עבר:
לפני שלוש שנים כתבתי כאן פוסט על אחותי הקטנה, "דלתות מסתובבות", על החיים היפים והמוצלחים של אחותי מצד אבא, שקיבלה את כל מה שאני לא זכיתי לו. בחמישי האחרון, אלוהים יודע איך זה הספיק לקרות, היא השתחררה מצה"ל, העלתה תמונות מחויכות גוזרת את החוגר ומספרת על השירות המדהים והחווייתי שלה בחטיבת המודיעין. ובאופן קוסמי שכזה, בשבוע האחרון עסקתי יותר מתמיד בשירות הצבאי שלי. לא היה כל כך מדהים וחווייתי, אם להודות באמת.
השירות הצבאי הוא התקופה היחידה בחיי הבוגרים (קרי, מאז גיל 13) שבה לא תיעדתי את חיי בבלוג. כל החברים מהתיכון שקראו את הבלוג שלי בזמנו התפיידו, הייתי עייפה ומתוסכלת ועם מעט מדי שעות פנויות ומעט מדי כוחות נפשיים או רצון לתעד. אני חושבת שצה"ל הוא התקופה בה הרגשתי הכי קטנה, עלובה וחלשה. התגייסתי עם המון מוטיבציה, במקור הייתי במיונים לתפקידי קצונה ייעודית אבל העבירו אותי לתפקידים קרביים ולא רציתי להיות קרבית, אחר כך הייתי במיונים לעיתון 'במחנה' ונפלתי כי שכחתי שחנוך לוין מת, ובסוף פניתי לצה"ל בעצמי ואמרתי להם "הלוווו תקשיבו אני בחורה סופר איכותית נראה לי שמגיע לי להתמיין לתפקיד סופר איכותי, שמעתי שההיילייט של צה"ל זה מאבחנות פסיכוטכניות, רוצים אותי?"
איזו טעות, איזו טעות! טוב, זו לא באמת הייתה טעות. אני חבה לשירות הצבאית שלי היכרות עם החברות הכי טובות שלי; על אף שאני טוענת שהבטחון העצמי שלי התרסק בתקופה הזו פיתחתי עמוד שדרה חזק במיוחד ואומץ לדבר עם אנשים זרים על כל נושא בעולם; יש לי שורה מצוינת לרזומה ואימצתי שיטה נחמדה לזכור בה חומר לימוד – לשיר! עד היום אני זוכרת הגדרות שלמות שהתבקשנו לזכור בעל פה רק כי הצמדנו אותן לשירים שהיינו שרות במהלך הקורס. ואני משוחררת כמעט 9 שנים, כן?
אבל מעבר לכך היה לי שירות מזעזע. זה התחיל בכך שנכשלתי בקורס. מה הכוונה? לא הוסמכתי להיות מראיינת. כדי להיות מראיינת את צריכה שיהיה לך כשרון יוצא דופן שנקרא "להשחיר". להפוך את התמונה על הצד הכי קודר ונורא שלה כדי להוציא מהאדם מולך את כל הרפש. לצערי הרב אני התברכתי בתכונה ההפוכה לחלוטין, אני מרבה "להווריד". כזו אני, כשמישהו אומר לי שחרב עליו עולמו אני בכוח מנסה למצוא את נקודות האור, בכוח רוצה להרים מהקרקע ולהראות לו שעוד יש סיבה. לא תכונה טובה למאבחנת, מה יעזור לך להרים אותו בשיחה הזאת? איך תדעי אם הוא מתאים לשירות קרבי אם לא תנסי קודם לרסק לו את הנשמה, לגרום לו לחטט מולך בכל הפצעים? אני זוכרת שבראיון הקבלה שלי לתפקיד המאבחנת שאלה אותי איך אני מרגישה כלפי העובדה שההורים שלי גרושים ואני גרה בפנימייה אבל עושה סופי שבוע אצל הסבים. "את לא מרגישה שאין לך באמת בית אמיתי? שאת לא שייכת?"
