זו העבודה

כשהייתי נערה חשבתי שמאוד אצליח בתחום המקצועי שבו אבחר לעסוק.
הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה, נחשבתי חכמה, היו לי ציונים טובים ויכולתי לבחור במה שרציתי.
זה במידה רבה עיצב את הראיה שלי לגבי מי אני ומה החוזקות שלי.
אני זוכרת שקראתי במעריב לנוער איזשהו טור של "בחן את עצמך" והיתה שם שאלה, מהו הרגש שהיית הכי רוצה שאנשים ירגישו כלפיך.
היו שם אהבה, הערכה, ועוד שניים שאני לא זוכרת. לא בחרתי באהבה, שנראתה לי מילה גדולה ונפיצה. אני חושבת שגם לא חשבתי שזה מה שמרגישים או אמורים להרגיש כלפי, ממה שראיתי וחוויתי.
בחרתי בהערכה.

לא ידעתי אז שחוכמה לא מנבאת בהכרח הצלחה בחיי העבודה.  צריך גם כישורים שלא נחנתי בהם כדי להצליח במסגרת שבה בחרתי. לא ידעתי גם שהערכה לא תמיד מספיקה. שהיא עשויה להיות מן פרס ניחומים שכזה.

מקום העבודה שלי זימן לי התמודדויות ואכזבות עם השנים. אני נמצאת באותו מקום עבודה מעל עשרים שנה ולמדתי על עצמי הרבה במהלכן. אבל אני לא רואה בזה צמיחה והתקדמות. זו יותר התפכחות, הכרה במגבלות, השלמה.

השלמתי עם כך שעבורי זו עבודה, לא קריירה. שזו דרך שמאפשרת לי להתפרנס, באופן נוח יחסית. עזיבה לא רלוונטית עבורי כעת.

כנערה לא שיערתי עד כמה המשפחה שאקים תהיה מרכזית עבורי, ושהיא תהיה המקום היחיד שבאמת נוח ונעים לי בו. ושהעבודה תהיה פשרה מושכלת בהתחשב בנסיבות.

אני תוהה מה אני הילדה היתה חושבת על עצמי של היום. מצד אחד כל כך שונה ממה שחשבתי, מצד שני זו המציאות שבניתי, על פי מי שאני.


וטוב שיש בלוג כדי לפרוק בו את הדברים האלה.




כל מה שרציתי

יום המשפחה

לא מבינה את "יום המשפחה".
"יום האם", שהיה נהוג בשנות הטרום -פוליטיקלי- קורקט בהן גדלתי, כן ברור לי. בשנות טרום השוויון ההן, היה חשוב להאדיר את מעמד האם ותפקידה, אולי גם במובן של עידוד ילודה.
היינו שרים "אמא יקרה לי" ומכינים או קונים לאמא משהו, כדי לציין את מה שהיא עושה בשבילנו כל השנה.

ברור למה היום זה לא רלוונטי יותר, לאור הטשטוש בין התפקידים של אמהות ואבות, קיומן של כל מיני סוגי משפחות, ובכלל זה גם משפחות ללא ילדים בכלל.
אבל במצב הזה, לא ממש ברור לי מה חוגגים ומי חוגג למי.

בגנים ובביה"ס ההורים מקבלים לרוב בחזרה משהו שהם שלחו או הכינו. למשל, תמונה משפחתית שנשלחה מבעוד מועד כדי לקבל אותה חזרה בצירוף ברכה.

המורה של הבת שלי הגדילה לעשות ושלחה לכל משפחה קופסת עוגיות שהילדים הכינו מראש (בבתים שלהם ובליווי ההורים, כן?) . באמת שאני מחבבת את המורה, אבל הפואנטה פחות ברורה לי.

לא ברור לי גם למי נשלחת הברכה או המתנה כשההורים לא חיים באותו בית. אולי מכינים כפול....
עבור ילדים להורים גרושים או פרודים, המושג משפחה הוא בכל מקרה מורכב יותר, והציון של היום עלול לבלבל או לתסכל.

מצד שני, כשבשנים האחרונות מציינים גם את יום הקרואסון, יום הנוטלה ויום הפיצה, ותיכף לא ישארו בלוח השנה מועדים ריקים, אולי באמת אין סיבה לא לציין גם את יום המשפחה, מה גם שהוא לא מאופיין דווקא באוכל וזה כשלעצמו חיובי.

תיכף אתקשר לאמא שלי, לאחל לה יום האם שמח.

סופשבוע מוקדם

אתמול התעוררתי בתחושת חולי והרגשה כללית של כבדות ורצון להשאר במיטה.
בכל זאת דידיתי לעבודה, ושם שמעתי שאני נראית חולה. החל מאותו רגע הרגשתי חולה, ונזכרתי שאני כבר כמה ימים עם אותה תחושה, כאבי שרירים וחוסר יכולת לקום בבוקר.
בכל זאת, עד אתמול לא הגדרתי את זה כמשהו שמונע ממני לבוא לעבודה, ובעצם רק התגובה הזו נתנה לי כאילו לגיטימציה להרגיש פחות טוב. כמו הרבה פעמים בעבר, הדיפולט הוא תמיד מבחינתי לקום ולהתנהג כרגיל. מניחה שזה לא רע, ובסה"כ עוזר לגוף להתגבר ולא להכנע להרגשה הלא טובה. אני רגילה להשאר בבית כשאני מחליטה, לא כשהגוף מחליט בשבילי.
בעבודה משכתי עד סוף היום אבל התלבטתי אם למחרת (דהיינו היום) אשאר בבית. מרוב תחושת אפיפות, כשהלכתי הביתה שכחתי את הטלפון שלי על השולחן, דבר שאף פעם לא קרה לי. מזל שהיתה לי רשימת טלפונים על דף כדי ליצור קשר ולסדר שיקחו אותו לאזורי. עם כל הטכנולוגיה, ממש לא זוכרים שום טלפון היום (אמור להיות גיבוי בגוגל, דף יותר פשוט...). בכל אופן, השכחה הזו הבהירה לי שלהשאר יום בבית זה רעיון לא רע. שנובע מהחלטה, אז בכלל....
את הפוסט הזה אני כותבת מהאייפד במיטה, שזה נחמד. דווקא היום מרגישה הרבה יותר טוב, אבל החלטה זו החלטה.....

אמא שלי הגיעה לביקור אצלנו אתמול, אחרי שבעה חודשים שלא היתה. עד שנה שעברה היא הגיעה פעם בשבוע להיות עם הילדים בצהריים. הילדים גדלו, היא מתקרבת לשמונים, לא נוהגת וגרה רחוק. אז החל מהקיץ רק אנחנו מבקרים אותה. מודה שהביקורים הם די מאולצים מבחינתי, זה חשוב והכל אבל תמיד יש לי הרגשה של הליכה על ביצים כדי לא ליפול לבורות לא רצויים. זה לא קשר קרוב רגשית כמו שהייתי רוצה, וכנראה שכבר לא יהיה, אבל אני רואה שהיא מתאמצת לאחרונה, אולי בעקבות זה שהעליתי את זה בפניה לא מזמן, לצמצם הערות ביקורתיות ושיפוטיות שהיו תמיד. אז בסך הכל שמחתי שבאה, ושעבר בסדר.  אני מסתפקת בזה כמו שזה.