היי!!
זה אחד הפאנפיקים שלי בפאנדום הארי פוטר.
זה וואנשוט ארוך מאוד-מקווה שתבזבזו עליו מספיק זמן בשביל לקרוא אותו עד הסוף^^
מקווה שתהנו:)
#אל_תדגדג_דרקון_ישן------------------------------------------
"על משחק החיים":
אני מסתכלת סביב, אני רואה את כולם, אבל אף אחד לא רואה אותי.
אני נוגעת בעדינות בידה של ג´ניפר, שהייתה חברתי הטובה ביותר, או יותר נכון, שאני הייתי חברתה.
ידי עוברת דרכה, אני נושמת בכבדות, או לפחות עושה משהו שדומה לזה.
לא, זה לא היה כואב.
או לפחות לא כואב כמו שחושבים, אבל זה גם לא ´כמו להיכנס לשינה עמוקה´, כמו שאומרים. אתה לא יודע מה זה, עד שאתה עושה את זה.
עד שאתה מת.
זה הרגיש כמו דקירה קצרה, לא בלב, לא בראש. דקירה קצרה, אך מרגישה כאילו אורכה אלפי שנים, דקירה שכביכול אין לה מקום מוגדר בגוף, אך היא בכל מקום. דקירה בנשמה.
והנה אני פה, כרואה ואינה נראית, מסתכלת על האנשים שחיים.
אני תוהה אם עדיף ככה, למות. מפני שהם צריכים לחיות, למרות כל האבדות, עם הידיעה שלא יראו עוד את חבריהם. ואני? אני אהיה פה סתם כך, עם יכולת לראות ולשמוע, אך ללא אפשרות לשנות דבר. לראות ולשמוע אנשים בוכים עליך, וחושבים שהלכת לעד.
´´אני כאן!´´ אני רוצה לצרוח, להרגיע אותם, לעזור. אך הם אינם שומעים.
הם פשוט עומדים ליד מה שהיה פעם גופי, גופה של רייצ´ל סברינה קאסט, שעדיין נמצא במקום בו נפלתי, ליד ההריסות של מה שהיה פעם שולחן הפלאפף, שולחן הבית שלי.
אני מסתובבת. ומיד משתנקת, עד כמה שאני יכולה.
מולי עומד הילד שלמענו נלחמתי, למרות שכאשר אני חושבת על זה, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. או שאני כבר לא יכולה להשתמש במושג לראות?
אני מרגישה צורך בלתי מוסבר לסדר את הצמות התמידיות שלי, וליישר את גלימתי, תוך כדי שאני מחליקה את העניבה הצהובה שלי, בדרך שאני יודעת שהיא ייחודית רק לי.
אבל הוא אינו יראה את זה, בשבילו אני כבר לא קיימת.
לא הייתי קיימת בשבילו אף פעם, מבטו עובר על גבי משפחתי וחבריי המועטים, העומדים ליד גוף-העבר שלי, הוא אפילו לא שם לב, תחושתי מתחלפת מתחושת הכבוד והרצינות לתחושת כעס, אני רוצה לירוק עליו ולסטור לפניו.
איך הוא מעז?! אני נלחמתי בשבילו, נתתי בשבילו את חיי, והוא לא ידע עליי.
אני מתמלאת ייאוש, אני מתקפלת על הרצפה, אם אפשר לקרוא לזה התקפלות, הרי אני כבר אינני, וכאשר אדם איננו, הוא אינו יכול להתקפל על הרצפה.
אני בוכה, בזה אין לי ספק, דמעות כסופות ובלתי-קיימות נוזלות על הרצפה, ומתפוגגות ברגע שפוגעות בה, אני מוחה את עיניי, למרות שכבר אין בי תחושה, למרות, שאף אדם כבר אינו יראה אותי, כך שלא ממש אמור להיות לי אכפת מאיך שאני נראית.
אני בוכה עליי, אני מבינה, שבעוד כמה שנים, אני אשכך מלב כל.
אני מבינה, שאני כבר לא אהיה קיימת באמת, רק ברשימות של משרד הקסמים.
כבר לא תהיה רייצ´ל סברינה קאסט, תהיה רק: עוד לוחמת אמיצה שמתה בקרב על הוגוורטס.
מישהו עובר דרכי, אפשר להרגיש את זה, זה נעים. ממש לא כמו שרוחות הרפאים אומרות.
אני לא רוח רפאים.
אני מרימה את ראשי לראות מי זה, בכיי מתגבר, נחלים של כסף; נוצץ, אך מזויף, נוזלים מתוך עיניי המדומות, בעודי מנסה למחות אותם בידיי השקריות.
זהו אלכסנדר אריק קורק. הנער שעליו תמיד חלמתי בשיעורים, ובהפסקות, ובכל זמן אחר.