כמובן שזייפתי חיוך ואמרתי לה 'ממש ממש לא, להפך, איזה מזל וכיף יש לי שיש לי כל כך הרבה מקומות ללכת אליהם!' כשעמוק בפנים התפתלתי מהחדות של השאלה הזו, שקלעה בול לתחושות שלי שפחדתי לתת להן מקום. אני גם זוכרת איך בראיון בקורס ראיינתי בחור שההורים שלו התגרשו, אבא שלו נישא בשנית והם גרו עם האם החורגת שלו. עברו לי בראש כל השאלות הנכונות. "אתה מרגיש שאתה כל הזמן בתחרות מולה על תשומת הלב של אבא שלך?" "אתה חושב שהיא אף פעם לא באמת תאהב אותך ותמיד תראה אותך כנטל?" אבל השאלות היחידות ששאלתי היו אם הם מסתדרים, וקיבלתי את זה שהוא אמר שכן, גם כשהמדריכה העבירה לי אלף פתקים עם הכיתוב "תשחירי!!!" תוך כדי. אבל למה שאעשה לו את זה? למה שאגרום לו להתחבט בתחושות האלה מול חבורה שלמה של בנות שהוא לא מכיר? אביא אותו לסף בכי?
עם הקורס למדתי לפתח את הקשיחות הזו, את החספוס, להעז לשאול. אבל מבחינת המפקדות שלי זה כבר היה מאוחר מדי, ומבחינתי זו הייתה תחושה שאני אפסה, חסרת תועלת, טיפשה. התחושה הזו רק התעצמה כשהגעתי ללשכת הגיוס ולמדתי שלא משנה כמה אוכיח את עצמי, אני לא נחשבת אם אני לא מראיינת. אפילו אם במבחנים המקצועיים הציונים שלי תמיד גבוהים, אפילו אם אני מתקתקת עבודה. שירתתי תחת קצינה מזעזעת, אישה רעה וקרת לב, שניצלה כל הזדמנות שקיימת כדי לרמוס לי את הבטחון אפילו קצת יותר. כשהעזתי לנסות לצאת מהקופסה ולעבור תפקיד בכך שאצא לקצונה כלל צה"לית, היא כתבה עליי חווד מזעזע שבו טענה שאין בי את הכישורים החברתיים להיות קצינה.
וכמובן שהתחושה הקרינה לחיים הפרטיים שלי. עליתי במשקל, התחצ'קנתי בטירוף מהלחץ (ברמה שלקראת סוף השירות שלי כבר הייתי מטופלת תרופתית), הייתי קרה ומנוכרת לכל חבר שלא העז להושיט לי כתף כדי לבכות עליה, תוסיפו לכך את העובדה שהחברה הכי טובה שלי דאז הפנתה לי גב ותקבלו משוואה שלי מתנתקת מכמעט כל קבוצת החברים שלי בזמנו, פשוט כי הייתי שבורה מדי בכדי לנסות לשקם קשרים שלא היו שווים את זה מבחינתי.
הדבר היחיד בשירות שלי שהשאיר אותי שפויה היה אסקפיזם. קראתי שוב את סדרת הארי פוטר, קראתי את משחקי הרעב, טסתי ללונדון לבקר חברה. לאחת מחברותיי הטובות עד היום התחברתי בזמן השירות כי היא הייתה שותפתי לפשע, הזו שהייתי מעבירה איתה את ההפסקות בדיונים לוהטים על למה גייל ולא פיטה ולמה בעצם גלימת ההיעלמות היא אוצר המוות החזק ביותר. אז לא היה לי בלוג לכתוב בו, אבל מצאתי פורומים אינטרנטיים לדסקס בהם על כל דבר שהוא לא החיים האפרוריים והמדכאים שלי.
