. הם כאן בסוף הפוסט, לפני זה כמה מילים מסכמות (למי שאין כוח  מוזמן לגלול למטה אל השורות הקצרות).

לפני שלוש שנים (07/04/2010) התפרסם כאן הפוסט הראשון. אני עדין למדתי בישיבה, למוסף שבת של מקור ראשון לא היה אתר וחשבתי שיהיה נכון להעלות את הרשימות לטובת מי שאין לו את העיתון המודפס. הבטחתי לעצמי אז לכתוב גם מעבר לזה (ואפילו הקפדתי על כך בחצי השנה הראשונה), אבל בפועל הבלוג הפך לארכיון אינטרנטי לדברים שאני מפרסם מעל במות שונות.

קצת סטטיסטיקה: הרשימה הנקראת ביותר באתר היא "כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית" (פורסמה במקור בכתב העת "דעות") ואחריה צמד רשימות על אדם ברוך: "פגוש את העיתונות – על תקשורת לאדם ברוך" ו'"ריאליזם, חסד, משיחיות, מכולת" ; אדם ברוך על גבול שני עולמות". לא רחוק משם נמצאים צמד סקירות של הופעות "עד השיר הנקי: 'הלב והמעיין' מארחים את אביתר בנאי (והרהורים על ר' נחמן ומושג ה'מנגן כשר')" ו"ניצוצות: הרב מנחם פרומן מארח את ברי סחרוף בתקוע" – שקיבל תנועה רצינית מאז שהרב מנחם היקר הלך מאיתנו.

סוגרים את עשיריית הרשימות הנצפות: '"אמריקה נתתי לך הכול ועכשיו איני כלום" /אלן גינסברג, ניו יורק ודור הביט" (הפתעה גדולה בשבילי: אני מאוד אוהב את הרשימה הזאת אבל לא חשבתי שיש לה הרבה קהל), הוורט " Fight club יעקב והמלאך (דרוש קצר לפרשת "וישלח")", ראיון עם האחים אריאל – "מאיר אריאל לא מת" ושתי ביקורות אלבומים "מזרח תיכון חדש: "דודו טסה והכוויתים"' ו"הכוכב של מחוז גוש דן: "רסיסי לילה" לאהוד בנאי".

אגב, הפוסט שנקרא הכי פחות הוא: "המלך מת, יחי המלך" (על מבקרי קולנוע ודירוגים) וממש אחריו נמצא דווקא פוסט שאני אוהב במיוחד: "על מדרונות הר הגעש; יונסי ו'סיגר רוס' (Sigur Rós)"

ועוד אגב: וורדפרס החביבים מאפשרים לראות איך אנשים מגיעים לבלוג, דרך איזה אתרים אחרים ודרך חיפש מילים בגוגל. יש די הרבה שעשועים בעניין הזה, תנועה ערה של אנשים שמחפשים אוכל טריפוליטאי ולא פחות מאחד עשר אנשים שהגיעו לבלוג אחרי שחיפשו "האם משה פרץ גיי"  או בחיפוש "רק שרחוקים מבינים שאוהבים".

אני דיסגרף. מה שאומר שהטקסטים שלי מלאים בשגיאות כתיב, ואלמלא מרים אשתי היקרה שעושה את ההגהות (וגם מגיהה לעצמה עכשיו את התודה הזאת) הדברים היו מלאי שיבושי אותיות. וזה הזמן להודות לה ולמגיבים (הלא רבים יש לציין) על הרשימות. מקווה שימשיך להיות כאן מעניין.

והנה שלושה שירים לחגוג איתם כל אחת מהשנים האחרונות (שירים נוספים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "שירה חדשה"):

א.

נִסָּיוֹן במוטוריקה עֲדִינָה

הַנֶּשֶׁק תָּמִיד צָמוּדְלַגּוּף
מִתְפַּתֵּל בָּאוֹטוֹבּוּס לֹא נוֹגֵעַ בְּאַפְאֶחָד
מְפַלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הַמּוֹשָׁבִים לְמָקוֹם מְרֻפָּד
לְכַתֵּת חַרְבוֹתַי לְאִתִּים חֲנִיתוֹתַי לְהַצְלֵב רֹאשִׁי לְשִׁפּוּעַ
לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה
מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד,
מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה.

(בקעת הירדן, חורף תשס"ח)

* התפרסם בגיליון החמישי של כתב העת "עתר" (בהוצאת מכללת הרצוג, ינואר 2013), שהוא למעשה גרסה חדשה של כתב העת "מבוע",  בעריכת אבישר וסיון הר שפי היקרים.

ב.

זִכְרוֹנוֹת מִכּוּר הַבַּרְזֶל

כְּשֶׁתַּעֲלֶה דֶלְתַת הַנִּילוּס אֶשְׁכַּח שֶׁסִּפַּרְתִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם
בַּלֵּילוֹת שֶׁנִּזְרְקָה בִּי שֵׂיבָה לִפְנוֹת בֹּקֶר שֶׁהָיִיתִי פַּעַם עֶבֶד
בְּכוּר הַבַּרְזֶל שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי טַעַם מִטָּה מֻצַּעַת כָּרִים וּכְסָתוֹת

וּבַחִזָּיוֹן שֶׁרָאִיתִי בְּצָהֳרַיִם חַמִּים בִּגְבוּל הַמִּדְבָּר:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְדֶלְתַת הַנִּילוּס מְצִיפָה אֶת זִכְרוֹנִי
בַּמַּיִם שֶׁהָיוּ דָּם וְהָיוּ עֶרֶשׂ חַיַּי מִקְוֵה הֻלַּדְתִּי הַמִּתְחַדֵּשׁ
וּמַלַּח הַיָּם הָאַחֲרוֹן מוֹשֶׁה אוֹתִי עֲטוּף שְׂמִיכוֹת
אֶל הַחוֹף וּצְחוֹק גָּדוֹל מְמַלֵּא פִּי
וּלְשׁוֹנִי גַּרְגִּירֵי חוֹל

* התפרסם בגיליון 5 (כרך פ"ו) של כתב העת "מאזניים" (בהוצאת אגודת הסופרים העבריים בישראל, אוקטובר 2012) בעריכת ציפי שחרור, שעוסק בספרות בראי המקרא.

ג.

הַסּוֹדוֹת

כְּשֶׁלְּעַצְמָם, אין הַסּוֹדוֹת כְּבֶעָבָר,
הֵם פְּשׁוּטִים פָּחוֹת.
הַנָּשִׁים בְּאֶרֶץ קֶדֶם לֹא מַבְעִירוֹת כַּדֵּי מַיִם עַל הַפְּתִילִיּוֹת.
יוֹסֵף אֵינֶנּוּ. חֲלוֹמוֹתָיו הִתְגַּשְּׁמוּ בְּצוּרָה מְשֻׁנָּה:
יְלָדָיו בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, מַעֲלִימִים אֲלֻמּוֹת לָעֲגָלִים.
הַתּוֹרוֹת עוֹדָן נִכְתָּבוֹת בִּכְתָב צָפוּף בֵּין קִירוֹת נְמוּכִים.
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה. גַּם לֹא הַיָּם.

זָכִיתִי וְנֶעֶשְׂתָה לִי התּוֹרָה סַם שֶׁרַבִּים מִתְאַוִּים לְטָעֳמוֹ.
אֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתוֹ בְּשַׁיְרוֹת גְּמַלִּים בְּדֶרֶךְ בֵּית לֶחֶם,
מַחְלִיף תְּמוּרַת אַבְנֵי חֵן טוֹבוֹת.
בָּנַי מְלַוִּים אוֹתִי אֶל הַבֻּסְתָּן כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב.
בֵּיתִי עוֹמֵד בְּאוֹתָהּ הַפִּנָּה הַכְּחֻלָּה בְּדִיּוּק.

פְּשׁוּטִים פָּחוֹת, הַסּוֹדוֹת, אֲבָל יָפִים יוֹתֵר:
גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל סִפְרִיָּה עִם בֹּקֶר
חוֹשֵׂף דַּפִּים רֵיקִים, יְבֵשִׁים.
נְהָרוֹת נִשְׁפָּכִים אָחוֹר אֶל מוֹצָאָם.
סֶכֶר סְמַרְטוּטִים מַחְזִיק מַעֲמָד בְּלַיְלָה רְדוּף זְרָמִים.

וְאָמְנָם,
הָאֲדָמָה עֲדַיִן לֹא רָעֲשָׁה.
גַּם לֹא הַיָּם.
אִישׁ לֹא פָּתַר אֶת הַחִידוֹת.

* התפרסם בכתב העת 'שבו' גיליון 25 (בהוצאת אבן חושן), בעריכת עוזי אגסי

[אז משבוע שעבר הכתבות שלי מתפרסמות גם במעריב, במוסף חדש בשם "ערב שבת" (שבינתיים מצורף רק למנויי מעריב) – סוג של וריאציה על "מוסף שבת" של מקור ראשון,  גם הוא בעריכת אלחנן ניר. דוגמא לאיך זה נראה שם אפשר לראות כאן למטה. בינתיים רק נבהיר שהטור של השבוע – אודות ה"עונג שבת" – מיועד בעיקרו לקוראי הפרינט. אני מניח שמי שהגיע לכאן כבר מכיר ואוהב ושמע. 

וגם פתאום נזכרתי שסבא רבה שלי, שמעון (סם) בלום, הפעיל מין "עונג שבת" תרבותי יחד עם  חיים נחמן ביאליק, אי שם בשנות העשרים של תל אביב. שבת שלום]

שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס. להאזנה לחצו על התמונה

מאז 2004, גיא חג'ג' (גַיאְחָה) עושה עונג שבת. באסוציאציות הישיבתיות שלי, "עונג שבת" מתקשר לשולחנות פורמייקה ערוכים במפות ניילון שקופות בערבי שבתות בישיבה, ועליהם פיצוחים, אלכוהול רע, וכמות בלתי נתפסת של ברכונים וזמירונים שמנוניים. אבל בעולם של גיאחה, העונג בא בדמותו של פוסט ארוך מאוד המתפרסם באתר הנושא את אותו השם אחת לשבוע. הפוסט הזה מרכז כמה עשרות אייטמים ולינקים נבחרים לדברים הטובים שמסתובבים ברשת. יש שם הרבה מוזיקה (אבל לא רק), ומי שהתוודע פעם לעונג מכיר את התחושה הנהדרת הזאת, שסלקטור עם טעם טוב כבר עשה לך את העבודה הקשה, לך נשאר רק ללחוץ ולהתענג.

