יום אחרון בשנת 2019

2019 מסתיימת היום, ואני סופרת שנתיים לפתיחת הבלוג הזה.
התחלתי כאן בהיסוס בסוף 2017, כשישראבלוג אמור היה להסגר, והנה חלפו שנתיים. האמת שהן חלפו מהר. ישראבלוג נשאר באוויר כמעט כל השנתיים האלה (למעשה גם כיום אני עוד מצליחה להכנס אליו, וחלק קטן מהכותבים מצליחים עדיין לפרסם שם), אבל במקביל התבססנו כאן, ואני מאוד שמחה על כך, למרות שלאחרונה תדירות הכתיבה שלי וגם של אחרים יורדת. עדיין, זה מקום שאני מאוד שמחה בו.

צופה פרסמה פוסט במבט של 20 שנה לאחור, וזה גורם לי לחשוב על כך שרוב החיים המשמעותיים שלי קרו ב- 20 שנה האלה. בדצמבר 1999 התחתנתי, בדצמבר 2000 הפכתי לאמא, ואחר כך שוב, ושוב, וזה הפך להיות הדבר הכי משמעותי.

השנה שמסתיימת היום עברה בסך הכל בסדר, והיא עברה אפילו די מהר. הקטנה חגגה בת מצווה, הבכורה היתה בשנת שירות והתגייסה, בני עבר ניתוח וגם הוא כבר חושב על הגיוס. אני חגגתי יום הולדת עגול (והתקופה שסביבו היתה דווקא כיפית ולא מדכאת בכלל), וגם 20 שנות נישואין. טיילנו קצת בחו"ל, וקצת בארץ. בעבודה היה לי משבר ביולי שקשור גם ליחסי חברות, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי.

בעולם הכאוטי שלנו, זה לא מעט. ואני רוצה לקוות ולאחל ש- 2020 תהיה שקטה, ונעימה, וטובה בסך הכל.

מצרפת שתי תמונות, אחת ממערת אצבע ואחת משמורת נחל המערות  (המסלול הכחול המעגלי) בהם האיש ואני טיילנו החודש, לפני הגשמים האחרונים. שני המסלולים בכרמל, עם המון פריחה ולא ארוכים יחסית (אבל כוללים עליות).

אז, שתהיה שנה טובה.

מערת אצבע

פריחה בשמורת נחל המערות

כבר דצמבר

שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי, כולל כל חודש נובמבר.

הזמן עובר מהר, ומצד שני אני מרגישה במן תקופת ביניים כזו, מחכה לידיעה לגבי כמה דברים, שלא בהכרח ישמחו אותי גם כשיגיעו. אבל בינתיים, הזמן עובר. וזה די מתחבר לתקופת הביניים שכולנו נמצאים בה עכשיו, עם חוסר הודאות לגבי הבחירות, הממשלה, ובכלל כל הכאוס הפוליטי, שבמבט מבחוץ נראה ממש לא הגיוני, ואיכשהו למרות זאת הכל ממשיך להתנהל מכח האנרציה.  

בכל אופן היום יום הנישואים ה- 20 שלי ושל האיש. זה תאריך עגול ויפה, אבל בפועל מרגיש כמו עוד יום רגיל לגמרי. וכשבבוקר האיש אמר לי "מזל טוב" תוך כדי ההתארגנות הבהולה של הבוקר, עניתי לו והמשכנו כרגיל. כן מתכננים נסיעה קצרה בהמשך, אבל אני מרגישה שהמספר ממש לא משנה כלום במקרה הזה, ולגמרי לטובה.

מה שכן, בעקבות הפוסט של עדה מלפני כמה חודשים על ההינומה שלה, גיליתי שגם לי היתה הינומה, שאין לי מושג מאין הגיעה ולאן נשלחה בתום החתונה. אבל יש תיעוד בוידאו, ומה שמעניין בתיעוד הזה הוא לראות את האנשים שהזדקנו ואת אלה שכבר אינם. מעבר לזה, זה פשוט הזכיר לי כמה אני לא אוהבת חגיגות גדולות, ובטח כאלה שאני במוקד שלהן. 

ולסיום המלצה - על המחזמר "אפס ביחסי אנוש", שהוא גרסה עשויה היטב ומעובדת במקצועיות לסרט המוצלח. מחזות זמר עלולים ליגע, להיות ארכניים וטרחניים עם יותר מדי שירים במקום עלילה. פה נשמר הקצב הנכון, השירים היו במקום ובאורך המתאים, ונשמרו הקלילות וההומור, אבל גם האמירות, שלהן כיוון הסרט. משי קליינשטיין ומגי אזרזר נהדרות, ורון שחר - הבריק עם האמירה "יחי מנדלבליט" (כן זה היה בערב הזה), שהיתה לגמרי במקום ובהקשר הנכון לומר אותה. בקיצור, ממליצה. עכשיו מתחשק לי לראות את הגרסה הישראלית למאמה מיה.