יום אחרון בשנת 2019

2019 מסתיימת היום, ואני סופרת שנתיים לפתיחת הבלוג הזה.
התחלתי כאן בהיסוס בסוף 2017, כשישראבלוג אמור היה להסגר, והנה חלפו שנתיים. האמת שהן חלפו מהר. ישראבלוג נשאר באוויר כמעט כל השנתיים האלה (למעשה גם כיום אני עוד מצליחה להכנס אליו, וחלק קטן מהכותבים מצליחים עדיין לפרסם שם), אבל במקביל התבססנו כאן, ואני מאוד שמחה על כך, למרות שלאחרונה תדירות הכתיבה שלי וגם של אחרים יורדת. עדיין, זה מקום שאני מאוד שמחה בו.

צופה פרסמה פוסט במבט של 20 שנה לאחור, וזה גורם לי לחשוב על כך שרוב החיים המשמעותיים שלי קרו ב- 20 שנה האלה. בדצמבר 1999 התחתנתי, בדצמבר 2000 הפכתי לאמא, ואחר כך שוב, ושוב, וזה הפך להיות הדבר הכי משמעותי.

השנה שמסתיימת היום עברה בסך הכל בסדר, והיא עברה אפילו די מהר. הקטנה חגגה בת מצווה, הבכורה היתה בשנת שירות והתגייסה, בני עבר ניתוח וגם הוא כבר חושב על הגיוס. אני חגגתי יום הולדת עגול (והתקופה שסביבו היתה דווקא כיפית ולא מדכאת בכלל), וגם 20 שנות נישואין. טיילנו קצת בחו"ל, וקצת בארץ. בעבודה היה לי משבר ביולי שקשור גם ליחסי חברות, ועדיין לא התגברתי עליו לגמרי.

בעולם הכאוטי שלנו, זה לא מעט. ואני רוצה לקוות ולאחל ש- 2020 תהיה שקטה, ונעימה, וטובה בסך הכל.

מצרפת שתי תמונות, אחת ממערת אצבע ואחת משמורת נחל המערות  (המסלול הכחול המעגלי) בהם האיש ואני טיילנו החודש, לפני הגשמים האחרונים. שני המסלולים בכרמל, עם המון פריחה ולא ארוכים יחסית (אבל כוללים עליות).

אז, שתהיה שנה טובה.

מערת אצבע

פריחה בשמורת נחל המערות

כבר דצמבר

שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי, כולל כל חודש נובמבר.

הזמן עובר מהר, ומצד שני אני מרגישה במן תקופת ביניים כזו, מחכה לידיעה לגבי כמה דברים, שלא בהכרח ישמחו אותי גם כשיגיעו. אבל בינתיים, הזמן עובר. וזה די מתחבר לתקופת הביניים שכולנו נמצאים בה עכשיו, עם חוסר הודאות לגבי הבחירות, הממשלה, ובכלל כל הכאוס הפוליטי, שבמבט מבחוץ נראה ממש לא הגיוני, ואיכשהו למרות זאת הכל ממשיך להתנהל מכח האנרציה.  

בכל אופן היום יום הנישואים ה- 20 שלי ושל האיש. זה תאריך עגול ויפה, אבל בפועל מרגיש כמו עוד יום רגיל לגמרי. וכשבבוקר האיש אמר לי "מזל טוב" תוך כדי ההתארגנות הבהולה של הבוקר, עניתי לו והמשכנו כרגיל. כן מתכננים נסיעה קצרה בהמשך, אבל אני מרגישה שהמספר ממש לא משנה כלום במקרה הזה, ולגמרי לטובה.

מה שכן, בעקבות הפוסט של עדה מלפני כמה חודשים על ההינומה שלה, גיליתי שגם לי היתה הינומה, שאין לי מושג מאין הגיעה ולאן נשלחה בתום החתונה. אבל יש תיעוד בוידאו, ומה שמעניין בתיעוד הזה הוא לראות את האנשים שהזדקנו ואת אלה שכבר אינם. מעבר לזה, זה פשוט הזכיר לי כמה אני לא אוהבת חגיגות גדולות, ובטח כאלה שאני במוקד שלהן. 

ולסיום המלצה - על המחזמר "אפס ביחסי אנוש", שהוא גרסה עשויה היטב ומעובדת במקצועיות לסרט המוצלח. מחזות זמר עלולים ליגע, להיות ארכניים וטרחניים עם יותר מדי שירים במקום עלילה. פה נשמר הקצב הנכון, השירים היו במקום ובאורך המתאים, ונשמרו הקלילות וההומור, אבל גם האמירות, שלהן כיוון הסרט. משי קליינשטיין ומגי אזרזר נהדרות, ורון שחר - הבריק עם האמירה "יחי מנדלבליט" (כן זה היה בערב הזה), שהיתה לגמרי במקום ובהקשר הנכון לומר אותה. בקיצור, ממליצה. עכשיו מתחשק לי לראות את הגרסה הישראלית למאמה מיה.

לפני שיגמר החודש

חודש לא כתבתי. חודש של חגים בעיקר, הרבה זמן בבית וחוסר צורך לכתוב. יוצא שאני כותבת כשפחות טוב.
היום קרה לי משהו הזוי עד מלחיץ. הלכתי לסופר הקרוב למקום העבודה שלי כדי לקנות לי שוקולד קטן לעידוד היום. השוקולדים הקטנים נמצאים שם ממש מתחת לקופות, בצורה שצריך להתכופף ליד או בין האנשים בקופה (שעומדים בתור אחד ליד השני ולא אחד אחרי השני כמו בקופות רגילות. די לא ברור הסידור שם, וזה עוד אחרי שיפוץ). בכל מקרה התכופפתי לקחת את השוקולד הנחשק בסמוך למישהי שעמדה שם, שנראתה נורמטיבית על פניו. כשהתרוממתי היא הסתכלה עלי מוזר אז מלמלתי משהו בנוגע לשוקולד, והיא - פשוט נתנה לי בוקס בכתף! די כואב האמת. הסתכלתי עליה לגמרי בהלם, והיא אמרה משהו כמו: "למה בחורה..." לא הבנתי את ההמשך והיה לי ברור שהיא כנראה מסוממת, ואולי ההתכופפות שלי הלחיצה אותה או משהו... כאמור בהיתי בה בהלם ובלי להגיב והיא אמרה משהו כמו "לכי לשם" עם תנועה לכיוון פנים הסופר, ויצאה.
כולם הסתכלו עליה, ולא הגיבו. מזל שזה הסתכם רק בזה ולא באירוע יותר אלים. אבל אני מוטרדת לא רק מהאירוע עצמו אלא גם מזה שרק עובד אחד בא אלי לשאול אם אני בסדר. עובר לי בראש שגם אם היה קורה משהו חמור יותר לא היו מתערבים. לא יודעת אם אני צודקת.
בכל מקרה איבדתי את החשק לשוקולד ודי התערערתי מהמקרה. גם הרגשתי את הכתף איזה שעה אחר כך. ובכלל חשבתי על הקליפות הדקות והבלתי נראות בין שתי ערים שחיות במקביל, ולפעמים נסדקות הקליפות האלה.
בהמשך היום הבנתי שלאיזשהו טיול מהעבודה שרציתי לצאת אליו עם חברה,  אפשרי יהיה לצאת רק בתאריך שפחות נוח לה. וזה בגלל שהיא לא טרחה להתאמץ להרשם בזמן. אז אולי לא אוכל לצאת בכלל, וזה די מבאס אותי.
לפחות חתכתי מוקדם, לחכות לחשמלאי שהיה צריך להגיע הביתה.
מחר ממוגרפיה.
יוחזרו החגים לאלתר.