היינו חברים טובים, אני חושבת שהוא אפילו די חיבב אותי.
אבל עכשיו אין סיכוי.
אני אינני. ואם אני אינני, אז אין סיכוי.
אני תמיד אשאר אותה ילדה בת ארבע-עשרה וחצי, כמעט חמש-עשרה. והוא יגדל ויתחתן, לא איתי.
גם הוא בוכה מעל גופי לשעבר, זה מנחם אותי, אך רק במקצת.
אני מכניסה את היד לכיס, חשבתי שהוא היה ריק, אך לא. הוא מלא.
כיסיי היו מלאים בתמונות, במחברות שלי, בתכשיטים שלי ובעטים המיוחדים שלי, שעטפתי אחד-אחד בסרטים נוצצים.
צחוק משתחרר דרך כל נחלי-הדמעות, מתנה אחת המוות הביא לי. הוא הביא לי זכרונות.
זכרונות, שאני יכולה לחלק.
אני זוחלת על הרצפה לעבר משפחתי, אני רואה את פני אחי, שנראה יותר מבולבל מאשר עצוב, אני רואה את אימי ואבי, הם לא בוכים, אמא מביטה בגופי בהפתעה, כאילו היא אינה מאמינה לזה, ואבי מנסה לנחמה.
אלכסנדר, או אלכס, כבר התרחק. אני מחפשת אותו בין האנשים, הם כולם עוטים אשרת פנים עצובה. אני שוב נתקלת בהארי פוטר, או שיותר נכון לומר שהוא עבר דרכי, כשלא ראיתי.
התקדמתי לעברו וחבטתי בו בראשו, כצפוי, ידי עברה דרכו, אך להפתעתי הרבה, כאשר הסתכלתי על פניו ראיתי הבעת כאב וסבל.
מצאתי את אלכס, הוא יושב על ספסל, או משהו שפעם היה ספסל, ומתנשק בלהט עם וירג´יניה.
נו, מילא, אני לא יכולה לאחל לה שום דבר חוץ מהצלחה, גם ככה הסיכוי שלי אבוד.
בזווית עיני אני רואה את קלי סמאדג´, גריפינדורית, אך אוכלת מוות, שכידוע לכולם הייתה מאוהבת באלכס עוד משנה שעברה, קמה לעברו.
ראשי המדומה, השקרי, המזויף, מתחיל לכאוב. אני רואה את הכל בהילוך איטי, משבים לבנים חולפים מול פניי, קלי מניפה את שרביטה וצורחת את הקללה.
הקללה שהרגה אותי.
אלכס קורס.
אני שועטת לעברו ולעבר קלי. אני לא יודעת איך, אבל אני מרחפת מעל לרצפה.
ראשו אל אלכס פוגע ברצפה בהבעה מפוחדת, מלאת בעטה.
אני רואה הבזק של אור לבן, ואני לא יודעת למה, אני ממהרת לתפוס בידו. אני יכולה להרגיש אותו, כי גם הוא כבר איננו.
דמות כסופה, ודי מבולבלת, קמה מתוך גופו. הרי זה אלכס. הגרסה המתה של נער שאיננו.
ואני יודעת, שאם לא הייתי תופסת בידו, הוא היה הופך לאחד מאותם משבים כסופים, והיה נשאר לבד, במציאות נלווית, בעולם מקביל.
כאשר נעלמים משבי-הלובן האלו, שאני בטוחה שהם עוד אנשים שהיו פעם. כמוני וכמו אלכס, אני עוזבת את ידו, ונושמת לרווחה כאשר אינו מתפוגג, ולא משאיר אותי לבד וחומק לאותה מציאות, רק ללא גישה לאף אחד, אפילו לא לאלה שאינם.
אינם.
כך החלטתי לקרוא לכל הכמעט-אנשים, שאני בטוחה, מסתובבים עכשיו סביבי, אך לא יודעים על קיומי, או על קיומם של האחרים.
אני מתקדמת לעבר קלי, ובועטת בחוזקה בבטנה. עיניה נפערות בהפתעה, היא מסמיקה, אך לא מכעס, אלא מאשמה, ודמעות זולגות מעיניה הירוקות.
עכשיו אני מבינה, כאשר אני מכה אדם חי, אני לא פוגעת בו. לא ישירות. אני מפילה עליו את התחושה הנוראה מכל. תחושת האשמה.
היא שועטת לעבר גופו-לשעבר של אלכס, ונהדפת לאחור בידי וירג´יניה.
אני רואה שוב את הארי פוטר, הוא צוחק עם חבריו, כמטר וחצי מהקבוצה שעדיין, עומדת מסביבי. או מסביב גרסתי הישנה.
אני שוב פורצת בבכי, אך לא דמעות של רחמים, אלא דמעות של עלבון.