מאז שהשתחררתי, אי שם בתחילת 2012, כמעט ולא חשבתי על השירות הצבאי שלי והתעקשתי להשאיר אותו מאחור. עשיתי יום מילואים בודד אחד בדצמבר 2012 ולא ביקרתי יותר בלשכת הגיוס. חשבתי על לחזור לצבא ולעבוד שם כרופאה, אבל בידיעה מלאה שלא יהיה שום קשר בין הזוועה שעברה עליי בשירות החובה שלי לבין שירות הקבע שמציעים לי (בסוף נפלתי בין הכיסאות בגלל עניין המבחן שלי, אבל אני שמחה שיצא כך). אבל גם עם חברותיי לצבא, לא כל כך דיברנו על השירות. העדפנו להשאיר את זה מאחורינו. גם כשפה ושם היינו מזמרות זו לזו הגדרות שאנחנו זוכרות בעל פה. גם אם היינו משתמשות במילות קוד של מאבחנות לדברים מסוימים, ולצערי, גם היום, אני חששנית וצהובה ולא רוצה אפילו להעלות לכתב את מילות הקוד האלה!
אז איך קרה שבדיוק השבוע, לקראת שחרורה של אחותי הקטנה והמוצלחת, קרה שנזכרתי בשירות המחריד שלי ובחרתי להיפתח כך?
בקבוצת הפייסבוק של התפקיד שלי מתחוללת בימים אלו מהומה. בשבוע שעבר העזה אחת מבוגרות התפקיד להעלות שאלה תמימה. "אחותי קיבלה במנילה את האופציה לשרת בתפקיד. לי היה שירות מזעזע. הייתי שמחה לשמוע חוויות סובייקטיביות אחרות." וכך יצא שנפתחה לה תיבת פנדורה על כמה מזעזע השירות במדור הפסיכוטכני.
מאות בנות כתבו על כמה הרגישו קטנות, חלשות ומושפלות. מראיינות או לא מראיינות. מדריכות ומפקדות סיפרו על הלחץ שהופעל מעליהן לעבודה ללא לאות, בלי להתחשב בחייה הפרטיים של החיילת. הקצינה המרשעת שלי? הזו שכתבה עליי חווד מנותק רק כדי שלא לאבד כוח אדם? מנעה מחיילת שלה לצאת מוקדם מהלשכה בימים בהם אבא שלה גסס. סירבה לתת יום ד' לאחר שהוא כבר נפטר והחיילת רצתה לעזור לאמא שלה ביום סידורים. סירבה לתת לחיילת אחרת לממש פטורים שנתן לה רופא(!!!) רק כי יכלו לפגוע בתפוקת העבודה שלה. וכך יצא שעד עכשיו כל מה שאני וחברותיי לשירות מדברות עליו הוא הפוסט הזה. מתעסקות פתאום בתחושות האלה. אני מרגישה איך פתאום, עשור אחרי שהייתי בצבא, אני מעיזה להתמודד עם התקופה הזו. עם הרגשות שלי. עם הפצעים שלי. מעיזה להתמודד עם ההבנה שלא הייתי חיילת כושלת, נכנסתי לתוך מערכת רקובה.
אם תהיתם מה עשתה הקצינה המרשעת לאחר שקראה תחושות של עשרות בנות ששירתו תחתיה ונותרו מצולקות, כולל מישהי שציינה באופן ספציפי כי "למדה לפתח חמלה כלפיי האנס שלה אבל לא כלפיי אותה מפקדת", התשובה היא שלא עשתה דבר. מי שכן עשה היה בעלה, שבפוסט נפרד בו מישהי ביקשה להעלות את המורל ולתייג גורמים פיקודיים שפעלו אחרת ושינו את התמונה – בחר לתייג אותה ולכתוב לה "עשית לי את השירות." אם עד אז דמותה נותרה לוט בערפל עבור מי שלא שירתה בשנים האלו ולא ידעה מה הסיפור, בתגובה אליו כמה בנות השתלחו בו באופן אישי. לאחר רצף התכתבויות שהראו שגם לבחור אין הרבה לב, שהרי רק אדם קר נפש יכול לבחור במישהי קרת נפש כמותה כבת זוג, בחרתי להגיב "מצא מין את מינו, אני מקווה שאתם לא מתכננים להתרבות." לצערי הרב התגובה שלו והשרשור אחריה נמחקו, כך שלא יצא לי לזכות לעימות חזיתי מולם. אולי עדיף שכך.