שנה טובה

שנה חדשה מתחילה מחר, ומלווה כרגיל בהרבה איחולי שנה טובה.

השנה חלק גדול מהאיחולים האלה נשמעים לי ממש מן הפה ולחוץ. אנשים מאחלים שנה של אחדות וקירוב לבבות, וברור לי שזה יקרה רק אם נמעני האיחולים יתקרבו לדעותיו של המאחל. הוא עצמו לא יזוז מעמדותיו אפילו מילימטר, וככה גם כל היתר. לא יודעת אם זה המצב הפוליטי המשוגע של טרום בחירות שלישיות, או התהליך המואץ של אגוצנטריות שעובר על כל החברה המערבית, אבל הפער בין האיחולים לבין המציאות פשוט גדול מדי. מאחלים שנה טובה ובאותה נשימה ממשיכים לריב, בכביש, בתור בסופר ואיפה לא.
האווירה שזכרתי משנים קודמות בתקופה הזו של טרום יום כיפור - אווירה של יותר אדיבות ונדיבות - לא קיימת השנה.
כנראה ששנה טובה כזו שחלק מהאנשים מאחלים תתרחש רק אם יקרה איזה נס, ואולי האיחולים צריכים להיות להתרחשותו של נס כזה, כי נדמה שבלי זה פשוט לא מצליחים.

אז בתוך כל זה אני מנסה להתכנס במעגלים המצומצמים בהם  קיימת אווירה אחרת, ובמסגרתם גם הפינה הזו שלנו, שמורת הטבע הקטנה שיצרנו כאן. שמחה כל יום על האפשרות לכתוב כאן הכל ולקרוא כאן הכל, בלי שיפוטיות ובאמת באווירה של קירוב לבבות.
ולכן, חברותי היקרות (וגם לך, קוץ היקר) אאחל שנה טובה -  כפי שאתם מאחלים לעצמכם ולקרוביכם. שנה טובה בגובה העיניים, ושנעזור לה להיות כזו.

חמשים

בשבת סיימתי עשור והתחלתי אחד חדש. מוזר לכתוב את זה, זו ידיעה יותר מאשר הרגשה.
פיזית אין הבדל גדול בין יום לפני ליום אחרי, ובכל זאת.
חמשים נשמע הרבה, וקשה לקלוט שעבר כל הזמן הזה. אישה נשארת קצת ילדה, וקצת נערה, גם בגיל כזה.

היתה לי שבת יומולדת כיפית מאוד, שהחלה כבר בשישי בערב במסעדה מוצלחת. בשבת בצהריים הילדים הרימו הפקה,
עם ארוחת צהריים שהכינו בעצמם (כולל פסטה טריה מדהימה שבני הכין לבד, סלט קפרזה ועוד), ארזו את הכל וארגנו פיקניק ביער, שאליו הגעתי בעיניים מכוסות (!), אחרי שעצר אותנו שוטר בדרך (!). בהחלט חוויה לא שגרתית.
הם הכינו גם אלבום תמונות וברכות מקסים ומרגש, ואחר כך בבית חגגנו עם עוגה וזר.  באמת, התברכתי בהם.

בערב האיש ואני הלכנו להופעה של חוה אלברשטיין ושלומי שבן - שחגג גם הוא יומולדת באותו תאריך (אבל זה לא צוין על הבמה).

היה נחמד מאוד לקבל ברכות במדיות השונות, כולל משתי חברות עבר שלי שאני לא בקשר איתן כבר הרבה שנים - כיף שזכרו ואולי זה פתח לעתיד.
כמובן יש גם כאלה שלא ברכו, ומנסה לא להתאכזב יותר מדי מכך.

מעריכה מאוד את המשפחה המקסימה שלי.
מאחלת לעצמי בריאות, לא לקחת דברים יותר מדי ללב, להנות מהטוב שיש (ובהחלט יש), להתפתח עוד, ולהיות שמחה בחלקי.

קדימה לעשור החדש.

מהקרביים

מוצאת את עצמי חסרת אנרגיות לקראת תחילתו של ספטמבר. לאו דווקא בגלל סיום החופש הגדול, שלא הורגש מבחינתי באופן מיוחד - הילדים כבר גדולים. הצעירה מתחילה חטיבה ויש לי קצת חששות אבל אני מקווה שיהיה בסדר.
דווקא שנת הלימודים החדשה, התחלה שמלווה תמיד בציפיות ובהזדמנות להתחדש, מדגישה את זה שאצלי הכל עוד מאותו דבר. עוד שבוע בעבודה, התעסקות בעניינים יגעים והצורך לשחק את המשחק, להעביר את היום בלי להתעצב מדי.
 עוד שבוע עם אמא שלי ברקע, שסופרת כמה ומתי התקשרתי ומחפשת כל הזדמנות כדי לתקוף ולהתפוצץ. אני מקפידה לבקר אותה כל שבועיים, תמיד עם שלושת הילדים כדי שתראה את כולם, להכין לה לוח שנה עם תמונות של הנכדים שהיא אוהבת, אבל שום דבר אף פעם לא טוב. כל אמירה סתמית וטריוויאלית היא פתח להתפרצות חסרת פרופורציות, זה חוץ מהביקורת הרעילה השגרתית. הגעתי למצב שאני פשוט יושבת בלי לומר כלום, מחכה שהזמן המינימלי יעבור והביקור יסתיים. גם זה לא יוצר חסינות מההשתלחויות הטלפוניות.
ברור וידוע שהיא אשה מבוגרת שחיה לבד, וצריכה תשומת לב והכל. אבל גם אני כבר אשה מבוגרת, בת חמישים עוד שבועיים, שממש לא צריכה את זה. זה הרי תמיד היה ככה, וכל החיים הבוגרים שלי הם נסיון להתעצב ולעצב אחרת. להיות מי שאני למרות ולא בגלל. מקווה, וגם יודעת, שעם הילדים שלי הצלחתי יותר, אבל זה בכל זאת לא מנחם ביחס לקשר הזה. כל אחד צריך מבט אוהב של הורים לגדול לאורו. וכשזה לא קיים הרבה משתבש, למרות כל הנסיונות. כמו עץ שגדל קצת עקום, ואי אפשר לגמרי ליישר.
יודעת שיש לי הרבה מאוד על מה להודות, על הבריאות, על המשפחה הגרעינית, על כל מה שיש, והוא לא מובן מאליו. בכל זאת הייתי רוצה שעם יותר אנשים במעגלים הקרובים אלי יהיו יחסים אחרים. והשנים שעוברות לא מיטיבות את המצב.
המשפט המוכר לגבי לשנות מה שאפשר, ולהשלים עם מה שאי אפשר, ולדעת להבחין בין השניים, נכון גם כאן. ועדיין קשה לי ליישם.