כחלק מפעילות האתר, יוצאים לאוויר הסמיך של הרשת גם פרויקטים שונים, האחרון שבהם הוא אלבום המחווה "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס" (זה פרויקט המחווה השני של העונג, קדם לו אלבום משירי לאונרד כהן בעברית שנקרא "שיר זר"): פרשנות ל-22 שירים של ווייטס מאת מיטב האומנים של סצנת האינדי הישראלית, משמות מוכרים כמו איה כורם, יהוא ירון ושליה פרבר ועד אורן ראב וטליה אליאב הצעירה והמבטיחה.

טום ווייטס, הכובען המוכשר שמגדל חולדה צרודה וצווחנית במיתרי הקול שלו, התחיל את הקריירה דווקא עם קול נעים למדי ב-"Closing time" (1973), אלבום נהדר שהציג לעולם את "הטרובדור השיכור, נווד הבארים הרומנטי" כפי שמגדיר אותו גיאחה, שגם מודה בפתח הדבר לפרויקט שאף פעם לא היה "מעריץ פנאטי" של ווייטס, ושרק בשנים האחרונות התחיל לצלול מעבר לאלבום הביכורים.

וייטס הפך עם השנים לאחד האומנים המגוונים ביותר במוזיקה האמריקאית, ושחרר שורה של אלבומים ניסיוניים מאז שנות השמונים. "מוזיקאי למוזיקאים", מספר סיפורים משופשף עם הומור שחור וערמת בדלי סיגריות, מין צ'רלס בוקובסקי עם פסנתר, שנע מחומרים אקספרימנטלים לגמרי לפולק, בלוז וג'אז (ובמקביל גם פיתח קרירה משונה כשחקן;  תראו אותו משחק את קנלר בWristcutters: A Love Story, העיבוד האמריקאי לספרו של אתגר קרת "הקייטנה של קנלר").

הרעיון ל"שירים משומשים" התחיל משיחת טלפון של גיאחה עם עידן אלתרמן, ומסתובב לו רשמית מאז סוף 2009 – אז עוד דובר על הוצאת האלבום בפורמט של דיסק פיזי. מאז קיימה החבורה כמה הופעות מהשירים, התגברה על בלגאן זכויות היוצרים והבירוקרטיה, ובעזרת תרומת כסף של הקהילה שהתפתחה סביב העונג, הפרויקט יוצא עכשיו כאלבום חינמי וחופשי להורדה באינטרנט בלבד.

"שירים משומשים" הוא "אלבום מחווה" ולא "אלבום קאברים", מכיוון שהנוסח העברי והעצמאי שמביאים היוצרים לשירים, הוא פעמים רבות רק פלטפורמה לצאת ממנה אל עבר מקום חדש לגמרי. יש, כמובן, גם כמה חידושים "רגילים" פחות או יותר, אבל לפחות פעמיים תתקשו ממש לזהות את השיר המקורי. יחד עם הדיאלוג המיידי שיוצרים קישורי ה- YouTube לביצועים האורגינאליים של ווייטס (שמוצמדים לכל שיר בחוברת הדיגיטלית של האלבום) נוצר פינג פונג מרתק לשמיעה.

החומרים של וייטס הם ההארד-קור של התרבות האמריקאית, ורוב האומנים באלבום התמודדו עם העניין בגיור לחומרא: בולטימור הופכת לבאר שבע (ירון בן עמי ונועה גולנדסקי ב"כפיים"), " hot meal on your table" הופכת ל"סיר עם טשולנט" (נועה גולנדסקי ועוזי פיינרמן ב"חכה לבוא אתמול") ו"ביג אין ג'אפאן" מוחלף  ב"גדול ביוון". לא כל הביצועים מבריקים, אבל שמעו נא את דיוויד בלאו מבצע (בנוסח עברי נהדר) את "מרתה", שיר אהבה מיוחד על אדם מבוגר שמתקשר לאהבתו הלא ממומשת מלפני ארבעים שנה, את טליה פרי בביצוע נוגע ל"כלבי הגשם" ("Rain dogs") שמזכיר קצת את "רחוב הנשמות הטהורות", את זאב טנא ב"הדבר הזה" ("That feel")  וכמובן את יהוא ירון עושה את "עפר באדמה" ("Dirt in the ground"), תיאטרון צללים בתוך כדור בדולח שבור.

הייתי רוצה לצטט לכם את כל פתח הדבר הנהדר שכתב גיאחה (תקראו אותו באתר), אבל נסתפק כאן בהערה מדויקת אחת: וויטס הואשם תדיר על ידי מבקרים שפקפקו במקוריות שלו, הם טענו שהוא לוקח מאחרים ורוקח מהדברים שהוא לוקח פרפראזה וחיקויים. "המבקרים האלה, בדיוק מפני שהם צודקים, פספסו משהו מהותי" כותב שם גיאחה, "ווייטס הוא לא סתם עוד זמר יוצר, הוא מוזיאון חי להיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בדיוק כמו שטרנטינו הוא מוזיאון חי להיסטוריה של הקולנוע הפופולרי. שניהם לא מפחדים לשאול, לגנוב ולעבד מחדש רעיונות, מהלכים וגישות אסתטיות וסגנוניות. הם עושים זאת במודע, והם מבצעים פעולה אמנותית כפולה: הם יוצרים משהו חדש, לגמרי שלהם, והם מביאים את האמנות הישנה, המוזרה, שלרוב זוכה להתעלמות או לבוז, אל מרכז הבמה. הם מכבדים אותה, מפיצים אותה, מחיים אותה בדרכם". כמוהו, גם האוסף הזה מבצע את הפעולה הטום ווייטסית: אומנים לוקחים משהו מווייטס והפכים אותו לדבר חדש שהוא לגמרי שלהם.  כך גם שם האלבום, שמתייחס לשם האירוני שנתן וייטס לאלבום המיטב שביקשה להוציא לו חברת התקליטים ("Used Songs 1973-1980"),  שירים יד שנייה זה הדבר האמיתי.

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏05/04/2013
(במסגרת הטור צלול – עמיחי חסון)

מעולם לא נכנסה מצלמה לישיבת הדגל החרדית. יהונתן אינדורסקי נכנס לשם כנער ויוצא משם כעת עם סרט תיעודי באורך מלא. בדידות והתבגרות באולם הגדול של ישיבת פוניבז' בני ברק [פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' ‏29/03/2013]

זמן פוניבז': התבגרות ובדידות על הפסגה הבני ברקית

גם אחרי שלוש שנים בפוניבז', ליהונתן אינדורסקי עדין לא היה מקום משלו בבית המדרש של הישיבה. "לא רק מבחינה סימבולית, אלא ממש מבחינה פרקטית: מהרגע הראשון שאתה מגיע לפוניבז' אתה עסוק בחיפוש אחרי מקום", הוא מסביר, ערב תחילת ההקרנות של סרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז'" בסינמטקים של ירושלים ותל אביב. "אתה מגיע ביום ראשון של שיעור א', נער בן 16 מירושלים עם מזוודה אחת שחורה שהורים קנו לך, מנסה להבין מה הולך ומה עושים – ואף אחד לא מסביר לך. אתה מגלה שכל האולם הגדול, מה שנקרא 'היכל הישיבה', כלו נמצא ב'חזקות'. אברכים בני שישים עדיין מחזיקים מקום בבית המדרש, והם מורישים אותו לילדים, לנכדים, לבני דודים שלהם".

'מקום' בפוניבז' יכול להיות גם מושב רק לסדר לימוד אחד (יום הלימודים בישיבה מתחלק ל'סדרים' — סדר א'   בבוקר, סדר ב' בצהרים, וסדר ערב), וכך לוח המודעות של הישיבה מלא בהצעות החלפה – מקום לסדר א' תמורת מקום לסדר ב'. בפועל, בגלל שממילא אין מקום באולם הגדול לכל ה-1,200 התלמידים שלומדים שם, גולים רוב השיעורים הנמוכים אל עזרת נשים או אולמות אחרים. ביום הראשון של שיעור א' לאינדורסקי דווקא היה מזל: "אח שלי, שלמד פוניבז' לפניי, הצליח לארגן לי מקום במנחה בסוף הבית מדרש, רק לחודשים, עד שהבחור שה'חזקה' שלו יחזור מה'חיזוק' שלו בישיבה אחרת. אבל אני הרגשתי כל כך בר מזל בחודשיים האלה, בזמן תפילת מנחה באולם הגדול: יש לי מקום בבית המדרש של פוניבז'".

גדול הדור נולד

ישיבת פוניבז', שכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה, הוקמה מחדש על הגבעה הכי גבוהה בני-ברק בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ששרד את המלחמה בגפו. פוניבז' נחשבת עד היום לאחת הישיבות היוקרתיות ביותר בעולם החרדי, והיא משאת נפש נכספת למאות צעירים שרוצים לבוא בשעריה בכל שנה, עתודות תלמידי החכמים והמנהיגות החרדית של הדור הבא.

אינדורסקי, יליד 1984, הגיע לשם משכונת גבעת שאול בירושלים, הבן הצעיר מתוך חמישה אחים במשפחה ליטאית. "אם גבעת שאול, על המיקרוקוסמוס של החברה החרדית שנמצא בה, היא המולדת הראשונה שלי" הוא אומר, "פוניבז' היא המולדת השנייה, הנכספת". כבר ב"אור אלחנן" ה"ישיבה קטנה" שבשכונה, היעד היה ללכת בעקבות אחיו אל פוניבז', "להוכיח למשפחה ולכולם שאני לא מבייש את הפירמה", אבל היעד הזה דרש מהפך משמעותי: "כילד, תמיד נמשכתי לעולם הדמיון. המלמדים תמיד היו אומרים שאני חולם בשיעורים, מה שהיה, מבחינתם, גרוע מאוד – עדיף כבר שתפריע ותראה מעורבות, אבל באיזה זכות יש לך את העולם שלך?"

ואז מגיע השלב של הבחינות לישיבות גדולות ואתה מבין שצריך להחליף פרסונה, שהילד החולם צריך להפוך כבר למבוגר?

"זה ממש רגע שבו אתה מוותר על הילדות. החלטה מודעת. ניתקתי את עצמי בכוח מהחברים, מהבילויים, מהרבה דברים שרציתי להיות חלק מהם – הבחור החדש הזה שרציתי להיות, פשוט לא יכול לעשות את הדברים האלה יותר. הייתי עסוק בלהראות לראש ישיבה שלי שאני למדן. נבחנתי גם לשתי ישיבות אחרות בתור גיבוי, אבל החלום שלי היה להתקבל לפוניבז', להיות הבחור הכי טוב בשיעור שלי ואחר כך להיות גדול הדור, לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'".