אבל במקום מסוים, עשור אחר כך, אני יכולה לומר שקיבלתי סוג של קלוז'ר. סגירת מעגל. הנה אני, עכשיו, מעיזה להתמודד עם המפקדת שכל כך פחדתי ממנה. שגם חודש לפני השחרור גרמה לי לבכות בתסכול. הנה אני מעלה לכתב, שחור על גבי לבן, את העובדה שלא הייתי מראיינת. משהו שכל כך היססתי לאורך השנים להצהיר עליו, שהתייחסתי אליו כאות קלון, שהסתרתי בתוקף. אף אחד לא צריך לדעת. אז וואלה, שידעו, מה אכפת לי? זה באמת לא אומר עליי כלום. אגב, אני חושבת שאם צוות ההדרכה שלי היה משקיע בי קצת יותר ולא מתאמץ כדי לרסק את הבטחון שלי, הייתי יכולה להיות מראיינת מעולה. אני יודעת מה לשאול. מי כמוני יודעת לחתור לעצב. אבל בחיי למדתי להתעקש לחתור דווקא לורוד. לשמחה. ההשחרות היחידות שאני עושה עכשיו הן כשאני שואלת ילדים "קורה שאתה בכלל לא מצחצח שיניים?" בתשאול לפני הבדיקה. הנה, דבר אחד שהתפקיד נתן לי לחיים עצמם.
הווה:
יש לי כלב טרוריסט, והוא כל מה שאני מתעסקת בו לאחרונה. התכנון היה לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בצהריי שבת, הזמן אותו אני בדרך כלל מקדישה לפוסטים, אבל הייתי מותשת לחלוטין מהתמודדות מולו. מאז הפוסט הקודם הספקתי להחליף מאלפת (מתוך הבנה שהקודמת ככל הנראה הייתה עמוסה מדי, אבל גם אם כך היה הדבר, מבחינתי לא נתנה מענה רגשי מתאים לסיטואציה, לפחות לא המענה שאני הייתי זקוקה לו), להיפגש פעמיים עם המאלפת החדשה ולדבר איתה כמעט כל יום בטלפון, להרגיש כאילו השתפרנו בטירוף וביום בהיר להרגיש כאילו הכל התהפך וחזרנו לנקודת ההתחלה.
הכלבלב עבר איזושהי רגרסיה בסופ"ש האחרון, אולי בגלל ביקור של חברה שהיא לא בדיוק dog person בחמישי האחרון, מה שאילץ אותי לסגור אותו במרפסת ותסכל אותו מאוד. הוא פתאום התנהג כאילו אין בינינו שום תקשורת, קפץ עליי ונשך אותי בכל הזדמנות, לא הקשיב לי, ניסה להפריע לי לאכול ובגדול, התיש אותי לרמה שבכיתי לפולניה בטלפון שאולי עדיף שאמסור אותו.
במשך שנים הייתי מהאלו שקוראים סיפורים על כלבים שנמסרו חזרה לעמותות ולבי נשבר. "איך אפשר?!" הייתי זועקת, ומתעקשת שכלב הוא כמו בן משפחה, שלא נוטשים ולא זורקים, שאי אפשר לעשות לו כזה דבר כי זה הורס לו את החיים. אבל פתאום קיבלתי את התמונה מהצד השני. רגע, מה עם כלב שהורס לי את החיים? שפוגע לי ביומיום, שפוגם לי בבריאות הפיזית והנפשית?