קרואטיה

כמעט חודש לא כתבתי. חלק מזה נבע מאיזשהו שינוי בעבודה שקצת ערער אותי. אחר כך יצאתי לחופש והעבודה נראית פתאום רחוקה ומגומדת.

היינו שבוע בקרואטיה - או כפי שהמקומיים מבטאים (והילדים שלי בעקבותיהם) - "חרווצקה".  האותיות שמסמלות אותה הן HR - לא מזכיר את השם כפי שאנחנו רגילים אליו.

היינו באזור דלמטיה ובחצי האי איסטריה. ביום שלפני הטיסה חזרה נסענו לסלובניה, למערות שקוציאן, והמשכנו לביקור חטוף בטרייסט שבאיטליה.
טיול שכמעט כולו נופים וחופים - טורקיז של אגמים, כחול עמוק של ים וירוק של צמחיה טבעית. שמחה שאנחנו כולנו באותו ראש מהבחינה הזאת - ותמיד מעדיפים (כולנו, גם הילדים) פארקי טבע על פני פארקי שעשועים.
הנופים שראינו היו יפהפיים - שמורת פליטוויצה שהיא גולת הכותרת, וגם שמורת קרקא. יש בקרואטיה חופים נהדרים, ערים עתיקות ויפות, ואנשים מסבירי פנים. הרבה כבישי אגרה אבל גם כבישים צרים ומפותלים ונהגים חסרי סבלנות  שעוקפים גם כשאסור ונוהגים במהירות מופרזת.
יש בה מסעדות נחמדות וסופרים עם מחירים זולים יותר מהארץ. את רוב ארוחות הבוקר וארוחת ערב אחת הכנו בעצמנו, והיתר אכלנו במסעדות שהיו חביבות למדי, אך כמו שבתי אמרה כשחזרנו - אין כמו האוכל של הבית (והתכוונה בסך הכל לאורז לבן....). לרגישויות כמו צליאק יש מודעות מועטה.
עם כל זה אכלתי הרבה יותר מאשר בבית - תמיד ארוחת בוקר וארוחת ערב רציניות, ובין לבין סנדויצ׳ים שהכנו ונשנושים. בשגרה אני אוכלת הרבה פחות ואשמח לחזור לזה.
מזג האוויר היה חם כמו בארץ ואולי אפילו יותר, מה שהופך את הבילוי בחופים לאטרקטיבי מאוד. אנחנו היינו בשני חופים, באזורים שונים ונהננו מאוד. החופים לא חוליים, אבל המים שקטים, ללא גלים, ובטמפרטורה נעימה.
בילינו בצמידות משפחתית שבוע שלם, וזה היה לפעמים נעים ולפעמים מעיק, לפעמים כיף ולפעמים מעורר עצבנות. אך תמיד כשחוזרים מנסיעה כזאת נשארת איזושהי תחושת גיבוש וטעם טוב מכל מה שעשינו וחווינו. גם הקטעים הפחות נעימים הם חלק מהעסק, ומהדבק.

קרואטיה בהחלט השאירה טעם של עוד.

מצרפת כמה תמונות מהטיול

שמורת פלטוויצה

שמורת קרקא

הנוף ממצודת סן מישל בשיבניק. שיבניק מקסימה!

מערות שקוציאן בסלובניה

ואי אפשר בלי לזכור מי אנחנו ומה קרה באיזור לפני שנים לא רבות -

לוח זכרון בכיכר איחוד איטליה בטריאסט. ב- 1938 הוטלו בה חוקי הגזע, וסמוך לעיר נבנה מחנה ריכוז ששימש גם כמחנה השמדה

  

חזרנו שלשום ואני בחופש עד ראשון. נהנית גם מהבית (ומהים שלנו), ולא מתגעגעת לעבודה בכלל.

היי שלום ר'

 הזכרתי כאן בעבר את ר', חתולת הרחוב שאימצה אותנו.

ר' נעמדה מול דלת ביתנו בחופשת סוכות לפני כשנתיים וחצי. היא יללה ונעצה בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. רק בתי הצעירה ואני היינו בבית, הבכורה היתה במשלחת בחו"ל והאיש והבן בחו"ל אחר. כנראה שגם רבים מהשכנים לא היו בבית ור' היתה רעבה.

בהחלטה של רגע נתנו לה לאכול, ומאז הכל הסטוריה. ר' באה כל יום לבקש את שלה, ואפילו האיש,שלא חובב חתולים, התרגל כבר לנוכחותה. בחורף הכנו לה ארגז, והיא נהנתה ממנו מאוד.

למרות שראו עליה שהיא מבוגרת, היו לה חושים חדים והיא היתה חסרת פחד. כשצ' הכלב שלנו הגיע הביתה, הוא קיבל אותה בידידותיות בהתחלה אבל היא, שהתרגלה להיות מלכת החצר והאזור, לא קיבלה אותו באותו אופן. אחרי כמה נסיונות תקיפה מצידה התחלתי להאכיל אותה רק מחוץ לחצר. אבל היא תמיד היתה נכנסת להזכיר כשהיה צורך, אפילו כשצ' התבגר והתחיל להראות שהוא לא מרוצה מזה.

ר' היתה בעצם החתולה שלי. הילדים קצת פחדו ממנה למרות שכלפינו היא היתה ידידותית מאוד, והאיש בכלל לא אוהב חתולים. ר' מצידה דאגה להיות בסביבתי כל פעם שיכלה. כשתליתי כביסה היא תמיד באה והתחככה בי, ולפני בואו של צ' אלינו היא היתה מסתובבת בחצר ומתיישבת עלי כשהייתי שם.

היתה תקופה שהיא נעלמה, ובתי הצעירה ואני חשבנו עליה. ידענו שהיא מסתובבת איפושהו בשכונה, ובתי הצעירה קוותה שתחזור אלינו - ובדיוק ביום של בת המצווה שלה - היא הופיעה שוב.

פעם בשבת בבוקר יצאתי לטייל עם צ' ומצאתי אותה שוכבת ליד הדלת עם גוויות של שני עכברי שדה. הביאה לנו מנחה.