הכסף מתפוגג ברחש מזרה אימים כשנוגע ברצפה, איך הוא יכול לצחוק כך, כאשר אני, או אני-הישנה, שוכבת שם ממש לידו, מתה. ובשבילו.
אני מתתי בשביל לצדד באדם הזה, איך הוא יכול אפילו לחשוב על משהו מצחיק כאשר הוא כל כך קרוב אלי?
אלכס טופח על כתפי, ´´אני מבין.´´ הוא אומר.
הוא לא מנסה להרגיע, כי הוא יודע שזה לא יעזור, ´´גם אותי זה מתסכל...´´ הוא ממשיך, ואז מחווה בראשו לעבר כיוון הספסל. לעבר כיוון מותו שלו.
קלי ווירג´יניה מתקוטטות אחת עם השניה, אחיו, חבריו והוריו של אלכס מנסים להפריד ביניהן, או להפך, לצדד באחת מהן.
אף אחד כבר לא שם לב לאלכס השוכב ממש ליד, להפך, גלימתו כבר מלוכלכת מכל האבק והטיח שהמתקוטטות מעיפות לכל עבר.
אני מחייכת חיוך מתנצל, מן חצי-חיוך שמראה שגם אני נמצאת ממש באותו המצב.
ואז, אני יודעת מה אני צריכה לעשות.
אני צריכה להראות להם. אני צריכה להראות לו. את הזכרונות.
אני מתנערת, למרות שלא התלכלכתי בכלל, אני מסדרת את צמותיי למרות שאף אחד לא יראה את זה, ושוב מחליקה את העניבה.
אני מתקדמת לעבר הארי פוטר היושב עם חבריו, וצוחק למרות שאנשים ´שאינם´ פזורים סביבו בכל עבר, ולמרות שהם אינם למענו.
אני לא יודעת איך אני עושה את זה, אבל כל עולם החיים קופא, והצבעוניות כאילו נשלפת ממנו.
הכל נעשה קודר ואפור, אך אני לא שמה לב לזה, אני מוציאה תמונה מתוך הכיס. או יותר נכון, אני מכניסה את היד לכיס והתמונה פשוט מופיע שם, אני מגחכת, זאת תמונה שצילמנו בקיץ, בה נראות אני וג´ניפר, מעיפות עלי כותרת באוויר.
אני מניחה את התמונה מתחת לנעלו של הארי פוטר, בעודי מתאמצת לא לצחוק מהבעת פניו הקפואה.
אני ´משחררת´ את עולם החיים, והתמונה, למרבה הפלא, הופכת שוב צבעונית, ומאבדת את זוהרה הכסוף שעטף אותה כאשר החזקתי בה. התמונה חזרה לעולם החיים.
אני טופחת על גבו של הארי פוטר בחוזקה, אך בידידותיות.
בכל אותו זמן אלכס מביט בי, מבולבל. אני קורצת לו ומסמנת לו להתקרב. הוא מביט בי בהשתוממות כאשר מבטו של הארי פוטר ננעל על התמונה, הוא מרים אותה ומסתכל עליה.
´´מי אלה?´´ הוא שואל את חבריו, ´´אני לא יודע...´´ עונה לו רון בפשטות. הארי קם, הוא מסתובב ומביט סביבו, ושם לב להתקבצות האנשים, שעכשיו פחות גדולה מבעבר, וכוללת רק את משפחתי, סביב לגופי.
הוא מתקרב אליהם, ובעודו מנסה לשאול את אימי מי אלה הילדות בתמונה, שם לב שאני היא זאת ששוכבת שם. אינני.
הוא מתיישב על הרצפה לידי, הרמיוני עושה את אותו הדבר, אך לא מאותן סיבות.
´´הארי, מה קרה? למה התיישבת פה?´´ היא שואלת אותו בחוסר רגישות, ´´היא מתה הלילה, היא נראית כבר ארבע עשרה...´´ ´´כמעט חמש עשרה!´´ אני צועקת, כביכול לו, אך הוא לא שומע.
´´ואני בכלל לא הכרתי אותה... היא מתה למעני בלי לדעת בכלל מי אני...´´ הוא ממשיך למלמל.
´´עכשיו הבנתי... אבל... איך?´´ שואל אלכס בפשטות, ´´אני לא יודעת. כנראה פשוט עושים אל זה את זה, בטבעיות, כאשר באמת צריך את זה´´ ´´-אבל תמיד צריך לזכור!´´ קוטע אותי אלכס, ומעיף מבט בשתי הבנות, שעדיין שולחות אחת לעבר השנייה קללות, ואז לעבר גופו, שעכשיו מכוסה כולו בטיח, גלימתו נראית לבנה ושיערו אפור.