וככה גם חושבים ומאמינים חלק גדול מהתלמידים, מין "גדול הדור נולד".

"זה אמיתי. זה מה שדוחף את הבחורים לקום ב-6 וחצי בבוקר, זה מה שדוחף להראות נוכחות, לעשות שטייגן, להשקיע את כל הקיום שלך בלהבין את השיעור, בללכת לישון מאוחר כדי להספיק ללמוד עוד. בעיני זה מאוד עמוק, זה לא משחק. אתה מקריב את החיים שלך לעבודה רוחנית – ואתה עדיין ילד. אתה מרגיש איך מסתכלים עליך, ואתה מרגיש את האמירה 'בשבילי נברא העולם', ויחד איתך נמצאים הבחורים הכי טובים ואתה שואל את עצמך איפה הבן-אדם שניסית לעצב בישיבה הקטנה מוצא את עצמו במערכת הזאת. אני זוכר ממש את הרעש של הלימוד תוקף אותי כשאני נכנס לבית המדרש".

אינדורסקי היה התלמיד היחיד שהגיע מ"אור אלחנן" לפוניבז', "שגם זאת גם מין גאווה כזאת של נערים. צריך להבין שהחיים שלי היו תלויים במשך כמה חודשים בקבלה לישיבה – התחושה הזאת חזרה על עצמה, וזו אולי השוואה כואבת, רק פעם אחת בחיים שלי – כשחיכיתי לתשובה מ"סם שפיגל".

מחביאים את הלב

הצפייה ב"זמן פוניבז'" מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. לצד תיאור שיגרת יומם של התלמידים וההישאבות לעולם לימוד התורה, נצמדת המצלמה גם לדמויות שונות – מוצלחות יותר או פחות בעולם המושגים של פוניבז' – כמעט מכולם נראים אותם לבבות בודדים, ילדים שהפכו ברגע למבוגרים בתוך מערכת גדולה במיוחד. גם התפאורה האפורה של הפנימיות, של הארוחות הפשוטות (הרים של לחם, ופרוסת מלפפון שמתגנבת לסיר הביצים הקשות) לא מיטיבים את המצב. חיים, נער צעיר בשנתו הראשונה בישיבה, מתקשה למצוא את מקומו, הוא יושב לבדו ואוכל בחדר אוכל הענק, בוכה בלילות מתחת לשמיכה, חולם על הבית. נער אחר, אורי, בנו של המשגיח הרוחני של הישיבה, הרב אליהו קלרמן, קובל לפני אביו בשיחה: "פה מחביאים את הלב בפנים, לא מוציאים אותו". אלה היו, פחות או יותר, גם החוויות של אינדורסקי: "שלוש השנים הקשות והמשמעותיות בחיי" הוא מסכם, "אבל לא הייתי מוותר על רגע אחד בישיבה, והיא תהיה לעולם ה'אלמה מאטר' שלי, צירוף זקוק של געגועים וייסורים".

אתה מרגיש כישלון ביחס לעזיבה שלך?

"זה לא סוד שבפוניבז' קשה, כולם גם אומרים לך את זה – כולם אומרים 'בפוניבז' צריך מרפקים', תפארת הישיבה היא העובדה שאתה צריך להילחם על המקום שלך. אם אתה נופל, לך לישיבה אחרת – שזה בסדר גמור – אבל אתה לא פונוביצ'ר יותר.

הרבה אנשים שעוזבים את עולם הישיבות אוהבים להציג את עצמם כעילויים שבחרו בדרך אחרת, אני לא. הייתי רחוק מזה. ועדין הרגשתי כישלון שלא הצלחתי לכבוש את פוניבז'. בכל כיוון ממנו אתה מנסה לעלות לגבעת הישיבה, אתה חייב לעלות במדרגות, הרבה מדרגות, אתה עומד למטה, מביט בהן, וצריך לקחת את ההחלטה 'לעלות לישיבה'. גם כשצילמנו את הסרט הייתי צריך לעמוד למטה ולהחליט לעלות, עם כיווץ בלב, עם הידיעה שכבר נכשלתי".

זה יכול להיות סרט אישי, למה לא רואים או שומעים אותך?

"כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדרך המתבקשת, כביכול, היא אכן לספר את הסיפור האישי שמורכב מהזיכרונות של ימי פוניבז' שלי, אבל דווקא בגלל זה הבנתי שההזדמנות שבאפשרות שיש לי לצלם את הסרט הזה, יש בה יותר מאשר להזדקק לסיפור הקטן שלי. למרות זאת, בסופו של דבר, כמו שאמר אחד הציירים הגדולים, כל פורטרט הוא פורטרט עצמי. בכל אחת מהדמויות בסרט, יש איזה מרכיב שהזכיר לי את עצמי, את ימיי בישיבה. בכלל, יש איזו סתירה פנימית בעצם המושג קולנוע דוקומנטרי. הבמאי מביא אמנם תמונה של המציאות, אבל זו תמונת המציאות שהוא רואה, וזו שהוא מפרש אותה בדרכו."

איך, בעצם, הסכימו בישיבה שתצלם?

"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות לפני שניגשתי לנשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן כדי להציע לו לצלם סרט על הישיבה. לא האמנתי שהעניין ייצא לפועל, אבל הרצון לעשות את הסרט הזה גרם לי לנסות ולפנות אליו. אמרתי לו את מה שאני באמת מאמין בו; יש משהו בשיח הציבורי שלנו כישראלים אודות בני הישיבות, שהוא אף פעם לא מספיק עמוק, וזו מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא באמת יודעים מהו בחור ישיבה, איך נראית ישיבה, ומה הם עושים שם כל היום. להפתעתי, לקח מעט זמן, אבל הוא השתכנע ולבסוף נתן את הסכמתו לצילום הסרט."

זה לא רק לשכנע את ראשי הישיבה, אלא גם לשכנע תלמידים שלא רגילים בנוכחותה של המצלמה.

"אחד הדברים שזכורים לי מימי הצילום הראשונים בישיבה היא העובדה שבתחילה, גם כשכבר היו מספר גיבורים שהתחלנו לעקוב אחריהם, כשקרה דבר-מה אותנטי, נוגע ללב, הם ביקשו ממני לכבות את המצלמה. הם ניסו להבין מה ברגעים הללו מעניין אותי, זה הרי החיים שלהם, החיים הפרטיים שלהם. לקח מעט זמן עד שגם הם הבינו שמה שמעניין אותי הם דווקא החיים שלהם, כמו שהם."

ואיך הם הגיבו לתוצאה הסופית?

"הראיתי את הסרט לכמה מרבני הישיבה כבר אחרי שהסרט היה גמור והוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. להפתעתי הם אהבו את התוצאה הסופית ואפילו התרגשו ממנה. צריך להבין שהעובדה שהלימודים בפוניבז' הם קשים עבור התלמידים אינה סוד. זו תפארתה של פוניבז', וכל בחור שמגיע לישיבה יודע על המחיר שהיא דורשת ממנו, אבל זו ממש גם הסיבה שהישיבה הצמיחה את גדולי המנהיגים הרוחניים של הציבור החרדי בדורות האחרונים."

מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. צילום מתוך "זמן פוניבז'": פיליפ בלאיש

אין כלום, רק תורה

הקרנת הבכורה של "זמן פוניבז'" בסינמטק ירושלים. ממשלה חדשה, נטולת חרדים, נשבעת אמונים, אבל באולם הגדול של הסינמטק יש לא מעט כובעים, שביסים וחליפות שחורות בתוך הקהל החילוני. אישה מבוגרת מנסה לגרור אברך צעיר לדבר על ביבי-לפיד-בנט, במקום זה הוא עונה לה בציטוט של המשגיח מהסרט, "אני מפוניבז'" הוא עונה לה, "אצלנו אין כלום ולא מעניין כלום, "רק תורה, תורה, תורה".

בפוניבז', הדברים מתנהלים לאט. שני תלמידים מבקשים מהמשגיח לארגן, לראשונה, שמחת בית השואבה בישיבה. "רק בפוניבז' אין" הם אומרים לו, והוא מדגיש את ה"אין". "לכאורה מה העניין, שיהיה שמחת בית השואבה, אבל כל שינוי בישיבה הוא לא דבר פשוט. פעם, כשהרב שך נזקק למעלית, בנו אותה בצורה כזאת שהדלת שלה מתנגשת בעמוד ולא נפתחת עד הסוף. הסיבה הייתה שהעמוד היה מ"זמן הרב", הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ומה ש"מזמן הרב" לא משנים. עד היום העמוד חוסם את המעלית, אבל זה בדיוק מה שאומר המשגיח בסרט לבחורים בנוגע לשמחת בית השואבה – מי אני שישנה את הסדר הגדול הזה? בסוף, כאמור, זה מצליח והשמחה נערכה בגג הישיבה".

בשנים האחרונות נוצרה מתיחות בין שתי קבוצות בישיבה, שיצרו סכסוך שגלש לא פעם לאלימות ולהתערבות משטרתית. למעשה פוניבז' מתנהלת היום כשתי ישיבות נפרדות לחלוטין שמשתמשות באותו השם והמתחם, אבל הפילוג נעדר לחלוטין מהסרט. "אני חושב שבכל מוסד באשר הוא ישנן הפוליטיקות שרוחשות מתחת לפני השטח, ולפעמים עולות גם מעליו", מסביר אינדורסקי את הבחירה, "מטבעם של דברים, דווקא הדברים האלו מעניינים את כלי התקשורת. גם כשאני למדתי בישיבה היו התרחשויות פוליטיות בצל הפילוג, אבל הם לא הזיכרון שלי מפוניבז'. כשאתה בא לעשות סרט אתה צריך לבחור מה מעניין אותך. אותי עניין לספר את סיפורו של ילד בן 16, שעוזב את אבא ואמא, משאיר את הגעגועים מאחוריו, וגולה למקום תורה, מנסה למצוא את מקומו בישיבה בה כולם, לכאורה, נראים כמוהו, וכמוהו שואפים להיות הלמדנים הכי טובים, יראי השמים הגדולים ביותר, השפיצים של פוניבז'."

מה הרגע המתוק שלך משלוש השנים הללו?

"אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מן הישיבה הוא זמן סעודה שלישית, הזמן שבין דמדומי שבת ליציאתה. בפוניבז' שורר חושך מוחלט בזמן הזה. הנוהג הזה קיים עוד מימיו של הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל שהקים את הישיבה. הסיבה פשוטה: הרב מפוניבז' טען שבניין הישיבה, בגלל העובדה שהוא נמצא במרומיה של בני ברק, נשקף מהערים הסמוכות. הוא חשש שאם אנשים בתל-אביב יראו שבחלונות הישיבה דולקים אורות, הם יטעו לחשוב שהשבת כבר יצאה ויחללו את השבת. לכן, כבר עשרות שנים, באורח קבוע, שעון שבת שמכוון מראש, מכבה את אורות הישיבה בחצי שעה הזו. בזמן הזה יושב ראש הישיבה הנערץ, הרב ברוך דב פוברסקי שליט"א, במקומו שבשורת המזרח, ומעביר שיעור בפרשת שבוע למספר בחורים שמסתופפים סביבו. אבל זהו גם הזמן שבו יכולתי להסתובב בהיכל הישיבה בנחת, בתוך החושך הייתה תחושה שאלפי המבטים הנעוצים בך לאורך כל השבוע, שוקטים לרגע, ואתה יכול להיות עצמך, ממש עצמך."

ויש גם השגות רוחניות יזומות?

"הגג של פוניבז', הגג הגבוה ביותר בבני- ברק, נעול בכל ימות השנה. בהיותי בישיבה היו מספרים על אחד מגדולי הדור, שאמר שהפעם היחידה בה הזדמן לו לחוש את מלוא כל הארץ כבודו, הייתה בימי חורפו, כשלמד בפוניבז', ועלה בערב אחד לגג הישיבה, נשכב על הבטון הקר והביט אל השמים זרועי הכוכבים. גם אני, בליל שבת אחד, כאשר עזרת הנשים הייתה כבר ריקה, פניתי אל הקיטון הקטן שנמצא בקצה הקומה, דרכו אפשר לעלות לגג. המנעול שעל הדלת היה פתוח. ברעד קל נכנסתי פנימה, מקווה שבעוד כמה רגעים אוכל לעלות, לראשונה בחיי, על הגג של ישיבת פוניבז'. הגג של השמים, של הכוכבים. נכנסתי פנימה, הכול היה שקט וחשוך. עליתי בסולם המתעקל עד לסופו, והגעתי לדלת הקטנה שבסופו בידיעה שהנה, בעוד רגע אני על הגג. אבל אז, גיליתי שהמנעול עבר מהדלת למטה אל זו שלמעלה. ירדתי בחזרה."

לצפייה ישירה ב"דרייבר" סרט הגמר של יהונתן אינדורסקי בסם שפיגל (2010)

חרדים כבני־אדם

אחרי שעזב את הישיבה, חזר אינדורסקי לגר בבית ההורים, והחל לעבוד לפרנסתו ככתב בעיתונים חרדים. הגילוי הגדול היה של בית מדרש חדש, הסינמטק. "יום אחד התקשר אליי חבר טוב וסיפר לי בהתלהבות על בית קולנוע בירושלים בו אפשר לקנות מינוי בזול ולראות מאות סרטים בשנה", הוא קנה מנוי וליהט בין ראיונות של חברי כנסת חרדים ביום, לשתיים-שלוש סרטים ברציפות בלילה. "באותם ימים הקולנוע היה עבורי עניין נשגב, לא חשבתי שיש לי חלק בו ושאני בעצמי יכול לעשות סרטים. באחד הימים צפיתי באקראי באחד היומנים של דוד פרלוב, והצפייה הזו הפכה את כל מה שחשבתי שאני יודע על קולנוע. קולנוע זה שני עצים שנוטים אחד לשני בבוקר של יום סתיו. זו הבנה שגרמה לי לרצות ללמוד קולנוע, ואולי גם להעיז ולעשות."

התחנה הבאה הייתה ישיבה לא פחות קשוחה מפוניבז', בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. במסגרת בית הספר הוא ביים וכתב את הסרט הדוקומנטרי "עולים ויורדים בו" (המספר חמש מעשיות משכונת־הפחים בירושלים) ואת סרט הגמר "דרייבר", שזכה בפרס הסרט הטוב מטעם בית-הספר והשתתף בפסטיבל הקולנוע בירושלים.

"דרייבר", סרט קצר, פשוט ונהדר, מספר על לילה אחד במכוניתו של נחמן – מאכער חרדי המסיע אנשים לאסוף "שנור" מגבירים בני ברקים. אל המסע הלילי מצטרף שעיה – חבר ילדות שנזקק בדחיפות לכסף בשל מחלה קשה, וחוי – חברתו של נחמן, אותה הוא מציג בפני שעיה כבִתו. השלושה מתגלגלים לה בוולוו כחולה וישנה מבני ברק לתל אביב בעקבות מזוודה שמעבר להם אחד הנדבנים.

אפשר לראות את "דרייבר" כאחת מאותן יצירות קולנועיות שנוצרו על ידי יוצרים שבאו מתוך העולם החרדי, ומשלבים מבט אהב ואותנטי לצד ביקורת, כמו "אושפיזין" של שולי רנד, "חופשת קיץ" של דוד וולך ו"למלא את החלל" של רמה בורשטיין (גם היא בוגרת "סם שפיגל"). אינדורסקי רואה ביצירות הללו תופעה מבורכת "ואולי איזה שינוי מתקן של שנות קולנוע ישראלי רבות בהן דמות החרדי הייתה כמעט קלישאה והיה ניתן לשאול אותה מסרט אחד למשנהו".

מה שבעיקר מעניין הוא האפשרות של הסרטים הללו לעסוק בחרדים שפשוט 'חיים'.

"במשך שנים רבות הקולנוע שעסק בחברה החרדית עסק תמיד בקונפליקט הדתי, מתוך איזו ידיעה מוקדמת על חייו של החרדי וההבנה שמה שמטריד אותו בחייו הן בעיקר ההתמודדות מול הדת. מעין משוואה – אלוהים לא מרשה לעשות כך, והחרדי הרי רוצה לעשות זאת, בואו ונראה מה יהיה. אני חושב שהבשלות של הקולנוע הישראלי מאפשרת לו לספר גם סיפורים על מיעוטים בתוכו שלא קשורים לעובדת היותם מיעוטים. חרדי, עוד הרבה לפני שהוא חרדי, הוא בנאדם, עם התמודדויות שלא קשורות בכלל לעובדת היותו חרדי. מה שמעניין אותי לבחון הוא הקונפליקט בין האדם העומד מול היקום ותוהה על מצבו, יותר מאשר הקונפליקט, החשוב גם הוא, של האדם מול דתו."

גם הפרויקט הבא של אינדורסקי – הסדרה "שטיסל" אותה כתב ויצר יחד עם אורי אֵלון (גילוי נאות: אורי הוא גיסי היקר) – מתרחש במרחב החרדי ותעלה לשידור בחודש מאי הקרוב ב-yes. הסדרה עוסקת בחייה של משפחה חרדית שגרה בשכונת גאולה בירושלים, ובתפקידים הראשיים משחקים דבל'ה גליקמן, מיכאל אלוני, איילת זורר ונטע ריסקין. "אנחנו מקווים שזו תהיה אולי הפעם הראשונה בטלוויזיה בה ניתן יהיה לראות חרדים שאוהבים להיות חרדים, שלא קמים בבוקר וחושבים על העולם מעבר, אלא מתמודדים עם המצוקות הקיומיות והצורך הנואש באהבה. את כל זה עוטפת היכולת החרדית המופלאה לצחוק מכל דבר, כי מה נותר לנו בעולם הזה מלבד איזו אנחה טובה, האוכל שאהבנו בילדותנו, והמעייש'ס – הסיפורים שבלעדיהם היינו נשכחים".

לצפייה ישירה ב"שטיסל" פרק ראשון (1):

[פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 15.3.2013]

"הביטלס והסטונס הם הספר בראשית שלי". שלום גד (צילום: אלי שאולי)

יש עולם שמתנהל רחוק, אבל מספיק קרוב, לעולם המוזיקה הישראלית הפופולרית, ובו שלום גד הוא השם הגדול ביותר. זה עולם טוב, מיוחד, עולם עם הרבה קשב ולא מעט פוזה. בעולם הזה, העולם האלטרנטיבי, יש אנשים מבוגרים שמצטטים שורות שלו באדיקות של תיכוניסטים, ותיכוניסטים שבזים לסדר הממוסחר ונשבעים בשמו של גד אל מול הפלייליסט של גלגל"צ.

אבל רוב האנשים שישאלו את עצמם איזה שיר של שלום גד הם מכירים, יישארו ככל הנראה ללא תשובה. גד אומנם יוצר מוזיקה מאז סוף שנות השמונים, אבל רוב הסיכויים שלא תמצאו אותה בחנויות או ברדיו. השירים שלו עוברים ברשת, עם עדת מעריצים קטנה שתופחת כל הזמן, וחוגגת איתו עכשיו את טרילוגיית "המצב". את הטרילוגיה יצר בשנים האחרונות, ועכשיו היא יוצאת באלבום הארד־קופי בפעם הראשונה, אחרי שנים של גלות וירטואלית.

שלושת האלבומים שמרכיבים את "המצב" – "תל אביב, תל אביב", "תלמי אליהו" ו"ירושלים" – יצאו באינטרנט בקצב ממוצע של חצי שנה לאלבום והציעו שלוש נקודות מבט חשופות של גד, מעורבבות בכאן ובעכשיו. ההחלטה על הפורמט המחייב הזה, טרילוגיה, דווקא הייתה כהגדרתו של גד "החלטה די אינסטינקטיבית, ממש החלטה של שניות".

"היא התחילה משיר קטן אחד בשם 'המצב' מאלבום שקדם לטרילוגיה – 'העבד – שירי ארץ ישראל'", מספר גד, "והשיר התפתח לדבר קצת יותר גדול. ואז שאלתי את עצמי: 'למה שאני לא אעשה על זה שלושה אלבומים?'. עשר דקות אחר כך שאלתי את עצמי שוב אם אני נורמלי – אבל בראש כבר התקבלה ההחלטה, וזה נעשה למרות שזאת החלטה מלחיצה".

גד נולד בצרפת בשנת 1965 ועלה לארץ עם משפחתו בגיל עשר. הוא גדל במושב תלמי אליהו, שנושא גם את שמו של האלבום השלישי בטרילוגיה (תלמי אליהו הוא גם כור מחצבתה של להקת אלג'יר, שבה היה שותף אחיו הצעיר אביב גדג'). הוא החל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת פונץ' כבסיסט, ומשהו מחוויותיו בעיר הגדולה נמצא גם ב"תל אביב, תל אביב" שפותח את הטרילוגיה. לאחר התפרקותה הראשונה של הלהקה יצא לדרך עצמאית עם הרכב הליווי שלו "היהלומים".