בזמן האחרון ר' נחלשה מאוד, ראו שהיא ממש זקנה כבר. זה לא פגע בחושים החדים שלה ובחוסר הפחד. היא היתה צצה משום מקום בכל פעם שיצאתי החוצה, מספיקה קריאה קלה או מבט והיא מתייצבת. בעוד יתר חתולי השכונה הסתתרו והתחבאו תמיד, היא רבצה לה ללא פחד על המדרכה ליד הגדר. יודעת שאיתה אף אחד לא יתעסק - לא כלבים ולא אנשים. ובאמת אנשים שראו אותה התחילו להאכיל אותה גם, וכל האזור התמלא קערות וחתולים באופן ששיגע את האיש וגם את צ'.

ויום אחד זה נפסק, וידעתי שהיא לא תגיע יותר. הלכה לה לשכב רחוק כמו האסקימוסים. כל יתר החתולים שהנהיגה נעלמו בעקבותיה.

כמה ימים אחר כך בתי הצעירה ראתה אותה, מתחת לשיחים באחת הגינות. היא כבר לא חיה.

ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת. ליללה הצרודה, לעיניים הבוחנות, לחושים החדים שלא הכזיבו אף פעם, למרות שבמובנים אובייקטיביים ברור לי שהיא היתה בכלל חצי עוורת וחרשת.

זה מדהים איך אפשר לראות תכונות כמו מנהיגות, כריזמה ואומץ אצל בעלי חיים, ולה היו בשפע מכל אלה עד הרגע האחרון. אם היתה בן אדם אין לי ספק שהיתה מגיעה רחוק. וידעתי שכך גם יתאים לה למות - מתחת לשיחים במקום שהיא בחרה.

היי שלום ר', אני אתגעגע.

ר' בימים טובים 

השבוע

היה שבוע שונה מכרגיל, שהמוקד שלו היה ניתוח שעבר בני.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה.  בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.

אז השתבללתי בבית וראיתי סדרות וסרט, וההרגשה חלחלה ונמשכה. בני הרגיש בסך הכל בסדר והמשיך להמעיט בתקשורת יזומה. זאת אומרת, בגדול חזר לעצמו.

למחרת נסענו לטקס הסיום, ממהרים להגיע לאסוף את אמא שלי במקום בו קבענו מראש שתחכה. א׳ נזכרה בינתיים בניתוח,  ובכל זאת ההרגשה הלא נעימה שלי לא עברה, וכנראה גם ניכרה כלפי חוץ, ובכורתי שאלה מה קרה ולמה אני נראית ממורמרת.

הטקס היה נחמד, גם אם ארוך מדי, ואחריו אמא שלי הסכימה באופן מפתיע לבוא אלינו ולהשאר לארוחת ערב, מה שלא קרה אף פעם אני חושבת. בכורתי היתה בהיי מהטקס ומהסיום והצעירה חזרה סוף סוף מהמחנה הארוך.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.

הפוגה קצרה מהיומיום

הפעם בעיקר תמונות.
חזרתי מגיחה קצרה למוסקבה, במסגרת כנס שאליו הוזמן האיש.
היינו רק יומיים מתוך השלושה וחזרנו בשישי אחה"צ כדי להיות בבית בשישבת, עם הבת הצעירה שחיכתה לנו כשהשניים האחרים בעיסוקיהם הרחוקים.

היה נפלא! למרות הזמן הקצר, מילא מצברים והשאיר טעם של עוד.

אחד משבעת בנייני סטאלין

כנסיית קאזאן בכיכר האדומה

כנסיית וסילי הקדוש

הכניסה לכיכר האדומה

פסל "קולומבוס"

מבט על נהר מוסקבה

ללא כותרת

החזרה לעבודה נחתה עלי בבום של יציאה מהבועה הנעימה של החופש והבית. של להיות רק עם המשפחה, בעיקר הקרובה, ולא להצטרך לקיים אינטרקציה עם אף אחד אחר או להתאכזב מכך שהיא לא מתקיימת.

באתי לא מוכנה, לא מוכנה לראות מהצד שיחות של אחרים בלי לקחת בהן חלק. לא מוכנה לסתם מפגשים ספונטניים שנוצרים, ולהרגשה של אפשרות להשתלב רק כשיש לי משהו קונקרטי לשאול או לברר. כי אף אחד לא יבוא סתם לשאול איך היה ומה היה. חווית כיתה א' שכזאת, ולא התכוננתי.

אז מנסה לנשום עמוק ולהזכר שהכל אצלי בראש ושזה מכיתה א' באמת ובכלל לא מעכשיו.

שאפשר וצריך ליזום ולהתעניין. נזכרת בעצות הטובות של אמפי ובאמפתיה של אור ובכלל בפינה החמה הזו שכאן. 

באמת יודעת שהכל רק בראש שלי וממש לא קרה כלום ולא היה כלום אבל בכל זאת כבד לי.

על שאין עם מי לדבר אם לא אזום את זה או אם לא קרה במקרה שאני אצל א' בענייני עבודה ואז מדברות גם מסביב. זה לא קורה סתם כי אנחנו לא נפגשות לקפה או לצהריים וחלק מזה גם בגללי.

אי אפשר לבנות חומה ואז לבכות עליה, לסבול מחרדה חברתית ואז לשכוח את זה.

אי אפשר לשדר ריחוק ולרצות קרבה. או שאולי אפשר.

בכל מקרה באתי לא מוכנה.

היום ימשך ונעטה על עצמנו הבעה עניינית ונטפל בכל מיני עניינים של עבודה כי זו עבודה.

ואמשיך לרצות משהו אחר, ולדעת את כל מה שאני כבר יודעת.

כבדות

סוף שבוע, סוף חודש, סוף קדנציה של הכנסת...
תחושה של סוף עונה, של התפרקות, של - שום דבר לא חשוב, והדברים פשוט זורמים מכח האנרציה.
החודשים הקרובים מתוחים לפנינו, מאוסים עוד לפני שהתחילו, מדמנת בחירות מעורבת בשרב מהביל, ובמתיחות בטחונית שמאיימת להתפרץ שוב בכל רגע.
לא פלא שבארץ נהדרת חיפשו את הסדרה הארוכה הבאה שתסחף את הצופים אחרי משחקי הכס (בה לא צפיתי) - תנו לנו טלויזיה משככת ומרגיעה, תנו לנו קנאביס (רפואי או לא), תנו לנו אסקפיזם.

היה יכול להיות נחמד ללכת לישון עכשיו ולהתעורר בסוף השליש השני של ספטמבר (וככה אולי אדלג גם על שינוי קידומת, אז בכלל), כשמאחורי כבר הקיץ והבחירות, עם שנה חדשה ושנת לימודים חדשה ואולי גם ממשלה חדשה.
תנו לי שגרה, ארוכה ויציבה ומשעממת, עם כמה דברים משמחים לחכות להם, וכמה חיוכים, וכמה דברים טובים שקורים. אה, וגם סדרת טלויזיה טובה. זה אף פעם לא מזיק.

