השבוע שהיה

שבוע קשוח מגיע לסיומו. הוא התחיל בעצם עוד בשבוע שעבר, כשחדר האמבטיה שלנו פורק עד היסוד בגלל נזילה רצינית ותת קרקעית שאנחנו סובלים ממנה כבר שש שנים, מאז שבנינו אותו.

אז סוף סוף באו פועלים ופרקו הכל, ועל הדרך ניטרלו משימוש את חדר השינה שלנו, שצמוד לחדר האמבטיה הזה.

האיש ואני עשינו קמפינג בסלון לכמה לילות, מה שעורר בי געגועים עזים למיטה שלי. ואז, ביום שישי בבוקר, האיש קם בהרגשה לא טובה, חולשה כללית וקצת חום. וזה לא עבר גם בשבת, ולא בראשון. נלחצנו, בטח שנלחצנו, ותוך כדי זה שפינינו לו את החדר הנוסף היחיד שיש בו מקלחת, ככה שסידורי השינה הסתבכו והמזרונים על הרצפה התרבו, התחלתי להכנס לכוננות בידוד ולחשוב על כל מה שנצטרך לבטל או לדחות, ומצד שני על הדחיפות להצטייד במה שאפשר. בראשון האיש עבר בדיקה, ובערב יצאנו הילדים ואני להצטיידות בהולה במה שאפשר - סופרפארם ואוכל, מתוך מחשבה שאם נצטרך כולנו בידוד נזמין בעיקר ירקות ופירות, ביתר נצטייד מראש עד כמה שנוכל. הודעתי גם בעבודה שליתר בטחון עד לקבלת התוצאה אעבוד מהבית.

עוד לילה של שינה טרופה על מזרונים, תוך מחשבות איך נסתדר כשכולנו בבידוד, ובשני בבוקר - פחות מ-24 שעות ממועד הבדיקה - האיש קיבל תשובה- שלילית! וואו, מזמן לא הרגשתי הקלה גדולה כזאת. ממש אבן שנגולה.

 האיש המשיך להרגיש לא טוב אבל כבר הסתובב בבית כמובן,  וסידורי השינה השתנו שוב. המשכתי לעבוד מהבית תוך כדי השגחה על השיפוץ שהתקדם, ובשלישי תכננתי לחזור סוף סוף למשרד. התיישבתי בבוקר ברכב עמוסת חפצים, ו...הרכב לא הניע. חשבתי שהחלפתי מצבר לא מזמן וזו בטח תקלה אחרת, הזמנתי שגריר ונערכנו כבר לנסוע למוסך בשני רכבים. בסוף הסתבר שזה דווקא כן המצבר, אז לא צריך מוסך, החליפו מצבר ויאללה שוב להשגחה על השיפוץ שהתחיל לזלוג לרחבי הבית, האיש עדיין הרגיש לא טוב אבל עם שיפור קל, והשיפוץ המשיך להתקדם, ובערב שוב מזרונים.

ברביעי כמובן שנשארתי כבר בבית, ג'ינגלתי בין השיפוץ לעבודה וכו' וכו', שטיפת רצפה יומית ומזרונים. האיש בינתיים התאושש באופן יחסי אבל עוד לא חזר לעצמו. ואתמול, חמישי - השיפוץ הסתיים סוף סוף. כמה דברים אחרונים וקיפול, ובצהריים סיימו הכל והלכו, ואני התחלתי לנקות ולקרצף. אח"כ קניות וטיול עם הכלב. 

וזהו, הבית חזר לעצמו, ואפשר לגלוש בנחת  לסופ"ש, ולחזור שוב לישון במיטה אמיתית. איזה כיף.

                                       *

הפועלים שעבדו כאן היו פלסטינים, עובדים של הקבלן הישראלי. כשסיימו הם נסעו הביתה, ואיחלתי להם חג שמח. אחד מהם סיפר שבגלל השמירה על הפרדה עקב הקורונה הוא לא ראה את אשתו וארבעת ילדיו כבר 40 יום. המשכתי לחשוב עליהם אחרי שהלכו.