בטרילוגיה לכל אלבום יש 'מצב רוח' אחר, שקשור כמובן גם לשם 'הגיאוגרפי' של כל אלבום, אבל לפעמים ישתחושה שחלק מהשירים באלבום אחד יכלו להופיע גם באחר.

"לחלוטין. כמו שגם חלק מהאנשים שגרים ביישובים שעל שמם נקראים התקליטים יכלו לגור ביישוב אחר, יכלו להיות אזרחים של עיר אחרת. הקונספט הזה של טרילוגיה ושמות הערים שימש אותי בעיקר כדי להדביק את השירים ביחד. בסופו של דבר זה הרבה יותר בשבילי מאשר בשביל המאזין. מין רעיון שעומד מאחורי הדברים. כמו שאתה רוצה לעשות מפגש של חברים וממציא תירוץ כמו 'יש לי יומולדת, בואו נעשה מסיבה' – ככה גם הטרילוגיה, הקונספט, זאת הייתה סיבה בשבילי לקחת את השירים ולשים אותם ביחד.

אבל זה לא רק תירוץ. אני באמת חושב שהיום אתה צריך להכניס את הדברים לתוך קונטקסט כדי שהם יעבדו. אחרת, זה כמו לראות רק סצנה מסרט ולא את כל הסרט עצמו – הקונטקסט המלא מאפשר לך להבין את הפרטים".

למרות שכל שיר עומד גם בפני עצמו.

"כן, אבל אני מעדיף להשוות את זה ללהקה או לקבוצת כדורגל – אני בוחן גם את ה'ביחד' וגם את ה'לחוד'. לכל אחד לחוד צריכה להיות הצדקה, אבל חשוב שזה יהיה בתוך קונטקסט".

המציאות שאנחנו חיים בה היא לא ממילא קונטקסט?

"פעם זה באמת היה ככה: הרחוב היה קונטקסט, ואם שמעת שיר ברחוב הוא היה בהקשר של הזמן והמקום. אבל היום העולם התרבותי כל כך פרוץ, אנחנו שומעים רק רעש מכל הכיוונים, ככה שהזמן והמקום הנוכחים הם כבר לא קונטקסט, הם מיליון קונטקסטים בו זמנית. מיליון תחנות רדיו וטלוויזיה, מיליון טעמים בו זמנית. היום, כשאתה משחרר שיר בלי קונטקסט מוגדר לא תמיד תמצא לו משמעות".

למרות שגם השם של הטרילוגיה ,"המצב", הוא מין קונטקסט מעורפל מאוד.

"הבון־טון היום הוא להגיד 'מה יהיה עם המצב?'. זה הפך להיות מין משפט שאומרים, כמו 'אני אוהב אותך'. לכן, כשאני כותב ככה על 'המצב' אני הולך בין המוקשים, ומחפש כל הזמן איך לעשות את זה בדרך שלי. אבל האמת היא שבחלומות שלי הייתי שמח לעשות דווקא תקליט אסקפיסטי לגמרי".

למה רק בחלומות?

"זה חלומות כי זה אומר לוותר על משהו שחשוב לי. ביצירת אמנות יש עולם הדמיון ויש המציאות, והחכמה היא ליצור איזה גשר. בסופו של דבר אם אתה רק בעולם הדמיון רק אמנים יבינו את זה. אמנות צריכה גם לדבר לאנשים שרואים חדשות ויוצאים לעבודה. אמנות צריכה בסופו של דבר לתקשר עם 'המצב' כדי לעניין אנשים שהם לא 'אמנים'. זה כמו היסטוריון שרוצה להסביר את ההיסטוריה וצריך לתקשר ולהדגים אותה בעזרת המצב היום. גם כשעושים סרט היסטורי בקולנוע – אתה מעבד את זה בצורה שתדבר לאנשים בני ימינו".

זה שיקול שיווקי?

"לא, זה שיקול פדגוגי. מצד שני, הדבר הכי גרוע בעיניי זה לשמוע תקליט שמדבר רק ברובד של החדשות בעיתון. האתגר הוא לעשות משהו אקטואלי שגם נכנס לעולם של דמיון".

באלבומים שיצרת לפני הטרילוגיה האקטואליה הרבה פחות נוכחת, כמעט לא קיימת.

"בעבר באמת חשבתי שאתה לא צריך מוזיקאי שיגיד לך שהפוליטיקאי משקר ולא אהבתי את מה שאמנים אחרים עשו מהאקטואליה. הנושאים האלה הפכו ממש למחסום אצלי. אבל לאט לאט הנושאים שכתבתי עליהם, מה שנקרא 'הנושאים הקבועים', נגמרו לי. אז החלטתי לעשות את זה בדרך שלי. נגיד השיר 'בחירות 2017' – זה 2017 כי לא רציתי שיחשבו שאני מדבר על הממשלה הנוכחית. זה שיר על בחירות אישיות, על לקיחת אחריות אישית על היום יום, לצד ההבנה שיש בזה גם מהמציאות האקטואלית. המסר של השיר, אם יש כזה, הוא שבחירות הן דבר שצריך לקבל ולעשות כל הזמן. מטרת העל היא לא לכתוב משהו אקטואלי אלא לרסס על האקטואליה קצת בושם, למצוא בה את הקסם. לא רק להגיד איך אתה רואה את המצב. את זה אומרים בחדשות, בין הפרסומות".

גד הוא ההפך הגמור מקלישאת "האמן האלטרנטיבי": הוא ישיר וכן, חף מנפיחות עצמית, לא כועס או בז לקהל שאין לו. להפך. כשאנחנו מדברים על קולנוע אהוב הוא מזכיר לצד לינץ' והיצ'קוק את סרטי הארי פוטר ולהיטי בלוקבאסטר נוספים. "יצירות שדורשות מעצמן את כל מה שאפשר לדרוש", הוא מסביר. "צבעוני ומבדר ומתקשר – זה נהדר. גם במוזיקה אני מאוד מעריך מיינסטרים". בשנים האחרונות הוא שומע הרבה מחזות זמר.

"במיוחד של סטיבן סונדהיים ('סיפור הפרברים'). זה אולי מפתיע, אבל 'שירי ארץ ישראל' היה על גבול המחזמר. אני חושב שיש הרבה מה ללמוד משם בתחום של בניית שירים. הרבה דברים זזים שם בעומק ודוחפים את גבולות הז'אנר, ברוק ובפופ החידושים הם בעיקר בתחום של הסאונד".

ומוזיקה חדשה?

"אני שומע עכשיו את האלבום האחרון של אלקטרה וזה טוב מאוד. אבל באופן עקרוני אני חסר מנוחה במוזיקה מודרנית, מאבד מהר מאוד את הסבלנות. אני בעיקר מחפש דברים. חוזר לשמוע הרבה מוזיקה קלאסית, וכמו שחוזרים כל פעם לספר בראשית – אני חוזר לביטלס ולסטונס. הם הספר בראשית שלי, הרקע שלי".

אבל בעבודות שלך יש דווקא משהו מאוד ישראלי. הן אפילו תשובה לא רעה בכלל לשאלת יאיר לפיד שכזו: 'מה ישראלי בעיניך'.

 "כשאתה כותב בדרך שלך לא משנה מה תשיר, תמיד תהיה סך כל הדברים שמרכיבים אותך, שזה באמת המון ישראלי אבל כמובן גם המון השפעות אחרות. אני מרגיש שמשני הצדדים, אלה שבזים לארץ ומסתכלים לחו"ל ואלו שבזים לחו"ל ומקדשים את הארץ, יש בעצם כיוון מאוד אגוצנטרי – וזה לא הישג גדול במיוחד. צריך לקחת השפעות מבחוץ, לראות מה יש לנו ללמוד ובחלק מהזמן להגיד 'כן, בזה אנחנו הכי טובים'".

החלק הישראלי נוכח אצלך?

"בשפה. הדבר הכי יהודי בעיניי הוא לקחת מילים ולהתפלפל בהן, לחקור אותן, לחקור את עצמך דרך מילים. אתה יכול למצוא את זה גם אצל בוב דילן או לאונרד כהן. זאת תכונה יהודית לגמרי".

חשבת פעם לחזור לצרפת, שם חיית כילד?

"אני באמת לא מבין איזה פוטנציאל יש לתרבות הזאת עכשיו. תור הזהב נגמר במערב. גם בצרפת, גם באנגליה – הדברים הגדולים כבר קרו, כמו שליוונים היה הרגע שלהם ואחר כך ההיסטוריה המשיכה הלאה. אני חושב שכאן אנחנו בארץ בפוטנציאל. תקופת תור הזהב יכולה להיות גם קשה מבחינה כללית, מבחינה פוליטית".

אם ככה אנחנו בטוח בדרך.

"כנראה שכן. אמן צריך לחתור כל הזמן לדבר החדש. אם אתה יוצר במקום כמו ישראל – אתה צריך להתייחס לישראל כמקום שממנו יבוא הדבר הבא. אבל אתה חייב כמובן להביא דשן מחו"ל – סטנדרטים של הפקה וסאונד והשפעות. יהודים, באופן כללי, משפיעים והשפיעו על כל דבר שיש בעולם. המפתח הוא לשלב את הגאווה להיות ישראלי ומצד שני להיות בעל ביקורת עצמית. מה שגורם לפעמים לרוק הישראלי להיות פרובינציאלי הוא המחשבה של היוצרים שלישראל אין כבר מה להוסיף".

אחת הצרות הגדולות בעולם האלטרנטיבי נמצאת בחוסר היכולת לתרגם את היצירה למזומנים. למעשה, גד קרא לאלבום הסולו השני שלו על שם אחת מהשלמות ההכנסה שלו – "תנועות מטאטא מהירות". לכך מצטרף גם חוסר העניין של חברות התקליטים המסודרות ב"אלבומים לא כלכליים". אבל אם פעם התוצאה של ההתעלמות הזאת הייתה שיתוק, היום יש את האינטרנט. "בטבע שלי אני לא אוהב להתאמץ במקום שלא שווה להתאמץ", מסביר גד. "הוצאת דיסקים הפכה להיות כאב ראש. בלגן מול חברות תקליטים, וצריך לדאוג כל הזמן שזה יהיה בחנויות. בעיניי זה דבר שצריך לעשות רק אם זה נוח וקל ופשוט. השאלה היא, מבחינת המוזיקאי, 'מתחשק לך לעשות את זה?'. הטרילוגיה יוצאת בהארד קופי בזכות אסף רחמני מ'קמע', שבא עם רעיון ולקח את זה על עצמו. אני אמרתי שאני בעד כל עוד אני לא צריך להתעסק בכל המסביב".