אירוויזיון 2019

אף פעם לא הייתי מחובבי האירווויזיון, אבל כשהזדמנו לי כרטיסים לחזרה לחצי הגמר השני לא חשבתי פעמיים, נטלתי את בתי הצעירה ובספונטניות שלא מאפיינת אותי, הגענו למתחם.
מה אומר - זו היתה חוויה אדירה.
הצטרפנו לכמויות האנשים שנהרו לעבר הכניסה, עברנו את בידוק הכרטיסים וה(אין) תיקים (אסור להכניס), ואז עוד בידוק בטחוני ממש כמו בשדה התעופה, ונכנסנו לרחבה שבה המון דוכני אוכל, ואז לאולם עצמו. למרות הקהל הרב הכל התנהל בסדר מופתי, עם המון מאבטחים וסדרנים, הרבה כניסות לאולם, שרותים מתוקתקים וכל היתר.

ההפקה היתה סופר מרשימה-  מצלמות, סאונד, תאורה, וקליפים מושקעים ליוו את ההופעה הסוחפת. נהניתי מרוב השירים, ואפילו גיבשתי לעצמי כמה פייבורטים (שווייץ, שבדיה, אירלנד ודנמרק). הבמה ענקית והמון אפקטים עליה ומסביבה, כולל לשונות אש שיוצאות ממנה בכמה מהשירים (וממש מרגישים את החום שלהן באולם), לקראת כל שיר מארגנים את האביזרים לאותו שיר ממש בדקה שתיים, ויש לפעמים אביזרים רציניים - כמו הכסא הענק עם הסולמות בשיר של דנמרק למשל. חוץ מ- 18 המדינות שהופיעו זכינו גם לצפות בשירים של גרמניה, איטליה ואנגליה שמקומן בגמר כבר היה מובטח, וגם במופע של להקת שלווה.
כל הארוע לקח שעתיים, ונגמר בחצות כשיצאנו מלאות אנדרנלין, שהמשיך ללוות אותנו גם למחרת.

חלק מהכיף היה לצפות אתמול שוב, הפעם דרך מסך, ולהחליף זכרונות על השירים והזמרים שכבר הרגשנו שאנחנו מכירות.
שמחתי ששלוש מתוך הפייבוריטיות שלי עלו לגמר, ובתי, שמחוברת לנושא הרבה יותר ממני וזכרה לפרטי פרטים את כל המופע, התאכזבה שאי אפשר להצביע ושארמניה לא עלתה.
האמת שאני מפתיעה את עצמי ברמת המעורבות שלי בנושא, אבל באמת שזו היתה אחת ההופעות שהכי נהניתי בהן, ומשאירות טעם של עוד.
מחר הגמר - יש למה לחכות. 💫

בין מועדים

הזמן רץ, חגים ומועדים ואירועים חולפים באינטנסיביות. 

לא יאמן שלפני שבוע וחצי בלבד היה יום השואה, בו נכחתי גם בטקס בעבודה וגם באירוע "זכרון בסלון" אצל שכנים שלנו, עם שורד שואה בן 89 מרשים ורהוט, שעבר הרבה וריגש מאוד בסיפורו. 

מיד אחר כך, בשבת , חל יום הולדתו ה- 17 של בני, כשברקע התחלנו לשמוע על האירועים בדרום. בכורתי סגרה שבת בקומונה שלה, לא רחוק ממוקד של נפילת טילים, ובילתה כל השבת בין אזעקה לאזעקה כשהיא לחוצה מאוד ואנחנו מלווים אותה טלפונית. הם ישנו במקלט ובבוקר השתחררו (האיש ועוד אבא נסעו לאסוף אותם), ומיד למחרת, ביום שני, הכל נרגע והם חזרו לשם. ואז בשלישי - ערב יום הזכרון, ושוב טקסים ושוב עצב רב, ומיד מעבר חד ליום העצמאות.

גם השנה חגגנו את יום העצמאות באותה מתכונת של שנה שעברה. השנה החלטתי מראש שנגיע בהרכב מלא, כולל שלושת הילדים והחבר של בכורתי, ושאני הולכת לעבור הכל ברגוע. וזה יחסית עבד, היה נחמד בסך הכל. למרות שאח"כ הרגשתי שזה בכל זאת קצת ערער אותי, להיות יום שלם בחברת אנשים שעם חלקם אני לא יכולה להתנהג בטבעיות. אבל גם זה עבר וגלשנו לסופ"ש רגוע שבו גם חגגנו לבן יום הולדת במסעדה בהרכב משפחתי כמו בדרך כלל.

עוד לפני כן, בשישי בבוקר המנקה שלי שמע ציוצים מהארון שבו נמצא הצינור של מייבש הכביסה - שאני משתמשת בו אולי פעם פעמיים במהלך החורף בלבד. הוא חשב שאלה עכברים, והוא והאיש פתחו את הצינור והתגלה שאלה גוזלים - קטנטנים, שפשוט קיננו להם בתוך הצינור. לא יודעת אפילו מאיזה סוג... האיש פינה אותם משם בזהירות האפשרית לשטח עם צמחיה, אבל אני חוששת שהם בטח לא שרדו, בלי אמא שלהם שלא מצאה אותם, ובלי שהם יודעים לעוף עדיין...

היום שוב סוג של שגרה, שבוע עבודה מלא, אירועי האירוויזיון ברקע ויש בכל זאת הרגשה של מעין שגרה אבל עם תסיסה תת קרקעית שכזאת, תחושה של הפוגה בין מה שהיה לבין מה שעוד יגיע. כאילו שהשבוע הוא פסק זמן של אסקפיזם בין מועדים. בשבוע הבא ל"ג בעומר, ולמרות  סרחון המדורות וזיהום האוויר שמתפרש על פני כמה ימים מראש, הייתי חותמת ברצון על כך שזו תהיה הבעירה היחידה בתקופה הקרובה.

פתאום

פתאום כשהיינו בדרך לטיול משפחתי בנחל השופט הודיעו בקבוצת וואטסאפ של הכיתה של בתי הצעירה שא', אמא של אחד הילדים בכיתה נפטרה.
הלם.
היא נפטרה מסרטן, והשאירה שני ילדים, אחד בן 11 וחצי בכיתה של בתי, והשני עוד לא בן 17, בשכבה של בני. מאז ומעולם היתה אם יחידנית, אין לילדים אבא. מעכשיו הם יגדלו אצל הדוד, אחיה.
היום הלכתי עם בתי לנחם. את הנפטרת לא הכרתי הכרות קרובה, אבל את אחותה אני מכירה קצת יותר ומאוד מחבבת. בנותינו הבכורות היו חברות בגן וביסודי.  גם את אמא שלה ושל הנפטרת הכרתי וחיבבתי מאוד. היא היתה אחת המרצות האהובות עלי באוניברסיטה. גם היא נפטרה מסרטן (אחר) לפני מספר שנים.
זה מעציב אותי כל כך. מסתבר שא' היתה חולה, בהפוגות, מאז נולד בנה הצעיר. ידעתי משהו במעומעם, אבל לא מעבר לכך. היא לא עשתה לעצמה הנחות. גידלה בעצמה את הילדים ותפקדה כמו כל משפחה. לחשוב שההודעות שכתבה לאחרונה היו בכלל מבית החולים....והבן שלה השתתף בבת מצווה של בתי כשהיא היתה כבר מאושפזת. נלחמה עד הרגע האחרון, מילולית ממש. היתה בהכרה ולא הסכימה לשום חומרי הרגעה. היא רצתה לחיות, אחותה אומרת. נלחמה במחלה כמעט 12 שנה ופשוט רצתה לחיות.
יהי זכרך ברוך, א'.