´´הם זוכרים אותך, אם הם לא היו זוכרים אותך הם לא היו רבים.´´ אני קובעת, והוא שולח מבט מתנצל, מבין שכביכול הפסיד בכביכול ריב.
***
עכשיו שום דבר לא כמו שהיה.
אנחנו לא אוכלים, אני בוכה הרבה, אני לא יכולה לומר כלום. זאת אומרת אני יכולה, אבל אף אחד לא ישמע אותי. חוץ מאלכס.
בהלוויה שלנו, אני לא בכיתי, גם הוא לא בכה.
כבר לא רציתי לנחם, ולא לרחם על אף אחד.
אני פשוט ישבתי לי שם, אם אני עדיין יכולה לשבת, על כיסא ריק, אלכס ישב לידי.
הסתכלתי על גופי, יודעת מה עובר לכל האנשים האלו בראש.
´´דווקא היית דיי יפה...´´ אומר אלכס, כאילו לעצמו. אני מגחכת, למה שיחשוב שאני יפה? כולי מכוסה באבק, צמותיי הבהירות כמעט מפורקות והעניבה לא מסודרת.
אני מחליקה את העניבה שלי שוב. אני מסתכלת עליה, היא כבר לא צהובה. היא כבר לעולם לא תהיה צהובה.
***
אני נכנסת למרה שחורה בהדרגה, אני לא רוצה לדבר עם אלכס, אני לא רוצה להזכיר לאנשים על עצמי, אני לא רוצה לראות שום דבר.
אם אף אחד לא רוצה לזכור אותי, לא מגיע להם לזכור אותי.
זאת המשימה שלהם.
לזכור.
אני כבר אינני, ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות נגד זה.
עכשיו אני יושבת על מה שהיה פעם שולחן הפלאפף, מסתכלת בפועלים שעובדים ללא הפסקה לשיקום הוגוורטס.
גם אותם אני לא רוצה לראות.
אני עוצמת את עיניי, עד כמה שאני יכולה לעשות את זה. האמת, טכנית, עיניי כבר עצומות מזמן, עצומות כבר שבוע, מאז ההלוויה.
אני מסתכלת למעלה, סופת ברקים מתקרבת נראית על מה שנשאר מהתקרה הקסומה.
יופי, ממש שיפור עצום.
אני גם ככה לא אזכה להרגיש את הגשם או להריח את הדשא הרטוב, אז למה לי לשמוח לזה?
אני נזכרת ביום הגעתי להוגוורטס, פחדתי מהבית שאני אתקבל אליו, הכי לא רציתי להתקבל לגריפינדור.
הם תמיד נראו לי אמיצים מידי, טובים מידי. מושלמים מידי.
אני לא אוהבת אנשים מושלמים.
הסתכלתי על התקרה, גם אז אפשר היה לראות עליה סופת ברקים, ג´ניפר קיפצה לידי בהתלהבות, הכרנו כבר אז, ברכבת.
אני זוכרת את הרגע שבו התיישבתי על הכיסא, על הרגע שבו הכובע הכריז עליי כתלמידת הפלאפף, אני זוכרת את כל מילות השיר שהיא שרה.
או שלפחות זכרתי פעם.
אלכס קוטע אותי מהזיכרון, הוא מושך בידי ואומר לי לקום.
אני קמה בחוסר חשק, ונגררת על ידיו לעבר הכניסה להוגוורטס, ומשם לעבר המסדרון שמוביל לבית הפלאפף.
נשימתי נעתקת, הפעם אני בטוחה בזה, זו בדיוק אותה התחושה של המציאות.
על קירות המסדרון, מופיעים שמות.
שמות של תלמידים שאינם, גיליהם ומקום מגוריהם, והם כולם, ללא יוצא מן הכלל, מהפלאפף.
אנחנו ממש לא הרבה, כעשרים אנשים לכל היותר, אני מוצאת את השם של אלכס, ואת השם של מוניקה קרלו, ואת שמו של אנטון ריי... כולם מכרים שלי, את כולם אני מכירה עוד משנתי הראשונה.
אלכס מושך אותי לעבר הקצה שהכי קרוב לכניסה למועדון.
אני רואה שם דיוקן, גדול יותר מכל השאר, אך רק במעט, נראית עליו ילדה מחייכת, עם המון נמשים ואותה כמות של פצעונים, למרות שעל התמונה הם נראים מעודנים יותר, שתי צמות בהירות, ושתי עיניים חומות, שאחת מהן יותר בהירה.
רייצ´ל סברינה קאסט. בת ארבע עשרה וחצי, מלונדון. אני.
´´אף אחד לא ישכח אותנו.´´ אומר אלכס, אני מגוללת שוב את העניבה, תנועה שלא עשיתי כבר שבוע שלם. ולפתע, היא נראית לי שוב צהובה יותר.
