במסגרת דרישות התפקיד (האותיות הקטנות)

אחד הדברים שאני לא אוהבת זה לנהוג.
עוד פחות מכך, לנהוג למקומות שאני לא רגילה לנהוג אליהם.
ועוד פחות מכך, לנהוג בלילה.
ובתחתית הרשימה - לנהוג לשדה התעופה, בלילה.

אז - הפלא ופלא -  בלילה האחרון (שהוא בעצם הבוקר המוקדם של היום), מצאתי את עצמי חורקת שיניים ועושה בדיוק את זה.

הבן שלי וחבריו מארחים משלחת, במסגרת חילופי נוער.
המשלחת היתה צריכה להגיע בשעות הצהריים הנוחות, ולנסוע באופן מרוכז היישר לבית הספר.
אבל, פשיטת הרגל של חברת גרמניה שיבשה את התכניות, כך שהטיסה החלופית נחתה באישון לילה, ואז משימת האיסוף הוטלה על ההורים, וכל זה כמובן כשהאיש בחו"ל.

הדה - ז'וו התעורר, כי לפני שנתיים מצאתי את עצמי במצב דומה, מסיעה את בכורתי - הפעם בכיוון הפוך -לטיסה שלה במסגרת משלחת שהיא השתתפה בה,  באישון לילה וכשהאיש בחו"ל.

בקיצור, לאור נסיון העבר היה ברור שגם הפעם התענוג המפוקפק ייפול בחלקי, וכך אכן קרה.

אז נשמתי עמוק, יצאתי הכי מאוחר שהיה אפשר (בכל זאת יש לי ילדה לבד בבית. בפעם הקודמת ההינדוס כלל גם שינה אצל חברה, הפעם נשארה בעצמה עם צ' המתוק), נהגתי כל הדרך על 60 קמ"ש, ובסוף הגענו.
את החזור כבר נהגתי על 100, בכל זאת - הדרך הביתה, ומחכה לי שם ילדה, וכלב.

הבוקר הם קמו מאוחר, הכנתי להם סנדוויצ'ים ויצאו לדרכם. צ'ק על הלילה הראשון. עוד מעט אלך להתארגן להמשך האירוח (עד כה המתארח עושה רושם של ילד נחמד).

האיש חוזר הערב. ההסעה הפעם תגיע רק עד הרכבת.

תמונה משדה אחר, אליו לא אני נהגתי

מים, חיים

התקרה שלנו מטפטפת, מה מטפטפת - נוזלת ממש, כבר מיום רביעי. מוקד הטפטוף הוא בעיקר בעיגול מסוים בקוטר מרשים של כמטר וחצי. רק בראשון יבואו עם מכשיר כדי לזהות את מקור הבעיה, שנראה שממש לא משתפרת אלא דווקא להפך. בינתיים האיש הציב מתחת למוקד  הטפטוף בריכה מפלסטיק ששמרנו עוד מזמן שהילדים היו קטנים, והיא מתמלאת בקצב מרשים, יחד עם עוד שני דליים.
בדקנו את שעון המים והוא לא רץ כשאין ברז פתוח. אז אם כך זה לא צינור שהתפוצץ אלא ׳רק׳ נזילה מהגג שירדה קומה למטה? לא יודעים.

היה שבוע ככה ככה, עם הנזילה הזאת, שלשול של הכלב (שכבר חלף), ודאגות בריאות של הבן שעדיין לפנינו (מי אמר צרות בשלשות?!). מצד שני לשם האיזון, הופעה של בתי הנגנית, שהיתה מוצלחת.

היום בבוקר פגשתי במקרה מכרה, אמא של ילדה שהיתה בגן עם הבכורה שלי, שלא פגשתי מאז סיימו את הגן. היא אלמנה עם ארבעה ילדים, שלושה מהם נולדו בנסיבות לא פשוטות ולא שגרתיות (שלא אפרט כדי למנוע זיהוי). חיבבתי אותה כבר אז, אישה עוצמתית, לביאה אמיתית. עצם המפגש איתה הבוקר, וזה שהיא סיפרה לי שיש לה ארבעה ילדים (אני ידעתי רק על שניים)  עורר בי שמחה רבה  על החיים שבנתה, והשראה לגבי עיקר וטפל, מה חשוב בחיים, התמודדות עם קשיים ומימוש חזון. באמת, אישה מעוררת הערכה.

ועכשיו, כשאני עדיין עם התחושות האלה, אני יושבת בשמש הנעימה של שישי, עם קצת רוח, כותבת את הפוסט הזה בטאבלט-הלא-נוח-להקלדה ומתקנת שגיאות הקלדה בכל מילה.
שיהיה סופ"ש נעים!