אתה לא רק מוכר את זה ברשת, אתה גם מבקש עשרים שקלים בלבד, ומאפשר לשמוע הכול בחינם.

"בן אדם יכול לשמוע בחינם את יצירות המופת הגדולות בהיסטריה בקליק אחד באינטרנט – אבל דורשים ממנו לקנות תקליט בלי שהוא מכיר שיר אחד. פעם בלי לשמוע שלושה־ארבעה שירים מדיסק ברדיו אף אחד לא היה קונה אותו – והשירים שלי הרי לא מושמעים ברדיו. אני מרגיש שזה לא הוגן בשביל המאזין לקנות בלי לשמוע קודם.

"גם המחיר הוא חלק מהמעגל. כל החוקים השתנו בעולם החדש. זה לא לעניין שאתה עושה תקליט בעשירית מהעלות של פעם ועדיין תבקש את אותו מחיר, זה מושחת. אני חושב שמוזיקה צריכה להיות במחיר הגון ובמיידיות. ככה זה גם אצלי כמאזין: כשאני אוהב שיר אני לא רוצה להתחיל 
לחפש בחנויות".

• האלבומים של שלום גד להאזנה ולקניה

הסדרה 'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' מצליחה למפות תחנות ורעיונות שהעסיקו את ההוגה מרחביה, אך מעט יותר ביקורת הייתה משלימה את התמונה [פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  8.3.2013]

דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות, פרופ' ישעיהו ליבוביץ (מתוך הסדרה)

 "אין כאן שני 'ישים': 'יש חיים' ו'יש מוות'", אומר פרופ' ישעיהו  ליבוביץ (1994־1903) באחד מקטעי הארכיון הרבים המופיעים בסדרה הדוקומנטרית החדשה על אודותיו. "לא", הוא פוסק בטון התקיף המפורסם שלו, "יש 'יש חיים' ויש 'אין חיים'". נקודה.

בתור מישהו ששקוע כמעט עשרים שנה ב"אין חיים", ליבוביץ הוא דווקא "יש חיים" אחד גדול. התרבות הישראלית, שבדרך כלל ממהרת לשכוח את ההוגים והיוצרים שפעלו בה רגע אחרי פטירתם, מלאה בנוכחותו במדיומים שונים, לפעמים כמושא הערצה, לפעמים כמושא ביקורת. כך או כך, הוא לא נעלם, גם לא ממרקע הטלוויזיה, כפי שאפשר לראות עכשיו ב'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם', סדרה מעניינת (אם כי לא נטולת בעיות) בשלושה פרקים שיצרו רינת קליין ואורי רוזנווקס, ומשודרת בערוץ 8 של 'הוט'.

מציאות נדירה

עוד בחייו שימש  ליבוביץ גיבורם של לא מעט סרטים דוקומנטריים. השילוב של דמות מעוררת עניין, יחד עם נכונותה של הדמות הזאת להגיע ולפגוש כל אדם (גם עם מצלמה ביד), יצר כמות עצומה של תיעודים, כמה מהם מומלצים כשלעצמם, כמו הסרט 'ליבוביץ במעלות' בבימויו של יגאל בורשטיין הכולל ויכוח סוער עם הפרופסורים ישראל אלדד ומנחם ברינקר אגב ביקור בעיר הצפונית 
בשנת 1982.

קליין ורוזנווקס (שעומד גם מאחורי הסדרה הנהדרת 'לוד בין ייאוש לתקווה') עושים שימוש נרחב בחומרים התיעודיים הללו ובחומרים ארכיוניים נוספים, לצד עשרות ראיונות עם בני משפחה, חברים, תלמידים, אנשים שהושפעו מתורותיו וגם מעט מתנגדים (מעט מדי, עוד נגיע לזה), ויחד הם יוצרים דיוקן של אינטלקטואל שנוי במחלוקות.

הדבר המרשים ביותר שהסדרה מצליחה להעביר הוא עד כמה נדיר המצב הזה שבו אינטלקטואל ישראלי מתפקד ככתובת עבור מאות אנשים ממגזרים שונים, ששולחים אליו מכתבים, מגיעים אליו הביתה ומערבים אותו בשאלות המהותיות ביותר של חייהם. כמה נדיר הוא אינטלקטואל בעל שיעור קומה שבא לכל מקום שמזמינים אותו, ומייצר עניין רב כל כך ציבורית ותקשורתית. גם במאמץ גדול אני לא מוצא אף דוגמה חיה אחת לכך בישראל 2013.

החלוקה העקרונית לשלושה פרקים – אמונה, אדמה, אדם – כאשר כל אחד מהם פונה אל צד אחד באישיותו והגותו של  ליבוביץ נכונה לא רק טכנית אלא גם תוכנית. בהעדר אסכולה מסודרת, עסקת החבילה הליבוביצ'ית לא נלקחת, בדרך כלל, בשלמותה. למרות הקשרים המהותיים בין התחומים, לכל אחד מהצדדים "סוכני זיכרון" שונים: המעריצים שרואים בו נביא פוליטי לחוד, המעריצים הדתיים לחוד, ומפעל חייו האקדמי בתחומי מדעי הטבע באגף נפרד.

ישעיהו ג'

הפרק הפותח, "אמונה", שואל כמעט לכל אורכו מדוע לא הכתה תורתו של  ליבוביץ שורשים עמוקים בדתיות המודרנית, מקומה הטבעי לכאורה. לא כאן המקום לסקור את תפיסותיו על אודות היהדות (וגם הסדרה עושה זאת רק בראשי פרקים), אך המסקנה המשותפת לכל המראיינים שאינם בני משפחה היא שבמאבקו כנגד מה שתפס כ"עבודה זרה" רוקן  ליבוביץ את הבריכה עד שלא הותיר בה מים כלל. הוא טען שלתפילה הייתה אותה משמעות גם אם ההלכה הייתה מצווה לקרוא שלוש פעמים ביום את מדריך הטלפונים, שהתפילה "כמובן שאיננה פועלת במציאות", ש"א־לוהים זה לא קופת חולים" וש"התורה איננה ספר היסטוריה". הוא מחק כל משמעות אנושית למצוות, להשגחה או לממדים הרגשיים של אהבת ה'. הרב אביה הכהן טוען ביושר כי לו היה  ליבוביץ מצליח לשכנע אותו בצדקת דרכו, הוא כלל לא בטוח שהיה ממשיך להאמין בא־לוהים.

עוד מוזכרות בסדרה אמירותיו הנוקבות בדבר הצורך "לחוקק הלכה לגבי מציאות שההלכה אינה מכירה שהיא קיימת" (ובפרט בענייני נשים והומוסקסואלים), אבל אין בה התייחסות משמעותית למהפך שעבר  ליבוביץ בתחילת שנות החמישים, מתפיסה שדמתה יותר לצידוד ב"מדינת הלכה" אל עבר תפיסתו המפורסמת שדגלה בהפרדת הדת מהמדינה.

הפרק 'אדמה' מתאר יפה כיצד הפך הפרופסור האורתודוקסי מרחביה לסמכות רוחנית עבור חלקים בשמאל הישראלי. היא מציגה את הביקורת העקבית (ומשולחת הרסן לעתים) שהציג ליבוביץ כנגד התנהלותה של מדינת ישראל, עוד מימי תגובתו הייחודית לפעולת קיביה (1953), דרך הקריאה לסגת מיש"ע עם סיום מלחמת ששת הימים (יהודה מלצר מתאר בסדרה כיצד פתח את הטרנזיסטור הקטן בתום הקרבות ושמע אותו קורא "להסתלק!") ועד התגברות הצהרותיו הפוליטיות הפרובוקטיביות בימי מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה.

השימוש השיטתי במושגים הלקוחים מאוצר המילים והדימויים של השואה (הביטוי "יודו־נאצים" הוא כמובן המפורסם שבהם), וההשוואות התכופות לאירופה 1939, הקפיצו עליו את המיינסטרים הישראלי, והפכו אותו ליקירם של הרדיקלים. רובם ככולם דחו את תפיסתו הדתית, אבל קידשו אותו כמעין נביא שחזה את הדברים עוד ב־67' (אורי אבנרי מכנה אותו בסרט, בשעשוע, 'ישעיהו ג").

 ליבוביץ מצידו דאג להבהיר שלחם ב־48', שאינו פציפיסט, שלא היה חבר ב"ברית שלום" ושמעולם לא היה "הומניסט" (במכתב יפה שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין). "הפלשתינים והשלום", מזכירים אורי אבנרי ודדי צוקר, "לא ממש עניינו אותו". מה שעמד מאחורי התרסותיו היה תפיסתו ביחס לייעודה של מדינת היהודים. לכן, מציע יהודה מלצר, נעלב כל כך ליבוביץ מהתפוצצות פרשת פרס ישראל (1993) שבסופה הודיע כי הוא מוותר על קבלת הפרס. הוא ציפה שיבינו שמאחורי כל האמירות הקשות והפרובוקציות להכעיס (שכנראה גם הסבו לו עונג רב) עומד אינטלקטואל שבאמת ובתמים דואג לארצו.

כמה מהסצנות היפות בסדרה מתארות את הפער המרתק בין איש הציבור לאדם הפרטי, למשל בסוגיית הסרבנות.  ליבוביץ החריף לאורך שנות השמונים והתשעים את קריאתו לסרבנות (ולא הסתיר את התקווה כי דווקא מלחמת אזרחים ישראלית תביא את הפתרון שהוא מבקש), ואף 'ניבא' שמחאה תנועתית בת אלף סרבנים תסיים את השליטה הישראלית ביש"ע. אבל כשנכדו, ד"ר ישי עופרן, מגיע אליו אחרי תקופת שירות ארוכה בעזה, הם מדברים על השירות כמו שסבא ונכד מדברים על קורות חייהם. באמצע השיחה מצלצל הטלפון וליבוביץ עונה ונושא נאום החלטי על חשיבותה של הסרבנות, וכשהוא מסיים את שיחת הטלפון הוא חוזר לדבר ולהתעניין בשירותו של הנכד, כאילו לא אמר דבר.