אני כועסת במקום מסוים על העמותה שנתנה לי, צעירה, רווקה ובודדה, לאמץ כלב כל כך אינטנסיבי לבד. כלב שקשה לו עם אורחים, כלב שדורש המון הוצאת אנרגיה, כלב שזקוק לבעלים אסרטיביים במיוחד שידעו להיות "האלפא". אני גם כועסת על כך פעם שבה הם מספרים שהכלב המסכן הוחזר מהבית לעמותה, כאילו אין שני צדדים לסיפור. לכו תדעו איך ומה עבר על המשפחה? הסיטואציה גרמה לי לפתח שיחה עם חברה רחוקה שהיא ובן הזוג שלה אימצו כלב לפני עשרה חודשים והוא עדיין לא הורגל אליהם. להפך, לאחרונה התחיל להציג התנהגות חדשה של תוקפנות כלפיהם, נהימות וחשיפת שיניים. הם כל כך מתוסכלים ששוקלים גם הם למסור את הכלב. והם כבר עברו הליך של אילוף, והרגלה לזה וגם לזה, ושינוי סביבתי, אבל כמה אפשר לעבוד בלעצב את החיים שלך בהתאם לכלב? הם רוצים ילדים בקרוב, והמחשבה על כך שהכלב עלול לאיים על הילד שעתיד לבוא מלחיצה אותם. ואני מבינה.
כי אני רוצה זוגיות בקרוב. ואמרתי לעצמי שברגע שהדברים קצת יסתדרו עם הכלב וארגיש קצת יותר רגועה לגביו, אחזור לשדה הקרב. אבל כרגע אני לא רואה את הדברים מסתדרים באופק. כרגע אני רק רואה את הסיטואציה שבה המאלפת אמרה לי שעדיף לחסוך כרגע ביקורים של אנשים לא סבלניים לכלבים. מה זה כן סבלניים? מוכנים לשאת את העובדה שנצטרך להיפגש למטה, לעשות טיול של כמה דקות, לחזור למעלה, לראות שהכלב בסדר ורק אז להתאפס על המפגש, כשכל הזמן אני עצמי עומדת על המשמר ומודעת להתנהגות של הכלב, ובכל פעם מתגמלת אותו על התנהגויות חיוביות. סליחה, עם כל הכבוד לכלב המתוק הזה, אני לא חושבת שמתאים שבמהלך דייט כל מה שאתרכז בו יהיה הכלב שלי. אז אני לא אוכל לארח בחורים שאני יוצאת איתם? איך בדיוק מכירים בן זוג ככה? עזבו את העובדה שאירחתי גבר פעם אחת בשש השנים האחרונות, מה אם ההזדמנות בדיוק תצוץ? ונאמר והבחור סבלני ומוכן לעבור את כל זה, מה אם הכלב לא סבלני? לא בטוחה כמה כולם יקבלו את זה שהכלב של הדייט שלהם ניסה לדפוק בהם כמה ביסים. ולא בטוחה גם כמה אני אטרקטיבית כשכל הידיים שלי סימנים כחולים.
הבעיה העיקרית של הכלב שלי היא שהוא מאוד לא מתגמל. הוא לא מראה אהבה. אין ליקוקים, הוא לא מתרפק בליטופים. האהבה שלו באה לידי ביטוי כשהוא מתרגש מאוד לראות אותי חוזרת הביתה, וכשהוא מתעקש לישון במיטה שלי בלילה, גם אם ניסיתי להרגיל אותו למיטה שלו. הוא הולך לישון במיטה שלו כי הוא יודע שאסור לו לעלות על המיטה, אבל במהלך הלילה, כשאני ישנה, הוא מצטרף אליי. זה מתוק נורא, והלב שלי מתמלא עכשיו כשאני חושבת על זה, אבל מעבר לכך, אני לא מרגישה שאני הבעלים הכי טובה שיכולה להיות לו, ואני לא חושבת שהוא מרגיש כלפיי שאני הבעלים הכי טובה בעולם – ההיגיון אומר לי שאם הוא כן היה מרגיש את זה הוא לא היה מנסה לקפוץ עליי ולנשוך אותי כשאני נחה או מתיישבת לאכול.
