זו היתה ציפיה מורטת עצבים לעיתים, ואיזה כיף שהיא סוף סוף הסתיימה השבוע, ובמקומה הגיעו שמחה והקלה.
אז כן, סוף סוף זה הגיע - הבחור השתחרר משירות קרבי, שהתפרש בתורות על פני כל האזורים בארץ. אין ספק שאת הארץ הוא מכיר היטב עכשיו, וזה בא יחד עם קפיצת בגרות ענקית שקרתה בתקופה הזאת. ממש מטמורפוזה מילד לגברבר צעיר, וזה דבר שבטוח לא היה קורה בעוצמה הזאת לולא השירות הזה.
כידוע התקופה היתה, ועדיין, מתוחה מאוד. ספרתי חמישה מבצעים שהיו בשנתיים ושמונה האלה, לא בטוחה שזה הכל: שומר חומות, שובר גלים, עלות השחר, מגן וחץ, בית וגן. בשומר חומות הסוללה שלו נטלה חלק פעיל מאוד, וגם בשובר גלים. ובעצם בכל. כל כמה חודשים יש מבצע, כבר התרגלנו לזה, זה סבב אחד ארוך ואינסופי. ועל התקופה המטורללת האחרונה קשה לי בכלל להתחיל לחשוב. מצד אחד ההכרח להמשיך ולעשות, לשרת ולהגן, מצד שני הכאוס והנזק העצום שנגרם עקב מהלכי הממשלה, והכרסום בלכידות ובאחדות, ההרגשה שעוד מעט רבים ישברו את השורות ומה יהיה על הכשירות, ומה יהיה על החיילים הסדירים, ועל המילואימניקים שהם לא מתנדבים, ועל כולנו.
אני מסתכלת מהצד על כמה משפחות שילדיהן התגייסו השבוע. לא הייתי רוצה בשום אופן להתחלף איתן, לגייס ילד, בטח לקרבי, במצב הנוראי כרגע.
אז אני שמחה שהוא השתחרר, ועם זאת גם כועסת, כועסת על זה שחיילים צעירים צריכים לעמוד במצבים בלתי אפשריים, בזמן שהחובה שהם נשלחים בשמה כבר לא ברורה יותר.
ואני מקווה שחלום הבלהות הזה יתפוגג בהדרגה, שנתחזק ונחזור לאמיתות שהיו ברורות, ושכל החיילים הצעירים שמתגייסים עכשיו ישארו בריאים ושלמים בגוף ובנפש. אמן.
ולמשוחרר הטרי שלי מאחלת לעוף על החיים, זה הזמן להנות (כבר הספיק לא מעט בחפש"ש והשבוע), וגם לעשות ולבנות. מקווה מאוד שהעולם שלנו, על כל ההיבטים שבו, יאפשר את זה.
