יום שלישי, 14 באוגוסט 2018

ישראבלוג - הסוף?

מתחילת השבוע אי אפשר להכנס יותר לישראבלוג.
באופן פתאומי כתובת האתר אינה פעילה.

זה מזכיר את מה שקרה בדצמבר 2017, אך אז פורסמה הודעה, ובעקבות זעקת הגולשים הגזירה בוטלה זמנית.
עכשיו זה קרה ללא הודעה מראש. האם זה בעקבות המיזוג הצפוי בין ערוץ 10 לבין רשת? לא ידוע.
האם זה סופי? 
למרות שאני לא כותבת בישראבלוג כבר שנים רבות, אני מקווה שהאתר יחזור לפעול, לפחות זמנית.
מקווה שמי שכותב שם ולא דאג לגיבוי, עדין יספיק לעשות זאת. 
ובכלל, התחושה היא שלמרות המעבר של רוב הגולשים לבתים חדשים, ישראבלוג היה ונשאר המנוע מאחורי הקהילה.
בזמן האחרון התנועה בבלוגיה הואטה. אולי זה הקיץ, אולי עייפות כללית.
האם סגירת ישראבלוג תרע את המצב עוד יותר?
אני מאוד מקווה שלא.
אבל יש לי הרגשה שבאמת תם עידן. גם אם זה נמשך עוד קצת מעבר למתוכנן - הנה הגיע הרגע.

הרבה מילים נכתבו על ישראבלוג ומשמעותו בסוף 2017, שהיה מועד הסגירה החזוי. ובכל זאת ההרגשה שלא יהיה ישראבלוג יותר היא מוזרה, מוזרה מאוד.
היה שלום, ישראבלוג. תחסר לי.


***עדכון: היום, ב-17.8 בשעות הצהריים האתר חזר לפעול***



יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

מכנסיים קצרים

אני חושבת שלא לבשתי מכנסיים קצרים בערך מסיום התיכון.
הכוונה למכנסיים קצרים מג'ינס, להבדיל מטייץ קצר שאותו אני כן לובשת לפעמים בבית ומחוץ לבית לבריכה, לים או להליכה ספורטיבית.
אבל מכנסיים ממש, לא.
למה בעצם? כנראה בגלל איזו קונבנציה שאני כבר מבוגרת מדי לזה, וממילא לא חטובה מספיק, שמכנסיים קצרים זה בגד של ילדות/של צעירות/של חתיכות.
לאחרונה התחלתי לראות סביבי נשים בערך בגילי, שמסתובבות ברחוב בג'ינס קצר, ואף אחד לא מגיב לזה בתמיהה. למעשה, זה נראה די נורמלי. נכון שחלקן רזות וחתיכות, והמכנסיים הקצרים מציגים את זה שהן עושות ספורט באופן קבוע. אבל לא כולן.
זה דגדג אצלי במשך זמן מסוים ועם החום המתגבר עשיתי מעשה ורכשתי ג'ינס קצר! נכון, שיש הבדל רב במידות בין הג'ינס שלי לבין אלה שהבנות שלי לובשות. ולא רק במידות, מן הסתם גם באורך - אלה שלי מגיעים עד אמצע הירך בערך ולא למעלה מזה. אבל בסך הכל, זה נראה בסדר וממש נוח.
אחרי הרכישה הג'ינס שכבו בארון בערך חודש. בכל זאת יש הבדל בין לרכוש לבין ללבוש.
אבל יום אחד שלפתי אותם מהארון והוצאתי אותם לאור. קצת בבית, ואחר כך בחוץ, בטיול תמים עם הכלב.
שמתי לב, שלא משכתי מבטים של עוברים ושבים. לא נראיתי מוזרה כנראה. וזה כל כך נוח! אין בכלל להשוות את מידת החום (הפחות) במצב כזה.

אז כמו כל דבר טוב שמתגלה באיחור - הצטרפתי ללובשות המכנסיים הקצרים. וזה באמת כיף ומומלץ.
ברור שלא אלך איתם לעבודה (כמו שג'יין כתבה פעם שהיא עושה), אבל אחה"צ בשכונה - בהחלט כן.
אין מה לומר - הקיץ נסבל יותר במכנסיים קצרים. בחיי שאני מרגישה כאילו השתחררתי מאיזו בורקה מכבידה שהיתה מונחת עלי עד עכשיו.


יום ראשון, 5 באוגוסט 2018

פורטוגל

תמיד בסביבות אפריל מתחיל העקצוץ הזה של "לאן נוסעים השנה". והאם בכלל נוסעים? לי לא דחוף.... אבל כדאי.... זאת השנה האחרונה לפני שהבכורה יוצאת לשנת שירות/מתגייסת/סתם לא תרצה לטייל איתנו....

ואז אחרי כמה יעדים פוטנציאליים שנזרקים לחלל האוויר, נבחר היעד, שלרוב מתקבל בהנהון של כל המעורבים.
אז מזמינים כרטיסי טיסה (אני) ומזמינים מקומות לינה (אני) ובונים תכנית לטיול (אני), אחרי קריאה ובירורים על המקום (אני), שגם נשלחת לאיש (שמצידו הזמין רכב! אחרי שהזכרתי לו!).

ויוצאים לדרך.

כשמגיעים מגלים שלילדים יש טווח שעות שונה; בעצם שכחנו שבשגרת החופש הם לא קמים לפני שהשעה משתנה לחד ספרתית (מצד הצהריים) אלא אם ממש חייבים ואין ברירה; ושהוויפיי במלון/בחדר הוא היחיד שזמין באזור ולכן כדאי לנצל אותו בכל דקה שאפשר; ובכלל עייפים מהטיסה וצריך לנוח.

האיש סובל ממחושים שונים שהחלו עוד בארץ אבל מחמירים ביציאה מהסביבה הטבעית, ומתווספים להם מחושים נוספים.

וכולם פחות או יותר מוכנים להתגמש ולבצע את מה שתוכנן, במשך פרק זמן שלא עולה על שעתיים שלוש, ואחר כך לחזור לנוח במשך משהו כמו שבע שמונה שעות, ואז לאכול, ושוב לנוח. ולקום מאוחר כמובן.

ולי - בא לקרוע את העיר בכל רגע נתון, כי אנחנו רק מעט בליסבון ואחר כך זזים.... ויש כל כך הרבה לראות ולחוות.

ובכל זאת אחרי כמה ימים יש תזוזה. שעת הקימה מוקדמת מעט, כך שבסביבות עשר- עשר וחצי אנחנו מצליחים כבר לצאת! ובחלק מהימים אפילו קצת לפני! (למעשה השעה המקומית מקדימה בשעתיים את השעה בארץ, כך שעשר זה שתיים עשרה בארץ... אבל כך זה נשמע פחות מרשים).
האיש התגבר (חלקית) על חלק מהמחושים, והילדים משתפים פעולה ואפילו מוכנים לעזור בהכנת האוכל! ועם קצת לחץ גם בשטיפת כלים! כן כן....

ופתאום מבינים שזה עוד מעט נגמר. ובסך הכל ראינו וחווינו לא מעט, היינו במקומות מעניינים, ראינו דברים יפים ואכלנו אוכל טעים.

אז היה שווה, והיה כייף, והיתה הרגשה של ביחד, וקרבה, למרות הצמידות הממושכת.

האם נחזור על זה שוב? נדבר באפריל.....



סינטרה

פסטיבל ימי הביניים באובידוש

עמק הדורו

פארק פנדה-גרש