שנת 2018 עברה לי ממש מהר. ובסך הכל, היתה לי שנה טובה.
בגזרת העבודה, אחרי תקופה ארוכה של אי שביעות רצון, דברים מתחילים להשתנות אצלי. באופן אובייקטיבי לא השתנה שום דבר - אני עדיין באותו מקום ובאותו תפקיד. אבל בעבר הרגשתי במלכוד שהיה תוצאה של משבר מלפני מספר שנים, עקב כך שמשהו שציפיתי לו לא קרה, וזה גרם לי להסתכל אחרת על הכל, מעין התפכחות לגבי האופן בו רואים אותי, ולגבי עצמי בכלל.
לקח לי זמן להתאושש מזה, והתחושות השליליות המשיכו ללוות ולהשפיע עוד זמן רב.
לאחרונה אני שמה לב שזה מתחיל לחלוף. די השלמתי עם המקום שאני נמצאת בו, ועם מי שאני במקום הזה. אני פחות לוקחת ללב כל מיני דברים. ממילא אין לי לאן לגדול במקום הנוכחי, וחבל להשקיע אנרגיה בתחושות לא טובות. זה מה שיש ועם זה נמשיך הלאה, וננסה להפיק מזה את המיטב.
בגזרת הבית אני מוצאת את עצמי מוטרדת מכל מיני עניינים, שחלקם יפתרו בזמן הקרוב (אולי לאו דווקא כמו שהייתי רוצה), ולרובם דרוש עוד זמן.
איכשהו עם הקרובים לנו, טרדות לא נעלמות אף פעם אלא רק מתחלפות בטרדות אחרות.
אבל למעשה, השינוי הכי משמעותי השנה לעומת שנים קודמות הוא פתיחתו וקיומו של הבלוג הזה, בעקבות הסגירה הצפויה של ישראבלוג בסוף השנה שעברה. לולא זה, אני חושבת שעדיין הייתי באותו מצב - קוראת חצי-סמויה שמתלבטת אם לפתוח בלוג משלה. אני לא טובה בהחלטות ושינויים, וזה שנענע 10 פחות או יותר החליט בשבילי ובסוף ישראבלוג בכלל לא נסגר - זה רווח כפול.
ומאז שהבלוג נולד אני לא מבינה איך יכולתי בלעדיו קודם. הוא הפך להיות הפינה הפרטית והמנחמת שלי, המקום לפרוק.
אני מייחסת את השיפור בהרגשה שלי ביחס לעבודה ובכלל, להשפעה של הבלוג. דרך הכתיבה הבנתי כל מיני דברים על עצמי, והחלטתי להשלים איתם, וההשלמה הזאת נותנת שקט, ופרופורציות.
זה לא שהכל נפלא, אני עדיין מוצאת את עצמי מוטרדת ולחוצה, וימים בהם השמיים אפורים כל הזמן לא מקלים על כך (כמו השבת שהיתה אתמול -בה לא הפסיק לרדת גשם, לא יצאתי מהבית כל היום ועשיתי כל מיני דברים שצריך), אבל הסך הכל השתפר.
לבת שלי יש חולצה שכתוב עליה stronger than before, והיא לובשת אותה בכל מיני מצבים בהם היא זקוקה להרגשה הזאת.
הבלוג הזה הוא החולצה הזאת בשבילי, אני לובשת אותו כבר שנה, והוא ממשיך להתאים.
מאחלת לעצמי ולכולנו שנה אזרחית טובה, שנה של רוגע פנימי וחוויות טובות, ושנת בלוג פוריה.