זהירות יתר

רוזנווקס וקליין יצרו סדרה מעניינת, שמצליחה למפות לא מעט תחנות ורעיונות שהעסיקו את  ליבוביץ ועוטפת אותם בתיווך קולנועי מזמין. השימוש הנרחב בקטעי ארכיון שבהם הוא מופיע הופך אותה לא רק ל"סדרה על ליבוביץ" אלא גם "לסדרה של ליבוביץ", שמביאה אותו בדבריו ובצלמו על המסך, ולא רק כקישוט אילוסטרטיבי כפי שקורה לעתים בסדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. היא אומנם לא מחדשת יותר מדי, אבל מצליחה לגלות צדדים פחות מוכרים וציבוריים מחייו, כמו דמותו כאיש משפחה – בעזרתם של נכדיו הרבים והמוכשרים (ובעלי הדמיון הפיזי הניכר לראש השבט) שמספרים את זיכרונותיהם למצלמה.

אבל למרות כל השבחים המוצדקים, צריך לציין ש'ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם' היא סדרה זהירה מדי, שקצת מסתנוורת מזעם הנביא המשמש מושאה. היא כמעט לא מנסה לאתגר את הצופה במרואיינים ששוללים את  ליבוביץ (היחיד שעושה את זה בצורה חד משמעית, אם כי בדרכו המתוקה והעדינה, הוא הרב אביה הכהן), ורוב הביקורת נאמרת מתוך מרחב מכריו ותלמידיו. היה נכון לחפש ולמצוא גם כמה מתנגדים מנומקים שיציגו את הכשלים והסתירות שבשיטתו בצורה מעט יותר תקיפה. מה גם שבשל קוצר הזמן נחתכים בדרך כלל דברי הצד השני בוויכוחים הרבים שהוא מנהל, כך שאנו שומעים לבסוף כמעט אך ורק את דעתו של  ליבוביץ, ללא הטיעונים הנגדיים.

זה משונה כי הביקורת עליו, כפי שמזכירים כמה דוברים, הייתה חלק מחומר הבערה שיצר את הגותו ואת אמירותיו. הפולמוס מול מתנגדיו (בכתב, ברדיו או על מרקע הטלוויזיה) היה אחת הקונבנציות החשובות שבהן הוא השתמש. הורדת הווליום שלהם מורידה גם מעוצמת הדיון. אולי זאת המחשבה שהטיעונים כנגדו עלו כבר בעבר, אולי הם אכן קהו ואיבדו את עוזם במהלך השנים, ואולי מדובר באמת באורו המסנוור של  ליבוביץ שהשפיע על היוצרים. כך או כך, נקודת המבט הנגדית, המנומקת, חסרה מאוד בפסיפס שהסדרה מרכיבה.

כמה מחשבות בעקבות (ועל) אלבומו החדש והיפה של יונתן רזאל, וגם על השבת הדיוק אל הניגונים החסידיים בזכות 'הלב והמעיין' (פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', 1.2.2013)

יונתן רזאל והפסנתר. צילום: אוהד רומנו.

בימים ההם דיו כהה עדיין נשפך מהעט המבעבע של אביתר בנאי, ופיו שר שירי נקמה מתוקים ואכזריים על עלמה יפה מהתיאטרון הרוסי. אני הייתי תיכוניסט בגיל המעריץ וראש הישיבה שלי דרש בגנותו של הבנאי הצעיר לאחר התפילות. כל דרשה הייתה חומר בערה מוצלח לאובססיה שהתפתחה, ואני אספתי כל פיסת הקלטה של בנאי בעזרת תוכנות שיתוף הקבצים הווירטואליות (נאפסטר וקאזה עליהן השלום) היישר אל תיקיית הבוטלגים וההקלטות הנדירות ששמנה לה מנחת וקבצים.

אחד מפסגות התיקייה הייתה גרסת כיסוי ערומה ומהפנטת ל'עטור מצחך' של יוני רכטר (למילים של אברהם חלפי) שבוצעה בקונצרט מחווה שערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית לכבודו של אחד מאבות המזון של המוזיקה המקומית. אם יש קלאסיקה למוזיקה הישראלית קוראים לה 'עטור מצחך', ועם קלאסיקות מושלמות מהסוג שלה עדיף לא להתעסק. ובכל זאת, עם פסנתר בלבד נוצרה שם פרשנות מרתקת ודרמטית שמתפוצצת בקתרזיס מרהיב.

חשבתי אז שזו הוכחה נוספת לגאונותו של אביתר בנאי. מה שלא ידעתי היה שעל נגינת הפסנתר, העיבוד והקונספט היה אחראי אחד, יונתן רזאל. כל מה שידעתי עליו זה שהוא אח של אהרון רזאל – ועם אהרון רזאל לא הייתה לראש הישיבה התיכונית שלי שום בעיה. להפך. חומר בערה מושלם לבוז (לקח לי הרבה זמן להשתחרר מכך ולהעריך את המוזיקה של אהרון רזאל, שהוציא גם הוא אלבום חדש ומוצלח בשם 'קבעתי את מושבי').

יונתן רזאל יצר פרשנות כל כך רדיקלית ל'עטור מצחך' עד שהתזמורת הפילהרמונית פשוט סירבה לבצעה (וכך נותר רק פסנתר). אחרי המפגש הזה, השניים המשיכו לשתף פעולה בהופעות משותפות שנאגרו גם הן בתיקיית הבולטגים; היו שם הרבה שירים של בנאי, קצת פיוטים. לאט לאט מינון הפיוטים עלה. היום אני מניח שאין לראש הישיבה בעיה.

כמה שנים אחר כך והם התחלפו: אביתר בנאי הפיק ויונתן רזאל שר את שירו באלבום הבכורה 'סך הכל' (התו השמיני, 2007). השילוב של השכלתו המוזיקאית הקלאסית של רזאל ושל העבודה עם שורה ארוכה של אמנים מרכזיים (מארקדי דוכין עד שלמה ארצי) יצר ציפיות גדולות והתוצאה אכן זכתה להצלחה מרשימה. 'ציון', הדואט המשותף עם בנאי שנועד לחשוף את רזאל לקהל הלא דתי, רץ ברדיו, הלחן החדש ל'דרור יקרא' נשגר בשולחנות השבת, והאלבום כולו הגיע למעמד המכובד של "אלבום זהב" (30 אלף עותקים) וזיכה את רזאל במספר פרסים.

אבל הסיפור הגדול קרה שנתיים אחר כך, די רחוק מהטריטוריות העדינות של בנאי. יעקב שוואקי מציג את רזאל במסגרת הופעה בקיסריה ומזמין אותו לעלות לבמה לשיר יחד את הלחן החדש למילות ההגדה 'והיא שעמדה' – והשאר יסופר ויושר בליל הסדר המשפחתי שלכם ובחתונות ובמסיבות בר מצווה סביב מעגל גדול ועמוס זיעה. אני זוכר שלא הייתה דרך להימלט מהשיר בפסח שאחרי הוצאתו. בהליכה ארוכה אחרי סדר משפחתי אצל סבתי – שגם ממנו, כמובן, לא נפקד השיר – בכל הדרך, מחלון פתוח לחלון פתוח, נשמע המון עם ישראל המזייף בגרון ניחר את הניגון.

אודה ולא אבוש: אני לא ממש מסוגל לשמוע ברצינות את יעקב שוואקי. עניין של טעם אישי. ועדיין, הלחן של רזאל ויכולות התזמור שלו מצליחים לנצח ולהפוך אותו לנדיר כל כך. זה אחד השירים החדשים שתפסו חזקה גדולה כל כך ברפרטואר היהודי עד שנדמה שהיה כאן תמיד. עיקר קסמו, נדמה לי, נמצא ביכולת לדייק את המילים למנגינה, בניגוד חזק כל כך ללחן המסורתי־פופולרי שהיה מין ניגון מדושן וקופצני ששרד שנים בכוחו של הרגל. רזאל בא והחזיר את הצמרמורת והדרמה למילים המוכרות.

'בין הצלילים', האלבום החדש והיפה של רזאל, נפתח גם הוא בפיוט מוכר שעובד על עיקרון דומה ל'והיא שעמדה': שילוב מהותי בין מילים ומנגינה, צליל ותחושה. "א־ל חי יפתח אוצרות שמים / ישב רוחו ייזלו מים", שר רזאל את 'תיקון הגשם', הנאמר לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת. הלחן, העיבוד וההגשה אכן פותחים אוצרות: הפסנתר מטפטף לו טיפות מים, ארז לב ארי פורט על הסאז' (כלי מיתר ממוצא פרסי) כמי שמבשר על תחילתו של החורף, צח דרורי בא לעזור בתכנותים ובקלידים ורזאל שר בקולו הרך ומבקש ש"בגשמי ברכה תברך אדמה".

'תיקון הגשם' הוא פרולוג מוצלח לאחד עשר השירים שבאים אחריו; עניינם של חלק ניכר משירי האלבום הוא בפתיחה, בהודיה, בבקשה לתיקון שהוא ברכה. לצד ההלחנות מהמקורות מביא רזאל שירים אישיים, חשופים. חלקם עוסקים באופן ישיר ועקיף בטרגדיה משפחתית שעבר לפני כשנתיים. בתו של רזאל, רבקה, נפלה בליל יום העצמאות מגג ביתם בנחלאות וערב שהתחיל בציפייה לזיקוקים המשיך באשפוז בבית החולים במצב קריטי. היום, למרבה השמחה וההודיה, היא נמצאת בעיצומו של תהליך החלמה מוצלח.

"בתי, בתי איך סבלת כאבייך", הוא שר ב'אור חדש' שנכתב לרזאל בידי שולי רנד ומבקש נחמה שבסופה פה מלא בצחוק. ב'קטונתי' (מילים על פי בראשית ל"ב) הוא זועק את מילותיו של יעקב אבינו, רגע לפני המפגש עם עשו: 'הצילני נא' מהדהד. ב'אשירה' הוא כבר שר על ההצלה, על החסדים. האח אהרון והאח הצעיר יהודה משתתפים גם הם ב'אשירה' ומשלימים שיר פשוט של שמחה.

רזאל הוא יוצר מרובה השפעות, מרכטר־כספי־גרוניך ועד השפעה ישירה של מפיק האלבום אביתר בנאי (שימו לב ל'געגוע', מילים ולחן בנאיות לחלוטין), מוזיקה צוענית ב'עוד יישמע' שהגיע בעקבות חתונת גרת צדק מזאגרב שמשפחתה ניגנה באירוע, ומוזיקה חסידית ב'ניגון פוגש תזמורת' (ניגון הקפות מסורתי של חסידות בעלז). כמו עבודות קודמות שלו, 'בין הצלילים' הוא אלבום עם המון עיבודים סימפוניים, כלי מיתר והרמוניות (רזאל אחראי לעיבודים ולנגינת הפסנתר) על אף שהוקלט בראשיתו רק עם פסנתר ושירה (כמו ב'עטור מצחך') ורק אחר כך הולבש בכלים רבים אחרים.

