כן, בקרוב 70 למדינה, המצב לא מזהיר, אבל בניגוד למשתמע מכותרת הפוסט, לא הולכת לכתוב כאן על פוליטיקה.
כרגיל אצלי, זה רק על האישי.
כמו שכתבתי
כאן, אני משתייכת לחבורת בנות במקום העבודה שלי. אנחנו ארבע, וזה כבר מעל עשרים שנה. המסורת היא, בין היתר, לחגוג את יום העצמאות בהרכב מורחב - עם הבעלים והילדים. בעבר היתה תורנות - שנה אצלי, שנה אצל א'. בשנים האחרונות זה קצת התמסמס לעיתים, אך השנה החליטה א' להחזיר עטרה ליושנה ולהתכנס אצלה. השתיים האחרות אישרו.
כל החבורתיות הזאת היא די מאולצת מבחינתי. כמו שכתבתי שם, אם לא היינו עובדות כולנו יחד כל התקופה הזו, ברור לי שמבחינתי לא עם שלושתן היה הקשר נשמר. א' חברה טובה שלי. לגבי השתיים האחרות - אחת היא בסדר, לא חברה קרובה אך יש יחסי ידידות שמועצמים ממשך ההיכרות. השלישית היא הבעייתית, ולאור מצבי עבר אין לי קשר איתה בכלל היום. אפילו לא שלום שלום.
זאת למרות, שאנחנו עובדות די קרוב גיאוגרפית. בשגרה זה ממש לא מפריע לי, ומעדיפה את הנתק הזה.
לגבי יום העצמאות, זה כבר סיפור אחר. להיות בצמידות לאדם שלא מחליפים עמו מילה יום שלם, זה די קשה לי. ולא נתחיל לדבר סתם כך, זה פשוט לא יקרה. יש שם טינה ואפילו עוינות.
מצד שני, לוותר על הארוע, גם לא כל כך בא לי. כי זה כיף לבעלים שהם חברים טובים, אפילו יותר מאיתנו אולי, וגם לילדים, ובלי לפרט - גם הלוקיישן מפתה.
אני לא טובה במצבים כאלה. לא טובה בלהיות טפלון ולהתנהג כאילו כלום. אז ברור לי שאסבול קצת וגם אראה סובלת. מצד שני לא לגמרי מתחשק לי לוותר. כי חוץ מנוכחותה אני יכולה להנות.
שפכתי את הדברים בפני א' שמשאירה את הבחירה אצלי כמובן. תשמח שנבוא ותבין אם לא.
יש בי חלק שלא רוצה לוותר וחלק אחר שמתקשה.
ברור לי שאני מסבכת את הדברים, אולי זה כיתה ג', אבל כן, זה קשר שקשה לי איתו, ובגלל שהוא מערב עוד אנשים - זה לא לבלוע ולא להקיא, שכזה.
בינתיים פורקת פה, תובנות אולי יוכלו לעזור.
