חלפו שלושה חודשים מאז פתחתי את הבלוג. אז מה למדתי ומה הבנתי בזמן הזה?
-שאני יכולה להתגבר על בעיות טכניות כשזה חשוב לי וכשזה תלוי רק בי. כאדם שלא מתמודד בדרך כלל היטב עם טכנולוגיה וכמי שלא מעריכה את עצמי בהתמודדות עם עניינים שכאלה, אני שמחה שהצלחתי לפתוח את הבלוג ולהתמודד עם כמה משוכות נלוות, כמו להתקין את הדיסקוס ולחפור בהגדרות שלו. זה כנראה לא יגרום לי להצליח במקומות אחרים בהם זה לא תלוי רק בי. אבל כשכן אז כן, וזה נחמד.
- שאני עדיין רואה את עצמי יותר כמגיבה מאשר ככותבת. כיף לי לקרוא בלוגים ולהגיב, יותר מאשר לכתוב בעצמי, וזאת אחת הסיבות שעיכבה אותי מלפתוח בלוג בעצמי. משהו עדיין לא השתחרר לגמרי בכתיבה וזה אולי יקרה עם הזמן.
- שלמרות זאת, המשמעת העצמית שלי מתגלה גם כאן וגרמה לי לשמור על תדירות כתיבה שבועית, למעט בשבוע האחרון שבו שחררתי.
- בכלל, יש תחושה שהבלוגיה קצת יותר רדומה לאחרונה, והפריחה שהיתה כאן בסוף דצמבר לקראת הסגירה החזויה של ישרא, דעכה. ובכלל, האנרגיות כאן אחרות מאשר בישרא (של פעם). שם יש משהו זמין ומיידי יותר, שיוצר שרשורי תגובות ארוכים יותר. גם המעטים שעדיים מפרסמים שם זוכים ליותר תגובות מאשר כאן, נראה לי. יש משהו מזמין בשיטוט בדף הראשי שם שלא קיים כאן, וזה משפיע על התקשורת.
- מצד שני אני שמחה שפתחתי את הבלוג כאן. אחד הדברים שהפריעו לי תמיד בישרא זה מידת החשיפה הגבוהה של הבלוג לקוראים אקראיים שאני לא יודעת מי הם. זה לטוב ולרע כמובן, כי לכאן לא מגיעים קוראים חדשים בכלל זולת אלה שהגיעו בהתחלה.
- שאני מגיבה ליותר בלוגרים מאשר אלה שקוראים אצלי ומגיבים לי. אבל, מרגישה קרבה מיוחדת למגיבים שלי. רואה אתכם (אתכן) כחברות, ונעים לי לדעת שקיים לי מקום המפלט הזה, שמאפשר לי לחלוק ולשתף אתכן דברים שלא תמיד יש לי איך ועם מי בחיים האמיתיים.
- וזה יוצר יותר רוגע מבחינתי בחיים האמיתיים - הידיעה שיש לי את המקום הזה גורמת לי להיות יותר נינוחה גם בחוץ. בבחינת - אם לא יצליח שם - תמיד יש לי את המקום הזה כאן.
אז בסך הכל, אני שמחה מאוד שעשיתי את הצעד הזה. הבלוג השלים לי חתיכה בפאזל שהיתה חסרה לי. הוא מקום מפלט ועוגן, הוא חדר משלי, פינה פרטית ומרחב לפגוש אנשים.
אני שמה לב שההתלהבות הראשונית שהיתה לי עם פתיחת הבלוג - להכנס כל רגע לבדוק מה התחדש ואם הגיעה תגובה (בהתחלה התגובות לא הגיעו אלי למייל משום מה והצטרכתי להכנס לבלוג עצמו), דעכה, והפכה להתעניינות נורמלית ולא אובססיבית. זה כבר לא הצעצוע החדש, אלא הצעצוע הותיק והאהוב שתמיד חוזרים אליו. עדיין כיף לי כמובן, שמגיבים, וזה יכול ממש להעלות את מצב הרוח ברגעים מסוימים.
גם תדירות הכתיבה תתנרמל אני מניחה. זאת אומרת, לא תהיה שבועית לשם השבועית.
ומבחינת הקהילה כאן, ימים יגידו לאן זה יזרום. אני מאוד מקווה שכולנו נדע לשמור על הקשר ועל הניצוץ, ולהמשיך את הדבר המופלא שהחל בישרא.
