בעקבות הפוסט של אמפי אני חושבת בימים האחרונים על "זריעת הטוב" או "זריעת טוב לב" כפי החידוד שלה.
החידוד חשוב, כי נראה לי שצריך להבחין בין המונח השכלי של "טוב", שהוא מאוד קשה להגדרה ולהסכמה, לבין "טוב לב" שהוא רגשי, ולגביו אפשר להיות יותר בקונצנזוס. יש אנשים שזה בא להם יותר בטבעיות - להתנהג בטוב לב, כלפי כל אחד. מי שנוהג כך ממקום לא שיפוטי, ומתוך נתינה לשם נתינה, ראוי להרבה הערכה.
זריעת הטוב קשה בהרבה מקרים, ומצריכה התגברות על שיפוטיות, על הגנות שכליות ורגשיות, על הרצון לא להפגע, לא להתאכזב מכך שהתנהגות מסוימת, לא נענית באותה מטבע, או בהתאם לציפיות. היא מצריכה שחרור של מחשבות מסוג זה, וגם של תחושות רגשיות אוטומטיות, כמו שחידדה אמפי בפוסט האחרון.
אני מוצאת את עצמי מהרהרת בזה, וברור לי שזו דרך ארוכה. נראה לי, שמי שמצליח בה, מרבה טוב לסביבה וגם לעצמו.
מצד שני, יש את מה שמציג קוץ - להיות אנושי, עם חולשות, וכל קשת הרגשות המתלווה לזה, בלי להרגיש שזה לא בסדר. לחיות עם עצמך בשלום, איך שאתה.
בסופו של דבר, אנחנו תוצרים (וזה אולי הקישור לקארמה, בהתייחס לדיון שם), של הגנטיקה והסביבה שלנו, והם משפיעים מאוד על דרך המחשבה והפעולה שלנו ועל התפיסה העצמית גם בהקשר הזה.
להתגבר על כך שאנו מנוהלים ע"י מנגנונים רגשיים, או בכלל לרצות להתגבר על כך - לא פשוט ואולי גם לא אפשרי עד הסוף לכולנו. גם ההדהוד שלנו לאיך אנחנו נתפסים בעיני הסביבה, התדמית שמתקבעת, משפיעים. יש אנשים שמשפיעים סביבם טוב יותר מאחרים. ולא בטוח שזה קשור רק לכוונה שלהם, אלא לסוג של הוויה שהם נחנו בה.
באופן סימבולי המחשבות הללו צצות דווקא בפתחו של חודש שבט, חודש של תחילת לבלוב, של הבטחה לפריחה עתידית. וזהו גם חודש הולדתה של בתי הצעירה, שתאריך הולדתה העברי חל היום.
כשהייתי בבית הספר היסודי, מנויה על "דבר לילדים", היה שם מדור של חיפוש חברים לעט, בו כל אחד שפרסם מודעה ציין בה את הנושאים עליהם ירצה להתכתב עם חברים. לרוב כתבו בעיקר על תחביבים. כשפרסמתי שם מודעה, כתבתי, בין יתר הנושאים, גם "דברים אמיתיים". התכוונתי למחשבות, הרהורים, רגשות. לא ידעתי להגדיר את זה.
למאיר עוזיאל היה אז טור בעיתון (כנראה במעריב, כי זה העיתון שהורי קראו), ובאחד הטורים הוא בדק על מה ילדים רוצים להתכתב. הוא מצא את המודעה שלי והביא אותי כדוגמה לכך, שמעבר לתחביבים הרגילים, אכפת לי מדברים אמיתיים - קרי - פוליטיקה, וכל מה שקורה בעולם..... הוא ציטט את מודעתי כמובן בשמי המלא. ואני לא הבהרתי אז, לא להורי ולא לאחרים, למה התכוונתי באמת.... ולמעשה, גם לא יצא לי לחלוק את אותם דברים אמיתיים עם הילדים איתם התכתבתי.
אז הנה, חלפו ארבעים שנה, וסוף סוף יש לי חברים לעט כדי לחלוק דברים אמיתיים שכאלה. באמת, היה שווה לחכות.
