זה וגם זה

בדרך לירושלים,  השבוע:
את מקום החוטמיות הזיפניות שבשולי הכביש תפסו החצבים.  סתיו עכשיו.
ושדות התבואה נקצרו,  אבל עודם מוזהבים.  ערמות-ערמות של תבואה קצוצה וארוזה פוזרו עליהם במרחקים פחות או יותר שווים,  כמו קוביות עץ שנשכחו על שטיח.  אין לי הסבר למה זה גורם לי נחת.  אולי כי זה מעיד שהעבודה השוטפת נמשכת כמתוכנן.  עונה באה,  עונה הולכת,  ורק העבודה נשארת. למרות שמסביב יֵהוֹם הלהג.

*

מאז שאמא שלי נפטרה אני כבר כמעט לא מדברת (וגם לא שומעת) הונגרית.  לא כל כך יש עם מי,  חוץ מאשר עם א.,  שכבר כמעט לא שומעת כלום,  כך שהשיחות אתה הן בקושי בגדר תקשורת של ממש.

אף פעם לא למדתי הונגרית באופן מסודר,  אני מכירה אותה מתוך שמיעה בלבד.  אבל תמיד התפעלתי מאוצר המילים והביטויים שלה, שהוא מלא ציוריות ורגש ותכופות גם הומור, ותמיד חשבתי שיש דברים שאפשר להביע בדייקנות רק בה.  וכך קורה לי גם היום,  תכופות,  שאני חושבת על משהו ופתאום שומעת בירכתי ראשי מה אמא שלי הייתה אומרת עליו  – בקולה,  בהונגרית,  בביטוי הקולע והמתאים ביותר,  שאי אפשר לתרגמו לשום שפה.

פעם,  לפני הרבה זמן,  אמרתי לפ' שאני לכודה בין שתי נשים דומיננטיות:  אמא שלי מצד אחד,  הקטנה שלי מן הצד השני.  וזה היה נכון.  והוא ענה לי:  ולמרות זאת,  בעוד כך וכך שנים, כשאמך כבר לא תהיה והקטנה כבר לא תגור בבית,  תתגעגעי לשתיהן.

ובדיוק כך קרה.

תמצית של הכול

סוף סוף ראיתי בסינמטק את הסרט התיעודי היפה של תומר היימן,  'מיסטר גאגא' (על הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין).  התברר לי להפתעתי שלא מדובר בכותרת-בדיחה,  אלא ש'גאגא' היא שיטת תנועה מיוחדת שהומצאה על ידי נהרין.  הסרט עצמו מעניין ועשוי היטב ואפילו נוגע ללב,  למרות אישיותו השנויה במחלוקת של גיבורו.

ישנו למשל הקטע ההוא שבו נהרין גוער באחד הרקדנים הצעירים על שהוא מנסה למלא את הוראותיו בלי להקשיב לו עד הסוף.  זה משהו שכל מורה מכיר,  העניין של 'קודם תקשיב ורק אחר כך תקפוץ/תשאל/תענה/תבצע',  אבל הרי אפשר להגיד את זה גם באופן פחות מלחיץ ומקטין ופוגע ויותר יעיל ומעורר קשב;  בעיקר כשהמצלמה מצלמת ומביכה עוד יותר,  וכשבתו הקטנה של המורה ישובה בזרועותיו ומתבוננת ממרומיו.  יש שיגידו שהאמת האמנותית אינה צריכה להתחשב בנימוס,  אבל לא בטוח שמדובר בכלל בנימוס (ונניח עכשיו לעניין האמת),  ותמיד משעשע אותי לחשוב ש'נימוס' הוא בכלל מילה יוונית שפירושה 'חוק'.

הסרט מזכיר גם את האירוע ההוא שכמעט שכחתי (ושעדיין רלוונטי גם לימים אלה)   –  איך שלהקת 'בת שבע' של נהרין סירבה להופיע באירוע החגיגי לציון יובל לישראל עם היצירה שלה 'אחד אלוהינו',  משום שהרקדנים נדרשו ללבוש 'גאטקעס במקום תחתונים' (כדי למנוע פגיעה ברגשות הציבור הדתי).  ביטול ההופעה היה דווקא ביוזמת הרקדנים ולא ביזמתו של נהרין,  ויפה עשו.  אני מסכימה לגמרי עם האמירה של 'או שתצפו באמנות שלנו כמו שהיא,  או שלא תצפו בה בכלל'.  אשר לרגשות הציבור שיש להתחשב בו  –   זה מושג בעייתי למדי,  היות שלציבור, ככזה, אין רגשות:  רק הפרטים הרבים המרכיבים אותו הם בעלי רגשות,  ולא תמיד אפשר לצפות את רגשותיהם מראש.  כל ניסיון להתבונן בפרט כבנציג של קבוצה אינו חביב עליי,  גם לא בהקשר הזה.  מה גם שיש לזכור תמיד שיש גם ציבורים אחרים,  שגם הם מורכבים מפרטים,  וגם להם יש רגשות.  בקיצור,  הייתי שמחה להמליץ לכולם להשתדל לא לפגוע ברגשות הפרט  –  לציבור כבר נדאג אחר כך,  אם עוד יהיה בכך צורך.

פסוקו של יום,  לקחת הביתה?  אחד הרקדנים דיבר שם על האמנות,  שהיא בעצם 'תמצית של הכול על ידי תמצית של כלום'. לא מתחייבת שזה ציטוט מדויק, כי הרי לא יכולתי לכתוב ולתעד בחושך, אבל זה מצא חן בעיניי כמו שזה.