המעגל השנתי שהחל ב'תיקון הגשם' נסגר בשיר החותם מתפילת הימים הנוראים, "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך א־לוהים חיים" על פי הלחן של ר' שלמה קרליבך ועם נגינת הקלרינט של ניצן עין הבר.

את הקול והתזמור של יונתן רזאל אפשר לשמוע גם באחד משני האלבומים החדשים של 'הלב והמעיין', כשהוא שר את 'כאייל תערוג' של האדמו"ר בעל 'צמח צדק' מחב"ד. רזאל הוא רק אחד מהאורחים של 'הלב והמעיין' (יחד עם אריאל זילבר, שלמה כ"ץ ואילן דמרי מ'המדרגות'), שממשיכים להוציא אלבומים בקצב שלא היה מבייש את אייל גולן בתקופות העמוסות. שני האלבומים החדשים – 'יוצאין בשיר' המבוסס על ניגוני חב"ד ו'לך אמר לבי' המוקדש לניגוני הרב יצחק גינזבורג – מצטרפים לאלבומים הקודמים ('הלב והמעיין', 'שירה חדשה' ו'מנגנים ויז'ניץ') בסגנון ובהגשה.

כתבתי כאן לא פעם על החשיבות של 'הלב והמעיין' כפרויקט אותנטי של שימור והנגשה של מוזיקה חסידית אמיתית (ולא הפופ החרדי המסוכר המכונה משום מה "מוזיקה חסידית"). חיליק פרנק (קלרינט) ונאור כרמי (קונטרבס) מובילים את ההרכב ששותפים בו באופן קבוע גם אורן צור (כינור) ואריאל אלייב (אקורדיון), ואליהם מצטרפים ב'לך אמר לבי' נדב בכר ואסף זמיר. יחד הם מביאים ניגונים ממסורות חסידיות שונות תוך כדי שמירה על הניגונים כפי שהם, ללא עיבודי חצוצרות מלאות פאתוס ובמיעוט אפקטים אלקטרוניים. 'הלב והמעיין' לקחו על עצמם את המשימה להציג את המנגינות המסורתיות בטהרתן, ויחד עם החוברות המפורטות שמוסיפות הסברים מדובר בבית ספר לא רע ללמוד ממנו ניגונים ומסורות.

התוועדויות ליליות עם הרב גינזבורג. 'הלב והמעיין' צילום: ערן דרור לבנון

על אף האווירה והכלים הדומים, שני האלבומים שונים זה מזה בנקודה מהותית: בעוד 'יוצאין בשיר' יוצא תחת הנוסחה של האלבומים הקודמים ומציג ניגונים ותיקים שנוגנו במשך דורות בחסידות חב"ד (חלקם הגדול לאו דווקא מהמוכרים), 'לך אמר לבי' הוא אוסף ניגונים חדשים שחיבר הרב גינזבורג במהלך השנים האחרונות.

אחד המניעים להפקת האלבום היה זליגת הניגונים של הרב גינזבורג אל מחוץ לאנשי שלומו בצורה לא מדויקת מבחינת הרב. אפשר למצוא דוגמה בפיוט 'שלום עליכם', שהוקלט בלחנו של הרב גינזבורג לאחרונה באלבומם של האחים ולדמן (הנושא את אותו השם) ומבוצע כאן בידי שלמה כ"ץ בגרסה איטית וארוכה יותר.

הרב גינזבורג עצמו לקח את העניין ברצינות והיה שותף לחלק מההקלטות שהפכו לדברי ההרכב להתוועדויות ליליות. האלבום מצליח לשמר את הספונטניות הזאת, אבל לא תמיד הספונטניות הזאת לטובה (לא היה מזיק למשל להרגיע קצת את אריאל זילבר ב'תתעורר'). ובכלל, עם קשר לפערי הקילומטראז‘ ההיסטורי או בלי – נראה ש'לך אמר לבי' – על אף יופיו – מעט דל ביחס ל'יוצאין בשיר' המושקע.

• זה בין הצלילים -פוסט נהדר על הופעה של יונתן רזאל מתוך 'הבלוג 'שיר טיול' של מיכל יחיאלי

אם יש מישהו שחינך דורות של מאזינים מערביים ליהנות ממוזיקה הודית זהו מאסטר הסיטאר, ראווי שנקר, שנפטר לאחרונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

הוכנס צליל הסיטאר אל הדי־אן־איי של התרבות המערבית
ראווי שנקר בדלהי, 2009.

זה נשמע כמו קטע מסרט פרודי, אבל זה קרה לראווי שנקר כמה פעמים במהלך שנות השישים־שבעים: אולם קונצרטים אמריקני גדול מארח מופע רב משתתפים, שנקר עולה עם הסיטאר שלו ומתיישב לצד חבורת נגנים הודים עם כליהם המיוחדים. הם מכוונים את הכלים לפני הנגינה. עניין של דקה, דקה וחצי. הקהל שותק בקשב רב. כשהכיוון נגמר נשמעות מחיאות כפיים סוערות מצד הקהל שהיה בטוח שזה קטע הנגינה, ונגמר כל הסיפור של האנשים המשונים מתת היבשת ההודית ועכשיו אפשר לחזור לרולינג סטון. באחת ההקלטות מודה שנקר לקהל ואומר: "אם נהניתם כל כך מהקטע שבו אנחנו מכוונים את הכלים, אני מקווה שתיהנו מהנגינה אפילו יותר".

הם נהנו עוד יותר, זה בטוח. היום, הרבה בזכות מפעל חייו של שנקר שנפטר לאחרונה והוא בן 92, דבר כזה כבר לא יקרה. אם יש מישהו שחינך דורות של מאזינים מערביים להנאה ממוזיקה הודית בפרט וממוזיקת עולם – ביטוי מקומם, מתנשא וטיפשי, אבל הוא הביטוי המקובל – בכלל, זהו מאסטר הסיטאר. לא סתם צוטט שוב ושוב הכינוי שהעניק לו תלמידו וידידו המפורסם ביותר, ג'ורג' האריסון: "הסנדק של מוזיקת העולם".

פנדיט ראווי שנקר נולד בשנת 1920 בוורנאסי למשפחה מיוחסת ממוצא בנגלי. הקריירה שלו יכלה להתפתח לכיוון המחול (בדומה לכמה מאחיו), הפוליטיקה (בדומה לאביו) או הדת (שנקר חי תקופה קצרה כנזיר ברהמיני) – אך הוא מצא את מקומו לבסוף בעולם המוזיקה. הוא ספג את המוזיקה ההודית בבית, ואל המוזיקה המערבית נחשף כשלמד כמה שנים בפריס. כשחזר להודו החל ללמוד לנגן בסיטאר אצל המאסטר ההודי אוסטד אלדין קהאן.

שנקר נחשב לחלק מהקבוצה שחשפה את המערב למוזיקה ההודית הקלאסית יחד עם נגן הסארוד עלי אכבר חאן ונגן הטאבלה אללה ראקא ששמם מוכר קצת פחות. החל משנות החמישים הוא החל להופיע ברחבי העולם עם המוזיקה שלו, אבל את הפריצה הגדולה אל הבמות הפופולריות הוא חייב לג'ורג' האריסון, חבר להקת הביטלס. האריסון נסע לבומביי ללמוד אצלו נגינה בסיטאר (וגם נטש בסופו של דבר את הכלי אחרי שהבין שלעולם לא יצליח לנגן כמו שנקר) והפך לאורך השנים למין תלמיד־חבר.

אפשר ללמוד מעט על הקשר האישי שלהם ב'ג'ורג' האריסון: חי בעולם חומרני', הסרט התיעודי היפה, הארוך (208 דקות) והמשעמם לפרקים שביים מרטין סקורסזה על חייו של הגיטריסט האגדי, ששודר לא מזמן בטלוויזיה. הצמד האריסון ושנקר שיתף פעולה רוחנית ומוזיקלית בשלל פרויקטים. משני אלבומים משותפים (Shankar Family&Friends מ־1974 ו־Music Festival of India מ־1976) ועד ארגון משותף של 'המופע למען בנגלדש' (1971) שערך במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק, מופע שקיבץ אליו את היכל התהילה של הרוקנ‘רול.

בהשפעתו של שנקר הכניס האריסון את צליל הסיטאר אל תוך הדי־אן־איי של התרבות המערבית בכמה שירים של הביטלס כמו 'Norwegian Wood' ,'Love You To', וכמובן 'Within You, Without You', שיר הודי לגמרי שנעימתו נדגמה באין ספור תוכניות על הודו.

שנות השישים הסקרניות של המאה הקודמת היו כר פורה להצלחה עבור רעיונות ותרבות מהמזרח ופתחו בפני שנקר את העולם. הוא עבר לחיות במקביל גם בקליפורניה, פתח בית ספר למוסיקה הודית בלוס־אנג'לס והפך למעין גורו הודי שמתמחה בנגינה, על אפם וחמתם של מבקרים הודים מסורתיים שטענו כי הוא ממסחר את האומנות העתיקה. מאז הוא הספיק להופיע בפסטיבלים החשובים של התקופה (במונטריי ווודסטוק), לנגן עם אריק קלפטון, בוב דילן וג'ון קולטריין, לכתוב פסקולים לסרטים הוליוודים ('גנדי' למשל), להוציא אלבומי מפגש משותפים עם הכנר הקלאסי הגדול יהודי מנוחין ועם המלחין המינימליסטי האמריקני פיליפ גלאס, לזכות בשלושה פרסי גראמי ובפרס או תאנט לשלום.

שנקר היו נשוי מספר פעמים ושתיים מבנותיו המשיכו גם הן בנגינה: אנושקה שנקר היא נגנית סיטאר שהופיעה איתו בשנים האחרונות, ונורה ג'ונס מנגנת ג'אז רך, מקסים ומצליח. בעשורים האחרונים הוא ניסה לשלב מעט מוסיקה אלקטרונית עם המוזיקה ההודית המסורתית וההצלחה שלו לא פחתה. הוא הופיע עד החודשים האחרונים ובלילה שלפני הניתוח שהוביל למותו הוכרז אלבומו האחרון 'The Living Room Sessions, Part 1' כמועמד לפרס גראמי.