תקופה של סיום והתחלה.
הבכורה, שרק אתמול נולדה ועדיין לא מלאו לה 18, מסיימת יב' ותתחיל בסוף הקיץ שנת שירות.
ופתאום היא מצוידת גם ברשיון נהיגה וזה עוד שינוי שצריך להתחיל להסתגל אליו.
הפוסט של ג'יין על שקד בת השנה כמעט, עורר בי נוסטלגיה והלכתי לדפדף אחורה באלבומים, שלפני 17 וחצי שנה היו עוד פיזיים, עם תמונות שפיתחתי בחנות צילום.
במבט לאחור, זו תקופה של אושר וסיפוק, שבה המשפחה הפכה לדבר המרכזי והחשוב ביותר עבורי, אבל תקופה שלוותה גם בהרבה מתחים וחששות בכל שלב, כיאה לאמא בפעם הראשונה, ולילדה שלא בכל דבר הלכה לפי הספר (התחילה ללכת ממש מאוחר, למשל). תקופה שלוותה גם בצורך לג'נגל בין בית לעבודה, בסדר עדיפויות שאצלי נטה תמיד לטובת הבית, והיה לזה מחיר בעבודה.
17 וחצי שנים עברו וצמחתי יחד עם הבכורה ויחד עם אחיה ואחותה. הסתכלתי בתמונות וראיתי את השנים שחלפו - לא רק עליה אלא גם עלי. נראיתי הרבה יותר צעירה אז!
אני חושבת על השלבים שעברתי מאז שאני סיימתי תיכון, והתחלתי את היציאה לחיים האמיתיים. אני זוכרת הרבה בלבול וחוסר בטחון, לצד רצון לפרוץ, להעז ולהתקדם, בלי לדעת איך נכון תמיד לעשות את זה. להרבה מזה אני לא מתגעגעת, על אף שאת תקופת הצבא שלי דווקא די אהבתי.
ועכשיו היא שם, שונה ממני ודומה לי, אבל אני חושבת ומקווה שהיא מצוידת יותר משאני הייתי, במה שנדרש להתחלה החדשה הזו.
גידול ילדים זה תרגיל בשחרור הדרגתי, חיזוק העצמאות שלהם מלווה במתיחת השרירים ההוריים לגבולות חדשים בכל פעם. ועכשיו צריך להתרגל לשלב חדש, שבו העצמאות שלה כמעט מלאה ואנחנו מלווים מרחוק.
כשהם היו קטנים לא היה לי זמן לכלום, הג'ינגול המטורף בין העבודה לבית היה קשה, ובאמת תהיתי איך אפשר למצוא זמן לעוד דברים כמו ספורט או פנאי. אני לא הצלחתי. והנה עכשיו יש יותר פנאי אבל די פחת החשק למלא אותו. ואני יודעת שזו מלכודת שצריך להזהר ממנה, לא לפתח תלות בחיים של הילדים כציר שסביבו סובב הכל.
כן, יש עבודה, אבל היא לא ממלאת אותי רגשית, ואני יודעת שלא רחוק היום שהבית יתרוקן עוד יותר. איך זה יהיה, אין לי מושג. זה עוד שלב.
באמת עברו כל השנים האלה.
הבכורה, שרק אתמול נולדה ועדיין לא מלאו לה 18, מסיימת יב' ותתחיל בסוף הקיץ שנת שירות.
ופתאום היא מצוידת גם ברשיון נהיגה וזה עוד שינוי שצריך להתחיל להסתגל אליו.
הפוסט של ג'יין על שקד בת השנה כמעט, עורר בי נוסטלגיה והלכתי לדפדף אחורה באלבומים, שלפני 17 וחצי שנה היו עוד פיזיים, עם תמונות שפיתחתי בחנות צילום.
במבט לאחור, זו תקופה של אושר וסיפוק, שבה המשפחה הפכה לדבר המרכזי והחשוב ביותר עבורי, אבל תקופה שלוותה גם בהרבה מתחים וחששות בכל שלב, כיאה לאמא בפעם הראשונה, ולילדה שלא בכל דבר הלכה לפי הספר (התחילה ללכת ממש מאוחר, למשל). תקופה שלוותה גם בצורך לג'נגל בין בית לעבודה, בסדר עדיפויות שאצלי נטה תמיד לטובת הבית, והיה לזה מחיר בעבודה.
17 וחצי שנים עברו וצמחתי יחד עם הבכורה ויחד עם אחיה ואחותה. הסתכלתי בתמונות וראיתי את השנים שחלפו - לא רק עליה אלא גם עלי. נראיתי הרבה יותר צעירה אז!
אני חושבת על השלבים שעברתי מאז שאני סיימתי תיכון, והתחלתי את היציאה לחיים האמיתיים. אני זוכרת הרבה בלבול וחוסר בטחון, לצד רצון לפרוץ, להעז ולהתקדם, בלי לדעת איך נכון תמיד לעשות את זה. להרבה מזה אני לא מתגעגעת, על אף שאת תקופת הצבא שלי דווקא די אהבתי.
ועכשיו היא שם, שונה ממני ודומה לי, אבל אני חושבת ומקווה שהיא מצוידת יותר משאני הייתי, במה שנדרש להתחלה החדשה הזו.
גידול ילדים זה תרגיל בשחרור הדרגתי, חיזוק העצמאות שלהם מלווה במתיחת השרירים ההוריים לגבולות חדשים בכל פעם. ועכשיו צריך להתרגל לשלב חדש, שבו העצמאות שלה כמעט מלאה ואנחנו מלווים מרחוק.
כשהם היו קטנים לא היה לי זמן לכלום, הג'ינגול המטורף בין העבודה לבית היה קשה, ובאמת תהיתי איך אפשר למצוא זמן לעוד דברים כמו ספורט או פנאי. אני לא הצלחתי. והנה עכשיו יש יותר פנאי אבל די פחת החשק למלא אותו. ואני יודעת שזו מלכודת שצריך להזהר ממנה, לא לפתח תלות בחיים של הילדים כציר שסביבו סובב הכל.
כן, יש עבודה, אבל היא לא ממלאת אותי רגשית, ואני יודעת שלא רחוק היום שהבית יתרוקן עוד יותר. איך זה יהיה, אין לי מושג. זה עוד שלב.
באמת עברו כל השנים האלה.