אבל זה קשר של עליות ומורדות. תוך כדי כתיבת הפוסט ניהלתי שיחה של 40 דקות עם המאלפת שאמרה שאני לא צריכה לדאוג, זה תהליך ויש אור בקצה המנהרה. והוא עוד עשוי לחשוף בפניי התנהגויות טובות יותר, ואולי פתאום כן להתחיל להרעיף עליי אהבה. היום למשל הוא התנהג נפלא, שמח לראותי כשחזרתי הביתה, הצלחתי למנוע מראש כל התקף נשיכות כשיצרתי איתו תקשורת נכונה. עכשיו הוא יושב בפינה שלו ומנמנם, לא הפריע לי לנהל שיחה עם המאלפת, לא מפריע לי לכתוב את הפוסט הזה. ברגעים כאלה אני חושבת לעצמי "היי, יש לי כלב! איך רציתי כלב ועכשיו יש לי אחד!" וזה ממש משמח אותי גם אם זה לא בדיוק הכלב שדמיינתי לעצמי. וברגעים כאלה אני רוצה לומר לעצמי שאני לא צריכה לפרוש ושהוא שווה את ההשקעה. שיכול להיות שתהליך האילוף יעשה איתו פלאות וארצה שיהיה שלי לנצח. שיכול להיות שאוכל לארח אנשים באופן קבוע והוא ילמד ללכת לפינה שלו ולא יציק. ויכול להיות שכשאסכם את שנת 2021 עוד שנה אספר על התהליך הנפלא שעברנו ביחד.
ויכול להיות שלא, וזה גם בסדר. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהחיים הם סדרי עדיפויות, ובראש סדר העדיפויות שלי כרגע, אחרי שהלחץ ההתחלתי הזה ירגע – למצוא זוגיות. ואם אני ארגיש שהלחץ הנפשי והפיזי שאני שרויה בו כדי לתחזק את הכלב מתעלה על היכולת שלי לתחזק את חיי שלי, אני אפרד ממנו בלב כבד אך עם מצפון מינימלי. מגיע לי טוב יותר, ואם אני מרגישה כך, כנראה שגם לו מגיע טוב יותר.
עתיד:
שנת 2021 בפתח, ובכוונה בחרתי במקטע הזה להיות מקטע העתיד, כי אין בי עוד צורך לדבר על 2020. כולנו יודעים איזו שנה היא הייתה – מעבר למגפה הכלל עולמית, לסגרים שנכפו עלינו, לתהפוכות הפוליטיות, עבורי באופן אישי זו הייתה מעין שנת מעבר מעייפת ומרוחה ומתסכלת.
אבל אני לא יכולה שלא להתייחס לסימבוליות של השנה החדשה בפניי ולהתעקש שהשנה ארצה שיהיה לי טוב יותר.
אז אני מתכננת להשקיע הרבה בכלבלבון שלי, כי על אף שהוא השטן, הוא גם מתוק לאללה לפעמים. אבל על כך חפרתי כבר די.
אני מתכננת לחזור למשטר המוקפד של התזונה שלי. ירדתי 9 קילו ואני מצליחה להתנדנד על המשקל הנוכחי (לפעמים קילו יותר או פחות) בזכות הליכות יומיומיות עם הכלבלב, תוך כדי שאני בולסת מכל הבא ליד כאילו לא אמרתי לעצמי שאשמור על התזונה שלי. אז יצא שאכלתי סופגניות בלי הפסקה בחנוכה, חיסלתי מארז שוקולדים שקיבלתי במתנה באיזו הגרלת פייסבוק, התפרעתי עם הוולט בימים מתסכלים בהם לא היה לי כוח לאותו אוכל יבשושי מהמקרר וקצת שכחתי מהם ירקות. אז נותרו לי 3-5 קילו לירידה, וזו לא צריכה להיות עבודה קשה כל כך אם אחזור להקפיד יפה כמו שהקפדתי. אני באמת מרגישה יפה יותר ובריאה יותר, ואני חושבת שלהפחית בשוקולדים, כמו שאני ממליצה לכל המטופלים שלי, יכול לעזור לא רק למשקל אלא גם לעור הפנים שלי.