קל להגיד

לפני כמה ימים,  כשחזרתי בערב מסידורים,  ראיתי ברחוב איש אחד,  לא צעיר,  נועל את דלת החנות שלו כדי ללכת הביתה בסוף יום העבודה.  ראיתי שהוא עורך מין טקס כפייתי כזה של בדיקת הדלת, כדי לוודא שהיא נעולה,  והטקס,  כרגיל במצבים כאלה,  חזר על עצמו שוב ושוב.  רחמיי נכמרו עליו. אני כל כך מכירה את זה,  וכל כך יודעת שהטקס לא יעזור.  בסופו של דבר,  כשהוא הלך משם,  ידעתי שהוא עוד לא בטוח שאכן נעול.

יש מי שאומרים שטיפול תרופתי עוזר לדברים כאלה.  ויש שחושבים שזה תלוי במשמעת עצמית. אבל אני חושבת שזה בעיקר עניין של שליטה,  ובמיוחד של ויתור עליה.  כלומר,  היכולת להגיד: השתדלתי לנעול,  ואם לא הצלחתי  –  זה כבר לא בשליטתי.

אבל,  כנרמז בכותרת   –
Easier said than done   –
ומי כמוני יודע.

קולות של אחד בספטמבר

חשבתי שאתעורר בבוקר לקולות הדקים והנרגשים האלה של אחד בספטמבר,  שיעלו מחדר המדרגות ומן החניה ומחצרות הבניינים הסמוכים:  הילדים של היום הראשון והילדים של הפעם הראשונה וההורים שהם חגיגיים ושמחים למרות שהם ממהרים,  כי הפעם הראשונה,  וכו'.  וחשבתי שאחר כך אכתוב כמה כיף לשמוע את זה,  למרות שאצלי כבר הילדים מאוד גדלו ולא לומדים בשום מקום,  והייתי גם אומרת משהו על געגועים וזה.

אבל  –  אתמול היה יום ארוך וקשה (משהו עם הדוּד והאינסטלציה והחשמל סביבו),  ובלילה כבר הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כמו שק תפוחי אדמה,  והבוקר התעוררתי ברבע לתשע (נו,  בכל זאת,  חופש [שלי] עדיין),  ומסביב היה איזה שקט מוזר,  והתברר לי שפספסתי את קולות האחד בספטמבר ושכל הילדים כבר יצאו לדרכם.

יכולתי לדבר במקום זה על דברי המפכ"ל ולתהות (שוב,  ושוב,  זה לא משתנה) על איך שאנשים אינם מהססים לקטול  ברעש גדול על סמך מידע חלקי,  ואיך כמעט אף אחד  לא שמע ולא קרא את דבריו המלאים וגם לא חשוב לו לברר,  מה שלא מנע מן הסערה התורנית להתעורר.  אחר כך יגידו שוב שנתניהו מסית ציבור אחד נגד משנהו,  ולא ישימו לב שהציבורים מסיתים את עצמם לבד.

אבל,  באמת,  זה כבר מייגע  –  כמה פעמים אפשר להלין על אותו דבר עצמו.  אני לא יודעת אם הדרישה העיקשת שלי לבדוק את העובדות לפני שמדברים נובעת מהאופי שלי או מהמקצוע שלי,  אבל אני בטוחה שהיא לא פופולרית.

אז שיהיה.  את קולות הילדים הנרגשים פספסתי הבוקר.  אולי בשנה הבאה.  בכל מקרה,  שתהיה שנת הלימודים שלהם שמחה ורגועה ומועילה.

אופטימיות זהירה

חשבתי לכתוב משהו חוצב להבות על מה שיוסי ביילין אמר אתמול בחדשות ערוץ אחת על בנימין בן אליעזר המנוח (רחמיי נכמרו שם על המגיש,  יעקב אילון,  הוא נראה המום ומבוהל).  רציתי להגיד שהאמרה 'אחרי מות קדושים אמור' אין פירושה שהמתים הופכים אוטומטית לקדושים,  אלא רק זאת:  שבמהלך השבוע שבו משפחותיהם יושבות עליהם שבעה,  אם אין משהו טוב שרוצים להגיד עליהם,  אפשר פשוט לשתוק.  אגב,  גם שתיקה היא אמירה,  והיא יפה מאוד למגוון שלם של נסיבות.

אחר כך אמרתי לעצמי,  בחייך,  עדה ק.,  כבר אמרו ומיצו את זה בכל מקום,  ותפסיקי לבחוש בקדֵרות מיותרות,  ובעיקר:  אל תחצבי להבות.    אז הנה,  זה בִּמְקום:

היום,  29 באוגוסט,  לקראת סופו של החודש החם בשנה,  קמתי בשמונה,   הייתי רוב היום בבית, ועסקתי בנקיונות אחדים וגם ישבתי הרבה מול המחשב ובדקתי קבצים (לא,  אל תשאלו),  והשעה עכשיו בערך שש לפנות ערב,  ועוד לא הדלקתי את המזגן.

כמובן,  מאוורר בכל חדר וזה,  אבל את המזגן-סוס שעובד כל הקיץ משעות הצהריים עד הערב שכחתי להדליק. לא אגיד שהיה לי קר,  אבל היה סביר למדי רוב שעות היום.  וזה,  באוגוסט הישראלי במישור החוף,  איננו דבר של מה בכך.  אז הנה,  שורה תחתונה:
סיבה זהירה לאופטימיות.

מחבואים

(סוף קיץ,  לפנות ערב)

פָּנָס צָּהֹב נִדְלָק
בְּתוֹךְ הָעֵץ
מְהַבְהֵב
בָּעַלְוָה הַנִּרְעֶדֶת בָּרוּחַ
מִזְדַּהֵר לִפְרָקִים
כָּבֶה
שָׁב וְנִגְלֶה