פתאום

פתאום כשהיינו בדרך לטיול משפחתי בנחל השופט הודיעו בקבוצת וואטסאפ של הכיתה של בתי הצעירה שא', אמא של אחד הילדים בכיתה נפטרה.
הלם.
היא נפטרה מסרטן, והשאירה שני ילדים, אחד בן 11 וחצי בכיתה של בתי, והשני עוד לא בן 17, בשכבה של בני. מאז ומעולם היתה אם יחידנית, אין לילדים אבא. מעכשיו הם יגדלו אצל הדוד, אחיה.
היום הלכתי עם בתי לנחם. את הנפטרת לא הכרתי הכרות קרובה, אבל את אחותה אני מכירה קצת יותר ומאוד מחבבת. בנותינו הבכורות היו חברות בגן וביסודי.  גם את אמא שלה ושל הנפטרת הכרתי וחיבבתי מאוד. היא היתה אחת המרצות האהובות עלי באוניברסיטה. גם היא נפטרה מסרטן (אחר) לפני מספר שנים.
זה מעציב אותי כל כך. מסתבר שא' היתה חולה, בהפוגות, מאז נולד בנה הצעיר. ידעתי משהו במעומעם, אבל לא מעבר לכך. היא לא עשתה לעצמה הנחות. גידלה בעצמה את הילדים ותפקדה כמו כל משפחה. לחשוב שההודעות שכתבה לאחרונה היו בכלל מבית החולים....והבן שלה השתתף בבת מצווה של בתי כשהיא היתה כבר מאושפזת. נלחמה עד הרגע האחרון, מילולית ממש. היתה בהכרה ולא הסכימה לשום חומרי הרגעה. היא רצתה לחיות, אחותה אומרת. נלחמה במחלה כמעט 12 שנה ופשוט רצתה לחיות.
יהי זכרך ברוך, א'.

סופ"ש רגוע

יום שישי רגוע, רק הבן ואני נהיה בבית בסופ"ש.
הצעירה נסעה עם האיש לטיול אבות-בנות, האירוע האחרון (לעת עתה) בשלל אירועי הבת מצווש.
לכיתה חגגנו ביום הבחירות, והיה מאוד מוצלח ומזג אוויר מושלם. אני שמחה שכל כך הצליח ושמחה שאנחנו כבר אחרי, ואפשר לשחרר לחץ.
הגדולה סוגרת שבת בקומונה, אחרי שאתמול היה ערב משפחות של הגרעין שלהם, שהיה מאוד נחמד. שמחה לראות שהיא השתלבה ונהנית מהמסגרת ומהחברה, אחרי הקשיים של תחילת השנה.
אני נתקפתי קדחת נקיונות פסח שלא מאפיינת אותי בד"כ. קירצפתי כל הבוקר את התנור וגם סידרתי את ארון הנעליים וזרקתי מלא נעליים ישנות.
ליל הסדר יהיה אצלנו, מי שהוזמן זו אחות של האיש ומשפחתה (כולל אבא של גיסי עם המטפלת שלו), ואמא שלי. אבל אמא שלי אמרה שלא תגיע, את הסיבות לא הצלחנו להבין. גם הנכדים ניסו לשכנע אותה ולא עזר. כן, קצת נעלבתי שהיא בוחרת להיות בבית במקום עם הילדים והנכדים, וזה לא מסיבות בריאותיות חו"ח. מרגיש שזו מן עשיית דווקא, עקשנות והתחפרות. אבל זה מה יש, זו הבחירה שלה ונקבל אותה.
בינתיים שישי אחרון לפני פסח, אחרי האירועים שהיו ולפני האירוחים שיהיו. הבן אמר שיכין לערב פסטה טריה, איזה כיף. אוהבת ימי שישי רגועים כאלה ומתכננת לעשות הליכות וגם להתבטט כדבעי.
שיהיה סופ"ש נעים!

לפלנד

חזרנו משבוע בלפלנד הפינית, האיש ואני.

הרבה שנים חלפו מאז קראתי את "אלה קרי הילדה מלפלנד" (העותק המקורי מילדותי, שנדפס בספרית פועלים, מונח לידי עכשיו). 

לפלנד הפינית של היום, שמרכזה הוא העיר רובניימי, שונה מאוד מזו שבספר, וגם מהסאמים, שאליהם השתייכה אלה קרי, נשארו מעטים. 

היום רובניימי, שהוחרבה במלחמת העולם השניה ונבנתה אחריה מחדש (בצורת ראש אייל) היא עיר מערבית , ובה אטרקציות תיירותיות רבות שמהן נהננו: אופנועי שלג, מזחלות כלבים, מזחלות איילים, גן החיות הארקטי ברנואה, שמורת קורואומי ובה המפלים הקפואים, יער הציידים, שיט בשוברת הקרח סאמפו כולל טבילה במי קרח, ואפילו הצלחנו לחזות בזוהר הצפוני (בעוצמה נמוכה יחסית אמנם).

מזג האויר היה נהדר - הטמפרטורות היו סביב האפס, ולא ירדו מתחת למינוס חד ספרתי, כך שעם הלבוש המתאים לא חשנו קור בכלל. השלג עדיין קיים  אך לצידו הטבע מתחיל להתעורר, כולל עצים מוריקים, ציפורים מצייצות, ואפילו כלבים, אנשים ומכוניות שמהם נראו מעטים בשיא החורף.

התרשמנו שהעם הפיני הוא עם חרוץ וצנוע, של אנשים שגדלו להתמודד עם תנאי מזג אויר קשים, ועם עבודות פיזיות כמו כריתת עצי לבנה ואורן (הגדלים בכמויות ובקצב גדילה מהיר) ורעיית איילים. 

היה מעניין ומהנה, ובשבילנו זו היתה נסיעה זוגית ראשונה לחו"ל לאחר עשר שנים, בהן נסענו רק עם הילדים, או הורה וילד. 

חולקת אתכם כמה תמונות:

המפלים הקפואים - Kuruomi

יער הציידים - Vaatunki

שוברת הקרח סאמפו

הזוהר הצפוני (בעוצמה 2.6)

וזהו, עכשיו חוזרים לשגרה, אל כל מה שצריך לעשות, ואל האביב המתעורר גם אצלנו.