סופ"ש רגוע

יום שישי רגוע, רק הבן ואני נהיה בבית בסופ"ש.
הצעירה נסעה עם האיש לטיול אבות-בנות, האירוע האחרון (לעת עתה) בשלל אירועי הבת מצווש.
לכיתה חגגנו ביום הבחירות, והיה מאוד מוצלח ומזג אוויר מושלם. אני שמחה שכל כך הצליח ושמחה שאנחנו כבר אחרי, ואפשר לשחרר לחץ.
הגדולה סוגרת שבת בקומונה, אחרי שאתמול היה ערב משפחות של הגרעין שלהם, שהיה מאוד נחמד. שמחה לראות שהיא השתלבה ונהנית מהמסגרת ומהחברה, אחרי הקשיים של תחילת השנה.
אני נתקפתי קדחת נקיונות פסח שלא מאפיינת אותי בד"כ. קירצפתי כל הבוקר את התנור וגם סידרתי את ארון הנעליים וזרקתי מלא נעליים ישנות.
ליל הסדר יהיה אצלנו, מי שהוזמן זו אחות של האיש ומשפחתה (כולל אבא של גיסי עם המטפלת שלו), ואמא שלי. אבל אמא שלי אמרה שלא תגיע, את הסיבות לא הצלחנו להבין. גם הנכדים ניסו לשכנע אותה ולא עזר. כן, קצת נעלבתי שהיא בוחרת להיות בבית במקום עם הילדים והנכדים, וזה לא מסיבות בריאותיות חו"ח. מרגיש שזו מן עשיית דווקא, עקשנות והתחפרות. אבל זה מה יש, זו הבחירה שלה ונקבל אותה.
בינתיים שישי אחרון לפני פסח, אחרי האירועים שהיו ולפני האירוחים שיהיו. הבן אמר שיכין לערב פסטה טריה, איזה כיף. אוהבת ימי שישי רגועים כאלה ומתכננת לעשות הליכות וגם להתבטט כדבעי.
שיהיה סופ"ש נעים!

לפלנד

חזרנו משבוע בלפלנד הפינית, האיש ואני.

הרבה שנים חלפו מאז קראתי את "אלה קרי הילדה מלפלנד" (העותק המקורי מילדותי, שנדפס בספרית פועלים, מונח לידי עכשיו). 

לפלנד הפינית של היום, שמרכזה הוא העיר רובניימי, שונה מאוד מזו שבספר, וגם מהסאמים, שאליהם השתייכה אלה קרי, נשארו מעטים. 

היום רובניימי, שהוחרבה במלחמת העולם השניה ונבנתה אחריה מחדש (בצורת ראש אייל) היא עיר מערבית , ובה אטרקציות תיירותיות רבות שמהן נהננו: אופנועי שלג, מזחלות כלבים, מזחלות איילים, גן החיות הארקטי ברנואה, שמורת קורואומי ובה המפלים הקפואים, יער הציידים, שיט בשוברת הקרח סאמפו כולל טבילה במי קרח, ואפילו הצלחנו לחזות בזוהר הצפוני (בעוצמה נמוכה יחסית אמנם).

מזג האויר היה נהדר - הטמפרטורות היו סביב האפס, ולא ירדו מתחת למינוס חד ספרתי, כך שעם הלבוש המתאים לא חשנו קור בכלל. השלג עדיין קיים  אך לצידו הטבע מתחיל להתעורר, כולל עצים מוריקים, ציפורים מצייצות, ואפילו כלבים, אנשים ומכוניות שמהם נראו מעטים בשיא החורף.

התרשמנו שהעם הפיני הוא עם חרוץ וצנוע, של אנשים שגדלו להתמודד עם תנאי מזג אויר קשים, ועם עבודות פיזיות כמו כריתת עצי לבנה ואורן (הגדלים בכמויות ובקצב גדילה מהיר) ורעיית איילים. 

היה מעניין ומהנה, ובשבילנו זו היתה נסיעה זוגית ראשונה לחו"ל לאחר עשר שנים, בהן נסענו רק עם הילדים, או הורה וילד. 

חולקת אתכם כמה תמונות:

המפלים הקפואים - Kuruomi

יער הציידים - Vaatunki

שוברת הקרח סאמפו

הזוהר הצפוני (בעוצמה 2.6)

וזהו, עכשיו חוזרים לשגרה, אל כל מה שצריך לעשות, ואל האביב המתעורר גם אצלנו.

חברות

במקרה או שלא, הבלוגים שאני קוראת עוסקים לאחרונה בנושא חברות. וזה נושא שאני חושבת עליו ומתחבטת בו כבר תקופה ארוכה. יותר נכון - שנים. יותר נכון - כל החיים.