אני מתכננת לקרוא יותר. זה גם משהו שאמרתי לעצמי שארצה להתפנות אליו כשאהיה יותר נינוחה נפשית. רציתי להתחיל עם זה כבר בתקופה האחרונה, אבל הכלבלב הסיח את דעתי ואני קוראת הרבה באינטרנט על התנהלות עם כלבים ומעט מהדברים שאני רוצה לקרוא. אבל הצטרפתי לקבוצת טלגרם שנקראית "הספריה הציבורית" והורדתי המון ספרים שאני רוצה לקרוא, ופשוט אמרתי לעצמי שאני רוצה לסגל לעצמי מנהג חדש של קריאה לפני השינה. גם אם רק יום אחד בשבוע. אולי אתחיל בפרוייקט "21 ספרים ב-2021". זה ממש לא הרבה. פחות מספר בשבועיים. כרגע אני קוראת את האוטוביוגרפיה של יוצרת הטלוויזיה החביבה עליי רייצ'ל בלום, ואני בהשהייה מקריאה משותפת של הארי פוטר עם "ההסכת שאין לומר את שמו", אבל מקווה שבקרוב אוכל לספר על רומן סוחף שנשביתי בו, מה שלא קרה בערך עשור לדעתי.
ואני מתכננת להיות במערכת יחסים. כן, זה מה שהחלטתי עבור עצמי. לא "למצוא זוגיות", כי אני מרגישה שזה נשמע כמו משימה מאוד כבדה. כן, אני רוצה "למצוא זוגיות", אבל כשאני אומרת את זה ככה אני מתכוונת כמובן למציאת ה-אחד, לכל הקומפלקס של חתונה-בית-משפחה. ואני חושבת שזו משימה קשה ומתאגרת מדי עבור מישהי כמוני שב-29 שנותיה לא הייתה במערכת יחסים רצינית אחת. אז אני רוצה להיות במערכת יחסים. להשתפשף קצת, לחדד את הסכין. לדעת מה זה להרגיש נאהבת, מה זה לחלוק את החיים שלך עם עוד אדם, ואילו לתקופה. ואם זה יהיה האחד, מה טוב. ואם לא, אז אלמד ואגדל ואתפתח ואדע מה הלאה. זה קצת מתקשר לקשר עם הכלבלב שנפל עליי כרעם ביום בהיר. היה לי ברור שאני רוצה אותו ושהוא האחד, אבל היום העניינים יותר קשים ואנחנו בהליך של גישור וטיפול זוגי. ואולי נישאר ביחד ואולי לא, אבל אם לא, לפחות אקח מהקשר הזה המון. אדע מה כן ומה לא לעשות.
אז בקרוב, כשהעניינים ירגעו, כאמור, אחזור לשדה הקרב. לכל האפליקציות המגעילות, לקבוצות הרווקים, אולי אפילו אעז מתישהו לכתוב פוסט על עצמי, או להגיב באחד הפוסטים האלו שדורשים מהמגיבים לשתף סלפי חמוד ולספר על עצמם, ואני תמיד מתפדחת מהתחושה שאולי מישהו שמכיר אותי יראה את הפוסט הזה ויחשוב… מה יחשוב? אבל מה אכפת לי בעצם?
אני לא יודעת כמה מהיעדים האלה אשלים השנה. אולי כולם יהיו רק "בערך" כשאגיע לתאריך הנכסף 31.12.21. ואולי אגשים את הכל. ואולי לא אגשים שום כלום ואף אחד מהם, אבל זו תהיה שנה מדהימה במישורים אחרים. במישור המקצועי למשל, שבו לא רשמתי לעצמי שום יעד כי כרגע אני מרגישה שאני מתנהלת על מי מנוחות. אבל לכו תדעו מה יוליד יום.
ואולי זו גם סתם תהיה שנה מעפנה כמו 2020. בכל מקרה אני מתחסנת ביום שלישי, ועם החיסון אני מקווה שאשאיר את כל עניין המגפות מאחוריי.
שנה אזרחית טובה!
