יום רביעי, 2 במרץ 2022

באיחור לא אופנתי

ידעתי, ידעתי שאסור לשאול באדישות: "עוד יש קורונה?’
כי אחרי שנתיים בהן הקפדתי באדיקות להיות בכל מקום עם מסכה, גם כשכל היתר לא, ובכלל נמנעתי מלהתקרב לאנשים (טוב, זה בכלל אופי), ואחרי שסמכתי על זה שאני  ברגיל שלילית וגם הוירוסים יודעים את זה ושומרים מרחק, ואחרי שחגיגות הפוסט קורונה כבר כאן וממש לא מתאים לחלות עכשיו - מסתבר שאני חיובית. וגם זה רק כי התעקשתי לעשות pcr, כי האנטיגן יצא שלילי - אבל לא רציתי לקחת סיכון,  כי באמת לא אופיינית לי ההרגשה הזו. אז יש קצת חום, כאב גרון קל ושיעול - באמת לא משהו שקשה להתמודד איתו, אבל מה שמטריד אותי אלה לא התסמינים אלא הדאגה ליתר בני המשפחה, שממש ממש לא מתאים שיהיו חולים עכשיו. לדעתי אין מצב שהאיש לא נדבק, חזרנו אתמול מנופש - ועוד באילת - שזה אומר חמש שעות ברכב סגור כל כיוון.
לא יודעת, אחרי שנתיים של קורונה כנראה שהייתי צריכה לקבל את זה יותר בשוויון נפש אבל אני ממש מתבאסת - מעצם זה שאני חולה, מהבידוד, ומהטיימינג. 
אז פורקת כאן, ויכול להיות שעוד אוסיף בהמשך. בכל מקרה יש לי לפחות ארבעה ימים לטפס על הקירות. 
(הפוסט הזה נכתב פעם שניה מהזכרון אחרי שאת הראשון מחקתי בטעות במקום לפרסם. תסמינים ראשונים של לונג קוביד?)

*** עכשיו הבנתי ש- n_lee מאושפזת,ואמורה להיות מורדמת ומונשמת... מישהו יודע מה איתה?

יום חמישי, 3 בפברואר 2022

לאחר שנשרו העלים

יותר משנה לא כתבתי כאן, והזמן עבר איכשהו מהר ולאט ביחד, "דומים ודומים הימים", וכל פעם גל נוסף שקצת סוגר וקצת מערער. בעבודה אנחנו בקפסולות עד סוף השבוע הבא, זה אומר חלק מהזמן במשרד וחלק מהבית, וזה נחמד כשלעצמו אבל גם גורם לאיזשהו קפאון ודריכה במקום ופחות לצאת מהבית ולפגוש אנשים ולזוז. 
במצב הזה אני מתחילה כבר להרהר בחיים שאחרי הפרישה, ואיך הם ייראו, כי עקרונית זה יכול לקרות עוד שלוש שנים או משהו כזה אם ארצה, ונהיה לי ברור שצריך לתכנן היטב מה לעשות ואיך למלא את הזמן, וזה מצריך לזקק מה אני בעצם רוצה - שאלה שאין לי ממש תשובה עליה, וצריך שתהיה, כי אחרת הימים הופכים למן מסטיק אחיד ומתארך וקשה להתחיל ליזום ולפעול. 
אני נזכרת בימים חסרי הנשימה של עבודה תובענית וישר ממנה ריצה לילדים על ענייניהם, תמיד השמיכה היתה קצרה מדי, זוכרת איך הסתכלתי בפליאה ובקנאה על  אמא שהיה לה זמן לשחות במשך היום, וזה נראה לי בדיוני. עכשיו הילדים גדולים ויש לי פנאי למה שארצה, אבל פחות חשק ופחות יוזמה, הכל נראה קצת תפל ובלי אנרגיות של עשיה, וזו התחושה מסביב בכלל. 
אני מקווה שמהתחושות האלה יצמח איזשהו שינוי, ובינתיים יודעת עד כמה לא מובן מאליו מה שכבר יש.