אף פעם לא היו לי הרבה חברות. חברת נפש, חברה קרובה מאוד- לא יודעת אם היתה לי. היו לי חברות בדרגות קירבה שונות. היתה לי חברה טובה בחטיבה ובתיכון. ובצבא מעגל החברות שלי גדל משמעותית. כמו שכתבו כאן אחרות, הצבא הוא כנראה מסגרת כזו, ושלב כזה בחיים, שנוצרות בו חברויות חזקות. ואם יש רצון ומזל הן נמשכות שנים אחר כך. לי היו ג' ור', שתיהן היו חברות טובות שלי (בנפרד) בצבא, והקשר נמשך שנים אחר כך. כמה שנים? את מספר הטלפון של ג' יש לי עד היום. אני יכולה להתקשר או לכתוב לה בכל רגע, למרות שלא נראה לי שאני שמורה אצלה. תאריכי יום ההולדת שלנו סמוכים - הפרש של 4 ימים, ככה שתמיד היינו חוגגות באמצע בין התאריכים. לא זוכרת בדיוק מתי הקשר התרופף עד שהתנתק. זה קרה פחות או יותר סביב לידת הילדים הגדולים שלי. ג' התחתנה הרבה לפני, עם החבר מהתיכון שהיה החבר הראשון שלה. את החבר הרציני הראשון שלי, הכרתי דרכה- הוא היה שותף לדירה של חברה אחרת שלה. זה לא האיש שעמו התחתנתי, אבל היינו יחד שנתיים וחצי. לחתונה שלי היא לא הגיעה - בדיוק נולד בנה השני. אבל שמרנו עדיין על קשר, עד שהוא התרופף והתפוגג.
לפני ארבע שנים בערך פגשתי אותה במקרה כשאני עם האיש שלי והיא עם בעלה, בסרט "אפס ביחסי אנוש". זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת שנדיר שנלך בה לסרט. במקרה היינו בחופשה, סביב השיפוץ של הבית. מה הסיכוי ששנינו נפגוש דווקא את שניהם ושהם ישבו בדיוק במקומות הסמוכים אלינו? ועוד בסרט שעוסק דווקא בצבא? עובדה. שמחנו על הפגישה, החלפנו טלפונים. אבל לא נמשך שום דבר מעבר. זה כבר לא היה זה.
אל ר' התגעגעתי שנים. היא פשוט נעלמה לי. בחתונה שלי היא עוד היתה, באה די באי רצון עד כמה שזכור לי. אחר כך ניתקה קשר. היא היתה במצב שונה בחיים, וחיה באופן שונה ממני. היא כנראה הרגישה שהקשר לא מתאים לה יותר. אני לעומת זאת המשכתי להתגעגע ולנסות לאתר אותה, זה לא היה קל בעידן הטרום סלולר ובין הדירות השכורות. גם כשכמעט הצלחתי היא חמקה לי, פשוט לא רצתה. רק לאחרונה שחררתי. מודה בפני עצמי בצער שאם אפגוש אותה במקרה  ברחוב נהיה שתי זרות.
לחברויות יש גיל וזמן נכון, כמו לכל דבר. חברויות שנוצרות אחרי שהקמנו משפחה הן שונות. שניות בתור, יותר תלויות בדבר, פחות עומדות בפני עצמן ופחות עמוקות אולי. וגם כאלה אין לי הרבה.
בשבת בבוקר אני צועדת ליד חוף הים, בדרך כלל עם האיש, ואם יש לו התחייבויות קודמות אז עם הבת הצעירה. צעדתי כמה פעמים עם חברה כזו, מהשנים האחרונות. זה היה בסדר. אבל תמיד אעדיף פי כמה וכמה לצעוד עם האיש או עם בתי, ובכלל לבלות בחברתם.
ופתאום באה התובנה של חברה של מניפה, שהיא שילבה בעריכה המאוחרת של הפוסט שלה - יש כאלה שאין להן חברה טובה לצאת איתה למסע הזה. וזה קצת בוקס בבטן, כי אני באמת לא יכולה לדמיין חברה טובה שתצא איתי למסע כזה (ועם זאת אין לי מסג'יסט או מבשלת...). מבינה פתאום שבעבורי לא המסע הוא יציאה מאזור הנוחות, אלא החברות, החברות עצמה.

במסגרת דרישות התפקיד (האותיות הקטנות)

אחד הדברים שאני לא אוהבת זה לנהוג.
עוד פחות מכך, לנהוג למקומות שאני לא רגילה לנהוג אליהם.
ועוד פחות מכך, לנהוג בלילה.
ובתחתית הרשימה - לנהוג לשדה התעופה, בלילה.

אז - הפלא ופלא -  בלילה האחרון (שהוא בעצם הבוקר המוקדם של היום), מצאתי את עצמי חורקת שיניים ועושה בדיוק את זה.

הבן שלי וחבריו מארחים משלחת, במסגרת חילופי נוער.
המשלחת היתה צריכה להגיע בשעות הצהריים הנוחות, ולנסוע באופן מרוכז היישר לבית הספר.
אבל, פשיטת הרגל של חברת גרמניה שיבשה את התכניות, כך שהטיסה החלופית נחתה באישון לילה, ואז משימת האיסוף הוטלה על ההורים, וכל זה כמובן כשהאיש בחו"ל.

הדה - ז'וו התעורר, כי לפני שנתיים מצאתי את עצמי במצב דומה, מסיעה את בכורתי - הפעם בכיוון הפוך -לטיסה שלה במסגרת משלחת שהיא השתתפה בה,  באישון לילה וכשהאיש בחו"ל.

בקיצור, לאור נסיון העבר היה ברור שגם הפעם התענוג המפוקפק ייפול בחלקי, וכך אכן קרה.

אז נשמתי עמוק, יצאתי הכי מאוחר שהיה אפשר (בכל זאת יש לי ילדה לבד בבית. בפעם הקודמת ההינדוס כלל גם שינה אצל חברה, הפעם נשארה בעצמה עם צ' המתוק), נהגתי כל הדרך על 60 קמ"ש, ובסוף הגענו.
את החזור כבר נהגתי על 100, בכל זאת - הדרך הביתה, ומחכה לי שם ילדה, וכלב.

הבוקר הם קמו מאוחר, הכנתי להם סנדוויצ'ים ויצאו לדרכם. צ'ק על הלילה הראשון. עוד מעט אלך להתארגן להמשך האירוח (עד כה המתארח עושה רושם של ילד נחמד).

האיש חוזר הערב. ההסעה הפעם תגיע רק עד הרכבת.

תמונה משדה אחר, אליו לא אני נהגתי

מים, חיים

התקרה שלנו מטפטפת, מה מטפטפת - נוזלת ממש, כבר מיום רביעי. מוקד הטפטוף הוא בעיקר בעיגול מסוים בקוטר מרשים של כמטר וחצי. רק בראשון יבואו עם מכשיר כדי לזהות את מקור הבעיה, שנראה שממש לא משתפרת אלא דווקא להפך. בינתיים האיש הציב מתחת למוקד  הטפטוף בריכה מפלסטיק ששמרנו עוד מזמן שהילדים היו קטנים, והיא מתמלאת בקצב מרשים, יחד עם עוד שני דליים.
בדקנו את שעון המים והוא לא רץ כשאין ברז פתוח. אז אם כך זה לא צינור שהתפוצץ אלא ׳רק׳ נזילה מהגג שירדה קומה למטה? לא יודעים.

היה שבוע ככה ככה, עם הנזילה הזאת, שלשול של הכלב (שכבר חלף), ודאגות בריאות של הבן שעדיין לפנינו (מי אמר צרות בשלשות?!). מצד שני לשם האיזון, הופעה של בתי הנגנית, שהיתה מוצלחת.

היום בבוקר פגשתי במקרה מכרה, אמא של ילדה שהיתה בגן עם הבכורה שלי, שלא פגשתי מאז סיימו את הגן. היא אלמנה עם ארבעה ילדים, שלושה מהם נולדו בנסיבות לא פשוטות ולא שגרתיות (שלא אפרט כדי למנוע זיהוי). חיבבתי אותה כבר אז, אישה עוצמתית, לביאה אמיתית. עצם המפגש איתה הבוקר, וזה שהיא סיפרה לי שיש לה ארבעה ילדים (אני ידעתי רק על שניים)  עורר בי שמחה רבה  על החיים שבנתה, והשראה לגבי עיקר וטפל, מה חשוב בחיים, התמודדות עם קשיים ומימוש חזון. באמת, אישה מעוררת הערכה.

