החזרה לעבודה נחתה עלי בבום של יציאה מהבועה הנעימה של החופש והבית. של להיות רק עם המשפחה, בעיקר הקרובה, ולא להצטרך לקיים אינטרקציה עם אף אחד אחר או להתאכזב מכך שהיא לא מתקיימת.
באתי לא מוכנה, לא מוכנה לראות מהצד שיחות של אחרים בלי לקחת בהן חלק. לא מוכנה לסתם מפגשים ספונטניים שנוצרים, ולהרגשה של אפשרות להשתלב רק כשיש לי משהו קונקרטי לשאול או לברר. כי אף אחד לא יבוא סתם לשאול איך היה ומה היה. חווית כיתה א' שכזאת, ולא התכוננתי.
אז מנסה לנשום עמוק ולהזכר שהכל אצלי בראש ושזה מכיתה א' באמת ובכלל לא מעכשיו.
שאפשר וצריך ליזום ולהתעניין. נזכרת בעצות הטובות של אמפי ובאמפתיה של אור ובכלל בפינה החמה הזו שכאן.
באמת יודעת שהכל רק בראש שלי וממש לא קרה כלום ולא היה כלום אבל בכל זאת כבד לי.
על שאין עם מי לדבר אם לא אזום את זה או אם לא קרה במקרה שאני אצל א' בענייני עבודה ואז מדברות גם מסביב. זה לא קורה סתם כי אנחנו לא נפגשות לקפה או לצהריים וחלק מזה גם בגללי.
אי אפשר לבנות חומה ואז לבכות עליה, לסבול מחרדה חברתית ואז לשכוח את זה.
אי אפשר לשדר ריחוק ולרצות קרבה. או שאולי אפשר.
בכל מקרה באתי לא מוכנה.
היום ימשך ונעטה על עצמנו הבעה עניינית ונטפל בכל מיני עניינים של עבודה כי זו עבודה.
ואמשיך לרצות משהו אחר, ולדעת את כל מה שאני כבר יודעת.
