במקרה או שלא, הבלוגים שאני קוראת עוסקים לאחרונה בנושא חברות. וזה נושא שאני חושבת עליו ומתחבטת בו כבר תקופה ארוכה. יותר נכון - שנים. יותר נכון - כל החיים.
אף פעם לא היו לי הרבה חברות. חברת נפש, חברה קרובה מאוד- לא יודעת אם היתה לי. היו לי חברות בדרגות קירבה שונות. היתה לי חברה טובה בחטיבה ובתיכון. ובצבא מעגל החברות שלי גדל משמעותית. כמו שכתבו כאן אחרות, הצבא הוא כנראה מסגרת כזו, ושלב כזה בחיים, שנוצרות בו חברויות חזקות. ואם יש רצון ומזל הן נמשכות שנים אחר כך. לי היו ג' ור', שתיהן היו חברות טובות שלי (בנפרד) בצבא, והקשר נמשך שנים אחר כך. כמה שנים? את מספר הטלפון של ג' יש לי עד היום. אני יכולה להתקשר או לכתוב לה בכל רגע, למרות שלא נראה לי שאני שמורה אצלה. תאריכי יום ההולדת שלנו סמוכים - הפרש של 4 ימים, ככה שתמיד היינו חוגגות באמצע בין התאריכים. לא זוכרת בדיוק מתי הקשר התרופף עד שהתנתק. זה קרה פחות או יותר סביב לידת הילדים הגדולים שלי. ג' התחתנה הרבה לפני, עם החבר מהתיכון שהיה החבר הראשון שלה. את החבר הרציני הראשון שלי, הכרתי דרכה- הוא היה שותף לדירה של חברה אחרת שלה. זה לא האיש שעמו התחתנתי, אבל היינו יחד שנתיים וחצי. לחתונה שלי היא לא הגיעה - בדיוק נולד בנה השני. אבל שמרנו עדיין על קשר, עד שהוא התרופף והתפוגג.
לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.
לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.