ועכשיו, כשאני עדיין עם התחושות האלה, אני יושבת בשמש הנעימה של שישי, עם קצת רוח, כותבת את הפוסט הזה בטאבלט-הלא-נוח-להקלדה ומתקנת שגיאות הקלדה בכל מילה.
שיהיה סופ"ש נעים!

מחשבות על כללים ומערכות

בעקבות הפוסט הזה ובעקבות מחשבות נוספות שהתעוררו בי לאחרונה - 

אם הייתי צריכה לענות על השאלה: "עד כמה אתה אדם שנכנע לכללים ולתכתיבים של מערכת, שרירותיים ככל שיהיו?" התשובה לגבי היא - כן, ואני הכי בקצה של הסקאלה .

אני בהחלט אדם כזה, שנוטה לא להסתבך עם כללים והגדרות שאחרים קבעו, גם כשזה לא נוח או שרירותי.

אתמול הייתי בקורס, והמדריך אמר בצהריים - תנסו לראות אם אתם יכולים לקבל מהמגישה ארוחה בלי לתת לה את פתק התשלום. זה דבר שאפילו לא היה עולה בדעתי לנסות (וגם לאחר שהציע, לא ניסיתי).

אני חושבת שכדי להתייחס לכללים באופן גמיש יש צורך במידה לא מבוטלת של בטחון עצמי והרגשה שאתה יודע יותר טוב מהמערכת, או "יכול עליה". צריך מידה מסוימת של הרגשה כזו כדי להיות פורץ דרך, כדי לא ללכת תמיד בתלם שהתוו עבורך אחרים.

מצד שני יש לזה מחיר - המחיר הוא להכשל, להתבזות, ואפילו להיות מוקע מאותה מערכת. 

מי שמפחד להפסיד את הבטחון והנוחות שהכללים מייצרים, יכנע להם. אבל, גם לכניעה כזו יש מחיר, כמובן, שהוא אבדן חופש לפעול בדרך שאתה בחרת ושלא הותוותה עבורך, ואפילו - התרגלות להיות לא אמיץ, ולא יצירתי.

אני חושבת על זה גם בהקשר לילדים שלי, שהם די כמוני בענין הזה.

הבת הגדולה שלי מדווחת לאחראית עליה בקומונה על כל יציאה וזה עולה לה בימי חופש (המועטים) ולפעמים בויתור על יציאות לא מאושרות, בזמן שאחרים לא תמיד עושים זאת. מי שלא עושה כך מעריך, אני מניחה, שהוא כבר "יצא מזה" אם זה יתגלה. הרי מה כבר יכול לקרות? גם כך זו התנדבות. ואילו מי שפועל לפי הכללים, מפחד ממחיר של תיוג שלילי בעיני האחראית, כיוון שתיוג חיובי עשוי להועיל בנסיבות מסוימות.

גם הקטנה שלי, עושה תמיד הכל לפי הספר, בלימודים ובכלל, ואפילו אומרת, שהיא "לא אוהבת אנשים לא אחראים". כן, היא חביבת המורה ויש לכך בונוסים. מצד שני היא מעדיפה עמידה בכללים ובמטלות שאחרים קבעו על פני חופש אישי, וזה קצת מטריד אותי.

 

אפשר לומר, שהענין הוא בכלל - מידת הכשרון "לבלף את המערכת", שהרי, כל אדם מכופף את הכללים לפעמים (או לפחות מנסה), הענין הוא שהחננות יותר, כמוני, יעשו את זה תמיד באופן מגושם וגולמני. כשאני יצאתי מוקדם לילדים כשהיו קטנים, הרגשתי כאילו יש לי פנס מהבהב על המצח. וכן, באמת ראו את זה וזה השפיע, בזמן שאצל אחרים לא.

אז אולי הענין הוא בכלל חוסר כשרון לזייף, שהוא חוסר אומץ וחוסר יצירתיות, והוא זה שגורם לפחד לסטות מכללי המערכת. השאלה עד כמה אומץ ויצירתיות בענין זה, וגם בטחון עצמי ביכולת להצליח בכיפוף הכללים, הם ענין שיכול להלמד מהנסיון. ומה המחיר שאתה מוכן לשלם על רכישת נסיון כזה, בהיותך חסר אומץ מלכתחילה...

אין לי ספק שבשורה התחתונה מי שנכנע לכל הכללים והתכתיבים של מערכת הוא זה שדווקא מצליח פחות, מתקדם פחות. אבל אם זה באמת חוסר כשרון - האם ניתן לפתח אותו? ועד כמה זה חשוב? מהרהרת בזה.

 

(לשם הבהרה: אפשר לקחת את הדיון הזה כמובן רחוק יותר, לשאלות של ציות עיוור לפקודה לא מוסרית, ולדוגמאות שכולנו מכירים מההסטוריה. אני לא לוקחת את זה לשם, משאירה את השאלות בגבולות של העדר פגיעה בחיי אדם או בזולת בכלל).

פאוזה במירוץ העכברים

היומיום שלי מורכב מהרבה פרטים קטנים. אני מרגישה כאילו יש לי רשימת מטלות שצריך למלא ואחרי כל אחת שמתמלאת באה עוד אחת, וככה עוד ועוד.

לוח השנה מלא בדברים שצריך לעשות, לסדר, לארגן, לקנות. ולפעמים כשזה נעשה וסימנתי "וי" על דברים אני שמחה שזה נעשה או שזה כבר מאחורי, ולעיתים גם על התוצאה.

אבל איכשהו הדברים האלה מטרידים יותר כשהם לא עשויים, לעומת מידת הרווחה כשקיימת כשהם כן עשויים. אני לא דחיינית - זה לא הענין. פשוט, זה הרצון לעשות את הדברים נכון/מתאים/בזמן הנכון/באופן הנכון, שמעיק לפני שהדברים נעשו ולא נראה כל כך חשוב אחרי כן.

עכשיו, יחד עם מזג האוויר האפרפר בחוץ והיום הזה שסתם מתמשך לו, אני חושבת שוב על כל הדברים שצריך לעשות ולעבור. ותוך כדי כתיבה הוספתי ליומן תזכורות לעוד כמה דברים.

רוב הדברים שאני צריכה לעשות/לארגן/לגרום להם לקרות ושמערבים אנשים נוספים די מלחיצים אותי, באופן שלא מקדם שום דבר, כי זה לא  גורם לי לפעול או לעשות יותר ממה שמתוכנן, אלא רק לחששות שאולי יש משהו נוסף או אחר שאני יכולה או צריכה לעשות ופספסתי .

מנסה לצאת מזה לרגע ולהזכיר לעצמי שלא הכל תלוי בי ובטח לא רק בי, דברים יעברו ויקרו כך או אחרת, והאופן שבו יקרו הוא בשליטתי החלקית במרבית המקרים.

ולמרות שהיום נראה אפרפר וסתמי -  הצעירה שלי בת מצווה היום לפי התאריך העברי :)