נגמר חודש אפריל הארוך והמתעתע והתחיל מאי.
היה חודש ארוך, שהתחיל בחופשת פסח ארוכה ונעימה, המשיך ביום השואה הקשה, יום הזכרון הצובט בלב ויום העצמאות ה- 70 על שלל ההתכתשויות והפרשנויות שסביבו, כך שנראה היה, כדברי ליברמן, שהוא ימשך עד יום העצמאות ה- 80.
בסוף החודש ארע אסון השטפון המטלטל והנוראי. אסון כל כך בלתי נתפס, שטלטל אותי מאוד, בו נספו 10 מבני שכבת הגיל של הבת שלי, את חלקם הכירה בעקיפין.
וממשיכים למאי השרבי, האביך והחם, עם מזג אוויר שבא לדלג עליו, שמשרה אווירה כבדה ויגעה.
אבל הזמן ממשיך לחלוף - בשבוע שעבר אמא שלי חגגה 80, מחר הבן שלי חוגג 16.
*
קראתי את "המורה לעברית" של מאיה ערד. מאיה היא בת הדור שלי, צעירה ממני בשנה שנתיים, בעלה שרת בצבא במקביל אלי באותו מקום בו שרתתי. הספרים שלה חביבים עלי, וקראתי את כולם (חוץ מהראשון, המחורז, אני חושבת). הם מאוד קריאים, אני קוראת אותם תמיד "בנשימה אחת" תוך יום או יומיים, וכך היה גם הפעם (הספר הנוכחי גם די קצר, מאתיים ומשהו עמודים).
מאיה היא מה שאני מגדירה "יודעת לכתוב". היא יודעת לשלב בין תוכן וסגנון לרוב בהצלחה, נוגעת בנושאים עכשויים ורלוונטיים בדרך לא מתייפיפת, ומעניין לקרוא אותם דווקא מנקודת המבט של מי שהיא ישראלית-אמריקאית. בספר הלפני אחרון שלה, "מאחורי ההר", זה פחות הצליח לדעתי - היא ניסתה לכתוב שם מעין בלש, והקריבה את התוכן לטובת הסגנון, באופן שנקרא לדעתי די לא אמין, בנאלי ולא משכנע.
ספרים אחרים שלה אהבתי יותר - "שבע מידות רעות" הוא נהדר לדעתי, ואהבתי מאוד גם את "חשד לשטיון", כולל ההיפוך המתחולל בו, בין חושדת בשטיון לנחשדת בו.
הספר הנוכחי כולל שלושה סיפורים, וזה פרט שפיספסתי כשהתחלתי לקרוא (אני אף פעם לא קוראת את הכריכה האחורית). לכן, כשהסתיים הסיפור הראשון חשבתי שהוא פרק, והתחלתי לקרוא את השני, כשאני חושבת בטעות שהוא אמור להתחבר איכשהו לראשון, ורק בהמשך גיליתי שבעצם לא.
הסיפור הראשון נקרא לי באמת כמו פרק - הסיום שלו הרגיש לי לא גמור. הוא כתוב טוב, ויכול היה בקלות להיות פרק ראשון ברומן, עשיר ומורכב יותר מהסיפור, שמתמודד עם שאלות נפיצות לגבי זהות יהודית של צעירים בכלל, ובאקדמיה בארצות הברית בפרט. נושא נהדר ומורכב שאפשר לפתח, ולא יודעת אם מאיה נמנעה מכך במכוון, או שאולי עוד תחזור לכך בהמשך.
הסיפור השני הכי פחות דיבר אלי, הוא מורכב למעשה מתמונות בביקור של סבתא אצל בנה היחיד, כלתה ונכדה. הכתיבה שלו הרגישה לי בוסרית משהו, מן תרגיל כתיבה. הסוף היה די בנאלי, וכל הסיפור עצמו די קלישאי ודיכוטומי, הוא מציב זה מול זה מעמדות שונים כלכלית לכאורה, וזה גולש להשוואה מרומזת אבל גסה בין אשכנזים-חכמים למזרחים-חמים. גיליתי בו גם שגיאת הגהה ("מליאן" - לא מלה שבכלל קיימת, אבל אם כבר, חושבת שצריך לכתוב "מליין"). (עדכון מאוחר: לפי בדיקתה של עדה זה הכתיב הנכון. אך בכל זאת צורם לי).
בסיפור השלישי מאיה מתגלה במיטבה כשהיא מכוונת לבטן הרכה של כל אמא למתבגרת, ולמעשה של כל אמא בכלל, ואמא לבת בפרט - ההשתלבות החברתית של הבת.
היא מפליאה לתאר את התחום הרגיש והרעיל הזה, של בנות שהן כאילו חברות, אבל למעשה פוגעות, בדרך הכי פוליטקלי קורקט שאי אפשר נגדה, והכל בחסות הסמארטפונים. הטוויסט הוא הנסיון הנואש עד פתטי של האמא, להשתמש באותו נשק - הסמארטפון, כדי להתנגח באחת הילדות, ועל הדרך לחצות את כל הקווים האדומים שמהם היא חרדה כל כך כשמדובר בבת שלה. וכמו שזה מתנהל בעולם הוירטואלי - גם חציית הקווים הזאת מתקבלת אצל הצד שכנגד די באדישות, כעוד תגובה שלכאורה נמוגה בלי להשאיר סימנים. לכך קדם נסיון מגושם של האמא לפעול ב"עולם האמיתי" בדרך שהיא מכירה, ולחבר את הבת לילדה אחרת, אבל כללי המשחק וכלי המשחק אחרים מהידוע לה, ואין לה סיכוי להצליח בעולם הזה שהיא לא מכירה.
מאיה מיטיבה לברוא את הדמויות בסיפור ואת האבחנות הנלוות - החל מהעובדה שדווקא בגיל ההתבגרות של הבת, האמא בעצמה בגיל מטלטל ולא פשוט (אבחנה של האבא בסיפור, שהוא קול ההגיון והרציונל מול האמא אמיציונלית-הורמונלית - דיכוטומיה בעייתית לכאורה אבל עובדת היטב בסיפור, ואולי לא רק בו), ועד לפישוט של הענין עצמו - מה זאת בכלל חברות בין בנות, בין נשים, והאם לבנות/נשים מסוימות בכלל אפשרי לחוות אותה.
במרכז של כל אחד מהסיפורים יש אישה שהעולם המוכר לה השתנה, שהכללים והכלים ששרתו אותה בעבר כבר לא מסייעים לה היום, ושקשה לה להתמודד עם המציאות המשתנה ולהתנהל בה. זה נוגע ומכמיר לב בכל אחד מהמקרים, ונוגע, כמו ב"חשד לשטיון" אבל באופן אחר, בקושי שבהתבגרות-הזדקנות ואובדן הרלוונטיות, ההידחקות הצידה, חוסר היכולת להסתפק בתואר "אמא" כמגדיר זהות באופן מושלם וממלא. ובאופן קר הרוח והצלול המאפיין אותה, מאיה מציבה את הדברים האלה כהוויתם, בלי נסיון לעדן או ליפות. מצד אחד התרפקות נוסטלגית ונעימה על העבר, ומצד שני ההכרה וההבנה שמה שהיה חלף. עכשיו אלה זמנים אחרים, וגם איתם צריך להתמודד.
